מודל 2023 | חשבתי שזו ארץ מודרנית

"כמה חסרה לו העיר. אפילו העיר הזו, הזרה, המסוגרת, הקדושה, מוכת המלחמה, שהגברים והנשים בה קשי יום, עולים חדשים, פועלים, עקרות בית מגמגמות משפטים שבורים בעברית, מחזיקות בכל כוחן בפנקס התלושים." שני פרקים מתוך "המופקרים" מאת מעין בן הגיא

טלי אסא, ארכיטקטורה של הרס, פחם על נייר, 110X72 ס"מ, 2019

שני פרקים מתוך הרומן "המופקרים" / מעין בן הגיא

.

10

״מצטער מאוד אדוני הצעיר, פספסת בשמונה דקות את האוטו לעין כרם.״ האיש הלבוש מדים הציץ בשעונו מאחורי אשנב הכרטיסים. ״בעוד חמישים ושתיים דקות יצא האוטו הבא. אתה יכול לקנות כרטיס לקו שנוסע לבית הכרם, עוד רבע שעה הוא יצא. בית הכרם בערך בחצי הדרך לעין כרם.״

ויגו היסס, הוא הבין רק חלק מדבריו של מוכר הכרטיסים. אישה מבוגרת מאחוריו אמרה, ״פה תור. אתה לחשוב בצד,״ והצביעה אל מעבר למעקה הברזל. הוא יצא מהתחנה, ובצעדים רחבים הלך במורד הרחוב הראשי ופנה שמאלה אל רחוב ששמו מצא חן בעיניו, המלך ג׳ורג׳. שם הביט בקבצן שניצח על המכוניות בצומת בנקישות מטבעותיו בפחית שהחזיק. בחורה ששערה הבהיר הגיע רק עד קו הסנטר ולגופה חולצת בד כחולה כהה וחצאית פעמון השמיעה בעקבי סנדליה צליל סמכותי ומושך, והוא התבונן בקרסוליה ובשוקיה ונשם נשימה עמוקה. עיר, כל כך התגעגע לעיר. האוויר כבר לא חם כל כך, לא לח ודביק כמו בכל המקומות האחרים שהיה בהם עד כה. הוא הביט בישבנה של הנערה ובתנועתו בחצאית, תהה אם חשה שהביט בה וחשב על פיבי — גבוהה ודקה מזו, לא שחצנית כמוה, לא מודעת לזקיפותה ולכוח של תנועת גופה. חשב גם על עיניה, שתזזית וחולמנות ומרד מתחלפים בהן שוב ושוב, ועל השמש שניצתת בשערה, וידע בוודאות שבהיעדרו הם מתלכדים לזוג. מתלכדים בלילות, מתלכדים בימים, מתלכדים בעיניים של כל מי שמביט בהם. הוא ראה אותם שוכבים עירומים, אנדרה יונק מפטמתה כמו תינוק.

הוא רק מפריע, משבש את מה שטבעי, הופך את הגלגל למשולש שלא יכול לנוע, לא להקיא ולא לבלוע.

הבחורה, צעירה ממנו אולי בשנתיים, נעמדה פתאום ופתחה את התיק שלה והציצה פנימה. הוא התכופף לקשור את שרוך נעלו, ואז הסתובבה והביטה בו רגע, והוא משך לאחור את שערותיו שנפלו על פניו. עיניהם התלכדו, והיא השתהתה לפני שחידשה את צעידתה הזקופה, המכירה בערך עצמה. ויגו, דרוך, החליט להשתהות והוציא סיגריה והדליק אותה. היא סובבה את ראשה שוב, הפעם הביטה בו במופגן, ובבת אחת כשהגיעה אל בית הקפה פנתה ונכנסה. ״קפה מקס״ הכריז שלט באנגלית ובעברית, וּויגו עבר על פניו ונתן מבט בשולחנות העגולים הקטנים ובכיסאות העץ עם מושבי הנצרים ובוויטרינת העוגות. ריח קפה הכה בנחיריו. היא כבר ישבה בפנים, חיוך על פניה, ובעיניה מבט בוחן ומתגרה.

עיר, מדרכות ולא שבילי עפר ולא חורבות שאור מדורה מהבהב מתוכן. בתי קפה, חנויות, בנייני קומות. כמה חסרה לו העיר. אפילו העיר הזו, הזרה, המסוגרת, הקדושה, מוכת המלחמה, שהגברים והנשים בה קשי יום, עולים חדשים, פועלים, עקרות בית מגמגמות משפטים שבורים בעברית, מחזיקות בכל כוחן בפנקס התלושים. אפילו פה יש בתי קפה ועוגות שקונים במטבעות ולא בתלושים, ויש גברים עם שעונים ומשקפיים במסגרות מוזהבות ונערות יפות ושחצניות ונשים עם ארנקי עור יקרים, לבושות בגדי פשתן שהעוזרת כיבסה וגיהצה, ובבתי הקפה עוגות כמו בבתי הקפה שבבית. והעלמות, למשל אחת כמו זו, יושבות כל יום לפחות ארבעים דקות להתאמן על הפסנתר, ולמורה מגישים תה בספלי חרסינה.

המלצרים והאישה במדים ובסינר לא אומרים לאף אחד ליישב את השממה, להסתפק במועט כי המדינה צעירה, להקריב בשביל הכלל, להיות כמו החלוצים שהקימו את הקיבוץ ובנו את המדינה והחומות והמגדלים. והוא, הוא חייב למצוא דרך לצאת מהמחנות, מהזוהמה ומההשפלה, מההמון המושיט יד לקבל תלושים ותה בכוסות פח ופרוסות לחם שנאפו אתמול, מה אכפת לו באיזו דרך ועם איזה ארגון בדיוק.

גבר בחליפה בהירה חלף על פניו ממהר, וכשהסתובב ראה את מה שניחש — הבחור נכנס ל״מקס״, ולא היה לו ספק לאיזה שולחן ניגש.

ויגו נופף בידו לאיש חסר חולצה, כפוף אל מריצה ופלג גופו העליון נוטף זיעה. ״עין כרם, איפה?״ שאל. האיש הזדקף וסימן בידו את הכיוון, וכשהודה לו, האיש התנצל, ״עוד לא למדנו טוב עברית, לך עד בית הכרם, וכשתראה גגות״ — סימן בידו משולש — ״תחפש שביל שיורד בהר,״ הצביע לימין וסימן דרך מתפתלת ואחר כך העיף מבט בנעליו. ״אולי תוריד אותן ותלך יחף? חבל, נעליים טובות,״ אמר וטפח על גבו, כאילו הוא מזניק אותו לדרך.

עיניו בלעו את הרחובות, את הבתים ואת האנשים, את המכוניות. העיר נפרסה טלאים־טלאים על פני הנוף ההררי. ואדיות ומעליהם גבעות חצצו בין מקבצי בתי האבן הנמוכים. ויגו מחה את הזיעה ממצחו ותהה אם בחורף יורד פה שלג ומה הסיכויים שהערב יפגוש את מיכה; הוא לא היה מהמר על כך, אבל הסיכוי שבעוד שעתיים־שלוש יחבק את אחיו, שלא ראה חודשים רבים, ריגש אותו. הוא הסתכל אל מעלה הגבעה והסיע את מבטו על פני הקברים שנקבצו משני צידיה של דרך העפר.

עיניו תרו אחרי השכונה ששמה כבר פרח מזיכרונו, זכר רק שהוא דומה לשם המקום שאליו הוא הולך. שום בתים לא נראו, ובליבו סיפר לאחיו את קורותיו מאז נפרדו לפני ארבע שנים. אחיו עוד הספיק לעזור לסדר את הדירה הקטנה שמצאו ברובע טרסטוורה ועזר גם לשכנע את הוריו שיוותרו לו על החזרה לספסל הלימודים וייתנו לו לצאת לעבוד. למעשה, התעקשותם של הוריו הייתה רק הצגה, גם הם ידעו שבלי עבודתו לא יוכלו להתקיים, וידעו גם שאחרי שנות המנוסה והנדודים במלחמה הוא לא יוכל לחזור לשבת וללמוד. אחיו עזר לו לחלץ מהם הסכמה, והוא ויתר על מה שכולם ידעו שהוא עכשיו בגדר מותרות ושייך לימים שכבר לא יחזרו. אחיו הוא שעזר לו להתקבל למשרד השליחויות, גם הלך איתו לחפש אופניים, ומכספו קנה לו אותם. אבל אז אחיו נסע, לפני שהמלחמה הפרטית שלהם פרצה והביסה אותם.

על מחלת אימו סיפרו למיכה במכתבים כמה שפחות. ויגו התנחם בכך שמראות הייסורים והסבל נחסכו מאחיו. לאף אחד, גם לא למיכה, בכורה האהוב, לא הייתה דרך להושיט לה עזרה ממשית. לעולם לא יספר לו איך קראה לו למיכה מתוך דמדומי כאביה, קראה ״מיכה מיכה בוא, קח אותי, קח אותי מכאן,״ ואיך אביו והוא היו ניגשים לחבק אותה, מוחים מעליה את הזיעה, מרטיבים את שפתיה במעט מים, מעמידים פנים שהם מיכה.

ומה יספר לו, התלבט בזמן שירד במורד הגבעה, על מה שקרה אחר כך, כשאביו ואנטוניה והוא היו מוטלים מוכי צער, כל אחד לעצמו. אחותו והוא השתדלו להעמיד פנים שהם נער וילדה רגילים, קמו בבוקר, התלבשו, יצאו, חזרו לפנות ערב לקבר הדירה. גם אבא שלהם ניסה, אבל הבית היה מלוכלך, והם אכלו רק לחם וגבינה ותפוחים, כי לא ידעו או לא רצו לדעת איך לגעת בכלי המטבח, להדליק את האש, לנסות להכין להם משהו. אביו — שלפני כן ידע לטשטש עקבות ולזייף מסמכים, להרכיב סיפורי כיסוי, לדוג, להביא תמיד לחם טרי ושמיכות, למצוא רופא באמצע הלילה, למצוא דלתות נסתרות באחורי הבניינים, לאטום חלונות כך שלא יראו אפילו חריץ אור, לפרוס שק עם קש ולהכין ממנו כרית וגם מזרן, לטשטש סימני מדורה, לעלות על רכבות ולנסוע בלי לקנות כרטיסים — האיש הזה שהעריץ כל כך, עכשיו בימים הקפואים והאיומים שאחרי מותה, כמו פרש ונעלם. מעבר לדלת הסגורה, ובעיקר בלילות, נשמע צועק ומתייפח, מתוך שנתו או בעֵרותו. ימים שלמים הלך באותם הבגדים והדיף ריח רע, לא התגלח ולא התקלח. כל ימי מנוסתם ביער, בעיר או בכפרים הקפיד על הופעתו הנקייה והמכובדת, ועכשיו לאחר מותה נראה לא רק כחסר בית אלא גם כחסר משפחה, ומבט מפוזר התקבע בארובות עיניו.

ויגו הכריח את עצמו לחדול מלחשוב על הימים ההם. לשם מה לספר עליהם למישהו, ודאי לא לאחיו. יאמר לו רק שאלזה באה מהר מדי: את זה כן יאמר לו, אפילו שהצילה את אביו מסף הטירוף והייתה טובה גם אל אנטוניה, ובכל זאת הוא לא היה יכול לשאת את נוכחותה בבית, את כל הריחות והרחשים שאפפו אותה, את הרעשים שלה כשהתעסקה בכלי המטבח של אימו, את הדלת הסגורה שמאחוריה ישנה עם אביו במיטה שבה אימו גססה. היה מוכרח אז להסתלק, היה צריך לצאת מהדירה הארורה ההיא. לא משנה מה יקרה כאן, טוב שנסע משם.

הצמא הציק לו כעבור עוד שעה של צעידה, וכשאישה במטפחת הבטיחה לו שבסוף הירידה יגיע למחוז חפצו וגם הוציאה מסלה בקבוק זכוכית והושיטה לו, לגם בתאווה את מעט המים שנשארו שם. היא צחקה ואמרה לו בעברית שכמעט לא הבין, ״דבר ראשון, איבני, תשאל על המעיין,״ והביטה בבקבוק הריק, שהכיל פעם חלב, ואמרה, ״בירושלים אין מים,״ והוא לא ידע אם היא מתבדחת או לא. ואז הוסיפה, והעמק כבר החשיך עם השביל הבהיר שירד בו בתלילות, ״מהתנים אל תפחד, רק מייללים.״

״תודה,״ אמר ורצה להגיד עוד משהו, ושום מילה בעברית לא יצאה מפיו. רק קד לעברה והניע את ראשו בהכרת טובה והמשיך בדרכו.

האם גם חלבלוב ואלוש הם תנים שלא נושכים, תהה. הוא חייב לצאת מהמחנה, להתקדם בחיים, והם צריכים אותו, הגברים הרופסים והמבוגרים. הוא יגבה עמלה גבוהה על העבודה, על הסיכון שהוא מוכן להסתכן בו, ומה אכפת לו לאיזה ארגון הם שייכים, הפוליטיקה לא מעניינת אותו, ובעוד שנה מעכשיו כבר יהיה לו הרבה יותר מחולצה ספוגה זיעה ונעליים שרק עניים מחשיבים למהודרות. ומה עם אנדרה ופיבי? מה יהיה איתם בעוד שנה? השאלה נפערה לתוך שחור העמק, תהום שמלאה בחושך. ואולי אלה נצנוצים קלושים של אורות שם למטה, אם רק לא נולדו בראשו, האורות המהבהבים שם על שמיכת הליל.

מעל המפתן לא נראתה דלת, נראו רק שתי דמויות על שרפרפים נמוכים, כל גופן נטוי אל לוח משחק. קול קרקוש נשמע, והוא ניחש שאלו קוביות המשחק. ריח קפה התערבב בעשן מתקתק שלא נעם לו, ועיניו הבחינו בנרגילה. ויגו סרק באצבעותיו את שערו לאחור, עוד רגע קט יצא מהחושך וייכנס לאלומת האור. משפטי פתיחה לא עלו על דעתו. נינוחות וביטחון וגם גנדרנות שווים יותר ממילים, חשב ונכנס.

״ערב טוב.״

״ערב מבורך.״ השניים, בני ארבעים, אולי יותר, ענו לו בנחת, כאילו בכל עשר דקות מגיחים לעברם פרצופים צעירים מתוך האפלה.

״סלים!״ אחד מהם הסתובב וקרא לעבר פנים החדר ואחר כך פנה אל ויגו. ״שב אדוני הצעיר, אפשר לכבד אותך?״ עכשיו דיבר אנגלית, ולפני שוויגו הספיק לענות צעק שוב, לעובד או לבעל הבית, ״יש לנו אורח.״

״הלכת בחושך,״ ציין חברו המבוגר והצביע על שרפרף לצידם. ״שב,״ אמר, וּויגו הגניב מבט לצלחת שפירות כתומים שלא הכיר ושזיפים קטנים הונחו עליה. ״תתכבד בחור,״ האיש הכהה מזג לו מים, וחברו צעק שוב לסלים בעברית, ״תביא משהו לאכול.״

״אז מה מביא אותך אלינו באמצע הלילה?״ פנה אליו באנגלית.

״אני מחפש את אחי.״

״ומיהו אחיך?״

״מיכה הרץ,״ ויגו ענה.

.

11

ריח מדורה, ויגו חשב כשאפו ולחיו נמחצו אל אחיו, וגם ריח זיעה. עבר רגע עד שזיהו זה את זה באור העמום שבחדר. ומיד אחר כך החיבוק העז הממושך, דמעות ההתרגשות שנספגו בבגדים.

״אחי,״ מיכה מלמל בקול סדוק וטפח בכפות ידיו על גבו של ויגו, עד שהוא נחלץ מתוכן בחיוך ילד ששונא נשיקות רטובות.

״תכיר את אשתי,״ מיכה הראה על אישה עגלגלה, שחורת שיער וקטנת קומה, שתווי פניה גסים וחזהּ כבד ועיניה שחורות. עליזה השפילה מבט, וּויגו התקרב לעברה, התלבט אם לחבק ולנשק גם אותה.

״יעיש,״ אחיו אמר משהו לגבר הכהה והדק שבעזרתו הגיע לביתו, וּויגו הרכין את ראשו בכעין ברכה גם לאישה הנמוכה, וזו זיהתה את אכזבתו ממנה והחזירה לו מבט מתריס. היא מלמלה משהו שלא הבין, אבל מהבעת פניה ידע שעלבונה מר ושלא יישכח במהרה.

״לא, אני חוזר לשם, הערב אני מנצח,״ יעיש גיחך, טפח על שכמו של מיכה ויצא.

״זה הרועה של הכפר,״ אחיו אמר אחרי צאתו. ״על מה אתה מתפלא, אחי.״

״חשבתי שזו ארץ מודרנית, שלא יחזירו אותנו פה לימי אבותינו,״ ויגו ענה, ומיכה הביט באשתו בעיניים צוחקות. ״לא חשבתי על זה,״ ענה, ״באמת פגשתי אותה במעיין, שואבת מים.״

ויגו דמיין את צלליתה הגוצה נושאת כד חרס גדול על הכתף. עכשיו היה בטוח שהיא כפרית וניסה לנחש את מוצאה.

אחיו אמר, ״קיבלנו בתים של ערבים וגם את החיים שלהם, בלי חשמל ומים בברזים.״

ויגו חשב על בית הקפה במרכז העיר ועל משרדו של חלבלוב, על הבתים שמשני צידי רחוב המלך ג׳ורג׳, על מה ששמע על השיכונים, שיש שם בכל בית ברז ושירותים וחשמל. באונייה אמרה פיבי, ולא רק היא, שמדינת היהודים היא חדשה ומודרנית.

אחיו אמר, ״בתחילת השבוע ולקראת שבת מביאים טנק מים. בהתחלה אמרו שנהיה פה באופן זמני, רק עד שיבנו בתים בירושלים ויהיו עוד מקורות פרנסה, ובינתיים הזמן עובר. עכשיו בסדר, קיץ, יש שפע של פירות, וגם הביאו שני חמורים להוביל את המים למי שגר רחוק מהמעיין וכדי לפנות את הזבל.״

״ויש לכם עבודה כאן?״

״לא כל יום, בדרך כלל שלושה–ארבעה ימים בשבוע.״

״במה?״

״בעיקר בשמירה. אנחנו שישה קילומטר מהגבול. ובזמן האחרון התחילו לקחת פועלים לשתול עצים ולסלול כביש חדש.״ אחיו הרים את ידיו, שעורן התחספס בחריצי יובש ובסימני שפשוף ויבלות. ״עבודת כפיים,״ אמר בפליאה וגם בגאווה.

״כמה אתם פה?״

״כמה מאות. מתחלפים.״

״מאיפה האנשים?״

״מכל מקום שיש בו יהודים.״

ויגו חייך, ״חשבתי שאני אמצא אותך לבוש מדים, שתהיה חייל.״

״גם חייל הוא היה,״ האישה אמרה בעברית, ומה שהבין אז הדהים אותו: מיכה ואשתו מדברים ביניהם עברית, והיא הספיקה ללמוד מאחיו איטלקית, אם הצליחה לעקוב אחר שיחתם המהירה.

״עכשיו אני עם הרובה רק כשיש תורנות שמירה.״

״בישראל גם מי שלא חייל נלחם,״ עליזה קבעה קצרות. ויגו דימה לראות את אחיו הדק שוכב ליד האישה הגושית והבעלתנית, שכאילו סימנה סביבו מעגל והכריזה: עכשיו הוא שלי.

״כל פעם קורה פה משהו,״ עליזה אמרה, ואחיו מיהר לתרגם את דבריה. ״לפני שבועיים היו שניים שניסו להיכנס לבית של השכנים, מזל שהילדים התעוררו והתחילו לבכות, והאימא שראתה אותם בחושך צעקה כל כך חזק עד שכולנו באנו. השומרים רדפו אחריהם, אבל הם מכירים יותר טוב את השבילים ואת מקומות המסתור.״

״מה הם רצו?״

״איך אפשר לדעת?״ עליזה ענתה בלי לחכות לתרגום, וּויגו חש את טינתו גוברת. למה היא מדברת בחוסר נימוס, כמעט בעצבנות. אחיו נראה לו שונה מכפי שזכר אותו.

״אומרים שאולי הם באים להוציא את הזהב שהם החביאו בקירות. אולי משהו אחר שהחביאו. אולי גם לגנוב לנו, כאילו שיש פה למישהו משהו בעל ערך,״ אמרה, ואחיו שוב תרגם.

״אולי באו לנקום,״ מיכה אמר, ״לקחת מאיתנו משהו, אחרי שלקחנו להם את הבתים והמים והפירות על העצים.״

״ומה, בבית, הם לא לקחו את מה שהיהודים השאירו אחריהם? את כל מה שלא נכנס לתיקים?״ עליזה ענתה, והוא הבין גם ללא תרגום.

״מאיפה את?״ ויגו שאל אותה.

״מחלבּ,״ ענתה בגאווה.

״ובאמת הכרתם במעיין?״ שאל את אחיו.

עליזה חייכה נבוכה, פתאום הייתה בה עדינות. ״אני מנקה בתים,״ הראתה לעבר העיר. ״צריכה להגיע מוקדם, לפעמים חוזרת מאוחר. אח שלך טוב. אתה מכיר אותו יותר טוב ממני. הוא היה בא לשם,״ הצביעה אל הדרך, ״כדי ללכת איתי את הירידה. לפעמים אני פחדנית, פוחדת ממה שלא מסוכן באמת, למשל תנים, שועלים, יללות. אפילו שכבר למדתי שבני אדם יותר רעים.״

ויגו הנהן, את הרוב הבין. הסתכל בכפות ידיה ובאצבעות האדומות והנפוחות; טבעת הזהב הדקה הבליטה עוד את גסותן.

״לפני העבודה במשק בית הייתי שואבת מים בפחים ומעלה אותם לגברת ליאון, שיהיה לה לשטיפות, ולפעמים גם לגברת ארדיטי. אח שלך היה בא לעזור לי לסחוב את הפח בעלייה, אפילו שהייתי אומרת לא צריך, שאני חזקה ושככה הוא מכריח אותי להתחלק איתו בכמה גרושים המסכנים ששילמו לי.״

ויגו חייך, להראות כך שלא הבין בדיוק, ושלח יד אל גומחת הקיר, אל ספר מרופט שהונח שם.

״אנחנו לומדים,״ אמר אחיו, ״כל יום בערב מוסיפים כמה מילים.״

לראשונה נולדה בת צחוק על שפתיה של אשתו, שפתיים בשרניות שתחילה נראו לו מכוערות וכעת נראו נאות. ״אנו משתדלים לדבר אחד עם השני בעברית,״ אמרה, ״דע לך שאחיך חשוב פה בין החברים. כולם יודעים שהוא הגון ומלומד.״

מיכה חייך במבוכה והניח יד על כתפה. ״הוא לא מבין את העברית,״ אמר לה ברכות.

ויגו שאל, ״מה עליזה אמרה?״

ואחיו ענה, ״לא משהו חשוב.״

״אז טוב לכם פה?״ ויגו שאל.

״טוב,״ אחיו אמר בפסקנות. ״הזהירו אותנו שבחורף יהיה מוצף, שאם ירדו הרבה גשמים הקירות ייפלו. אז הכי חשוב לי עכשיו זה ללמוד איך לחזק אותם. ובינתיים קיץ ואנחנו קוטפים אגסים, שזיפים, ענבים, תאנים, מכל טוב. ועליזה רוקחת ריבות. החיים מתוקים.״

״ויש מי שקונה,״ עליזה הצביעה לעבר מעלה ההר.

מיכה הביט באשתו בהערכה, וּויגו בחן את פניו ותהה אם אחיו גם מתאווה אליה או שהוא רק מכבד אותה ונעזר בה.

.

מעין בן הגיא, "המופקרים", עם עובד, 2023.

 

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", מאת עודד כרמלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חלקים־חלקים

"אני שוטף את הפנים ומחליט להשאיר את הזיפים שמעניקים לי מראה קודר של מי שנעשה לו עוול, אבל אז מגיע הזיכרון". סיפור קצר מאת לאה שדה

עידו מרקוס, השידה של לוסי, שמן על בד, 300X180 ס״מ, 2015

.

חלקים־חלקים

לאה שדה

.

עבור אשתי אני עשוי חלקים־חלקים. "דודי, אני צריכה את הגובה שלך. דודי, אני צריכה את השכל שלך, את האוזן, את הכתף." אני תמיד נותן. היא מרוצה. יש הרמוניה. ככה הבית מתנהל עד שפתאום, בלי להבין מאיפה זה צנח עליי, אחרי הביקור של השכן מלמטה, היא ביקשה את הכעס שלי. מאיפה אני אביא לה כעס? היא יודעת שאני לא בן אדם שכועס.

כבר שבועיים שאני ישן בסלון. שאלתי אותה "למה?" אבל היא ענתה שאם הייתי מתאמץ הייתי מבין לבד. בבקרים אני מתעורר מוקדם, מציץ לחדר לוודא שהיא ישנה, ואז נכנס פנימה על קצות האצבעות, מרחף בדרך אל המקלחת שצמודה לחדר השינה. אשתי שכובה על צידה, נשימתה שקטה, ועפעפיה נעים במהירות למעלה ולמטה. היא חולמת. שנתה של אשתי קלה, וכשאני נכנס, אני מקפיד רק לרפרף עליה במבט כדי שלא תתעורר.

בכל בוקר אני אומר לעצמי שמה שקורה בינינו זה כלום. זו לא באמת מריבה. זה אפילו לא ויכוח קטנטן. זו סתם שטות שקרתה עם השכן מלמטה. היא בטוח לא כועסת. היא סתם מתקשה להירדם. פנים עייפות ונפוחות ניבטות אליי מהראי. אני שולח אליהן בחזרה מבט נוזף, מתאפק לא לתת דרור לעיטוש שעומד לפרוץ ממני בכל פעם שאני טוחן בראש מחשבות. אני שוטף את הפנים ומחליט להשאיר את הזיפים שמעניקים לי מראה קודר של מי שנעשה לו עוול, אבל אז מגיע הזיכרון על השכן מלמטה, וזה רק מחמיר את מראה פניי.

זה היה ביום שישי. הייתי באמצע שטיפת רצפה. אשתי מקפידה הקפדת יתר על ניקיון. הצלצול שלו היה תובעני וארוך. צלצול של פקודה. אפילו כועס משהו. הסתכלתי על אשתי שיצאה מהמטבח מנגבת את ידיה בשאלה, ופניתי לפתוח את הדלת. הוא היה לבוש מדי צבא, נעל נעליים גבוהות בגון אדמומי ועל כתפיו המשוכות לאחור היו דרגות של סגן אלוף. ראיתי אותו פעם אחת קודם בבגדים אזרחיים, בעת שפקד על הסבלים שהעבירו את רהיטיו לדירה שמתחתינו. דמותו מילאה את כל הפתח, חזהו היה מתוח קדימה, סנטרו ארוך ומורם כלפי מעלה, גבות עיניו מחוברות ומורמות כמו מי שמנסה להסוות הבעת פנים זעופה. היה ברור שפניו למלחמה. האדמתי באחת וגופי נעמד אוטומטית ב״הקשב״, ידי הימנית התרוממה להצדעה. "המפקד!" ברחה לי המילה מהפה, ״המפקד!״ אמרתי שוב קצרות, עומד בדום מתוח. לא בשליטה. אוזניי בערו.

"מה קורה?" שאלה אשתי והתקרבה אל הזירה.

"אני מבקש שלא תגררו רהיטים על הרצפה," אמר השכן ופנה לאשתי בקול רך, מתעלם מנוכחותי, "אתם תמיד גוררים. רחלי אשתי נבהלת מהרעש. זה עושה לה צמרמורות בגב."

"אתה השכן החדש?" שאלה אשתי בטון ידידותי, בעוד אני מגרד את הרקה הימנית ומותח את שיער הצדע לאחור, מנסה להתנהג כרגיל וכאילו מה שהתרחש לפני שנייה לא קרה באמת.

"כבר לא חדש. חודשיים," הוא אמר קצרות. "אני מאמין ומקווה שלא נשמע יותר גרירות. זה מפריע לנו, ושבת שלום," הוא פסק והצדיע לי בחזרה לפני שסובב את גופו כדי לרדת במדרגות. "אני לא רוצה לבקש פעמיים," פקד מלמטה.

"מה זה היה?" תהתה אשתי.

"לא יודע. מפריע לו שאני שוטף רצפה," אמרתי.

"לא. מה זה היה עם ההצדעה שלך?"

"סתם… בצחוק," צחקתי אליה בקול רם. "בדיחה."

"לא צחקת. הצדעת לו. ראיתי. הרמת את היד והצדעת כאילו היית חייל שלו בטירונות."

"זה בהומור. את לא מבינה הומור?"

אשתי שתקה. נעצה בי מבט עמוק ואמרה, "דודי, אנחנו צריכים לדבר."

"לדבר? על מה שוב לדבר?" שאלתי, מתכופף להרים את מקל השטיפה שנשמט לי מהיד, מנסה להסתיר את הפנים שלי שבאותו רגע התכווצו, התקטנו ונכנסו פנימה אל תוך הלחיים. "טוב, זה היה הקש," היא אמרה, "הקש," הדגישה. "נמאס לי מאיך שאתה מְרצה כל אחד. גם אותי. את הכעס שלך אני רוצה, אני צריכה, תכעס, אל תעמוד כמו דחליל. אבל עזוב, לא חשוב," היא המשיכה בעוינות ושלחה אותי לישון בסלון. כבר עברנו את זה פעם, לפני שנים, אבל אז היא שלחה אותי לההיא מראשון, שלחה עם הוראות הפעלה: "תגיד לה שתוציא ממך את הכעס. תגיד לה שאתה צריך להפסיק לְרצות את כל העולם. תגיד לה, תגיד לה!"

בערב שישי היינו מוזמנים ליהודית וצביקה. "הם הזמינו עוד זוג," אמרה אשתי קצרות, כי באותם ימים מיעטנו לדבר. נסענו בשתיקה. נהגתי לאט ובזהירות. אשתי השגיחה על הנהיגה שלי בשבע עיניים והעירה לי כשראשי סטה לרגע ממרכז הכביש. חוץ מזה לא דיברנו. קיר של עוינות חצץ בינינו. כשאני מזהה אותו, אני מרוקן את עצמי ממחשבות וממילים ונכנס לעמדת הקשבה ודריכות. היא לבשה מכנסיים שחורים וסוודר אדום. השפתון שלה תאם את הצבע של הסוודר. היא נצנצה בתוך הבגדים שלה ורציתי להגיד לה, ״עזבי את כל השטויות, את הדברים הלא חשובים, בואי נסובב את ההגה וניסע לחוף פלמחים, יש עכשיו סערה, נראה את הגלים שמתנפצים אל הסלעים, נרגיש את הרוח, נריח את המלח,״ אבל לא אמרתי כלום. הסתנוורתי מאור הפנסים שהשתכשך בשלוליות הגשם. סלט הכרוב־גזר שהכינה היה מונח על המושב האחורי, ליד בקבוק היין, וריחו מילא את חלל המכונית.

במעלית החזקתי את קערת הסלט והתבוננתי בלוח הלחצנים. אשתי אחזה בבקבוק היין, נופפה בו ואמרה, "אני לא מכירה את הזוג החדש, תבטיח לי שלא תעשה שטויות, אני לא יודעת מי יהיה שם."

"שטויות?"

"כן. שטויות."

"כן, המפקדת," אמרתי והצדעתי לה כדי להקליל את האווירה ולהראות לה שאני בשליטה. בהומור. "סגור, המפקדת."

בכניסה יהודית חיבקה את אשתי ואותי. היא קטנת קומה, מגיעה עד כתפי ושיערה צבוע לג'ינג'י ומדולדל באזור הקודקוד. יהודית לקחה מאיתנו את המעילים ותלתה אותם מאחורי הדלת. שמעתי קולות חרישיים מהסלון. הבנתי שהזוג החדש הגיע לפנינו. בא לי לקחת את אשתי וללכת. מה לי ולהם. יהודית הובילה את אשתי לסלון ואני נגררתי אחריהן, חוצה את הול הכניסה, מציץ ימינה לכיוון המטבח, מקווה לראות שם את צביקה כדי שאוכל לפטפט איתו לפני שאכנס לסלון. המטבח היה ריק. נכנסתי לשם בכל זאת והנחתי את הסלט כרוב־גזר על השיש. שלפתי כוס מהמדף ומזגתי מים מהברז. יותר קל להיכנס כשאוחזים משהו ביד.

"לאן נעלמת לנו?" שאלה יהודית כשנכנסתי לסלון והציגה אותי לאורחים, "זה דודי. חבר טוב שלי מהצבא. אלה ראומה ואהוד. ראומה היא חברה שלי מסדנת ציור." הזוג ישב צמוד על הספה התלת־מושבית. אשתי ישבה בקצה הספה הדו־מושבית. אני התיישבתי על הכורסה המתנדנדת ממול, ליד צלוחית הפיצוחים, והשקפתי עליהם. כרסו של אהוד הייתה מונחת על שוקיו וידו השמאלית חבקה את צווארה של ראומה ברפיון. לא יודע למה עברה בי פתאום מחשבה שאם ירצה, הוא יוכל בשנייה להרים את אמת ידו, לדחוף את סנטרה של אשתו לאחור ולשבור את מפרקתה. רציתי לקום, להוריד ממנה את היד ולשחרר לה את הצוואר, אבל אשתי הסתכלה בי.

צביקה נכנס לסלון. כשעבר לידי דחף את הכורסה המתנדנדת קדימה בבדיחוּת. אני לא סובל את צביקה כשהוא מתבדח איתי. הוא התיישב בקצה הספה התלת־מושבית, ליד ראומה, וחייך אליי בשובבות. צביקה שתקן. הוא אוחז בדעה שהמוזמנים יתאמצו וישעשעו את עצמם. די לו שהוא מזמין אותם. רוב הגברים שאני מכיר הם שתקנים. למפגשים חברתיים הם מביאים איתם את גופם, מושיבים אותו על כיסא או על קצה הספה ליד צלוחית הפיצוחים, הם שולחים לעברה יד, שולים ממנה פיסטוק, בוטן, מה שנמצא בדופן הקרובה, משגרים את הפיצוח אל הפה ולועסים. הם סומכים על הנשים שתמלאנה את השקט. הם סוקרים את הגברים האחרים כמו היו בזירת התגוששות, תוהים מאיפה הם מכירים אותם, ומבררים היכן שירתו בצבא לפני עשרות שנים. הם גם סוקרים את הנשים האחרות שיושבות בצמוד אליהם, ונרגעים כשמבטם נח על זו שלהם.

האהוד הזה בחן אותי ואני בחנתי אותו בחזרה. הוא היה לבוש באותם צבעים כמו שלי, מכנסיים שחורים וחולצה בצבע אפור בהיר. היה לו סמל של תנין שמן ועולץ מעל הכיס. משהו בפרצוף שלו לא מצא חן בעיניי.

"אנחנו לבושים אותו דבר," הוא אמר.

"כן." עניתי רפות. אצלי לא היה תנין מעל הכיס.

"מה קורה?" שאלתי את צביקה בעודי שולח יד לעבר צלוחית הפיצוחים.

צביקה נהם, "בסדר."

אהוד לא הוריד ממני את העיניים. "אני מכיר אותך מאיפשהו?" שאל.

"לא. לא נראה לי." במצב רגיל הייתי שואל במה הוא עוסק, איפה הוא היה בצבא ומה עשה במלחמה, אבל אשתי הסתכלה עליי.

"דודי הוא סוכן ביטוח של מגדל. יש לו משרד באבן גבירול. אם אתה צריך ביטוח חיים, או ביטוח פנסיה, הוא האיש," אמרה אשתי במקומי, בניסיון לרכך את האווירה.

"יפה. כל הכבוד," אמר אהוד כאילו אני ילד קטן שצריך עידוד, "תשאיר לי כרטיס ביקור ואני אפנה אליך את העובדים שלי. זה כמה עשרות תיקים לנהל." הוא דיבר אליי בזחיחות, אבל פניו היו מופנות לאשתי.

"נפלא," היא התלהבה.

הוא דיבר על ביטוחי חיים ואחר כך עבר לדבר על הפינצ'ר שלו ושאל למה לא עושים ביטוחי חיים ובריאות גם לכלבים, והמשיך לספר איך הוא מאלף את הפינצ'ר לקום־לשבת, לקום־לשבת, למרות שיש לו מוח בגודל של סרדין. אחר כך הוא דיבר על בתי משפט ועל עוד משהו ועוד משהו, כאילו שהתקינו בגרון שלו מחסן אמזון של מילים, וכבר הפסקתי להקשיב. ידו המשיכה ללפות בבעלות את צווארה של אשתו, שמצידה כרסמה מהפיצוחים תוך שהיא מהנהנת לאישור. העיניים שלו עדיין עגנו על אשתי.

אשתי לא אוהבת שכופים עליה מבטים. היא הסיטה את ראשה והסתכלה על ציור ותיק של ברושים כפופים שהיה תלוי על הקיר. ואכן, הוא עבר לנעוץ את מבטו ביהודית, שנאחזה בו בחזרה כדי ללכוד אותו, כדי שלא יחזור להתבונן באשתי. יהודית מודדת תדיר את כמות תשומת הלב שמתחלקת ביניהן. כשהמבט של אשתי חזר אליו, קשוב, הוא שב והביט רק בה. לקחתי נשימה עמוקה. אבני חצץ גדולות התגלגלו לי בחזה. השפתון האדום שלה בהק על פניה החיוורות ומפעם לפעם היא כיווצה את שפתה התחתונה והכניסה אותה פנימה, תנועה שהיא עושה כשיש לה תוכנית פעולה בראש.

פתאום נשמע צלצול טלפון מהכיס של אהוד. סוף סוף הוא הוריד את העיניים שלו מאשתי, הסתכל על המסך והסמיק. הסמיק כמו שמש אדומה בשקיעה קיצית. אחר כך הוא התעלם והמשיך כאילו זה היה רק זבוב שהטריד אותו ועוד רגע יפסיק. הזבוב המשיך. ראומה מלמלה, "זאת היא. זה הצלצול שלה." הקול שלה, שלא שמעתי קודם, היה צורם. "אל תענה!" היא תבעה בקול רם. אשתי אמרה, "תענה!" אהוד גירד את אוזנו בעצבנות ונראה פוסח על שתי הסעיפים. ראומה לקחה את ידו והסירה אותה מצווארה בתנועה של השלכת אבן. הטלפון המשיך לצלצל, ואהוד נראה כמי שרוקנו אותו מבפנים. "כל יום שישי היא עושה לו את זה," אמרה ראומה ליהודית.

ואז, בתנועה החלטית, הוא קירב את הטלפון לאוזן ואמר, "היי." קולו היה רך, כך גם פניו. הוא התרומם מהספה תוך כדי דיבור ופסע לכיוון המטבח. ראומה, שנראתה עכשיו חשופה ופגיעה, קמה גם היא, הניחה את תיקה על הכתף ואמרה, "אני הולכת. אין לי כוח לזה." היא פנתה ליהודית ואמרה, "היא לא מפסיקה להטריד אותו. לא יכולה לסבול שיש לו עוד חיים. נתראה ביום שני בסדנה," והזדרזה לכיוון דלת היציאה, כאילו חוששת שמישהו יעכב בעדה.

בתוך הדממה שהשתררה בסלון יכולנו לשמוע את נהמת קולו במטבח. אחר כך הוא חזר. "היא הלכה?" הוא שאל. כתפיו היו שמוטות והתנין מעל הכיס נראה פתאום שדוף ורעב. "טוב, גם אני הולך," הוא אמר בהיסוס, כאילו מקווה שנעצור בעדו. כולנו שתקנו והוא המשיך לעמוד.

אמרתי לו, "שב, תירגע, אתה חיוור." הוא נראה מתנדנד. אבוד. זקוק למושיע. הכרתי את הפנים האלה. קמתי אליו והובלתי אותו חזרה לספה. "בדיוק סיפרת לנו משהו. תמשיך," אמרתי לו בקול סמכותי.

יהודית נכנסה למטבח וחזרה עם כוס מים.

התיישבתי במקומי על הכורסה המתנדנדת.

"היא עזבה אותי," הוא הפטיר בשפה רפה.

"ראומה?" שאל צביקה.

"לא. אשתי." ראשו התנדנד לצדדים ועיניו בהו אל הקיר ממול. "היא עזבה אותי. היא אמרה, קח מה שאתה רוצה ולך מהבית. אני לא יכולה להסתכל עליך יותר. אמרתי לה למה? נלך לטיפול, מבטיח. נתקן את מה שצריך. אבל היא אמרה, לא רוצה. אין לי כוח. כל נקבה שעוברת ברחוב אתה מסתכל עליה. זה מה שהיא אמרה. אפילו לא רבנו. היא אפילו לא כעסה. עשיתי טעויות, אני לא אומר, אבל ככה גומרים? נתתי לה הכול. הכול. פתאום זה… אבל היא? לא עוזבת אותי… כל הזמן מתקשרת… מה אתה עושה? איפה אתה? עם מי אתה? אכלת? מה אכלת?"

"וראומה?" שאלה יהודית שנותרה לעמוד מחזיקה את כוס המים.

"ראומה? אני מכיר אותה רק חודש בקושי.״

"אשתך סוף סוף הבינה איזו טעות חמורה היא עשתה," אמרתי בקול רם.

הוא ישב בקצה הספה התלת־מושבית. פניו היו אפורות כצבע החולצה. שתיקה נפלה בינינו. ואז הוא המשיך, "זה נחת עליי כמו סלע. אני לא מבין. הכול בינינו היה בסדר."

הסתכלתי על אשתי והיא הסתכלה עליי במבט לא מוכר. רציתי שזה ימשיך.

"בוא, דודי, אני צריכה את הערנות שלך לדרך הביתה," היא אמרה כעבור דקה, כשלא הגבתי למבט.

"תישארו," אמרה יהודית, "עוד לא אכלנו את הסלט כרוב־גזר שלכם."

המשכתי לשבת.

"תאכלו אותו מחר בבוקר," אשתי אמרה ליהודית ופנתה אליי, "נו. מה קרה לך?"

התרוממתי בעצלתיים מהכורסה המתנדנדת, זקפתי את קומתי, הצדעתי לה ואמרתי,

"הערנות שלי כולה לרשותך."

 

לאה שדה, פסיכותרפיסטית, גמלאית האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית. ספרה "אדון הלילה" ראה אור בהוצאת מטר בשנת 2022. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "אלכסון", "יקום תרבות", "דיומא" ובגיליון המוסך מיום 10.06.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סיידי", סיפור קצר מאת אלדד יחיעם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | מי מפחד מדייוויד פוסטר ואלאס?

"הדבר שוואלאס מנסה לומר הוא שתקשורת היא דבר שביר, קשה, מסובך, מסלול שעלינו לצעוד בו מתוך הכרה שלעולם לא נגיע לסופו." יוסי מנדלוביץ על "מהתלה אינסופית" לרגל פרסום הרומן בתרגום לעברית

רויטל לסיק, מראה הצבה במגדל המים בטבעון, 2018 (אוצרת: ענת גיטניו; צילום: עינת דקל)

.

"מהתלה אינסופית": הצעת הגשה

יוסי מנדלוביץ

.

נדמה שהופעת התרגום העברי של מהתלה אינסופית עוררה סערה קטנה באקווריום הביקורת והרשתות החברתיות שעומד בפינת הסלון הספרותי המקומי. מצד אחד נמצאים המעריצים שציפו להופעת התרגום. אלה רואים ברומן יצירת מופת חד־פעמית ובמחברו את הגאון הספרותי הגדול של דורו. מצד אחר עומדים אלה שלא מבינים על מה הרעש. הם רואים במצדדיו של ואלאס חסידים שוטים המסונוורים מהילת העילוי האופפת סופר בינוני במקרה הטוב, שנסיבות חייו הפכו אותו ליוצר פולחני ואייקון תרבות שהון סימבולי בצידו. גם הניסיונות לכתוב ביקורות ניואנסיות על מהתלה אינסופית נדחקות במידה רבה לאחת משתי העמדות. הסיבה לכך, נראה לי, נעוצה בחוויית הקריאה של הספר. כולם.ן מסכימות.ים שמדובר בטקסט קשה ומאתגר, שתובע מהקוראים מוטיבציה גבוהה ועקשנות, אך חלוקים.ות בשאלה אם ההשקעה מוצדקת.

הטקסט הבא לא נועד לענות על השאלה הזו ולהצטרף לדיון הנ"ל, אלא פונה במידה רבה למי שרוצה לקרוא את הספר אך לא בתיווך השיח סביב הספר והדעות השונות עליו, למי שרוצה להבין במה מדובר אבל נרתע.ת מהתחושה של בלבול והליכה לאיבוד, ללא מפה. לפיכך מה שיובא להלן הוא בגדר הצעת קריאה, או הצעת הגשה לטקסט. ובדיוק כמו הצעות ההגשה שעל גבי אריזות מזון אין לראות בה משום הצעה מקורית או בלעדית, אך אני מקווה שיש בה היגיון, טעם ותועלת.

אזהרת ספוילרים: מכיוון שלענ"ד אי אפשר "להרוס" את הספר בספוילרים, אשתמש בדוגמאות מתוכו, ולטובת מי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר ללא ידע מקדים, אסכם את ההצעה במשפט אחד: במקום לקרוא את הספר כשורה של אירועים בעלילה (סיפור), נסו לקרוא את הספר כשורה של ניסיונות בתקשורת (סיפר).

 

*

 

קשה לומר שהבנת מהתלה אינסופית נסמכת על הבנת העלילה, כלומר על האירועים המתוארים. מלבד המבנה הפרגמנטרי והאנטי־לינארי אפשר לציין גם את השנה החסרה בעלילה, ואירועים מרכזיים כמו המפגש שהיה או לא היה בין האל אינקנדנזה ודון גייטלי, שמדווחים באופן חלקי ועקיף, דרך כותרות או שיחות או חלקי מחשבות, אך לא מובאים כאירועים בפני עצמם. אכן, נראה שוואלאס התאמץ כדי שלקורא.ת לא יהיה קצה חוט עלילתי לאחוז בו. לעומת זאת רוב הרומן מוקדש לסוגים שונים של תקשורת: מונולוגים בגוף ראשון, שני ושלישי, דיאלוגים, מכתבים, שיחות נפש ליליות, רשימות, שיחות מלתחות, סגנון עיוני או מסאי, שיחות טלפון, תמלולי ישיבות, תסריטים, מיילים, שיחות טיפוליות, כתבות בעיתון, שיחות רדיו, הערות השוליים המפורסמות ועוד, או כמו שאומר דון גייטלי לג'ואל ואן דיין: "את כאילו כל הזמן מחליפה בין צורות שונות של דיבור. לפעמים נדמה לי שאת לא רוצה שאני אבין" (עמ' 510). נדמה שנוסף על אוצר מילים עצום בגודלו, ואלאס הכניס לרומן כל צורת תקשורת מילולית שהצליח לחשוב עליה.

זאת ועוד, אירועים מרכזיים ברומן מובאים בשיחות על שיחות, כמו תיאור ההתאבדות של ג'יימס אינקנדנזה שמתווך באמצעות האל בשיחת טלפון עם אחיו אורין על הטיפול הפסיכולוגי שהאל עבר, שיחה שכמו הרבה שיחות אחרות ברומן צוברת מומנטום כמו אנרגיה עד להתפוצצות, רק כדי לשוב ולהתפורר לשני מונולוגים מתחרים של שני אנשים שלא נראה שמסוגלים לשוחח ביניהם. המוטיב של ניסיון לתקשר מרכזי גם במנוע העלילתי של הספר: הסיבה ליצירת "הבידור" – הסרט הממכר והקטלני שעומד בלב הרומן – כך מסבירה רוח הרפאים של ג'יימס, היא שאיפתו הנואשת "להמציא מדיום שדרכו הוא והבן הנאלם יוכלו פשוט לשוחח" (עמ' 797).

אכן, ואלאס התעקש, כך לפי הביוגרף ד"ט מקס, שמהתלה אינסופית לא ייהפך בשום שלב ל"חיזיון", לחוויה שבה הקורא.ת מסוגל.ת להישען לאחור ופשוט "לצפות בו", משום שוואלאס רצה להימנע ממצב שבו ספר "ייצור את אותה הפרעה שהוא מבקש לאבחן". ההפרעה שזיהה ואלאס היא האופן שבו השפיעה הטלוויזיה על בני דורו. במאמר "E Unibus Pluram: טלוויזיה ותקשורת אמריקאית" טען ואלאס שהטלוויזיה שינתה את האופן שבו האמריקאי הממוצע תופס את המציאות. היא עשתה זאת בין היתר באמצעות השימוש באירוניה, אך באופן ייחודי. הטלוויזיה מחמיאה ומחניפה לצופה בטפטוף אינפוזיה סדיר של סיפוק. כך למשל האירוניה ששימשה את סופרי שנות ה־60 בארה"ב ככלי לחשיפת בעיות בחברה האמריקאית נהפכה כעת לכלי בידורי בידי הטלוויזיה שמשמש להחמיא לצופים על כך שהם "מבינים" את הבעיות הללו. באמצע שנות ה־80, שבהן צרך ואלאס את שש שעות השידור הממוצעות שלו, ניסח חוקר התקשורת ניל פוסטמן את החוקים המחייבים של הטלוויזיה: הטלוויזיה חייבת לתקשר עם הצופה באופן מיידי וללא תנאים מקדימים, אסור לטלוויזיה להביך את הצופה ואסור לה לאתגר או לדרוש. היא חייבת להיות קלה, פשוטה ומספקת. הבעיה בכך, לדעת ואלאס, היא שתקשורת בין בני אדם פועלת הפוך: אנחנו במצב תמידי של חוסר ידיעה, חוסר סיפוק, של צורך בתנאים מקדימים לדיאלוג. מבוכה, אתגר ודרישה  הם קני המידה של תקשורת אמיתית בין בני אדם.

לעומת זאת המסרים בפרסומות הם תמיד חדים וברורים, גם, ואולי בעיקר, כשנדמה לנו שלא. הדיאלוג הדרמטי בטלוויזיה תמיד קולח, סוחף, ברור ועל פני השטח, ואת מה שלא עושה התסריט עושה המצלמה כשהיא "מפנה" את תשומת ליבנו למחוות גופניות, עדינות ככל שתהיינה, כדי שנבחין בהן (ונחוש חכמים.ות). דוגמה נוספת היא הסיטקום, שגם הוא היה חלק מדיאטת הטלוויזיה של ואלאס. בקומדיה התחכום נובע מכך שהמצב הקומי כרוך באי־הבנה, אולם הבנה תמידית שוררת בין הצופה, שקולט את הסיטואציה במלואה, לבין הטלוויזיה, שמחמיאה לו על כך. אנחנו מבינים את הקטע, אנחנו מבינים זה את זה, אומרת הטלוויזיה וקורצת לנו, כשותפי סוד. המסר – אם תרצו – הוא שתקשורת היא דבר פשוט. זו הסיבה, טוען ואלאס, שצפייה בטלוויזיה מהנה וממכרת כל כך; היא דורשת מעט מאוד בשביל סיפוק והנאה, אבל לשם כך היא מעניקה את החוויה האשלייתית של "שיחה קולחת".

לפי ואלאס, תפיסת המציאות של הטלוויזיה מתחרה וגוברת על תפיסת המציאות שמחוץ לטלוויזיה. לשם השוואה, חִשבו על האופן שבו "רשתות חברתיות" הורסות את הרשתות החברתיות ומגבירות את הקיטוב עד למצב שחלקים בחברה לא מסוגלים לתקשר זה עם זה, או כיצד אפליקציות של "היכרויות" מואשמות בהרס רעיון ההיכרות. מדובר בתהליך שחוזר על עצמו: האילוצים התחרותיים מעצימים תכונות ממכרות כמו קלות וחנופה לשם יצירת גירויים וסיפוקים מיידים, ועל חשבון תכונות כמו מורכבות וקושי, שכרוכים בלמידה, הקשבה ופתיחות.

למעשה אפשר לקשור את כל הנושאים המזוהים עם הספר, כגון התמכרות, בידור ודיכאון, לנושא אחד: חרדה. במקרה של ואלאס החרדה נובעת מבדידות, וליתר דיוק מהניסיון הנואש לא להיות כלוא.ה בתוך הראש שלך. ואלאס מזהה שתי דרכים עיקריות להתמודד עם בדידות. הראשונה היא הדרך הקלה והמפיגת חרדה, שכוללת נסיגה לתוך העצמי, שוואלאס מזהה עם התמכרות ובידור. השנייה, הקשה והמעוררת חרדה, נמצאת בתקשורת עם הזולת. גם סוגים מסוימים של ספרות, טוען ואלאס, מסוגלים לאפשר לקורא.ת "להיכנס לראש" של המחבר.ת, ובכך להפיג את אותה בדידות, את הסגירות בראש של עצמך. אולם לשם כך נדרש אימון בהקשבה. במהתלה אינסופית, החברים ב"אלכוהוליסטים אנונימים" הם אנשים שמאמנים את עצמם בהקשבה אבסולוטית, לכל מי שמדבר, ולכל דבר שנאמר. המטרה היא ליצור קשר, גם כאשר יורדים על הברכיים ומדברים עם ישות שלא מאמינים בה, והדבר האבסורדי, המפלצתי, הפתטי והקלישאתי ביותר הוא ש"הדבר הזה […] ללא ספק עבד" (עמ' 447).

הדבר שוואלאס מנסה לומר הוא שתקשורת היא דבר שביר, קשה, מסובך, מסלול שעלינו לצעוד בו מתוך הכרה שלעולם לא נגיע לסופו. ובעבור ואלאס, מהתלה אינסופית היא קודם כול שיעור בתהליך תקשורתי כושל, או כמו שהכותרת המקורית של הרומן הציעה: "הבידור הכושל" (The Failed Entertainment). כך מהתלה אינסופית נהפך לשיעור מתמשך בהקשבה, תרגיל מחשבתי ב"ליקוק הזיעה" של מי שמתאמץ לשוחח איתך. המאמץ הדיאלוגי הוא "להיכנס לראשו" של הזולת, לשמוע את הסיפור שלו. אפשר לראות כיצד הנושא מופיע כבר בקטע הפותח את הספר, "שנת גלאד", ומאחר שמבחינת רצף האירועים מדובר בקטע האחרון בספר, הרי שבאמצעות תעלול פשוט ומבריק מִסגר ואלאס את הרומן כולו תחת כותרת המאמץ הדיאלוגי: הניסיון של האל לתקשר עם הסביבה, שבו האל "פשוט צריך לבלוע חזק ולתת אמון ולספר את הצד שלו בסיפור" (עמ' 11), מסתיים באסון, רק כדי לחזור בסיום הקטע: "זה יתחיל בחדר המיון, […] אבל בסופו של דבר, באורח בלתי־נמנע, דווקא איזה עובד כחול־צווארון ונטול־רישיון […] הוא זה שיסתכל עליי מלמעלה באמצע איזו משימה רבת־תכונה, ילכוד את מה שנראה לו כעינִי וישאל אז הֵי בנאדם מה הסיפור שלך?" (עמ' 18).

אפילוג: סיפרו לך על יצירת מופת שמוצגת במוזיאון בעיר, שכדאי לראות. מיהרת לקנות כרטיס לתצוגה. נכנסת לאולם הקטן, רק כדי לגלות שמישהו, בחוסר התחשבות מוחלט, הציב אובייקט גדול, מעין מסך שחור, בדיוק מול היצירה, באופן שמונע ממך כל אפשרות לעמוד מולה ולחוות אותה במלואה, כמו יצירה רגילה. תחושות האכזבה והכעס מתחרות בסבלנות ובעקשנות שלך. ניסית לנוע ימינה ושמאלה, לראות חלקים מהיצירה, אולי להזיז את האובייקט. חיפשת שרפרף לעלות עליו, לנסות להתבונן ביצירה מלמעלה או להרים את המסך ולהציץ תחתיו. סביבך מבקרים אחרים במוזיאון, מתוסכלים כמוך, כמה מהם מביעים את אכזבתם בקול רם, אחרים ממהרים לעזוב. לעומתם, ישנם העקשנים שחייבים לראות את היצירה אף שהדבר בלתי אפשרי, הם נשארים ומנסים בכל דרך לראות כמה שיותר במשך זמן רב. אבל תוך כדי ההשתהות הזו מתחוור לך שהחיזיון של היצירה, החוויה של העמידה הפשוטה מולה, אינו סביר. הבנת שזו אינה המטרה. עכשיו נדמה לך שהתנועות שעשית היו מעין ריקוד עם היצירה, שהתחושות שהרגשת היו אמיתיות. היצירה אינה אובייקט שמונח לפניך לצריכה, אלא היא מקיימת איתך אינטראקציה, מפעילה אותך לא פחות משהפעלת אותה, מבקשת ממך לשוחח איתה. החלקיות, המבט הקטוע, המכשול, כולם חלק מהממשק עם היצירה. הם  חלק מהיצירה עצמה.

.

יוסי מנדלוביץ, סטודנט לתואר שלישי בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית ובדיסטופיות. רשימה שכתב על התפתחות ספרות הדיסטופיה פורסמה בגיליון המוסך מיום 05.01.23.
.
דיוויד פוסטר וואלאס, "מהתלה אינסופית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023. מאנגלית: מיכל ספיר

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: אסף ברטוב על הספרות האוקראינית בתגובה למלחמה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | קוקי בוראת עולם

"העולם שדלילה מסל גורדון בראה הוא מעבר לשירה יוצאת דופן: הוא עולם שלם, גדול ונדיב." גל נתן קוראת בספר השירה "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון

מירי נשרי, "מירי הפצת עוברים"' פריים מתוך עבודת הווידיאו "ארון הספרים של לאה אגוזי", 2020 (צילום וגרפיקה: רוני קאופמן)

.

קוקי בוראת עולם

גל נתן

.

קריאה בספר "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון

.

ספר שיריה הרביעי של דלילה מסל גורדון הוא מסע בעולמות מקבילים. שזירה שנעשתה ביד כה מיומנת עד שלעיתים נדמה שכל העולמות שבהם היא מוליכה את הקורא באמת מתקיימים יחד באותו הזמן והמקום. מיסטיקה מכשפת וסדרים ממשיים. רגשות אנושיים ומערכות יחסים מורכבות אשר הותכו אל תוך חלומות חסרי גבול בעלי הד פסיכדלי. הקריאה בספר היא מסע עם דמותה של קוקי בכל שכבות ההוויה שמותירה אותנו עם השאלה: מי היא קוקי? איפה היא נגמרת ואיפה מתחילה המשוררת? ומהם הקשרים בין הממשי לסימבולי במסע הזה.

הספר נפתח במחזור שירים בעל שני חלקים בשם "עקבות בצורת לב". שם מוצגת קוקי לראשונה כשהיא נכלאת בידי מכשפה בכלי קיבול קטן. בפיה של האם הגדולה סירת אל־אס־די, ואביה נדרש לחלץ אותה. האב אינו גיבור קלאסי, אלא מכרסם שלא ניחן באומץ. אך מסל גורדון בוראת לו ציפורניים קשות ושחורות כשל פיראט, והוא בורא בעבורה יתושי ענק שנהפכים לספינות אוויר ואיתן היא מתעופפת לחופשי. לבבות יופיעו כמה פעמים בספר. בפעם הראשונה הלב מפציע כעקבות לב שהמכשפה מבחינה בהן וחושבת שמדובר בציפור נפש, ובפעם השנייה ככיפה בצורת לב שאביה מתהלך עליה. אחר כך בשיר "אחרי הגשם" הלב ייהפך לציפור מדממת עם כנפיים בצורת לב. אלו לא לבבות שאנו רגילים לפגוש כאיבר שנושא רגש – לב שמח או עצוב. הלבבות של מסל גורדון נהפכו לעצמים במרחב, לעניין קונקרטי שנטבע במציאות הפיזית. תמונות שיש בהן הֲזָרָה. אלו לא הרגשות האנושיים, אלא דברים אשר עשויים מחומר ומשפיעים על החומר.

במחזור השירים השני קוקי היא כבר מכשפה בעצמה, ואנו נתקלים בעוד מכרסם, אלא שהפעם הוא עכברוש ממשי שמוצא את מותו בדירתה של קוקי. המעבר ממחזור השירים הראשון, שנדמה טבול ממש באל־אס־די, למחזור השירים השני "חולדה" מדגיש את הווירטואוזיות של מסל גורדון כשהיא מובילה אותנו מהפנטסטי לקונקרטי. כאן קוקי לכודה עם החולדה בביתה והיא מרגישה כמו כישלון: "הַחֻלְדָּה נִקְלְעָה לְדִירָתָם וּמֵתָה./ קֹדֶם יָשְׁבָה בִּכְלוּב מִבַּרְזֶל./ כְּמוֹ הֶנְזְל,/ כָּךְ חָשְׁבָה קוּקִי כָּל הַיּוֹם,/ וְהָיְתָה כְּאַחַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת הַגְּרוּעוֹת/ אִם לֹא הַגְּרוּעָה מִכֻּלָּן." היא עוברת הרפתקאות עם אותה חולדה, מתאהבת לרגע בצַבָּעִי שמגיע לדירתה ומנסה להסביר לה על חולדות, מגלה שחולדה תקפה קשישה ברמת גן, מספרת לנו על מועדון קריאה שצפויה להשתתף בו ומסיימת חזק ב"נִקְיוֹנוֹת רְגִילִים/ שֶׁמַּעֲלִים אוֹתִי לִגְבָהִים סְפִּירִיטוּאָלִיסְטִיִּים", משפט מפתח שמלווה את הקריאה בכל הספר. הרגיל יכול להיות מרומם, ולדבר הגדול מהחיים – מתרגלים. שני המחזורים הראשונים מייצגים שתי שכבות שונות שמהן נחצבים השירים גם בהמשך הספר, השכבה הסימבולית והשכבה הממשית.

לרגעים ברור שאנו נמצאים בתוך עולם פנטסטי שמקביל למציאות הגשמית. אך ברגעים אחרים הקלפים נטרפים, ופתאום לקוקי יש חשבון פייסבוק, בעל וילדים. בשיר "השד הטוב והשד הרע" היא כותבת: "מִישֶׁהוּ כָּתַב הַיּוֹם בַּפֵייסְבּוּק שֶׁהִדְלִיק בַּסְּצֶנָה שֶׁהוּא כּוֹתֵב/ תַּנּוּר ('כָּל כָּךְ קַר שֶׁהִדְלַקְתִּי תַּנּוּר בְּתוֹךְ סְצֶנָה בַּסֵּפֶר/ הַבָּא'). וְאִלּוּ אֲנִי כְּבָר שָׁנִים עַל גַּבֵּי שָׁנִים בּוֹרֵאת בְּתוֹכִי/ אִמָּהוֹת קְטַנּוֹת, שֶׁיְּחַמְּמוּ אֶת לִבִּי וְיָקֵלּוּ עָלַי אֶת הַחַיִּים,/ שֶׁהֵם כְּשֶׁלְּעַצְמָם קָשִׁים לִי." במחזור השירים "על ראשה של סלמנדרה נפל אצטרובל" כתבה: "לֹא הַפַּעַם, קוּקִי חָשְׁבָה וְזָעֲקָה בְּדֶרֶךְ הַפֵיסְבּוּק./ (קוּקִי סִפְּרָה עַל מַעֲבָר הַדִּירָה וְעַל כָּל הַצָּרוֹת שֶׁנִּחֲתוּ עָלֶיהָ/ וְזֶה הֶעֱנִיק לָהּ מִסְפָּר לֹא מְבֻטָּל שֶׁל לַיְקִים)." הדילוג בין כשפים וכיפוף המציאות ללא היגיון "רגיל" ובין הזירה של הרשת החברתית הוא לעיתים מלא הומור. אך ברגעים אחדים חושף את הבטן הרכה האנושית, זאת שמשוועת לחיבה קונקרטית שמתגשמת בדרך המודרנית והמעט אכזרית. הרי מהו לייק אם לא אישור לקיומנו? חיבבו אותנו.

מחזור השירים "שבעת סיפורי הלידה של קוקי" אינו פותח את הספר. הסדר ההגיוני לא רלוונטי כשמתעסקים בחומרים שטבעם אינו לינארי. המחזור מחולק לשבעה חלקים, כמו שבעה ימים של בריאה. אבל אם אנו מחפשות בהירות בקשר לנסיבות התהוותה של קוקי, לא נמצא אותן בהכרח בסיפור הלידה. במקומה אנו מקבלות מופע וירטואוזי, ומבלבל: "קוּקִי נוֹלְדָה בְּנַעַל הַבַּיִת שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת./ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁטִּפַּת פּוֹמֶלָה נָפְלָה לְתוֹךְ נַעַל־הַבַּיִת/ הַמְּדֻבְלֶלֶת שֶׁלָּהּ,/ שֶׁהִדִּיפָה רֵיחַ שֶׁל כֶּלֶב מַסְרִיחַ שֶׁהִתְקַלְקֵל לוֹ בֹּרֶג". בהמשך חלק א' של סיפורי הלידה המפלצת מתגלה כדודתה של קוקי. היא לא נולדה מאם אלא מאחותה של האם. במקום לצאת מרחם מיטיבה, המשוררת מציגה את לידתה של קוקי כדבר שהתרחש מתוך חיבור של אלמנטים יומיומיים ואף מעט מרוטים ועלובים. אך גם מהם היא מצליחה לייצר את פלא הבריאה. היא ניזונה מהפומלה בנעל הבית עד שהיא בוקעת וגדלה קצת. בחלק ד' אנו מוצאות את עצמנו לפתע בסופרמרקט הקריר שעומד מול גל החום שליווה את לידתה של קוקי, ושם גם מתגלה מבחר של אבות. לכל אורך הספר תחפש המשוררת את האנרגיה הגברית המיטיבה. בחלק ו' של סיפורי הלידה היא כותבת: "וּמֵאָז יֵשׁ לִי קִבָּעוֹן לְאָבוֹת מֵיטִיבִים/ וְלָכֵן אֲנִי מִתְרַגֶּשֶׁת מִכָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת אַבָּהִיּוֹת,/ מִכָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת אַבָּהִיּוֹת בָּעוֹלָם,/ וּמֵהַמַּצִּילִים בְּתֵל אָבִיב/ שֶׁצּוֹעֲקִים בָּרַמְקוֹלִים לַמִּתְרַחֲצִים בַּיָּם/ וּמְנַסִּים לְהַשְׁלִיט סֵדֶר/ כְּאָבוֹת טוֹבִים בְּעֵינַי וּמֵיטִיבִים בֶּאֱמֶת." אם מהאם לא תבוא הישועה, נדרש מציל.

ההתהוות של קוקי היא כאור, ועל פי המסורת טבעו של אור לחפש כלי לשכון בו. כך בהמשך הספר אנו מוצאות את עצמנו מלוות את קוקי בחיפוש אחר בית, אחר כלי להתקיים בו שמתאים לגודלה. גם בחיפוש הבית נחווה את המתח בין הבית הפנימי לבית החיצוני: הבית הנפשי שיוכל להכיל את רוחה של קוקי והבית הקונקרטי שתוכל לגור בו עם משפחתה הממשית. בשיר "התקדמות" היא כותבת: "יֵשׁ מְכַשֵּׁפָה שֶׁנּוֹשֵׂאת אֶת כָּל הָעוֹלָם/ שֶׁכֻּלּוֹ שְׁנֵי בָּתִּים וְתוּ לֹא,/ שֶׁתְּלוּיִים כְּשָׁדַיִם/ כְּבֵדִים./ וְלָכֵן הִיא פּוֹסַעַת בִּצְעָדִים כְּבֵדִים/ וְרוֹעֲמִים./ וְלֹא מִתְפַּתַּחַת./ בְּקֹשִׁי מִתְפַּתַּחַת./ אֶלָּא רַק מִתְקַדֶּמֶת בִּצְעָדִים כְּבֵדִים." הבית הנפשי מספיק כדי להתקיים אך לא מספיק כדי לזהור, לשגשג ולצמוח, להיות כל מה שהיא יכולה. משורות אלה עולה תחושת הדשדוש במקום שכה מוכרת לרבות מאיתנו. בשיר אחר, שנושא את השם "2 בספטמבר 2019 – ווטסאפ לאלי‎", הבית הנפשי מונח בצד ואנו נתקלות בדמות כה מוכרת מהמציאות של חיפוש הבתים הפיזיים: "הַמְּתַוֵּךְ מְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָנוּ שֶׁזּוֹ עִסְקָה מְעֻלָּה. יֵשׁ קוֹמָה/ נוֹסֶפֶת שֶׁבָּהּ הַיָּם מַגִּיעַ עַד לַדְּלָתוֹת מַמָּשׁ. אֲבָל, לְדִבְרֵי/ הַמְּתַוֵּךְ, הַיָּם לֹא יָכוֹל לִפְרֹץ מִבַּעַד לַדְּלָתוֹת. וְהוּא מְסַפֵּר/ שֶׁגָּרָה בַּבַּיִת בֶּעָבָר כּוֹתֶבֶת, עִתּוֹנָאִית, וּמְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ/ אוֹתִי שֶׁזֶּה בַּיִת שֶׁמַּעֲנִיק הַשְׁרָאָה. אֲבָל הַתְּחוּשָׁה הִיא לֹא/ נְעִימָה וּמְעַט עֲצוּבָה אֲפִלּוּ. תְּחוּשָׁה פִיזִית מַמָּשׁ."

האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית מתחברות בספר ומתגלמות בקשר הזוגי הממשי ובחיי המשפחה. לעיתים נשמעת אנחת רווחה על כך שקוקי מצאה בית לאחד בו את כל האלמנטים, הפיזיים והרוחניים, הממשיים והפלאיים. בשיר "דרך המספריים" היא כותבת: "בַּעֲלָהּ שֶׁל קוּקִי כָּתַב לָהּ בַּוּוֹטְסְאַפ:/ קַיָּם דִּמְיוֹן מִלּוּלִי בֵּין הַמִּלִּים יוֹם וְיָם, כָּךְ שֶׁלִּכְאוֹרָה נִשְׁמַע/ שֶׁלַּעֲבֹר אֶת הַיּוֹם זֶה כְּמוֹ לַחֲצוֹת יָם./ בְּכָל מִקְרֶה, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ בְּכָל הַיָּמִים, גַּם בַּטּוֹבִים וְגַם/ בְּפָחוֹת." אך באותו השיר היא מספרת בהומור על רגע אחר מחיי הנישואים, רגע שבו המציאות של שגרה שוחקת מטלטלת את הדינמיקה העדינה שבין קוקי לבעלה: "בַּדֶּרֶךְ לַקַּלְפִּי בְּבֵית־הסֵּפֶר הֶרְצְל קוּקִי אָמְרָה לְבַעֲלָהּ/ וְלַסַּרְגֵּל (הַסַּרְגֵּל לִדְבָרֵיהָ) שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם חֵשֶׁק יוֹתֵר לְהִזְדַּיֵּן/ אִתּוֹ, וְשֶׁהַשָּׁנָה מַגִּיעַ לָהּ פִּצּוּי שֶׁל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שֶׁקֶל, כָּךְ/ אָמְרָה לוֹ, וְשזֶּה מְעַט./ וּבַבַּיִת כָּתְבָה בְּפֶתֶק שֶׁהִגִּישָׁה לוֹ – שֶׁהַשָּׁנָה הַכּוּס שֶׁלָּהּ/ בְּפּוּס וְשֶׁהוּא מֻזְמָן לֹא לִבְחֹר בּוֹ." בשיר "עלי כותרת אדומים – החוץ והפנים" מופיע רגע מזוקק של אהבה בתוך המציאות האפרורית: "הַפְּקִידָה, הָאַטְרַקְטִיבִית בְּעֵינֶיהָ שֶׁל קוּקִי, הִסְבִּירָה לָהֶם/ שֶׁלֹּא הָיָה צֹרֶךְ שֶׁיַּגִּיעוּ,/ שֶׁיָּכְלוּ לְקַבֵּל אֶת הַשֵּׁרוּת דֶּרֶךְ הָאִינְטֶרְנֶט,/ וְהוֹסִיפָה בְּהוּמוֹר דַּק: 'זָכִיתֶם לְבַקֵּר בְּמִשְׂרַד הַפְּנִים'./ וּבָרֶקַע הִתְנַגֵּן הַשִּׁיר רַק הָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ/ וְגַם בְּרֹאשָׁם שֶׁל קוּקִי וְשֶׁל בַּעֲלָהּ,/ וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ מְרֻצִּים/ וְהִרְגִּישׁוּ, כְּפִי שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ זְמַן רַב, קִרְבָה בֵּינֵיהֶם."

הבית של קוקי נבנה ומשתקם תוך כדי הקריאה בספר. הרגשות שהחלו כעצמים חומריים משנים את דחיסותם ונהפכים לרגשות ממשיים. הפנים והחוץ מתחילים להתמזג. הגברי והנשי מתאחדים, והתנועה נחווית כמובילה אל קוטב המנוחה. ילדים נולדים לבית ולמרחב שהוא גם אנושי וקונקרטי ולא רק פנטסטי. האהבה נכנסת בסדקים. זו לא אהבה קסומה ומכושפת תמיד, אבל זו אהבה כזאת שקוקי מתקיימת בה ביציבות. בשיר "התבוננות בתצלום (מעין מסה)" מופיעות השורות המרגיעות: "אֵלִי בַּעֲלִי הוּא גֶּבֶר מֵכִיל, עִם בֶּרֶז מִנִּירוֹסְטָה, שֶׁמְּשַׁקֵּף/ אוֹתִי, בְּכָל מַצָּב. זֶה דּוֹרֵשׁ קִרְבָה. הִתְקָרְבוּת. אֲנִי/ מִתְכּוֹפֶפֶת אֵלָיו. אֲנִי שׁוֹטֶפֶת יָדַיִם. אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עָלָיו,/ בְּעוֹד הוּא נוֹשֵׂא אֶת הַבַּיִת. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ כַּמְּעַיֵּן/ מַיִם חַיִּים." האהבה של אלי וקוקי מולידה ישויות שגם הן אוהבות במהותן. במחזור השירים "כנף קטנה" מופיע בנה רועי. קצת כמו בחדר מראות היא מביטה במבטו עליה ומבינה שהצליחה ליצור מציאות שונה בתכלית מזו שנולדה אליה: "אֶת תְּמוּנַת הַפּוֹרְטְרֶט הָעַכְשָׁוִית שֶׁלִּי בַּפֵיסְבּוּק צִלֵּם רוֹעִי/ בְּעֵין הַצַּלָּם שֶׁלּוֹ/ וְכָךְ לָכַד אֶת דְּמוּתִי בְּמַבָּט אוֹהֵב". ובהמשך השיר מופיע היפוך תפקידים בראשיתי: "הַחֵלֶק הָרַךְ שֶׁבִּי וְכַף הַיָּד שֶׁמִּתְגַּלַּעַת כְּמִתּוֹךְ שׁוּם מָקוֹם,/ כְּתוֹסֶפֶת וּכְכָנָף קְטַנָּה,/ (בַּהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה טִישׁוּ וָרֹד)/ כְּמִתּוֹךְ צַלְעוֹתַי." זו לא קוקי שמתהווה מצלע של גבר כמו בסיפור התנ"כי, אלא היא שיוצרת את בנה מצלע שלה.

לאורך כל הספר שזורים דימויים מתוך עולם הטבע, כיאה למסורת המכשפות. בשירתה של מסל גורדון יש התייחסות לאדמה ולירח, לחיות עוצמתיות כמו תנינים ולחיות פגיעות כמו עכברים וציפורים. האלמנטים השונים נשזרים יחד ומזכירים לנו שאנו תמיד חלק מעולם גדול יותר. בשיר "הילולת הירח", בין השירים האחרונים בספר, היא כותבת: "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הִלּוּלַת יָרֵחַ שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת בְּקוֹל רַעַשׁ/ וּבְצִלְצוּלִים/ וּבְשִׁבְרֵי צַלָּחוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת/ וּבְשִׁבְרֵי צַלָּחוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בַּיְּקוּם/ וְנִתְקָעוֹת בְּפָנָיו שֶׁל הַיְּקוּם/ וְשׂוֹרְטוֹת אֶת פָּנָיו,/ וְעַל שְׁבָרִים שֶׁנִּתְקָעִים כְּזִיזִים וּכְיָרֵחַ קַר/ וּכְגוּף תְּאוּרָה שֶׁנִּשְׁבַּר/ עַל גַּבְנוּן שֶׁל יְשִׁישָׁהּ/ שֶׁהוֹפֶכֶת לְמִפְלֶצֶת וְנוֹשֵׂאת עָלֶיהָ/ מִפְלָץ כְּתַנִּין קָטָן,/ וּכְתִינוֹק עַל גַּבָּה". הספר נסגר בשיר "גלידה", שהאופטימיות עולה ממנו ועוטפת את הקוראים, והבחירה לסיים בו היא בחירה נדיבה. אנו יכולים לתאר לעצמנו שהחיים ימשיכו להיות מורכבים, כי אלו הם החיים. אבל קוקי כבר אמא, ושיר הסיום כמעט מייצר את התחושה שהיא לא רוצה שנלך לישון כשאנו חוששים לגורלה: "מְכַשְּפוּצְ'קָה קְטַנָּה קָנְתָה עֲגִילִים/ בְּצוּרַת גְּלִידָה/ בְּקֶשֶׁת בֶּעָנָן/ וְיָצְאָה לַשֶּׁמֶשׁ/ וְכָל הַגְּלִידָה/ הֵפִיצָה אוֹר."

אפשר להוסיף עוד הרבה, כי העולם שדלילה מסל גורדון בראה הוא מעבר לשירה יוצאת דופן: הוא עולם שלם, גדול ונדיב. זהו עולם פנטסטי ומורכב; אימהות בתוך אימהות, מכשפות גדולות וקטנות, אבות מכרסמים ואבות מיטיבים. זו מציאות מרובדת שאפשר להסתחרר ממנה כשהיא עולה לגבהים ספיריטואליסטיים ולטבוע איתה כשהמציאות הקונקרטית דופקת על הדלת חזק מדי.

.

גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.

.

דלילה מסל גורדון, "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות", אבן חושן, 2021.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: שירי שפירא על בדיון והיסטוריה ב"נתניהוז" מאת ג'ושוע כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן