רומנים אמיתיים הם פואמות: על אמילי ל' מאת מרגריט דיראס

מאיה מיכאלי

.

גבר ואישה נוסעים פעמים רבות במשך קיץ אחד לעיירת הנמל קילבף שעל שפך הסן בנורמנדי. הם נוהגים לשבת בבית הקפה או בבר של הוטל דה לה מארין. עוד מראשיתה שזורה נסיעתם בבדיון, בכתיבה: "אתה אומר: 'המקום הזה מוצא חן בעינייך. יום אחד הוא יופיע בספר – הרחבה, החום, הנהר.' אני לא עונה. אני לא יודעת. אני אומרת שאני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם." כך מתקיימת אפשרות הופעת "המקום"  בספר כבר ברגע שהמספרת מתבוננת בו, ומצטמצם הפער בין נראותו בעולם ברגע מסוים לבין התגלמותו לאחר מכן באותיות כתובות, פער המתווך רק על ידי חוסר הידיעה שלה. הם צופים בחבורה של קוריאנים, היא מפחדת מהם והוא צוחק עליה ואומר שהיא גזענית. ליד הבר, במקום השמור ללקוחות מזדמנים, הם מבחינים בזוג נוסף, היא שותה בורבון כפול והוא פילזן כהה. "בבת אחת ראינו אותם. ומאותו רגע לא יכולנו לעשות שום דבר אחר." מאותו הרגע הטקסט מתפצל לסיפור כפול, סיפורם של שני הזוגות המשתקפים זה בזה, נשזרים אלו באלו, ומקיימים בינם לבין עצמם את מה שדיראס כינתה בריאיון "חילוף חומרים אוסמוזי".

תחילה מנסה האישה, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, לדבר עם בן הזוג שלה על הסיפור שלהם, על רצונה לכתוב אותו. שוב נטמעים זה בזה המתרחש והמתועד, מחלחלים זה לזה. "נדמה לי שכאשר זה יהיה בתוך ספר, זה כבר לא יכאיב… זה כבר לא יתקיים. זה יימחק", היא אומרת. הם מדברים על המוות שלה ועל מה שיהיה אחריו, על התשוקה שמעולם לא  חווה כלפיה, לדבריו. היא לא מסכימה. לדעתה בהתחלה הייתה תשוקה גם מצידו. הוא מתעקש שהיא רק ממציאה את תשוקתו כלפיה. "אין לי שום חלק בסיפור שהיה לך איתי", הוא מכריז "אבל אני תמיד לצידך בייאוש שאני מספק לך." הוא מנסה לנחם, והיא ממשיכה ומנחמת את עצמה: "כשאני כותבת, אני כבר לא אוהבת אותך." בהדרגה השיח ביניהם על אודות עצמם, הכתובים והגופניים, גולש ונהפך לשיח על הזוג השני. הוא מורכב משברי שיחות באנגלית שהם קולטים, של בני הזוג בינם לבין עצמם ועם בעלת המקום ובתה וגם מניחושים והמצאות: הוא קפטן המפליג למסעות ארוכים בים והיא אשתו המתלווה אליו, הנראית חולה, אולי אפילו נוטה למות. המציאות כמו נכתבת אל מול עיניהם עד כי לא לגמרי ברור אילו חלקים ממנה נבדו. בתוך השיחות שלהם זוכה האישה האנגלייה לשמה, שיהיה גם שמו של הספר כולו, אמילי ל'. זהו שם שהעניק לה, כך לפי הסיפור שהם טווים עבורה, אדם נוסף שאהב אותה, אך לא זכה לממש את אהבתו. למעשה זהו אפוא סיפורם של שלושה זוגות, שלוש אהבות, כל אחת מהן אומללה בדרכה.

סיפורם של בני הזוג וסיפורם של הקפטן ואמילי ל' האפונימית, ושל אמילי ואהבתה הלא ממומשת, כמו ביצירות רבות של מרגריט דיראס, נע בין תיעוד לבדיון, בין להיות ספרות לבין לחשוב על ספרות, באופן שמקשה על הבחנות שכאלה, חושף אותן ולעיתים אף מעקר אותן לחלוטין ומרוקן אותן מתוכן וממשמעות. הסיפור כורך, בדרכה הייחודית של דיראס, את הקונקרטי והגופני עם מה שמתקיים רק במילים ובמוזיקה ביניהן, בממלכת הספרות. לאחר שהפשיט את ההבחנות ונותר עירום, הרומן הקצרצר הזה הכתוב במשפטים קצרים ופיוטיים, מעוטי מלל ורבי משמעות, נוגע בבשר, ובעיקר: בכתיבה, באהבה וביחס אל האחר, במובן הרחב של המושג – הזולת (האהוב/ה), הזר (הקוריאנים), אך גם באחר המופשט: הלא ידוע, הלא ודאי, זה שבנפש (הכמיהות הלא ידועות, התשוקות הלא ממומשות, אך גם הדחף האלים להשתלט על האחר, לנכס אותו) וזה שבגוף (החולי, הזקנה, המוות). "רומנים אמיתיים הם פואמות," הכריזה דיראס עם צאת הספר ב־1987 ובכך טשטשה הבחנה נוספת, הפעם בין סוגות, אך זיקקה את העיקר. שכן המשותף לרומנים שהיא מכנה "אמיתיים" ולפואמות הוא אולי יכולתם לגעת בעומק ברגש, בשפה, ביחסים בין בני אדם, להציבם בחזית מבלי להכפיפם לעלילה בדיונית ונפתוליה שיכתיבו את התפתחותם.

"אמילי ל' היא הדמות החשובה ביותר ביצירותיי", הצהירה מרגריט דיראס. חוקרי ספרות ראו בה המשך של, או הקבלה לדמויות אחרות של דיראס כמו לול ו' שטיין (1964), אן־מארי סטרטר (שהופיעה בכמה יצירות של דיראס, ובהן סגן הקונסול (1966) ואורליה שטיינר, ששלושה טקסטים של דיראס מ־1979 נקראו על שמה. הל' שמציינת את שם משפחתה יכולה לרפרר ליצירה נוספת של דיראס, הכאב (1985), שבה תיארה את המתנתה המיוסרת לרובר אנטלם, מי שהיה אז בן זוגה, ונשלח בעת מלחמת העולם השנייה למחנות עבודה לאחר שנתפס בעת פעילות של תנועת הרזיסטנס. כחלק מהמשחק שלה במרחב שבין התיעוד לבדיה, דיראס כינתה אותו בספר רובר ל' ואת עצמה כינתה מרגריט ל'. אך אמילי ל' לא רק מקיימת קשרים עם דמויות אחרות של דיראס, אלא גם עם יוצרים ויצירות נוספות. כך, כאשר המספרת ובן זוגה יושבים בבר ומתבוננים בקפטן ובאשתו, היא לוחשת לו את שמו של סופר אמריקאי שהתאבד. בראיונות עימה אמרה במפורש כי זהו "זוג א־לה המינגווי". סיפור חייה של אמילי ל' גם משיק בנקודות רבות לסיפורה של המשוררת אמילי דיקנסון. כמו דיקנסון פרסמה גם אמילי ל' רק שירים בודדים. הנוטריון שאצלו הפקידה מכתב חשוב סבור כי היא המשיכה לכתוב אבל "החביאה את הראיות המרשיעות, את השירים שלה", ממש כמו דיקנסון, שמרבית שיריה התגלו לאחר מותה ופורסמו בניגוד לבקשתה.

אמילי ל' גדלה בבית עשיר באיי וייט. הוריה התנגדו לאהבה שבינה לבין הקפטן, כיוון שמעמדו החברתי היה נמוך משלה. היא והקפטן "ניסו להשתחרר זה מזה, אבל לא הצליחו. כשהתחוור להם שנבצר מהם להפסיק לאהוב, הייתה זו היא שהודיעה להוריה על רצונם להינשא". היא התחילה לכתוב אחרי כמה שנים של חיים משותפים, אלא שהקפטן לא הבין את השירים, לא מצא את עצמו בתוכם, ראה בהם ביטוי לחלקים בנפשה שאינם מוכרים לו וסבל מכך "ייסורי גיהינום של ממש. כאילו בגדה בו, כאילו חייתה חיים מקבילים לחיים שהאמין שיש לה איתו … חיים חשאיים, נסתרים, מוצפנים, אולי אפילו מבישים, ומייסרים עבורו יותר מאשר אילו בגדה בו בגופה". סבלו הניע אותו לבצע את מה שדיראס מכנה בראיונות "הפשע": הוא השליך את אחד משיריה לאח הבוערת ולא התוודה על כך מעולם.

השיר האבוד ערער את אמילי ל', גרם לה להפסיק לכתוב ולמעשה הוביל למותה בחיים. השיר העולה באש הוא למעשה, כך מתחוור לקוראים, There's a certain Slant of light, אחד משיריה המוכרים ביותר של אמילי דיקנסון, הנקרא כמו כל שיריה על שם השורה הראשונה שלו. זה אפילו לא "רפרור" אל השיר, שכן שורות ממנו מובאות כלשונן – בצרפתית ובאנגלית (במקור). שומר הווילה באי וייט הוא היחיד שאמילי ל' מספרת לו על אובדן השיר. בחברתו היא מצליחה לשחזר כמה משורותיו, ובאופן בלתי נמנע הם מתאהבים, אהבה ששיאה בנשיקה, ותלווה אותם כל חייהם אך לא תוכל להתממש. אפשר לראות בשיר זה ובהיעלמו, וגם בהתאהבות הנלווית אליו, את גרעין ספרה של דיראס. השורה היחידה המצוטטת במלואה באנגלית מן השיר של דיקנסון (ואמילי ל'), "But internal difference, where the meanings are", היא ליבו של הספר, העוסק מכיוונים שונים בחוסר היכולת ללכוד משמעויות, לאחוז במי שאוהבים ולהבין באמת את האחר, או את הכתוב; ובפוטנציאל היצירתי והמשחרר של חוסר הפשר.

ואכן, האהבה בין בני הזוג הצרפתי מתוארת ברומן כבלתי אפשרית, חמקנית, מעורערת, וככזו דווקא מאפשרת חופש יצירתי. באחרית הדבר היפה והפיוטית שכתבה רמה איילון, שתרגמה את הספר ברגישות רבה ועם תשומת לב לא רק למילים אלא גם למוסיקה שביניהן, היא תיארה בפרוטרוט את ראשיתה של מערכת היחסים בין דיראס לבין יאן אנדראה, בן זוגה באותה התקופה. דיראס טענה בראיונות כי בני הזוג בספר הם יאן והיא. יאן היה צעיר ממנה ביותר משלושים שנה, עזב אותה פעמים רבות אך גם חזר ולבסוף ליווה אותה עד למותה וטיפל בה במסירות. יאן טען שהוא לא נמשך אליה, הוא העדיף רומנים מזדמנים עם גברים על פני יחסי תשוקה עימה, אך גם היה תלוי בדיראס והושפע ממנה עד כי אימץ את שם המשפחה "אנדראה" שהעניקה לו, וספריו נתפסים עד היום כחיקויים חיוורים של ספריה. "מה שאנחנו מעדיפים זה לכתוב ספרים אחד על השני", היא אומרת לו בספר כדי לפייס אותו אחרי שיחה קשה ביניהם. ואמנם, דומה כי האהבה ביניהם שואבת את כוחותיה מיחסיהם הספרותיים וגם מזינה בתורה את הספרות של שניהם.

דיראס עצמה אמרה בריאיון עם הבימאי ז'אן לוק גודאר, שהיה ידיד קרוב, כי הספר היה דרכה לדבר על האהבה הבלתי אפשרית שבחייה. הקהל הצרפתי גילה עניין רב בקשר אהבה זה, והתייחס אליו בשעשוע כאל "הסקנדל הנוכחי" של מרגריט דיראס. חוקרי הספרות הצרפתים, חובבי סדר וקטלוגים, רואים כיום את אמילי ל' כחלק ממה שהם מכנים "מחזור יאן אנדראה", שמשך קוראים רבים כי נתפס כמעין "יומן המופנה לעיני הכול". מחזור זה כולל ספרים נוספים של דיראס כמו מחלת המוות מ־1982, עיניים כחולות שיער שחור מ־1986 וכמובן יאן אנדראה שטיינר מ־1992. אך דומה כי יצירתה של דיראס, וכן יחסי האהבה בינה לבין יאן, מסרבים להיענות לכל סוג של "משטר משמעות" כזה.

"אני בעצמי לא מבינה את הספר", אמרה דיראס לאחר שפורסם, "אבל לו מישהו אחר היה כותב את אמילי ל' הייתי מפסיקה לכתוב". את לעגם של כמה מהמבקרים כלפי הספר וכלפיה באותן השנים היא פירשה כזלזול הנובע מחוסר הבנה, מקנאה וממיזוגיניה. מבחינתה כך חברה הביקורת הגברית כלפיה לפשע של הקפטן ששרף את יצירתה של אשתו. אך דיראס התעקשה להישאר לא מובנת, לקוראיה ולעצמה. היצמדות למשמעות חמקמקה ולחוסר פשר נתפסה אצלה, כפי שאפשר לגלות בספר זה ובספריה האחרים, כמו מעשה אתי ופוליטי, ויותר מכך – כמו ליבת הכתיבה, האהבה, החברות.

הספר נפתח במילים "זה התחיל בפחד". הפחד, כך מתגלה לאורך הקריאה, יכול לגבור ולהוליד גזענות, כמו זו שלה כלפי הקוריאנים, או פשעים כנגד נפשו של הזולת, כמו פשעו של הקפטן. אבל ליצור אפשר רק כשהפחד לא מעורר פעולה, רק כשאת שרויה באי־ודאות מוחלטת, בסוג של עיוורון: "לכתוב זה גם לא לדעת מה את עושה, לא להיות מסוגלת לשפוט את זה – מוכרח להיות משהו מזה בסופר, איזה ברק שמסמא את העין". גם לקרוא לעומק וגם לאהוב באמת אפשר רק מתוך ויתור על הבנה מוחלטת ועל פשר. או במילים שבת דמותה של דיראס אומרת לבן הזוג שלה, בן דמותו של יאן, בעמוד הכמעט אחרון של הספר: "מחשבה ומוסר הם מעט מדי, לא נספגים בגוף שקורא את הסיפור ורוצה להכיר אותו מראשיתו, ובכל קריאה שוקע באי־ידיעה שבה הוא מצוי זה מכבר ושרק הולכת ומעמיקה."

.

ד"ר מאיה מיכאלי כתבה את הדוקטורט שלה, שעסק ביצירותיה הספרותיות והקולנועיות של מרגריט דיראס, באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת "סיאנס פו" בפריז. כיום היא מרצה במחלקה לספרות, לשון ואמנויות ומרכזת את התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. תרגומה לשלושה טקסטים מאת מרגריט דיראס הקרויים שלושתם "אורליה שטיינר", ומלווה במסה שכתבה על היצירות, ראה אור בהוצאת "רסלינג".

.

מרגריט דיראס, אמילי ל', ספריית רות, 2023. תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: רעות בן יעקב על "היורדות" מאת דאה הדר ו"יריתי באמריקה" מאת תהילה חכימי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארבעה שירים מאת אמה אנדייבסקה

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

*

כַּמָּה מַעֲבָרִים, כַּמָּה עֲצִירוֹת וְלִקּוּיֵי מְאוֹרוֹת.

כָּל הָעוֹלָם מְגֻלְגָּל לִפְקַעַת שֶׁל חוּטִים

הַקְּרוּיָה לְסֵרוּגִין

זְמַן, מַבּוּל, הַבִּלְתִּי נִמְנָע.

אֵין מְגַלְּפִים עוֹד שְׁעָרִים

וְקוֹנְכִיּוֹת חֵמָר כְּבָר אֵינָן מְקַשְּׁטוֹת אֶת הַכַּרְכֻּבִּים.

בִּתְעָלוֹת שַׁיִשׁ

מֵי גְּשָׁמִים וְשַׁלְוָה עִם פֶּה צְפַרְדֵּעִי

הַנִּזּוֹן מֵעַמּוּדִים וְחוֹל.

וְהָאָדָם עוֹמֵד לִפְנֵי שַׁעַר שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ חֲזָרָה

וְזוֹרֶה מִכַּף יָדוֹ פִּרְחֵי חִנָּנִית

שֶׁקִּבֵּל בְּיַלְדוּתוֹ

מֵאֻמְלָל שֶׁנִּשְׁחַט

בְּמַעֲבַר הֶהָרִים שֶׁאֶת שְׁמוֹ

לֹא נִתָּן לְבַטֵּא.

.

*

הַמָּוֶת זוֹרֵק פַּלְצוּרִים.

אַף דֶּלֶת אֵינָהּ נִטְרֶקֶת.

הַמָּוֶת מַחְזִיק בְּיָדוֹ קַרְפִּיּוֹן זָהָב

וְדוֹבֵר חֳרָבוֹת שְׁלֵמוֹת.

בְּתוֹךְ עֵץ מִתְפּוֹרֵר פּוֹעֲמוֹת מִזְרָקוֹת –

הוּא חוֹזֵר בְּקוֹל רָם.

אֲבָל אֵין מִי שֶׁיַּאֲמִין לוֹ –

בַּמִּזְבָּלוֹת נִשְׁאֲרוּ רַק חֲנוּטִים.

וְהַמָּוֶת מַמְשִׁיךְ וְזוֹרֵק פַּלְצוּרִים חֲדָשִׁים.

.

*

הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲפָצִים הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר

שְׁתֵּי לַחְמָנִיּוֹת, שְׁתֵּי מְדִינוֹת, חֲצִי מַבָּט.

הַזְּמַן נִמְדָּד בְּזוּג נַעֲלַיִם,

בְּכַרְטִיס לְאִצְטַדְיוֹן כַּדּוּרֶגֶל,

בִּכְפוֹר עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

כָּל כַּמָּה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל מֻשְׁלָמוּת,

אַךְ עַל הָאָדָם עֲדַיִן לְהִסְתַּלֵּק.

.

וּבָאֲוִיר סוּס עִם גּוּף אִינְפוּזוֹרְיָה.

.

*

אֵיךְ לְהַסְבִּיר שֶׁלֶג בְּאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּצְחִית.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר עֵץ יְרֹק־עַד

לְמִי שֶׁנִּמְצָא בְּקֶרַח וּבְקָרָה?

הַחַיִּים נוֹשְׁפִים בַּחֲלִיל נְיָר.

מַיִם זוֹרְמִים מֵהַמַּרְזֵב.

אַךְ גַּם הֵם מֵהָעִדָּן

שֶׁאֵין אֵלָיו כָּל גִּישָׁה.

רַק נִפְקְחוּ הָעֵינַיִם,

וּכְבָר צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק לְתָמִיד.

.

אמה אנדייבסקה (1931) היא משוררת, סופרת וציירת אוקראינית, ילידת העיר סטאלינו (דונצק כיום). משנת 1943 היא מתגוררת בגרמניה ובארה"ב לסירוגין. אנדייבסקה היא אחת היוצרות הוותיקות, הבולטות והמשפיעות ביותר על דורות של כותבים וכותבות אוקראיניים במאות ה־20 וה־21. בשירתה מרבה אנדייבסקה להשתמש באפקטים אקוסטיים ודיסוננסיים, אשר בונים רשת אסוציאטיבית של משמעויות המושרשות בפולקלור, בתרבות פופולרית, באומנויות החזותיות, בפילוסופיה, בדת ועוד. היא פרסמה יותר משלושים ספרי שירה, שלושה רומנים וציירה קרוב לתשעת אלפים ציורים. יצירותיה תורגמו לעשרות שפות וציוריה הוצגו בתערוכות רבות ברחבי העולם. אנדייבסקה זכתה בפרסים רבים, ובהם פרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה (2018). היא מתגוררת כיום במינכן, גרמניה.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומי ספרות מעברית, אוקראינית, רוסית ואנגלית ואליהן. שיריו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בינלאומיים במקור ובתרגום. תרגומיו לעברית פורסמו בגיליונות המוסך מיום 24.06.21, מיום 10.03.22, מיום 9.06.22 ומיום 18.04.23 וכן במאזנים, עתון 77, הו!, צריף, לכל הרוחות, גרנטה, נקודתיים ובמוספים הספרותיים של הארץ וידיעות אחרונות. ספרו האחרון "המלך היהודי" עלה ב־2023 לגמר פרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסטיריקן הרוסי ארקדי אוורצ'נקו, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת

על "שסע" מאת יעל פילובסקי בנקירר

גיא פרל

.

יעל פילובסקי בנקירר היא פסיכיאטרית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת מגדר, שעוסקת, בין השאר, בשפה. היא כתבה על היחס בין עולם, נפש ושפה במחקריה עוד לפני שכתבה את הספר שסע (קתרזיס, 2023). קשה לחלץ את קולה של המשוררת מפיה של המלומדת – זה מחייב ויתור, משהו צריך לפנות מקום, להתרוקן, אפילו למות, כדי לאפשר למשהו אחר להיוולד תחתיו. דומה שהספר כולו מדגים את המהלך הזה, ואפתח באחד השירים היפים בו, "נקודת השבר", שיר ארס-פואטי שעוסק בהתרוקנות המאפשרת התהוות מחודשת, באופן ישיר ומודע לעצמו. לשיר הקדימה המשוררת מוטו מאת הפילוסוף ולטר בנימין:

כשנצרף בדבק את פיסות הכלי השבור, נדאג להתאים לפרטי פרטים שבר לשבר, אולם אין חובה שידמו החלקים זה לזה. כמו מלאכת חיבור השבר, כך גם תרגום, במקום לחקות את תפיסת המקור, עליו למזג באהבה ובפירוט את דרכי המשמעות של המקור, כך שיהיו שניהם, המקור והתרגום גם יחד, פיסות שפה אחת עליונה, ממש כשם שהשברים הם חלקיו של כד חרס שלם.

ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם"

.

זוֹכֵר אֵיךְ צָעַדְנוּ פַּעַם חֲדוּרֵי מַטָּרָה

בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁפָּט הַסָּלוּל מֵהַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף?

מִלִּים רָדְפוּ זוֹ אֶת זוֹ

וּמָתְחוּ אֶת דְּבָרֵינוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה

כְּמוֹ חִיּוּךְ.

.

הַיּוֹם בְּרַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת וּמַקֵּל נְחִיָּה

אֲנִי נֶעֱצֶרֶת לְצִדְּךָ לְרֶגַע בּוֹדֵד

בַּעֲרָפֶל הַסָּמִיךְ שֶׁעַל קְצֵה הַתְּהוֹם.

וְאָז, נוֹשֶׁמֶת עָמוֹק

וּמַמְשִׁיכָה לִפְסֹעַ

אֶל הַמָּקוֹם שבּוֹ תִּמְעַד הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלַי

אֶל קְצֵה הָאוֹת שֶׁתִּתְנַפֵּץ בִּי לִרְסִיסִים

אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי.

.

שִׂפְתוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ

כְּמוֹ כַּד חֶרֶס סָדוּק –

רַק דֶּרֶךְ קַו הַשֶּׁבֶר.

(עמ' 41)

.

לשיר זה ייתכנו כמה נמענים, ומרתקת אותי האפשרות שהנמען אינו אלא ולטר בנימין עצמו, מאהב אינטלקטואלי, בעל ברית ותיק למחשבה, לכתיבה ולהבנה, שיש להיפרד ממנו כדי ללכת הלאה, אל מרחב קיומי ופואטי שבו מועדת האדמה תחת רגלי המשוררת. ללכת אל מקום הנפרש מולה בקצה הטקסט כמו תהום בקצה אות מתנפצת. הדוברת בשיר מדייקת: "אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי". הרי אין זו היא הנופלת אל השסע ונבלעת בתוכו, אלא הוא שנופל דרכה, כלומר מתקיים בהווייתה. היא נפרדת מוולטר בנימין, כדי לפוגשו מחדש על פי משאלתם המשותפת וההנחיות שהצפין בהוראותיו למתרגם – היא אינה מתרגמת אותו לשפתה, כי אם מתנשקת איתו דרך קו השבר, ויחד הם יוצרים מה שהוא מכנה "שפה אחת עליונה" או בפשטות – שירה.

אתייחס אל שיר נוסף הקשור אל ולטר בנימין, אף שהמשוררת אינה מציינת קשר זה במפורש – "מלאך האימהות". כמו השיר "נקודת השבר" גם שיר זה עוסק במידה רבה בתמת ההתהוות וההתגלות בנקודת שבר, אלא שהפעם לא השירה מתגלה, כי אם האימהות:

.

מלאך האימהות

רוּחַ הַקִּדְמָה נוֹשֶׁבֶת בְּפָנַיִךְ בְּעָצְמָה וְאַתְּ

צוֹעֶדֶת לְאָחוֹר בַּזְּמַן

בְּפֶה פָּעוּר

גָּדוּשׁ שְׁאֵרִיּוֹת וְרֵיק מִמִּלִּים

בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת

שֶׁיִּסָּפְגוּ בֶּחָלָל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ.

.

נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא

שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה.

(עמ' 19)

.

השיר מרפרר אל אחד הטקסטים המוכרים ביותר של ולטר בנימין, מתוך חיבורו "על מושג ההיסטוריה", שנכתב בהשראת הציור Angelus Novus מאת פול קליי. אצטט מתוך הטקסט:

יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

(מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 313)

הדמיון בין השיר לחיבורו של בנימין מדבר בעד עצמו – שני המלאכים נהדפים על ידי רוח הקִדמה כשגבם מופנה אל כיוון התקדמותם. שניהם משתהים בקו התפר שבין העבר לעתיד. אולם בעוד מלאך ההיסטוריה נהדף אל העתיד, מלאך האימהות צועד אל העבר, ובעוד מלאך ההיסטוריה נותר לנצח כלוא בתפר שבין העבר לעתיד במרחב טראומטי של שואה מתמשכת, למלאך האימהות מאפשרת השורה האחרונה של השיר היחלצות וטרנספורמציה – "נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא / שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה". כפי שבליבו של השיר "נקודת השבר" עומדת התמסרות לנפילה, שיר זה מוביל להתמסרות למוות סימבולי המתואר כנשימה אחרונה. בשני המקרים ההתמסרות מובילה לטרנספורמציה – הולדת השפה העליונה, שפת השירה, המאפשרת מפגש לא-מילולי, או לידת הדוברת מתוך ילדותה ונעוריה, כאם. גם השורה "מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת / שֶׁיִּסָּפְגוּ בַּחֲלַל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ" עוסקת באותה טרנספורמציה של האין ליש; זהו דימום מתמשך הנספג בחלל הסף-שפתי, או מדויק יותר – הפוסט-שפתי, שבין השפתיים. משהו כבר מת, הדם כבר התרוקן מצבעו האדום, והוא מהווה מרחב פוטנציאלי להופעת דבר אחר – "שִׂמְלָה לְבָנָה שֶׁל פּוֹסִיבִילִיטִיס" מכנה זאת המשוררת בשיר אחר.

מוטיב הדימום בכלל והדימום הלבן בפרט חוזר כמה וכמה פעמים בספר – כזליגת אותיות לבנות, כדימום דממה לבנה או כבכי דממה לבנה. אסיים דבריי בשיר "מהגרת", המסתיים אף הוא בדימום לבן אין-סופי שכזה, היוצא מן הדוברת וחוזר אליה במעגל סגור לכאורה:

.

מהגרת

צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע

שֶׁאַחֲרֵי.

קוּבְיוֹת קֶרַח מְרַפְּדוֹת אֶת הֶחָלָל הַפְּנִימִי

צִבְעֵי הָאָדֹם נִסְפָּגִים בַּדְּמָמָה שֶׁסָּבִיב

האם הַקֶּרַח זוֹכֵר שֶׁהָיָה פַּעַם מַיִם?

הַאִם חוֹתֶכֶת בּוֹ נְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן

כְּשָׂרַק חֶלְקִיקֵי כֶּסֶף נוֹתְרוּ מִצְטוֹפְפִים

בְּרַעַד אֲדָמוֹת וְאַשְׁמָה?

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה לוֹגֶמֶת

אֶת דְּקִירַת הֶחָצָץ הַקַּר

וּמְדַמֶּמֶת טִפּוֹת תְּפִלָּתָהּ

הַקְּפוּאוֹת, הַלְּבָנוֹת

אֶל תּוֹכָהּ

(עמ' 25)

.

מעגל הדימום הפנימי שבו מסתיים השיר סגור רק לכאורה, משום שהמתח בינו לבין השורה הפותחת "צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי" ובינו ובין מהלך השיר כולו פותח אותו אל המרחבים הפנימיים והחיצוניים גם יחד – זהו שיר שהוא טיפת תפילה קפואה הזוכרת את המים, ומפשירה על שפתי כד חרס סדוק.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית, בביה"ס לפסיכותרפיה ובתכנית ללימודי תרבות של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

יעל פילובסקי בנקירר, "שסע", קתרזיס, 2023.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גל נתן קוראת בספר השירה "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן