״הוא רעד עם הסופות, עם העננים המשחירים, ולא חשב לרגע על הדברים שמפחידים אותו.״ סיפור קצר מאת נטעלי גבירץ
.
*בעקבות "אווזי־הבר" של דליה רביקוביץ׳
.
במרווח שעמד בין נעליו של אברמל׳ה לבין רצפת בית הקולנוע ניתן היה לשמוע לחישה דקה. ההקנטות אשר ליוו אותו בבית הספר לאורך כל השבוע נדחסו לחשמל הסטטי שבין הסוליות לבין השטיח הקצר. חיש קל טבעה הלחישה תחת רחש פיצוח הגרעינים של אברמל'ה, שגבו היה צמוד למשענת ושפתיו המלוחות ממצמצות בציפייה לסרט שיתחיל בקרוב.
נורית היפה טרם תפסה את מקומה הקבוע. בכל מקרה, מעולם לא החליפו ביניהם מילה. הוא לא שאל את עצמו מניין לו שמה, כפי שלא שאל את עצמו מניין לו שמם של מעקה או משקוף או כל דבר יציב אחר באולם הזה. אף אחד מהם לא פספס הקרנה של סרט. נורית, בניגוד לאברמל׳ה, שנהג לשעשע את קהל הצופים בקריאות ביניים, לא פצתה את פיה ולא צחקה. תמיד ישבה עמוק בתוך הבגדים שלה, כמו מי שפוחדת להתלכלך.
והנה הגיעה נורית והתיישבה, והנה כבה האור, ובמרווח שבין נעליו של אברמל׳ה לבין השטיח ירד גשם של קליפות גרעיני חמנייה.
.
הסרט, אף שצולם בשחור־לבן, הצליח לא לאבד את הדם. בחלקים החשובים, שבהם המוחות התפצפצו והגפיים נתלשו ממקומם, הדם, אף שהיה אפור ולא אדום, נראה דמי ממש. טעמו עמד, ברזלי, בקצה לשונו הרטובה של אברמל׳ה. קליפות גרעיני החמנייה, גם הן מנומרות באפור, דיממו על אצבעותיו, והוא ליקק את המלח והברזל בתאווה, הביט בחיות הנשחטות, רעד עם הסופות, עם העננים המשחירים, ולא חשב לרגע על הדברים שמפחידים אותו.
.
בסוף הסרט, כשעלה האור, התחושה הייתה, כמו תמיד, מעליבה. הצופים עלו מכיסאותיהם באיטיות, כיוצאים מבריכה. מעורטלים הם נשאו את עצמם, הצטנפו במעילים פשוטים כמו במגבות, ועשו את דרכם החוצה. כולם חוץ מנורית, שלא הורידה את המעיל כלל, וישבה בו יבשה, ויצאה מהסרט בדיוק כפי שנכנסה אליו, כאילו כלום.
.
נורית למדה בתיכון השני, ולמרות זאת הייתה לו תחושה שהיא יודעת שהדביקו לו את התארים האלה. היו לו רבים. בכל יום הומלך מחדש בכתרי רפש, קיבל דרגות לשלשת ציפורים ונדקר בחרבות בטקסים עתיקים. דמותו ריתקה את יושבי הכיתה בהפסקות. הם היו מציירים טבלאות על הלוח ומצביעים: האם אברמל׳ה יותר שמן או יותר מגעיל? יותר גמד או יותר אפס? יותר מכוער או יותר מטומטם? יותר מסריח או יותר פוזל? עם תחילת השיעור היו המורות מבקשות מהתורן למחוק את הלוח. מייד היו העיניים הצעירות מתאמצות לקרוא מהר־מהר את השמות שבכל עמודה. איילה ודפנה הצביעו מכוער. אביגיל ויובל הצביעו אפס. רק איתמר הצביע פוזל. דווקא אברמל׳ה בכלל לא פזל. שתי עיניו הביטו נכוחה ולא פספסו דבר.
״אברמל׳ה,״ היה אומר סבו בעודו משחיל לו ממתקים לכיסים, ״לעולם אל תשכח מאיפה באת.״ אברמל׳ה לא שכח. בהפסקות סיפר בדיחות שואה, והקפיד לצחוק בסופן. את הממתקים שבכיסיו לא חלק עם איש.
.
הרחובות היו שחורים מחושך וממים, ואברמל׳ה טבע בגרביו הרטובים. הצמר חיכך בבהונות, שורט ומצמרר. הוא עצר להביט בגינה הגדולה. ברגע זה הגינה הייתה יכולה להיות יער עם חיות טורפות או שדה שיבולים אדיר לפני פלישת ארבה, אבל בגלל פנס אחד עקשן, מפרפר, שנדלק וכבה, החושך לא הספיק. הגינה נשארה גינה פשוטה עבור אנשים פשוטים, גינה שאין בה מקום לנושאי כתרים, בין שיהיו אלה מלכים או ההפך הגמור. הוא העביר משקל מרגל לרגל והשמיע מין קול בוצי שוודאי ניתן היה לעטר בו את אחד מסרטי המלחמה שהקרינו בבית הקולנוע. לכן, כנראה, לא שמע את נורית מתקרבת. לפתע היא התגשמה בתוך האוויר שלצידו. כיצד ייתכן שהיא מרחפת כך מעל מדרכות החושך, מעל שלוליות ברזל מותך, דמי, בלי להתלכלך? הוא הסיט לעברה מבט. נורית השקיפה על הגינה החשוכה. ואולי מעבר לה. אפה הזוויתי נשלח לכיוון דרום.
.
״מישהו נכנס לחנות חשמל,״ ירה אברמל׳ה לתוך הקור. הוא הביט בנורית, לוודא שהיא מקשיבה. נורית אחזה בשני קצוות חגורת המעיל שלה והידקה בכוח. ״הוא אומר למוכר: איזה קור בחוץ, אה? אני חייב תנור. על מה אתה ממליץ? אז המוכר מראה לו תנור של בוש. מכירה בוש?" נורית המשיכה להקשיב. ״בקיצור, האיש אומר: תן לי סיבה אחת למה לקנות תנור תוצרת גרמניה. אז המוכר עונה לו: עזוב אותך סיבה אחת, יש לי שש מיליון סיבות!"
הרוח שרקה.
״לא הבנת,״ אמר אברמל׳ה.
״צריך לסדר את הפנס שם,״ אמרה פתאום, והוא הנהן והלך אחריה.
.
הם ירדו במדרגות החלקות, היא מרחפת והוא מתבוסס, נאחז במעקות הרטובים. הדרכים הנוזליות נעלמו והופיעו על פי גחמת הפנס המקולקל. העולם היה לבן ואז שחור, נדלק ונכבה ונדלק במהירות העפעוף. נורית ריחפה הלאה. ככל שהתקדמה נראתה דמותה מלאכית יותר. לבסוף עצרה תחת הפנס וצווארה נשלף, חלק כצוואר אווז. היא הפנתה את ראשה מעלה, ופניה היו ואז לא היו. נגלו ונעלמו. אברמל׳ה הצטמרר. באור הבחין בשערה החלק, הדקיק, ובחושך הבחין בשערות הלחות, המקורזלות, על אמותיו.
״מה עושים?״ שאל.
היא משכה בכתפיה וכך עמדו במשך רגעים ארוכים, בתוך הבהובי האור והחושך, כמי שחולפים עליהם ימים ולילות רבים.
״אברמל׳ה,״ אמרה, והוא התכווץ בבושה. ״יש לך אבן?"
מייד התכופף לחטט באדמה הרטובה, הצוננת, הלא־טובה. הוא חפר בציפורניו, שלף אבנים מלוכלכות והגיש לה אותן, בזו אחר זו. הוא לא התרומם ולא הביט בה אבל חש את אצבעותיה מרפרפות על שלו כשנטלה את המשקל מתוך ידו, והקשיב לאוויר נחטף בין שפתיה, לתנועת הזרוע בתוך המעיל, לשריקת האבנים. הוא חיכה לשמוע התנגשות או פיצוץ, אבל לא שמע.
״תביאי,״ קם ופרש ביניהם כף יד רחבה וקצרה. ידו הופיעה ונעלמה תחת הפנס, רגע הייתה ריקה, ואז התמלאה באבן גדולה, בוצית ומשוננת, והוא סגר עליה בכל הכוח. זיזי אבן שרטו את פנים כף ידו הרכה, הבטלנית, אבל אברמל׳ה לא נרתע מהכאב. להפך. הוא ביקש את הכאב, ולחץ עוד קצת את האבן, וידע שהפצעים מעמיקים, שהבוץ מתערבב בדם. הוא נשטף בכאב וזכר את הפחד. הוא לקח תנופה, מילא את שתיקות החושך של הפנס בעלבון, ואת שתיקות האור מילא בנקמה, והשליך את האבן.
ריסוק זכוכית נשמע. ואחריו דממה. חושך כבד וטוב כיסה את העולם. אברמל׳ה הכניס את ידו המדממת לכיסו, מצא את ידה של נורית וטמן בה סוכרייה.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "קעקוע של שפירית", סיפור קצר מאת ימימה עברון
תגובות על כתבה זו