אווזים

נטעלי גבירץ

.

*בעקבות "אווזי־הבר" של דליה רביקוביץ׳

.

במרווח שעמד בין נעליו של אברמל׳ה לבין רצפת בית הקולנוע ניתן היה לשמוע לחישה דקה. ההקנטות אשר ליוו אותו בבית הספר לאורך כל השבוע נדחסו לחשמל הסטטי שבין הסוליות לבין השטיח הקצר. חיש קל טבעה הלחישה תחת רחש פיצוח הגרעינים של אברמל'ה, שגבו היה צמוד למשענת ושפתיו המלוחות ממצמצות בציפייה לסרט שיתחיל בקרוב.

נורית היפה טרם תפסה את מקומה הקבוע. בכל מקרה, מעולם לא החליפו ביניהם מילה. הוא לא שאל את עצמו מניין לו שמה, כפי שלא שאל את עצמו מניין לו שמם של מעקה או משקוף או כל דבר יציב אחר באולם הזה. אף אחד מהם לא פספס הקרנה של סרט. נורית, בניגוד לאברמל׳ה, שנהג לשעשע את קהל הצופים בקריאות ביניים, לא פצתה את פיה ולא צחקה. תמיד ישבה עמוק בתוך הבגדים שלה, כמו מי שפוחדת להתלכלך.

והנה הגיעה נורית והתיישבה, והנה כבה האור, ובמרווח שבין נעליו של אברמל׳ה לבין השטיח ירד גשם של קליפות גרעיני חמנייה.

.

הסרט, אף שצולם בשחור־לבן, הצליח לא לאבד את הדם. בחלקים החשובים, שבהם המוחות התפצפצו והגפיים נתלשו ממקומם, הדם, אף שהיה אפור ולא אדום, נראה דמי ממש. טעמו עמד, ברזלי, בקצה לשונו הרטובה של אברמל׳ה. קליפות גרעיני החמנייה, גם הן מנומרות באפור, דיממו על אצבעותיו, והוא ליקק את המלח והברזל בתאווה, הביט בחיות הנשחטות, רעד עם הסופות, עם העננים המשחירים, ולא חשב לרגע על הדברים שמפחידים אותו.

.

בסוף הסרט, כשעלה האור, התחושה הייתה, כמו תמיד, מעליבה. הצופים עלו מכיסאותיהם באיטיות, כיוצאים מבריכה. מעורטלים הם נשאו את עצמם, הצטנפו במעילים פשוטים כמו במגבות, ועשו את דרכם החוצה. כולם חוץ מנורית, שלא הורידה את המעיל כלל, וישבה בו יבשה, ויצאה מהסרט בדיוק כפי שנכנסה אליו, כאילו כלום.

.

נורית למדה בתיכון השני, ולמרות זאת הייתה לו תחושה שהיא יודעת שהדביקו לו את התארים האלה. היו לו רבים. בכל יום הומלך מחדש בכתרי רפש, קיבל דרגות לשלשת ציפורים ונדקר בחרבות בטקסים עתיקים. דמותו ריתקה את יושבי הכיתה בהפסקות. הם היו מציירים טבלאות על הלוח ומצביעים: האם אברמל׳ה יותר שמן או יותר מגעיל? יותר גמד או יותר אפס? יותר מכוער או יותר מטומטם? יותר מסריח או יותר פוזל? עם תחילת השיעור היו המורות מבקשות מהתורן למחוק את הלוח. מייד היו העיניים הצעירות מתאמצות לקרוא מהר־מהר את השמות שבכל עמודה. איילה ודפנה הצביעו מכוער. אביגיל ויובל הצביעו אפס. רק איתמר הצביע פוזל. דווקא אברמל׳ה בכלל לא פזל. שתי עיניו הביטו נכוחה ולא פספסו דבר.

״אברמל׳ה,״ היה אומר סבו בעודו משחיל לו ממתקים לכיסים, ״לעולם אל תשכח מאיפה באת.״ אברמל׳ה לא שכח. בהפסקות סיפר בדיחות שואה, והקפיד לצחוק בסופן. את הממתקים שבכיסיו לא חלק עם איש.

.

הרחובות היו שחורים מחושך וממים, ואברמל׳ה טבע בגרביו הרטובים. הצמר חיכך בבהונות, שורט ומצמרר. הוא עצר להביט בגינה הגדולה. ברגע זה הגינה הייתה יכולה להיות יער עם חיות טורפות או שדה שיבולים אדיר לפני פלישת ארבה, אבל בגלל פנס אחד עקשן, מפרפר, שנדלק וכבה, החושך לא הספיק. הגינה נשארה גינה פשוטה עבור אנשים פשוטים, גינה שאין בה מקום לנושאי כתרים, בין שיהיו אלה מלכים או ההפך הגמור. הוא העביר משקל מרגל לרגל והשמיע מין קול בוצי שוודאי ניתן היה לעטר בו את אחד מסרטי המלחמה שהקרינו בבית הקולנוע. לכן, כנראה, לא שמע את נורית מתקרבת. לפתע היא התגשמה בתוך האוויר שלצידו. כיצד ייתכן שהיא מרחפת כך מעל מדרכות החושך, מעל שלוליות ברזל מותך, דמי, בלי להתלכלך? הוא הסיט לעברה מבט. נורית השקיפה על הגינה החשוכה. ואולי מעבר לה. אפה הזוויתי נשלח לכיוון דרום.

.

״מישהו נכנס לחנות חשמל,״ ירה אברמל׳ה לתוך הקור. הוא הביט בנורית, לוודא שהיא מקשיבה. נורית אחזה בשני קצוות חגורת המעיל שלה והידקה בכוח. ״הוא אומר למוכר: איזה קור בחוץ, אה? אני חייב תנור. על מה אתה ממליץ? אז המוכר מראה לו תנור של בוש. מכירה בוש?" נורית המשיכה להקשיב. ״בקיצור, האיש אומר: תן לי סיבה אחת למה לקנות תנור תוצרת גרמניה. אז המוכר עונה לו: עזוב אותך סיבה אחת, יש לי שש מיליון סיבות!"

הרוח שרקה.

״לא הבנת,״ אמר אברמל׳ה.

״צריך לסדר את הפנס שם,״ אמרה פתאום, והוא הנהן והלך אחריה.

.

הם ירדו במדרגות החלקות, היא מרחפת והוא מתבוסס, נאחז במעקות הרטובים. הדרכים הנוזליות נעלמו והופיעו על פי גחמת הפנס המקולקל. העולם היה לבן ואז שחור, נדלק ונכבה ונדלק במהירות העפעוף. נורית ריחפה הלאה. ככל שהתקדמה נראתה דמותה מלאכית יותר. לבסוף עצרה תחת הפנס וצווארה נשלף, חלק כצוואר אווז. היא הפנתה את ראשה מעלה, ופניה היו ואז לא היו. נגלו ונעלמו. אברמל׳ה הצטמרר. באור הבחין בשערה החלק, הדקיק, ובחושך הבחין בשערות הלחות, המקורזלות, על אמותיו.

״מה עושים?״ שאל.

היא משכה בכתפיה וכך עמדו במשך רגעים ארוכים, בתוך הבהובי האור והחושך, כמי שחולפים עליהם ימים ולילות רבים.

״אברמל׳ה,״ אמרה, והוא התכווץ בבושה. ״יש לך אבן?"

מייד התכופף לחטט באדמה הרטובה, הצוננת, הלא־טובה. הוא חפר בציפורניו, שלף אבנים מלוכלכות והגיש לה אותן, בזו אחר זו. הוא לא התרומם ולא הביט בה אבל חש את אצבעותיה מרפרפות על שלו כשנטלה את המשקל מתוך ידו, והקשיב לאוויר נחטף בין שפתיה, לתנועת הזרוע בתוך המעיל, לשריקת האבנים. הוא חיכה לשמוע התנגשות או פיצוץ, אבל לא שמע.

״תביאי,״ קם ופרש ביניהם כף יד רחבה וקצרה. ידו הופיעה ונעלמה תחת הפנס, רגע הייתה ריקה, ואז התמלאה באבן גדולה, בוצית ומשוננת, והוא סגר עליה בכל הכוח. זיזי אבן שרטו את פנים כף ידו הרכה, הבטלנית, אבל אברמל׳ה לא נרתע מהכאב. להפך. הוא ביקש את הכאב, ולחץ עוד קצת את האבן, וידע שהפצעים מעמיקים, שהבוץ מתערבב בדם. הוא נשטף בכאב וזכר את הפחד. הוא לקח תנופה, מילא את שתיקות החושך של הפנס בעלבון, ואת שתיקות האור מילא בנקמה, והשליך את האבן.

ריסוק זכוכית נשמע. ואחריו דממה. חושך כבד וטוב כיסה את העולם. אברמל׳ה הכניס את ידו המדממת לכיסו, מצא את ידה של נורית וטמן בה סוכרייה.

.

נטעלי גבירץ היא סופרת, עיתונאית ועורכת עיתון הילדים ״אדם צעיר״. פרסמה שבעה ספרי ילדים ושני ספרי פרוזה, זוכת פרס היצירה הספרותית העברית לילדים ונוער על שם  דבורה עומר. ספרה האחרון, "המתנדבת", נכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "קעקוע של שפירית", סיפור קצר מאת ימימה עברון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ירידת הדורות, או: הקֶפל

משה סקאל

.

1

הבית של ליר ושלי ביפו היה מואר ורוב הזמן שקט. מדי פעם נורו בחוץ זיקוקים לרגל לידה, ברית מילה או חתונה. ברגעים אחרים נשמעו יריות אקדח, ובעקבותיהן יילל קול הסירנות. נהגתי לעמוד במרפסת ולראות כיצד עוברים השוטרים מבית לבית ברחוב מיכלאנג'לו. לפעמים ראיתי מרדף שבו דלקו אחרי מכונית במנוסה.

בעומק השכונה היה בית צמוד קרקע, שאסור היה להיכנס אליו. אפילו לא להתקרב או ללכסן אליו מבט. השוטרים ידעו את זה, תושבי השכונה ידעו את זה. באחד הימים ראיתי טנדר נעצר בפתח הבית. אנשים פתחו את תא המטען של הטנדר. שכב שם צבי, רגליו קשורות. מראהו של הצבי היה רך, אבל כשניסו להזיזו ולהפילו מן הטנדר, איזה דבר בו התמרד והוא ניער בפראות את ראשו העטור קרניים. מפיו נחלצה יבבה. דיירי הבית התגודדו סביב הצבי, אחזו בקרניו ומשכו אותו מן הטנדר אל המדרכה, ושם דחקו בו שייכנס אל הבית להישחט.

מדי ערב נעצרה מכונית מול הכניסה לאותו בית, ונערי המשפחה יצאו כדי למסור מעטפה לאנשים שישבו בה, וכדי לקחת מהם מעטפה. בקרן הרחוב חנתה ניידת סמויה וצפתה אל כניסת הבית, עשרים וארבע שעות ביממה.

כולם ידעו את זה.

יום אחד עלה בדעתי פשוט לעזוב. אבל לא לעזוב לאט, אלא במהירות מסחררת. כמו אדם שמשליך את עצמו מראש מגדל.

.

2

לסיפורים משפחתיים אין התחלה. לפחות לא התחלה אחת ויחידה. בכל פעם שתתמקד במישהו, יצוץ אדם באחד הדורות מעליו. לפעמים, ככל שתעפיל כמו דג סלמון במעלה הנהר, ייהפכו הסיפורים ליותר ויותר פנטסטיים. זאת "ירידת הדורות" הידועה, משום שכל אדם חייב להשתחל לעולם מתוך סיפורו של אדם אחר, וכל תפנית בסיפורו משנה את מסלולו ויוצרת קפל גורלי בקורותיהם של האנשים הבאים אחריו, שטרם נולדו.

.

הנה דרך אחת לפתוח את הסיפור שלי –

מדלן, סבתי מצד אבי, גדלה בפריז. כשהייתה בת עשרים, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, היא הכירה את ז'אק, יהודי מצרי, שהגיע לפריז להתלמד במפעל שעונים. האהבה בין השניים התלקחה במהירות, וכעבור כמה שבועות הם החליטו להינשא.

בתום התמחותו בעיר האורות הפליג החתן המיועד בחזרה למשפחתו בקהיר. מקס, אביו, היה אז בחנות השעונים ליד השוק. אחיו הקטנים היו בבית הספר. אימו, סטלה, הייתה בחדרה וז'אק ביקש מהמשרת שיקרא לה. הוא ישב לידה על הספה, אצבעותיו שלובות באצבעותיה, וסיפר לה על אירוסיו הטריים ועל המשפחה המחותנת שלו, משפחת שלזינגר.

אימו שתקה.

ז'אק הוסיף כי מדלן בחרה בו מכל המחזרים הרבים. עפעפיו מעט רטטו והוא השפיל את עיניו בחיוך מבויש. אצבעותיו נעו בחוסר מנוחה על השולחן, ואימו השפילה את עיניה ובחנה אותן.

במשך כמה דקות הייתה האם שקועה במחשבות, וז'אק סקר את פניה בתהייה. היא החלה לשאול אותו שאלות על אופייה של מדלן. רק על חלק מזערי מהשאלות הללו ידע ז'אק להשיב. פניו היו מופנים לרחוב, עיניו חצי עצומות.

אז החלה האם לדבר על הסכנה הטמונה בהפרשי הגיל. היא אמרה לו שהוא יכול לבחור לו בחורה צעירה, אבל בשום פנים לא מישהי מבוגרת ממנו, ועוד בשנתיים.

"למה לא?" שאל ז'אק, ופתאום הבליח בו חשש, שמא הדבר שהשיג במו ידיו עומד להישמט ממנו.

אימו הגביהה את גבותיה לעומתו ולא ענתה.

"את צריכה להכיר אותה, Maman," אמר ז'אק בלהט. "היא מיוחדת יותר מכל אישה שפגשתי. היא יפה והיא רגישה והיא חכמה!"

כעת התכווצו פניה של אימו וכמו נשאבו לתוך עצמם. והיא אמרה שאישה כזאת, שבוחרת לעצמה בחור רך, מישהו כה חסר ניסיון בחיים, שבא מתרבות כה שונה משלה, היא אישה שצריך להיזהר ממנה.

ז'אק שתק. אימו המשיכה ואמרה שידוע כי הצרפתים אוכלים הכול, כולל עכברים, שהם גרים בעליות גג בלי מים זורמים, ושאינם מתקלחים כמעט אף פעם – לכל היותר פעם בשבוע. "ובכלל," היא סקרה אותו, "אם יש לבחורה הזאת כל כך הרבה מחזרים כמו שאתה אומר, מה יש לה לחפש איתך?"

ליבו של ז'אק הלם. בראשו חלפו תמונות מהשבוע החולף בפריז. העיר ההיא, שאימו דיברה עליה כעת מתוך התנשאות וריחוק – עיר שמעולם לא הניחה בה את רגלה אך הכירה היטב את רחובותיה וסמטאותיה מהלימודים בבית הספר, קראה את הספרות שנכתבה בה ודיברה את שפתה – כעת העיר הזאת הלכה ונעשתה נקלית בעיניו.

והרי רק כמה ימים קודם לכן עוד פסע ברחובות פריז עם מדלן, והם תכננו את עתידם לפרטי פרטים. הם חצו יחד את הגשרים מעל הסן, וכל העוברים והשבים בעיר היו רק תפאורה בזווית עינם. היא הניחה לו ללטף אותה בהיחבא, הגניבה נשיקות בעומק צווארו, והוא הדף אותה מחשש שתמית אותו בכוח המגע.

כשקם ונטל ברכת פרידה לפני שעלה לחדרו, אמדה סטלה בשתיקה את קומתו של בנה. ז'אק רכן, ובזמן שנשק למצחה הוא ראה כיצד נוסעות אצבעות ידה הימנית על ירכה הלוך ושוב.

בלילה התהפך כמה שעות על משכבו ועורו נתכסה בזיעה. לעת שחר קם והתיישב ליד שולחן הכתיבה. במכתבו למדלן כתב כי רק כששב לקהיר הבין שפריז הייתה הרפתקה ולא יותר. הוא ציין שהיא אישה נדירה, הראויה לטובים ממנו. הוא כתב שלעולם לא ישכח את הימים שבילו יחד.

בשבועות הבאים שבה אימו והתייחסה אליו בחיבה. הוא ישב איתה בחדר המגורים המרווח, ידו מונחת בידה, טייל איתה ברחובות העיר וליווה אותה לבתי חברותיה, ושם חיכה בסבלנות בגינה עד שתסיים את הביקור והם ישובו יחד לביתם.

כעבור כמה שבועות הגיע מכתב מפּריז עבור ז'אק. בתוך המכתב הייתה מעטפה נוספת ובתוכה מכתב עבור אימו, סטלה. שעה ארוכה הוא חג סביב האם, ולבסוף מסר בידיה את המעטפה החתומה.

סטלה נטלה את המכתב מידיו של בנה. היא נבלעה בספרייה, וכשיצאה משם סמוקה, עלתה לחדרה והסתגרה בו. כשיצאה מן החדר, ניגשה לז'אק ואמרה: "בסדר. אתה יכול להתחתן עם האישה הזאת."

יום אחד, כששימש ז'אק בחנות השעונים, ניגש אליו אביו ואמר: "אימך מבקשת שתתלווה אליה."

ז'אק ניגש למשרדו, פשט את בגדי העבודה, התלבש ויצא לעבר בית המשפחה. אימו עמדה בסלון וחיכתה לו. היא לבשה שמלה תכולה, שיערה היה אסוף על קודקודה ובתוכו נעוצות סיכות זהובות. הם יצאו מהבית ופסעו זה בצד זה.

כבר הייתה שעת בין ערביים. היה חם ואימו העבירה את מטפחתה על מצחה. עקביה גיששו בינות למרצפות והיא נעמדה מדי פעם והיטיבה את שמלתה. לבסוף הגיעו לבית חברתה של סטלה, שבנה אלפרד למד עם ז'אק בבית הספר התיכון.

סטלה בירכה לשלום את השוער שעמד וטאטא את הרחבה בכניסה לבית. הוא זיהה אותה ובירך אותה בערבית. "מדאם יצאה," אמר.

סטלה המשיכה לפסוע אל הבית והנהנה באיטיות.

הבית היה שרוי בחשכה באותה שעה. היא נעמדה מול הדלת וצלצלה בפעמון. את הדלת פתחה המשרתת. סטלה הניחה בידה מטבע. היא אמרה לבנה: "חכה לי בסלון," והחלה לפסוע במעלה המדרגות.

ז'אק ישב בסלון הבית, שכבר הכיר מביקוריו הקודמים. המשרתת הופיעה רגע והניחה כוס מיץ רימונים על השולחן הקטן לידו. הוא הודה לה ושתה את תוכן הכוס בלגימה אחת. לאחר מכן שמט את ראשו לאחור וראה את החלון מתהפך בעיניו. עיניו נעצמו.

הוא הקיץ בבהלה וראה את אימו עומדת לפניו.

השניים פסעו לביתם בשתיקה.

סביב השולחן בארוחת הערב ביקשו אֶחיו שיספר להם על הארוסה שלו. אחיו בר המצווה רצה לשמוע על פריז ועל מגדל אייפל ועל הקברטים.

בני הזוג המאורסים כתבו זה לזה מכתבים מדי יום. סטלה ומקס שלחו לאבי הכלה מהדורה מיוחדת שנדפסה בקהיר של הספר הרהורים מאת ויקטור הוגו, והורי הכלה שלחו לסטלה ולז'אק מנורת שבעה קנים עתיקה פרי עבודתו של צורף מאלזס.

מדי כמה ימים ניגש מקס לז'אק בחנות השעונים הגדולה, ואמר: "אימך מבקשת שתתלווה אליה."

כשיצאו מבית המידות שבו התגורר אלפרד, פסעו זה בצד זה ברחוב, זה כבר היה בזמן חשכה, ועוברים ושבים היו נטפלים אל סטלה. ז'אק פנה לגברים ואמר להם בתקיפות שיסוגו לאחור.

אחר כך הייתה הפוגה. עצביה של סטלה היו גרויים ובמשך שבועיים כמעט לא יצאה מהבית. אדישותה נהפכה להתעניינות מוגברת, כמעט חולנית, בחתונתם העתידית של ז'אק ומדלן. לאחר מכן שבה והסתגרה בחדרה. במשך כמה ימים ז'אק לא ראה אותה. כשחלף ליד דלת חדרה, שמע אותה בוכה.

כמה ימים לאחר מכן ניגש מקס לז'אק בחנות ואמר לו שיתלווה לאימו. ז'אק הניח את השעון מידו, לבש את הז'קט וחבש את המגבעת, ויצא אל הרחוב. רגליו כמעט ולא משכו אותו קדימה, ורק בעצלתיים הגיע לביתו.

אימו עמדה בסלון. עיניה היו מאופרות יותר מכרגיל. השיער היה אסוף על ראשה וסיכות הזהב הזדקרו מתוכו בערבובייה, כאילו ננעצו בחופזה וברישול. היא פסעה ושילבה את זרועה בזרועו. הם יצאו.

בדרכם לבית המידות שתקו שניהם. כשהגיעו לשם פתחה סטלה את התיק התלוי על כתפה והוציאה ממנו מעטפה חתומה. היא מסרה את המעטפה לז'אק וביקשה שישמור לה עליה.

ז'אק חצה את המבואה וניגש לגינה. הוא התיישב שם על כיסא, ומזווית העין הבחין בווילונות החדר בקומה שמעליו נעים ומוגפים מבפנים. הוא רכן קדימה והניח את מרפקיו על ברכיו. ריח עצי הפרי בעת הדמדומים נישא אל נחיריו. מלבד זאת עמד שקט באוויר.

ז'אק חשב פתאום על מדלן, וכאב מחץ את חזהו. הוא נשען על מסעד הכיסא, הניח את ידו על ליבו וניסה להסדיר את נשימתו. כשפקח את עיניו שמע קול צעקה חטופה וראה, מזווית העין, משהו נשמט מן הקומה העליונה ונופל כמו שק תפוחי אדמה. הוא נחפז לקום ולגשת אל מקום הנפילה.

הוא רץ משם הביתה לבדו, להזעיק את אביו. בידו החזיק את המעטפה שנתנה לו סטלה לפני שעלתה אל החדר ההוא.

.

3

בארוחות השבת בראשית נעוריי נהג אבי להתבונן בי בשעה שישבתי מול הצלחת המלאה ומיאנתי לאכול. לפעמים נעתרתי והכנסתי לפי מעט מזון.

שוב ושוב שמעתי ממנו את המשפט: "איך יצאת לי?"

המשפט הזה לא נאמר בכעס, אלא בתמיהה גדולה. איך יצאתי לו. יצאתי – כלומר מתעלת הלידה של אימי, יצאתי. אבל לו יצאתי. מזרעו. ממורשתו המקופלת בתוך הכרומוזומים שלו ושל הדורות שמהם הוא, אבי, יצא.

קשה היה להתכחש לעובדה המוחצת הזאת, שהרי יש לנו אותן העיניים ואותו החיוך. אמנם, איברי הגוף שלנו מעט שונים. גופי, כך נראה, דווקא נוצק בתבנית גופו של סבי ז'אק, אבי־אבי. ובכל זאת לו, לאבי, יצאתי. ואיך.

רגיש יצאתי. תלוש. גלותי. נתון לדכדוך. רזה מדי. מעולם לא התעניינתי בספורט, ואילו כדורגל תיעבתי ממש, למרות – ואולי בגלל – החוג שאליו שלחו אותי בשלהי ילדותי. את המוזיקה שהשמיעו במשפחתנו המורחבת בחתונות ובבר מצוות, תיעבתי. את חגיגת בר המצווה שלי לא אהבתי. מוחי נהפך אז ממוחו של ילד המבקיע לאיטו אל עולם המבוגרים, כפי ששן בוקעת מתוך החיך. וחשבתי לעצמי שהדבר האחרון שראוי לעשות הוא לחשוף אותי לקהל גדול כל כך ולהצהיר על כך שאני עומד ברשות עצמי.

אבי עמד מול הקהל הרב שהתאסף מוקדם – מוקדם מדי – בבוקר בבית הכנסת, ואמר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה."

ברוך שפטרנו מעונשי.

.

למען האמת, לא שונה מאבי יצאתי, אלא דומה לו מאוד, הרבה יותר משהוא היה מוכן להודות. אבי מעולם לא היה מאצ'ו, גבר שבגברים, על אף שאולי ניסה. הוא היה אדם נעים הליכות ועדין, שונא מדון, שחינך את ילדיו בנועם ולפעמים גם בקשיחות הטבועה בו למרות רכותו. הוא תמיד היה אדם מלא גאווה במוצאו אבל גם כזה שחש אי־נוחות רבה כלפי אנשים הדומים לו, שכעס על הוריו והתכחש לכעס הזה, שאסר עליי לכעוס על אימי, שאסר עליי לכעוס עליו, שדרש ממני אהבה אינסופית ודבק בי באהבתו האינסופית, שמעולם לא הסכין עם הליכתי ממנו, מביתו, מארצו, מן המקצוע שלו, מן החד־שפה שלו.

.

4

ממש כמה חודשים לפני בר המצווה שלי נערך טקס הסיום בבית הספר היסודי "עפאים". תקופה ארוכה עמלנו על מופע שעלילתו נסוגה בזמן אל הארץ המקראית המובטחת, אל ימי העליות, אל הפרחת השממה, אל ייבוש הביצות ויישוב הארץ – "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" – כלשון אחת הסיסמאות ההן.

על הכוראוגרפיה הופקדה המורה נעימה. נעימה אמנם הייתה המורה לטבע ולא למחול, אבל היה לה חוש קצב, ובעיקר הייתה לה סבלנות. ואף ששיערי הבּהיר ועיני התכולות לא הִסגירו את מוצאי, היא פשוט ידעה שאני כזה.

נעימה מינתה אותי לסולו בשיר: "ערב שח." התפאורה על הבמה שיוותה נופים בראשיתיים. במרכז ניצבה באר עשויה מקרטון. ושם, על פי הבאר, היה עליי לבצע מחול חיזור קטן בפני נערה המגיעה לשאוב מים.

במשך דקות ארוכות הדגימה נעימה בפניי כיצד להחזיק את הכד הגדול, ובעיקר כיצד לנענע את החלציים ולשיר: "ערב שח על פי הבאר – עוּרי בת! מלאי כד!"

שיא המופע היה חזון העצמות היבשות. תלמידי שתי הכיתות, כחמישים ילדים, שכבו על הבמה בחושך. על גופינו הלבישו בגדים שחורים ועליהם מדבקות לבנות, מוארכות. ברקע ניגן הבולרו של ראוול, והדהד קולו של הקריין:

הָיְתָה עָלַי יַד יְהוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם – הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.

על הבמה נראו הרבה מאוד עצמות, זוהרות באור האולטרה־סגול. לאט־לאט התחילו העצמות הללו לגעוש ולרחוש. ערב רב של עצמות זעו בחשכה. הבולרו התקדם. בכל כמה רגעים, לפי אות שנתן לנו הבמאי בחזרות, הניף אחד מאיתנו יד. הניף רגל. הראשים נשלחו קדימה ושבו וצנחו. העצמות רטטו, נעו לכל הכיוונים.

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

ברגע זה נדלקו הפנסים, ואור שטף את דמויותינו. ברמקולים הִרעים השיר מתוך המחזמר קזבלן ובו הפזמון:

"כולנו יהודים, וכל כך נחמדים / יהודים במאה אחוז / גם השוואַרצע וגם הווזווז. / לכולנו אותו האבא / מרומניה, אלג'יר וכפר סבא. / ואם יש צרות יש ייסורים /  אז כולנו שפה אחת מדברים. / וכל ישראל, וכל ישראל / וכל ישראל חברים!"

.

5

בנעוריי ידעתי דברים שאנשים אחרים לא ידעו. מאחר שלא הייתי כמו שאר הנערים בכיתה, סמכתי על עצמי בלבד. יכולתי לבכות, אף שהייתי בן. יכולתי לערוג. היה לי פנאי לשבת ולחשוב. הנפש רצתה שהגוף יהיה דבר שכמהים אליו, שרוצים לגעת בו. אבל איש לא רצה לגעת בו.

ידעתי שהדבר היחיד שיוכל לחלץ אותי ממדבר השממה והצייה הוא אדם – גבר שהתקיים יותר שנים ממני עלי אדמות, אחד שכבר התנסה ולמד על בשרו את מה שצריך לדעת.

הפעם הראשונה הייתה בביתו של תום, אחיו הגדול של חברי לכיתה, בשבת שבה נסעו בני משפחתו לטיול בגלבוע. בעודם תרים את ההר המקולל, שבו נקטלו שאול ויהונתן ושעליו התפייט דוד המלך בקינתו והתנבא כי לא יהיה בו לא טל ולא מטר, השכיב אותי תום על מיטתו ואצבעותיו נעו לאורך גופי בתנועה מעגלית.

אני שכבתי על הגב ומבטי ננעץ בתקרה. הרגשתי את מגע אצבעותיו, אבל כמעט שלא העזתי לזקוף את מבטי ולראות אותו עושה את הדברים שבשרי הגיב להם באופן דרוך כל כך.

תום ניסה לדבר אליי, אבל אני הייתי מאובן ולא השבתי. הוא עצר ושאל אותי אם הכול בסדר, ואמר שהוא חשב על העניין ארוכות. הוא הוסיף שחברתו הקרובה ביותר אמרה לו שהוא הורס לי את החיים ושבגיל שלושים אני אתאבד.

אני לא זוכר אם הדברים האלה זעזעו אותי, אבל אני זוכר שלא אמרתי לו לעצור.

הוא השתהה על הפטמות ועל הטבור, העביר את אצבעותיו על התחתונים המתוחים שלי והכניס את אצבעותיו תחתיהם. אני זוכר שזה כאב לי וכמעט הביא אותי לידי שפיכה, אבל ברגע האחרון הוא עצר וסוף־סוף שחרר את הזין שלי מהבד.

הוא בחן אותו. בתנוחה שבה שכבתי לא ראיתי את פניו אבל הרגשתי את נשימתו האיטית, החמה. אחר כך הוא נשק לגופי ותר אותו כאילו הוא ארץ ישראל השלמה, על האזורים הגבוהים והנמוכים שלה ועל מקומותיה הקדושים והבלתי קדושים. ברגע מסוים טיפסו עיניו ופגשו את מבטי. "הכול בסדר?" שאל.

לא יכולנו לחזור לאחור. לא הוא, לא אני. מדי פעם נשמע תקתוק שעון הקיר שהתאים את עצמו לליבי ודהר איתו באינטרוולים משונים. גופי המה זמן שנמדד אחרת, ואולי לא זמן אלא משהו שיש בו כמעט רק גאוּת, ללא רקיע וללא קרקעית.

.

אבי לא היה מרוצה. הוא הזמין אותי יום אחד לקפולסקי, לשיחה של גברים. "מה הוא רוצה ממך, התום הזה?"

"שום דבר," עניתי.

"אל תיתמם," הוא התחיל לכעוס. "אני יודע שהוא כל הזמן איתך. מה, אין לו חברים בגיל שלו?"

"יש לו."

"אתה יודע שהורים אחרים היו הולכים למשטרה." הוא חיכה לרושם הגדול שיעשה עליי האיום המרומז, אבל מנימת דבריו הבנתי שאין לו כוונה לפנות למשטרה.

וכך הסתיימה שיחת הגברים שלנו בקפולסקי.

.

ליום ההולדת קיבלתי במתנה מצלמת 8 מ"מ מסבתי וסבי. הנה כמה סצנות מהשנים ההן:

שבת בבוקר. הוריי ואני יושבים סביב השולחן העגול בסלון. אימי מגישה לנו ביצים קשות קלופות, עגבניות חתוכות, גבינת קוטג' וגבינה צהובה תשעה אחוזים. אנחנו יושבים ואוכלים בשתיקה, עד שבשלב כלשהו אני מספר להם שהחלטתי לנסוע אחרי השחרור מהצבא לצרפת, מולדתה של סבתא מדלן, וללמוד בסורבון בפריז.

למשמע הדברים, אימי מסתכלת על אבי. הוא נוטל סכין, פורס את הביצה הקשה לפרוסות, ואומר בקול שקט ומדוד: "לא גידלתי אותך כדי שתעזוב אותי."

פריז. אני מתקשר לאבי שנמצא בחנות השעונים בתל אביב, הולך סחור סחור ולבסוף מספר לו שחודשיים קודם לכן הכרתי את ז'אן־מישל, ושאני אוהב אותו.

אבא שותק.

אני מנסה שוב לדבר איתו על ז'אן־מישל, ואבי משנה את נושא השיחה.

אני אומר לו: "איך היית מרגיש אם כשהיית בגילי, בכל פעם שהיית מדבר עם אבא שלך על אמא, סבא היה משנה את הנושא?"

אבי שותק לרגע ואז אומר בשקט: "אתה יודע שזה קשה לי."

ואני אומר לו: "ז'אן־מישל הוא אהובי. מי יודע, אולי אקים איתו משפחה, יום אחד. תבין, אתה צריך לבחור אילו יחסים אתה רוצה שיהיו לך ולי, כאנשים בוגרים. אם אתה רוצה אותי קרוב אליך, קרוב באמת, אתה צריך להשתדל."

.

פריז, חודשיים לאחר מכן. אבא מגיע לביקור. שלושתנו נפגשים במסעדה, ובמשך רוב הארוחה אבי אינו מעז להישיר מבט אל ז'אן־מישל. אבל הפגישה עוברת בהצלחה ובסופו של דבר אפילו בנעימים.

אבא ואני נוסעים לטיול בציריך. הוא תמיד אהב את שווייץ. כשאנחנו באגם של ציריך אנחנו נעמדים מול הפסל של גנימֶד והנשר. אבי זוקף את ראשו ומתבונן בנשר הזוקף את מקורו אל עבר העלם המפוסל במלוא הדרו הנערי, ואני מספר לו כך: "במיתולוגיה היוונית גנימד היה נער יפה תואר. זאוס ראה אותו מהשמיים והתפעל מיופיו. הוא הפך את עצמו לנשר, חג וחג בשמיים, ואז צלל אל האדמה, וחטף את גנימד!"

אבי מתבונן בי ומחכה בסקרנות להמשך הסיפור, ולבסוף שואל: "ומה הוא עשה איתו?"

"הוא… הוא היה איתו," אני עונה, ואבי מהנהן בשתיקה.

.

6

כעבור שלוש שנים ארזתי את חפציי בפריז ושלחתי אותם במכולה ממרסיי לאשדוד. חזרתי לארץ, לבד. והשנים חלפו.

בגיל שלושים ושמונה חייתי לבד בדירה שכורה בתל אביב, בדרך לתחנה המרכזית הישנה. יום אחד קיבלתי מייל מבחור בשם ליר. הוא כתב שצפה בסרט הדוקו שלי, "איזה שעון בן חיל", והחליט ליצור איתי קשר. כעבור כמה ימי התכתבות קבעתי איתו בבית קפה ברחוב נחמני. כמה ימים אחר כך הוא כתב לי שוב ושאל אם נוכל להיפגש אצלי.

למחרת עמד ליר בפתח הדלת בחדר המדרגות האפלולי, ובידו שקית תפוצ'יפס. הזמנתי אותו להיכנס והכנתי לנו חליטה עם מרווה. ליר הציב את הכיסא שלו ליד הסורגים הסמוכים למרפסת. העמדתי את הכיסא שלי לידו והתיישבתי. אור הפנס חדר מבעד לענפי העצים ולשורות הסורגים, ונזל אל רצפת החדר.

ליר הזכיר הרצאה שלי שנכח בה פעם בבית אריאלה. סיפרתי שם לקהל על אדית פיאף הזעירה, שהתאהבה במתאגרף שחור שהיה צעיר ממנה בשנים רבות, ואיך ליבה של פיאף נשבר כשאהובה מת בתאונת מטוס בעת שעשה את דרכו אליה לניו יורק. הזכרתי שם גם את הסופרת הצרפתייה קולט, שניהלה רומן עם בנו החורג של בעלה לשעבר. כשהטיחו בה ביקורת על חיי האהבה שלה, אמרה קולט כי "מדובר באנשים בוגרים שארגנו את חייהם באופן הנורמלי ביותר שאני מכירה: האופן המסב להם עונג".

ליר אמר: "אני זוכר שבתחילת ההרצאה הזכרת גם את אבלר ואלואיז מימי הביניים. היא הייתה התלמידה שלו והוא היה נזיר – "

"כומר קתולי."

"כן, והיא נכנסה ממנו להיריון וילדה בן, ואז הם ברחו והתחתנו. אחר כך האחים שלה תפסו אותו וסירסו אותו."

"נכון."

"סיפור מדהים," אמר ליר, "אבל איך הייתה האהבה שלהם?"

"מה זאת אומרת איך היא הייתה? זה אחד הסיפורים הכי יפים על האהבה ועל מה שאנשים מוכנים להקריב כדי שהיא תתממש."

"מאה אחוז," התעקש ליר, "אבל זה לא אומר לי כלום על המהות של האהבה הזאת. איזה צבע היה לה? איך הם נגעו אחד בשני? מה הוא מצא בה ומה היא מצאה בו?"

ברגע מסוים הוא הפנה את ראשו לעברי. שפתיו גיששו אחרי אצבעותיי, והוא הניח את פיו על כף ידי ונשק להן. בידי השנייה ליטפתי את פניו כאילו ראיתי אותו לראשונה, וכאילו הייתי עיוור.

מאוחר בלילה שכבנו במיטתי. ראשו של ליר נח על חזי, ומבעד לסורגי החלון בחדר השינה נגלה לעינינו הירח. הייתה כבר שעת חצות, וכעת עלה קול זמירות מחלונות הבניין הסמוך. רק אז חשבתי על כך שזה ערב שבת.

.

7

שלהי 2018. מיד אחרי ראש השנה העברי עמדתי לנסוע עם ליר לברלין. השגתי שם מלגת מחקר לפיתוח רעיון לסרט התעודה החדש שלי.

בערב ראש השנה נסעתי באוטובוס מיפו למרכז תל אביב. נעמדתי מחוץ לחנות השעונים והסרטתי את אבי:

הוא ישב בפינת העבודה שלו. משקפי הפלסטיק הגדולים, שהוא מרכיב תמיד בעבודה מטעמי בטיחות, כיסו כמעט את כל פניו. ביד אחת הוא אחז בפתילה שירקה אש על פיסת זהב והמסה אותה עד לנקודת הרתיחה, וביד האחרת החזיק במלקחיים פיסת זהב זעירה ועמד להלחים אותה אל לוח השעון.

ברגע זה זקף אבא את ראשו והבחין בי. הדפתי את הדלת ונכנסתי. אבי רכן לעברי, ונשקתי לו על שתי לחייו.

"ארזתם כל מה שאתם צריכים?" שאל אבא.

"אני חושב שכן," אמרתי.

"והמדקרת הזאת, היא תגור אצלכם בדירה?"

"כן, בסבלט."

"אני בחיים לא הייתי נותן למישהו זר לגור בבית שלי," הוא אמר. "לאכול מהצלחות שלי. לישון במצעים שלי."

"כן, אני יודע."

"אז מה תעשה בברלין?" הוא שאל.

"סיפרתי לך, אני חוקר את החיים של ארכאולוג שהתגורר פעם במכון של מגנוס הירשפלד."

"מעניין," אמר אבי, "הארכאולוג שלך היה יהודי?"

"לא."

שוב השתררה שתיקה, עד שלבסוף זקף אבא את ראשו ושאל ספק בחיוך ספק ברצינות: "אז מה, ככה אתה עוזב את הארץ?"

ועיניו התכולות אמרו: ככה אתה עוזב אותי?

לא פער הדורות עמד בינינו, אלא פער אחר.

"זאת ארץ אוכלת יושביה," אמרתי לו. "אתה בעצמך אומר את זה תמיד!"

"אולי," הוא השיב וקירב לעינו את הלוּפה העשויה זהב, התלויה תמיד על צווארו, והתבונן בשעון שנטל מהמגירה – "אבל גם אם זאת ארץ אוכלת יושביה, זה לא אומר שעוזבים."

"תגיד, אבא," אמרתי כעבור שתיקה, "סיפרתי לך מה קרה לי השבוע בכיכר השעון ביפו?"

"מה קרה?"

"ישבתי על ספסל בפינה של הכיכר, מתחת לעץ. בשלב כלשהו הרגשתי מכות חזקות על הראש. קמתי והתרחקתי מהספסל, וראיתי שמתחתיו מונח גוזל עורבים, שנפל מהעץ."

"אסור להתעסק עם עורבים," אמר אבי. "תיזהר לא לעבור עוד פעם בכיכר הזאת, הם יזכרו אותך."

"אז הלכתי והתיישבתי במסעדה ערבית בכיכר. בעלת המקום ראתה הכול מרחוק, הושיבה אותי, והלכה והביאה קרח בתוך מגבת וטיפלה בי. ישבנו והסתכלנו על מגדל השעון, והיא סיפרה שהקימו את המגדל הזה לכבוד הסולטן התורכי עבד אל־חמיד. בקומה השנייה, היא אמרה, הטביעו את ה'טוּרה', הסמל הקליגרפי של הסולטן העות'מני, ובקומה הראשונה התקינו שני שעונים."

"למה שני שעונים?" שאל אבי.

"אחד הסוחרים בחנות ליד המגדל, יהודי אחד מעשירי יפו, נמאס לו שאנשים נכנסים לחנות שלו כל הזמן ושואלים מה השעה. אז הוא הזמין שען־צורף שיתקין שני שעונים במגדל: אחד כדי שידעו מתי יוצאות הרכבות, ועוד אחד, כדי שידעו את שעות התפילה במסגד."

"סיפור יפה," אמר אבי. "באמת, אנשים אוהבים להיכנס לחנות ולבלבל את המוח."

.

8

כשיצאתי מהחנות כבר התחיל הערב לרדת. פסעתי מערבה עד לחוף הים. חשבתי על האורלוגין המתקתֵק בספר סחרחורת של זבאלד. לפני שצלצל האורלוגין הזה "היה נאנח אנחה ממושכת כאילו לא מלאוֹ לבו לציין את אובדנה של עוד רבע שעה". הפניתי את מבטי מן הים, וכעבור דקה או שתיים התחלתי לפסוע דרומה, אל הבית ביפו.

כשהתעוררתי למחרת תקפה אותי סחרחורת. קבעתי תור אצל דוקטור סרגיי, רופא אף־אוזן־גרון. הדוקטור הושיב אותי על המיטה, תפס בכתפי, השכיב אותי באבחה וזקר אצבע אחת אל מול עיניי. ואז שוב הושיב אותי, ושוב השכיב, וחוזר חלילה, ולבסוף היכה במכות קצובות על כתפי, עד שהקריסטל חזר לתעלתו, והעולם שב ונעמד על כנו. ואני נעמדתי על רגליי.

בערב ראש השנה ישבתי במרפסת. מאחורי המגדל נגלה לעיניי נתח מן הים, ובו עמדו כמה סירות מפרש קטנות. רוח עלתה מן המים. בשמיים עמדו עגורנים, ועל מעקה המרפסת שלנו נעמד עורב וקרא: "אַל עַד־אֵין־דּוֹר."

ראש השנה הזה רבץ על כתפיי, וחשבתי שיותר משזה ציון זמן שרירותי, ככל ציוני הזמן, זה הרי גם ציון מקום. הדברים שלהם אנחנו מחכים, כך הרהרתי, כמעט אף פעם אינם מתרחשים בדרך שבה חשבנו שיקרו. ועל כל דבר שבו אנחנו מצליחים לאחוז, אינספור דברים אחרים נשמטים ואובדים לנו.

ועוד חשבתי: בכל סיפור צפון קוד. יש שני סוגים של קוד: זה הגלוי לעין, שאותו אמורים הקוראים לפצח. ויש קוד ששותלים המסַפרים עבור עצמם בלבד. אפשר אולי להשוות את הדבר לציורי המערות הפרה־היסטוריים. במערות בצרפת ובספרד, למשל, יש ציורים של אינספור בעלי חיים מרהיבים, מסוסים ודובים ועד ראם. אנחנו לא יודעים בוודאות מה עשו המבקרים באולמות הכניסה האלה לפני 15,000 שנה ויותר. אחת ההשערות היא שהתכנס שם קהל רב ונכח בטקסי חניכה או מאגיה.

כמה מהציורים האלה צוירו במערות שהגישה אליהן הייתה כמעט בלתי אפשרית, במקומות שאפשר להגיע אליהם רק אם משתלשלים מחֲבלים או שטים בסירה. שם אפשר למצוא ציורים אינטימיים, המספרים סיפור מורכב ואניגמטי.

מי אמור היה להביט בציורים האלה? אולי רק האדם שצייר אותם. מי אמור היה לפענח אותם? אולי אף אחד.

ערב הנסיעה לברלין נשכבתי לנוח ועיניי נפקחו פתאום כעיני מת. חזי נמחץ מרוב אימה, אבל פיעמה בו עכשיו גם תכונה חדשה. הגוף הלך והתנועע, ורוח נשבה מן החלון, ועל כל הדברים שראיתי וידעתי באה וכיסתה עכשיו שנה אחת נוספת במניין השנים. הנה תפסתי אותה בזנב. ושוב אמרתי לעצמי, לראש – ולא לזנב.

.

.

בטקסט מופיעים ציטוטים ממקורות אלה: ו"ג זבאלד, סחרחורת, כתר, 2013. מגרמנית: טלי קונס; אדגר אלן פו, "העורב". מאנגלית: זאב ז'בוטינסקי

.

משה סקאל, סופר. פרסם עד כה שישה רומנים עבריים, זכה בפרס אשכול על יצירתו והיה מועמד פעמיים לפרס ספיר. ייסד את פרויקט "הארכיון – ספרות עברית בקול". השתתף בתוכנית הסופרים הבינלאומית באייווה, ארה"ב, באמצעות מלגת פולברייט, ובשנת 2021 זכה במלגה מטעם הסנאט של ברלין לכתיבת רומן חדש. יצירותיו תורגמו לאנגלית, צרפתית וגרמנית ובין היתר פורסמו מעל דפי "הו!" ו"הארץ". יצירות נוספות פרי עטו פורסמו במוסך בגיליון 35 ובגיליון מיום 29.03.2023.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "בית העץ", סיפור קצר מאת אסף שור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בלרינות

 יעל ישראל

.

ביום חמישי בערב התחילו הבישולים. הררי ארטישוקים מפלצתיים קולפו עלה־עלה, עד שנחשפה בטנם העגלגלה, אז שופשפו היטב במי לימון ומולאו בבשר חי, קצוץ דק־דק, מעורבב בשתי כפות שומן כבש. את המעיים הוא שטף כמה וכמה פעמים, משך בכוח גלדי שומן שנאחזו בעור הלבן־רכרוכי, הפך אותם מן החוץ אל הפנים ושפשף חזק בחצאי לימון, ומילא את המטבח בריח חריף של חומצה.

ואז הגיע תור המילוי ואיתו התלונה, "רותק'ה, איפה החבאת את האורז?" ולאחריה רטינה ארוכה של האם מהסלון, "בארון, אברם, בארון! מצד ימין!" כעבור חצי שעה, אחרי שמילא את המעיים המדולדלים באורז שנמצא לו פתאום, תפר את השוליים בחוט ומחט וחורר למניעת התפוצצות, טיגן אותם עד שתפחו והסריחו את כל הבית, ומהסלון הגיעה הצרחה הקבועה, "אברם, ת-פ-ת-ח את החלונות, אני עומדת להקיא!" ואיתה משב צחנה נוראי של קיבה מיטגנת, בלולה בשומים ובבצלים שרופים.

ובכל שבוע אותו הדבר. "אברם, אני ת-כ-ף מקיאה," ואחר כך, בטון מתפנק, "מה תכין לי לאכול, אברם?" ובין האורז אחד־אחד, מרק העוף והקורקבנים הצלויים, היה האב מוציא מתחת ידיו משהו לאכול בשביל האם. "רוצה ביצה א־לה־קוק?" והאם הייתה מתרצה ואוכלת את הביצה הרכה, הבלולה בקוביות חלה יבשה משבת, מניחה לו לעת עתה למלא במין שמחה משונה את חלקי הגופות שהביא מהשוק: "תראי, תמרי, מחר יהיה לנו כבד קצוץ וריאות. את אוהבת ריאות, נכון?" והילדה הייתה כמעט מקיאה את נשמתה כשחשבה על המרקם הריאתי הספוגי, הספוג ברוטב עגבניות, שום וכוסברה.

את הירקות אהב האב וכיבד באותה התלהבות כמעט, כשם שהעריץ את חלקי הגופות המרקיבות שליקט מכל קצבי שוק הכרמל. שני קילו גזרים וחמישה ראשי שום הפכו לתבשיל מענג של מטבעות גזר וחלקיקי שום שקפקפים, עדינים ונימוחים. הבמיה יובשה במחבת על הגז כדי להיפטר מהריר שזב מנקבוביותיה, ומייד אחר כך הושלכה לסיר אלומיניום עם אותו רוטב עגבניות, שום וכוסברה, שחבק כמעט כל תבשיל שלו. את גבעולי החרשף הוא מילא בבשר וטיגן על המקום, עטופים באדרת עשויה קמח מצה וביצה, ואל הירקות העונתיים, כמו הפול הירוק או האפונים, הוא התייחס בחרדת קודש, כאילו עליו להקריבם לאלוה סמוי. הוא היה פותח אותם תרמיל־תרמיל באצבעות שהלכו והשחירו, פולה את התוך הנכסף ומציין בסיפוק, "עשרים לירות הקילו! גנבו אותי, הממזרים, אני יודע שגנבו. אבל שווה כל אגורה."

את בישול הירקות הוא השאיר ליום שישי בצוהריים, אחרי שחזר מהעבודה, "כדי שלא יתייבשו יותר מדי," אמר לילדה בזמן שפרק שקי קניות נוספים שהביא משוק לוינסקי. "תלמדי, תמרי. הכי טוב לבוא בשישי בצוהריים. אז המחירים יורדים כי כולם רוצים הביתה," הסביר ומנה בפני הילדה כמנצח את עסקאותיו השוות: "שני קילו גרעיני אבטיח! שני קילו אגוזי מלך עם הקליפה! קילו בוטנים וקילו אגוז בונדוק!" אחר כך היה עומד לפחות שעה לצד הכיריים, קולה אותם באיטיות צבית כדי שלא יישרפו.

"תגמור כבר, עוד מעט שבת נכנסת," הייתה צועקת לו האם מהסלון, "אני צריכה לעשות את המטבח ספונג'ה. אתה ת-מיד מלכלך כל כך!" והאב היה עונה לה, "סבלנות, רותק'ה, המהירות מהשטן, אני תכף גומר." ועד שהיא נכנסה למטבח עם ה"אתה צריך כבר להתרחץ, אברם, עוד מעט נכנסת שבת," הקבוע שלה, הוא כבר הספיק לקצוץ סלט חסה ולהכין עוד כמה סלטים קטנים, שיהיה משהו על יד האוכל הגדול: חומוס, חצילים על האש, באבא־גנוש ופלפלים חריפים מטוגנים, כאילו אין מספיק אוכל למשפחה בת שלוש נפשות.

נדמה שזה תמיד היה ככה. בכל חמישי בערב ובשישי בצוהריים – אותה הקרבה נשגבת לאלילי המטבח, אותו טקס מרפא ומכשף של מזונות טריים ושל גוויות מרקיבות שהפכו למטעמי שבת. אבל אז, בחטף, הכול נגמר, כל השפע התוסס הזה, המסריח לעיתים, הכובש את הלב בצבעוניותו, חדל לפתע עם היעלמותו של האב. ימי השישי והשבתות נעשו עריריים, עגומים וצייקנים. את מקום האיברים הצלויים והמטוגנים, סירי הירקות הענקיים וטסי הסלטים, תפסו עכשיו אורז לבן, קציצות בשר ברוטב לבן, מוח ברוטב לבן – זה כל מה שידעה האם להכין. הכול לבן־חיוור. ואם קפץ לפעמים איזה צבע לשולחן, זו הייתה שקשוקה תפלה ומימית, שגרמה לילדה בחילה. ארוחות הפאר הוחלפו בארוחות צנע, ואילו אותן סעודות שבת מרטיטות עקרו עכשיו לבית אחר ולילדים אחרים.

כשחשבה הילדה בגעגועים על מעדני השבת ההם, שלא ישובו עוד לעולמה, שמעה מהצד את תלונתה המתמשכת של האם, "ת-מר, תסיימי כבר עם רגלי העוף. הון זה עלה לי, הון. ואבא שלך, את חושבת שהוא נותן לי מספיק כסף? את הכול הוא זורק על הקוּרבֶה שלו והילדים שלה. מסריחים שם מהכסף ששייך לנו, ל-נ-ו! משמינים על חשבוננו. את חושבת שקל לי לפרנס אותך? יאללה, תגמרי כבר את הרגליים, כל הבוקר בישלתי אותן שיתרככו טוב טוב."

והילדה הייתה נאנחת, נוברת שוב בצלחת ומעבירה את האורז מצד לצד, משל הייתה קבלן עפר חרוץ, מנסה לרצות את האם העייפה ולכרסם רגל של עוף, כל עורה עדיין עליה, צהבהב, מחוספס, מבעית. היא הייתה מביטה באֵימה ברגליים המגוידות, בעורן היבש וציפורניהן המעוקלות, הצהובות והמפחידות. בלילות חלמה לפעמים שציפורניה נושרות, ובמקומן צומחים אנקולי תרנגולות. כשזה קרה, היא סירבה להכניס את המזון הזה לפיה, ונשבעה בשם כל האלים שלעולם שלא תכניס לתוכה חלקי גופות מרקיבות.

אבל אז בא יום חמישי, והאב היה מגיע לאסוף את הילדה. הוא היה לוקח אותה לשוק לוינסקי, קונה לה בורקה תפוחי אדמה ענקי עם חמינדה סדוקה, ואז שווארמה טורקית מרובת שומנים, והילדה הייתה טורפת הכול בהשלמה, ומלקקת את שארית "הקולה" הקרה־כקרח מתוככי הבקבוק. אל חנויות הממתקים כבר הגיעו השניים חצאי בני אדם, שבעים ומגהקים, אבל האב רצה לפצות את הילדה, ותבע שהם ימשיכו להסתובב בין חנויות השוק, ויקנו עוד ועוד שוקולדים שוויצריים וממרחי שוקו־לוז מאיטליה ובונבונים עטופים בניירות מוזהבים מארגנטינה, שאחר כך הילדה שמרה בתוך ספר, זה על גבי זה, שלא יתקמטו.

ואז הייתה האם, בתורה, סוחבת את הילדה לד"ר שימלמן, רופאת הילדים מסניף ארלוזורוב, טוענת בפניה שהילדה הולכת ומתעגלת כאילו הייתה אישה בהריון־חודש־חמישי, דוחקת ברופאה לרשום לילדה, אפילו עוד לא בת עשר, כדורי הרזיה, כמו שרשמו לה לפני שהתחילה ללכת קבוע לשומרי משקל, כדי שתרד קצת, כדי שתתחתך ותמצא חתן חדש שיפרנס אותה כמו גברת, כמו קודם, "לפני שהמנוול, האבא שלה, ברח אל הפוסטמה שלו," והייתה מצביעה על הילדה בגועל, כאילו הייתה ג'וק הזוחל על גחונו באמבטיה, שממש מתבקש למחוץ אותו. אבל ג'וק דשן, שמעיו ממולאים במעיים של חיות אחרות – כך ראתה הילדה את עצמה, ובהפסקות הצוהריים בבית הספר התחילה לזרוק לפח את כריכי חמאת הבוטנים או השוקולד למריחה שהייתה האם מניחה בילקוטה בכל בוקר, ובארוחת הצוהריים הייתה מעבירה את הפירֶה מצד לצד, בונה ממנו ארמון, מעצבת חלונות קטנים ובראשו תוקעת צריח עשוי רגל של עוף. אז הייתה מעצבת ממחית הדלעת החיוורת צמה ג'ינג'ית סבוכה, אפילו שבאגדה נאמר ששיערה של הנסיכה הוא צהוב, גם הכתום התאים כאן, השתלב היטב עם ענפי הסלרי שהיא הכינה מהם עץ־תמר תמיר, כדי שהנסיך יוכל לטפס בקלות ולהציל את הנסיכה הכלואה.

כשהאם הייתה יוצאת מהמטבח, הילדה הייתה ממהרת לזרוק את יצירתה לפח, שם איבדה את ייחודה במחיצת מזונות לא רצויים נוספים: קליפות של ירקות ופירות ועצמות של תרנגולות צלויות, חצי מכורסמות. את העופות הייתה שומרת, ובהזדמנות הראשונה הייתה מגניבה לחתולי החצר הרזים, מקריבה בפניהם רגליים ושוקיים וכדורי בשר שמנמנים.

כאשר התרבו כדורי ההרזיה שנתנה לה אמהּ לפני כל ארוחת צוהריים, הייתה עושה עצמה כבולעת את הפנינים הקטנות, עד שצברה אוצר מכובד, החביאה בתוך שקיק בד קטן ושמרה במגירת שולחן הכתיבה, ליד המחקים הוורודים עם ריח הוורדים הטוב. אמה לא הבחינה בכך והמשיכה להלעיט אותה בכדורים, ולד"ר שימלמן אמרה בהנאה: "הנה, הילדה כבר ירדה לפחות עשר קילו!"

הילדה הקשיבה לאם שאמרה את המילים האלה בנוכחותה, כאילו אינה עומדת בחדר בתחתוניה ובגופייתה, ולרופאת הילדים הוורדרדה שפזלה אליה ובחנה בסיפוק את תוצאת המרשמים שנתנה.

בערב, באמבטיה, עלתה ונעמדה על דופן האמבט ובחנה את בטנה הכחושה מול המראה. בלילה הוציאה את הפנינים הקטנות מהמגירה. הן חוללו מעל ראשה כבלרינות, דקיקות כפי שחלמה להיות, כמעט שקופות. בקרוב, ידעה, גם היא תהיה חסרת משקל ומרחפת כמוהן.

.

יעל ישראל היא סופרת, עורכת ומבקרת ספרות וקולנוע. חמשת הרומנים שכתבה זיכו אותה, בין השאר, בפרס איגוד סופרי ישראל ובמענק תרגום של קרן רבינוביץ'. סיפורים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בארץ ובעולם. ספריה זמינים לקריאה באתר פרויקט בן־יהודה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טריקו אדומה", סיפור קצר מאת עינב חנה כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן