בלרינות
יעל ישראל
.
ביום חמישי בערב התחילו הבישולים. הררי ארטישוקים מפלצתיים קולפו עלה־עלה, עד שנחשפה בטנם העגלגלה, אז שופשפו היטב במי לימון ומולאו בבשר חי, קצוץ דק־דק, מעורבב בשתי כפות שומן כבש. את המעיים הוא שטף כמה וכמה פעמים, משך בכוח גלדי שומן שנאחזו בעור הלבן־רכרוכי, הפך אותם מן החוץ אל הפנים ושפשף חזק בחצאי לימון, ומילא את המטבח בריח חריף של חומצה.
ואז הגיע תור המילוי ואיתו התלונה, "רותק'ה, איפה החבאת את האורז?" ולאחריה רטינה ארוכה של האם מהסלון, "בארון, אברם, בארון! מצד ימין!" כעבור חצי שעה, אחרי שמילא את המעיים המדולדלים באורז שנמצא לו פתאום, תפר את השוליים בחוט ומחט וחורר למניעת התפוצצות, טיגן אותם עד שתפחו והסריחו את כל הבית, ומהסלון הגיעה הצרחה הקבועה, "אברם, ת-פ-ת-ח את החלונות, אני עומדת להקיא!" ואיתה משב צחנה נוראי של קיבה מיטגנת, בלולה בשומים ובבצלים שרופים.
ובכל שבוע אותו הדבר. "אברם, אני ת-כ-ף מקיאה," ואחר כך, בטון מתפנק, "מה תכין לי לאכול, אברם?" ובין האורז אחד־אחד, מרק העוף והקורקבנים הצלויים, היה האב מוציא מתחת ידיו משהו לאכול בשביל האם. "רוצה ביצה א־לה־קוק?" והאם הייתה מתרצה ואוכלת את הביצה הרכה, הבלולה בקוביות חלה יבשה משבת, מניחה לו לעת עתה למלא במין שמחה משונה את חלקי הגופות שהביא מהשוק: "תראי, תמרי, מחר יהיה לנו כבד קצוץ וריאות. את אוהבת ריאות, נכון?" והילדה הייתה כמעט מקיאה את נשמתה כשחשבה על המרקם הריאתי הספוגי, הספוג ברוטב עגבניות, שום וכוסברה.
את הירקות אהב האב וכיבד באותה התלהבות כמעט, כשם שהעריץ את חלקי הגופות המרקיבות שליקט מכל קצבי שוק הכרמל. שני קילו גזרים וחמישה ראשי שום הפכו לתבשיל מענג של מטבעות גזר וחלקיקי שום שקפקפים, עדינים ונימוחים. הבמיה יובשה במחבת על הגז כדי להיפטר מהריר שזב מנקבוביותיה, ומייד אחר כך הושלכה לסיר אלומיניום עם אותו רוטב עגבניות, שום וכוסברה, שחבק כמעט כל תבשיל שלו. את גבעולי החרשף הוא מילא בבשר וטיגן על המקום, עטופים באדרת עשויה קמח מצה וביצה, ואל הירקות העונתיים, כמו הפול הירוק או האפונים, הוא התייחס בחרדת קודש, כאילו עליו להקריבם לאלוה סמוי. הוא היה פותח אותם תרמיל־תרמיל באצבעות שהלכו והשחירו, פולה את התוך הנכסף ומציין בסיפוק, "עשרים לירות הקילו! גנבו אותי, הממזרים, אני יודע שגנבו. אבל שווה כל אגורה."
את בישול הירקות הוא השאיר ליום שישי בצוהריים, אחרי שחזר מהעבודה, "כדי שלא יתייבשו יותר מדי," אמר לילדה בזמן שפרק שקי קניות נוספים שהביא משוק לוינסקי. "תלמדי, תמרי. הכי טוב לבוא בשישי בצוהריים. אז המחירים יורדים כי כולם רוצים הביתה," הסביר ומנה בפני הילדה כמנצח את עסקאותיו השוות: "שני קילו גרעיני אבטיח! שני קילו אגוזי מלך עם הקליפה! קילו בוטנים וקילו אגוז בונדוק!" אחר כך היה עומד לפחות שעה לצד הכיריים, קולה אותם באיטיות צבית כדי שלא יישרפו.
"תגמור כבר, עוד מעט שבת נכנסת," הייתה צועקת לו האם מהסלון, "אני צריכה לעשות את המטבח ספונג'ה. אתה ת-מיד מלכלך כל כך!" והאב היה עונה לה, "סבלנות, רותק'ה, המהירות מהשטן, אני תכף גומר." ועד שהיא נכנסה למטבח עם ה"אתה צריך כבר להתרחץ, אברם, עוד מעט נכנסת שבת," הקבוע שלה, הוא כבר הספיק לקצוץ סלט חסה ולהכין עוד כמה סלטים קטנים, שיהיה משהו על יד האוכל הגדול: חומוס, חצילים על האש, באבא־גנוש ופלפלים חריפים מטוגנים, כאילו אין מספיק אוכל למשפחה בת שלוש נפשות.
נדמה שזה תמיד היה ככה. בכל חמישי בערב ובשישי בצוהריים – אותה הקרבה נשגבת לאלילי המטבח, אותו טקס מרפא ומכשף של מזונות טריים ושל גוויות מרקיבות שהפכו למטעמי שבת. אבל אז, בחטף, הכול נגמר, כל השפע התוסס הזה, המסריח לעיתים, הכובש את הלב בצבעוניותו, חדל לפתע עם היעלמותו של האב. ימי השישי והשבתות נעשו עריריים, עגומים וצייקנים. את מקום האיברים הצלויים והמטוגנים, סירי הירקות הענקיים וטסי הסלטים, תפסו עכשיו אורז לבן, קציצות בשר ברוטב לבן, מוח ברוטב לבן – זה כל מה שידעה האם להכין. הכול לבן־חיוור. ואם קפץ לפעמים איזה צבע לשולחן, זו הייתה שקשוקה תפלה ומימית, שגרמה לילדה בחילה. ארוחות הפאר הוחלפו בארוחות צנע, ואילו אותן סעודות שבת מרטיטות עקרו עכשיו לבית אחר ולילדים אחרים.
כשחשבה הילדה בגעגועים על מעדני השבת ההם, שלא ישובו עוד לעולמה, שמעה מהצד את תלונתה המתמשכת של האם, "ת-מר, תסיימי כבר עם רגלי העוף. הון זה עלה לי, הון. ואבא שלך, את חושבת שהוא נותן לי מספיק כסף? את הכול הוא זורק על הקוּרבֶה שלו והילדים שלה. מסריחים שם מהכסף ששייך לנו, ל-נ-ו! משמינים על חשבוננו. את חושבת שקל לי לפרנס אותך? יאללה, תגמרי כבר את הרגליים, כל הבוקר בישלתי אותן שיתרככו טוב טוב."
והילדה הייתה נאנחת, נוברת שוב בצלחת ומעבירה את האורז מצד לצד, משל הייתה קבלן עפר חרוץ, מנסה לרצות את האם העייפה ולכרסם רגל של עוף, כל עורה עדיין עליה, צהבהב, מחוספס, מבעית. היא הייתה מביטה באֵימה ברגליים המגוידות, בעורן היבש וציפורניהן המעוקלות, הצהובות והמפחידות. בלילות חלמה לפעמים שציפורניה נושרות, ובמקומן צומחים אנקולי תרנגולות. כשזה קרה, היא סירבה להכניס את המזון הזה לפיה, ונשבעה בשם כל האלים שלעולם שלא תכניס לתוכה חלקי גופות מרקיבות.
אבל אז בא יום חמישי, והאב היה מגיע לאסוף את הילדה. הוא היה לוקח אותה לשוק לוינסקי, קונה לה בורקה תפוחי אדמה ענקי עם חמינדה סדוקה, ואז שווארמה טורקית מרובת שומנים, והילדה הייתה טורפת הכול בהשלמה, ומלקקת את שארית "הקולה" הקרה־כקרח מתוככי הבקבוק. אל חנויות הממתקים כבר הגיעו השניים חצאי בני אדם, שבעים ומגהקים, אבל האב רצה לפצות את הילדה, ותבע שהם ימשיכו להסתובב בין חנויות השוק, ויקנו עוד ועוד שוקולדים שוויצריים וממרחי שוקו־לוז מאיטליה ובונבונים עטופים בניירות מוזהבים מארגנטינה, שאחר כך הילדה שמרה בתוך ספר, זה על גבי זה, שלא יתקמטו.
ואז הייתה האם, בתורה, סוחבת את הילדה לד"ר שימלמן, רופאת הילדים מסניף ארלוזורוב, טוענת בפניה שהילדה הולכת ומתעגלת כאילו הייתה אישה בהריון־חודש־חמישי, דוחקת ברופאה לרשום לילדה, אפילו עוד לא בת עשר, כדורי הרזיה, כמו שרשמו לה לפני שהתחילה ללכת קבוע לשומרי משקל, כדי שתרד קצת, כדי שתתחתך ותמצא חתן חדש שיפרנס אותה כמו גברת, כמו קודם, "לפני שהמנוול, האבא שלה, ברח אל הפוסטמה שלו," והייתה מצביעה על הילדה בגועל, כאילו הייתה ג'וק הזוחל על גחונו באמבטיה, שממש מתבקש למחוץ אותו. אבל ג'וק דשן, שמעיו ממולאים במעיים של חיות אחרות – כך ראתה הילדה את עצמה, ובהפסקות הצוהריים בבית הספר התחילה לזרוק לפח את כריכי חמאת הבוטנים או השוקולד למריחה שהייתה האם מניחה בילקוטה בכל בוקר, ובארוחת הצוהריים הייתה מעבירה את הפירֶה מצד לצד, בונה ממנו ארמון, מעצבת חלונות קטנים ובראשו תוקעת צריח עשוי רגל של עוף. אז הייתה מעצבת ממחית הדלעת החיוורת צמה ג'ינג'ית סבוכה, אפילו שבאגדה נאמר ששיערה של הנסיכה הוא צהוב, גם הכתום התאים כאן, השתלב היטב עם ענפי הסלרי שהיא הכינה מהם עץ־תמר תמיר, כדי שהנסיך יוכל לטפס בקלות ולהציל את הנסיכה הכלואה.
כשהאם הייתה יוצאת מהמטבח, הילדה הייתה ממהרת לזרוק את יצירתה לפח, שם איבדה את ייחודה במחיצת מזונות לא רצויים נוספים: קליפות של ירקות ופירות ועצמות של תרנגולות צלויות, חצי מכורסמות. את העופות הייתה שומרת, ובהזדמנות הראשונה הייתה מגניבה לחתולי החצר הרזים, מקריבה בפניהם רגליים ושוקיים וכדורי בשר שמנמנים.
כאשר התרבו כדורי ההרזיה שנתנה לה אמהּ לפני כל ארוחת צוהריים, הייתה עושה עצמה כבולעת את הפנינים הקטנות, עד שצברה אוצר מכובד, החביאה בתוך שקיק בד קטן ושמרה במגירת שולחן הכתיבה, ליד המחקים הוורודים עם ריח הוורדים הטוב. אמה לא הבחינה בכך והמשיכה להלעיט אותה בכדורים, ולד"ר שימלמן אמרה בהנאה: "הנה, הילדה כבר ירדה לפחות עשר קילו!"
הילדה הקשיבה לאם שאמרה את המילים האלה בנוכחותה, כאילו אינה עומדת בחדר בתחתוניה ובגופייתה, ולרופאת הילדים הוורדרדה שפזלה אליה ובחנה בסיפוק את תוצאת המרשמים שנתנה.
בערב, באמבטיה, עלתה ונעמדה על דופן האמבט ובחנה את בטנה הכחושה מול המראה. בלילה הוציאה את הפנינים הקטנות מהמגירה. הן חוללו מעל ראשה כבלרינות, דקיקות כפי שחלמה להיות, כמעט שקופות. בקרוב, ידעה, גם היא תהיה חסרת משקל ומרחפת כמוהן.
.
יעל ישראל היא סופרת, עורכת ומבקרת ספרות וקולנוע. חמשת הרומנים שכתבה זיכו אותה, בין השאר, בפרס איגוד סופרי ישראל ובמענק תרגום של קרן רבינוביץ'. סיפורים פרי עטה פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בארץ ובעולם. ספריה זמינים לקריאה באתר פרויקט בן־יהודה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טריקו אדומה", סיפור קצר מאת עינב חנה כהן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
