את תאריך העתקת כתב-היד שלפנינו נהוג למקם בין המאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה, אך זו באמת רק התחלת סיפורו המופלא. ברור שספר התורה נוצר בספרד, ושהגיע לאחר הגירוש בשנת 1492 לאי היווני רודוס – אפשר שכבר בשנת 1593, עם ייסוד בית הכנסת "קהל שלום" שבו נשמר ספר התורה.
עם כיבוש רודוס בידי האימפריה העות'מאנית, אנו מתחילים למצוא עדויות ראשונות לנוכחות יהודית-ספרדית באי. הכיבוש החל בשנת 1522. לכן, בלתי אפשר לקבוע את זהות היהודים שהביאו איתם את ספר התורה העתיק ושיכנו אותו בבית-הכנסת הנזכר.
ספר התורה שירת את הציבור עד לכיבוש האי בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. 1,673 מיהודי רודוס נשלחו לאושוויץ ושם מצאו את מותם. בזכות התערבותו ההירואית של הקונסול הכללי של תורכיה ברודוס, צאלח אל-דין אולקומן, ניצלו כ-40 מיהודי האי בטענה שמדובר באזרחים תורכים שאין לגעת בהם.
בין הניצולים נמנו חיים טריקה ורעייתו ג'מילה אמלי, יעקב מאיו ואלי סוריאנו, ראש קהילת רודוס. הארבעה הם אלו שהצילו את ספר התורה יחד עם שאר ספרי התורה שהיו בבית-הכנסת.
מעיל של ספר התורה מרודוס
למרות ניסיונות הצבא הבריטי לכבוש את האי במהלך המלחמה, רק בסופה שוחררה רודוס מהאחיזה הנאצית-פאשיסטית. הספרים שניצלו, ובתוכם ספר התורה הספרדי, הוחזרו לשרידיה החיים של הקהילה במעמד אנשי הבריאגאדה היהודית בצבא הבריטי.
בשנת 1997 העביר משה סוריאנו, נשיא הכבוד של הקהילה היהודית ברודוס, את ספר התורה ליוסף קפויה ורעייתו רג'ינה היושבים בירושלים.
ב-10 ביוני 1999, בהסכמת הוועד היהודי באתונה, הועבר ספר התורה למשמרת עולם בספרייה הלאומית. היו אלו הגברת ז'קלין בן-עטר ואחותה מרים בן-עטר-פימיינטה שהעבירו את הפריט ההיסטוריה לספרייה, לעילוי נשמות קדושי קהל רודוס.
בני משפחת בן-עטר, יחד עם מנהלת מחלקת שיקום ושימור טובה שיינטוך, תורמים את ספר התורה לספרייה
בית הכנסת "קהל שלום", בו נשמר כתב-היד במשך מאות בשנים, הוא בית הכנסת הוותיק ביותר ביוון, וכיום הוא משמש מוזיאון לקהילת יהודי רודוס.
"לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר...יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית...". אך מה שלא נראה כפרובוקטיבי לחילוני, שינה את חייו של הרב נתן קמנצקי לאין שיעור.
החרמת ספרים אינה תופעה זרה בהיסטוריה של העם היהודי. החל מהפולמוס המפורסם סביב ספרי הרמב"ם, דרך החרם על הספר "מאור עיניים" של עזריה מן האדומים, ועד להחרמות של ספרי הרב קוק, בארון הספרים היהודי נחים לא מעט ספרים שהוכרזו כספרים שמקדמים אידיאולוגיה בעייתית, שאין להכניסם לבית.
אך לא כל ספר פרובוקטיבי זוכה לחרם, ולפעמים הספרים המוחרמים אינם פרובוקטיביים כלל. הגבולות בין ספר המוכתר כפרובוקטיבי לספר שאינו דקים ועדינים: מחד גיסא, על הספר הפרובוקטיבי להכיל תכנים הנתפסים בעיני מנהיגי הקהילות כבעייתיים, ומאידך גיסא אין טעם בהטלת חרם על ספר שלא מהווה סכנה כיוון שהוא חריג בסגנונו ובמסריו, ומכאן שקהל קוראיו הפוטנציאלי מדולל ממילא. לכן, במרבית מן המקרים, אנו מגלים חרמות על ספרים שנכתבו דווקא על ידי מחברים הנאמנים למסורת היהודית, לתורה ולמצוות – בייחוד אם אלו ינסו לקדם רעיון זר וחדש בטענה שהוא נובע מתוך המסורת היהודית עצמה. במובן הזה, החרם על ספרו של הרב נתן קמנצקי זצ"ל הוא סיפור חריג ומיוחד.
אביו של הרב נתן קמנצקי, הרב יעקב קמנצקי, עמד בראשות ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק, והרב נתן עצמו לימד בישיבת איתרי שבירושלים. כך שמדובר ברב חרדי, שגדל בבית חרדי, וכל חייו למד ולימד במוסדות חרדיים.
בשנת 2002, לאחר 15 שנים של מחקר וכתיבה, הוציא לאור הרב נתן קמנצקי ספר באנגלית בשם "Making of a Godol", או בעברית "עשיית גדול". הספר יצא בשני כרכים המונים יחד מעל 1,400 עמודים, ויועד מראש ככרך פתיחה לסדרת ספרי ביוגרפיה על אביו.
The Making of Godol
מבנה הספר משונה למדי, ולא בהכרח נוח לקרוא בו. הטקסט הגולמי מכיל 66 עמודים בלבד, שאליהם מתווספים מעל 1,200 עמודים של הערות והרחבות על גוף הטקסט. הרב נתן משתמש בהערות אלה על מנת לצייר תמונה פנוראמית של חיי אביו בתקופת לימודיו, ולשם כך תיאר לפרטי פרטים את עולם הישיבות הליטאיות באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ניתן למצוא בספר מאות סיפורים על עשרות דמויות רבניות שלימדו ולמדו בישיבות הליטאיות הגדולות.
פשקוויל שהתפרסם בערב ראש השנה תשס"ג כנגד הספר
הספר יצא לאור בערב ראש השנה תשס"ג (2002). פחות מחודשיים מיציאתו, הופיע הפשקוויל הזה ברחובות ירושלים. בט"ו טבת (20.12.2002) התפרסם החרם הרשמי בדפי העיתון "יתד נאמן":
"נזדעזנו לשמוע מפי תלמידי חכמים נאמנים, כי מפיצים "בוך" שנדפס, הנקרא "עשיית גדול" (Making of a Godol בלע"ז), והוא מלא דברי השפלה חמורים, דברי זלזול, בזיון והוצאת ש"ר [=שם רע], על כמה מגדולי רבותינו הק' [=הקדושים] מאורי ישראל, מדורות האחרונים. הלא המה ראשונים כמלאכים, אשר מפיהם חיים כל בית ישראל, ומבאר תורתם אנו שותים בצמאון, וגודל מעלתם והדר כבודם וקדושתם מושרשת בלבבו של כל יהודי ירא ד', וזאת אשר "בוך" זה בא לבטל ע"י הטלת דופי, ודברי בזיון, ומשפיל הדר כבודם…
וביותר מזה, הוא מטיל ספיקות ומבלבל את הדעה, בהחדרת דעות כוזבות והשקפות פסולות, בנוגע לעסק התורה באופנים מסויימים, וכל זה בשם גדולי ישראל. ובזה פוגע בטהרת ההשקפה, המקובלת לנו מפי רבותינו גדולי הדורות, אשר הרימו קול זעקה גדולה ומרה, ומסרו נפשם במשך היובל האחרון לעקור את הפרצה הנוראה של ערבוב לימודים אחרים, בלימוד תורתנו הק' [=הקדושה] כטהרתה כנתינתה מסיני…
ע"כ הננו בזה לגלות דעתנו, כי לא תהא כזאת בישראל עם קדושים, ו"בוך" זה אסור לבוא בקהל ד', הן להחזיקו בבית ולקרא בו, והן לעשות בו מסחר, וכל שומר נפשו הדואג לשלימות יראתו וטהרת לבבו, וחינוך צאצאיו וב"ב [=בני ביתו] יתרחק ממנו, הוא ובני ביתו כמטחווי קשת. וידע כי סכנתו עצומה לכל אחד, אשר יראת ד' נגע בלבבו. כי אין זה ספר של סיפורים על גדולי ישראל אלא להיפך. וכולו נושב ממנו רוח של קרירות, והתרחקות מהתכלית האמיתי, אשר אחריתה מי ישורנה…"
הודעת החרם בעיתון יתעד נאמן, 20.12.02
על החרם היו חתומים עשרה ממנהיגי הקהילה החרדית בארץ, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב חיים קניבסקי, הרב שמואל אויערבאך והרב שלמה וולבה.
מהם אותם דברי זלזול והוצאת שם רע? איזה השקפות פסולות מקבלות ביטוי בספר של הרב החרדי המוערך?
בהקדמה לספר, הרב קמנצקי מבקש להבחין בין סיפורים (storytelling) להיסטוריה. סיפור לא צריך לכלול פרטים לא רלוונטים, אבל תיאור היסטורי מנסה לכלול את כל הפרטים. הרב נתן ביקש לכתוב ספר היסטוריה, ולכן כלל בחיבורו גם סיפורים מפתיעים על חלק מהדמויות שבספר – כולל על אביו, הרב יעקב.
כך למשל, מספר הרב נתן שאביו והרב אהרן קוטלר, מייסדה של ישיבת לייקווד, היו בקיאים בספרות רוסית, ושהרב קוטלר אהב במיוחד את אלכסנדר פושקין. הוא מספר גם שבתקופת היותו ראש ישיבת תורה ודעת, אביו הרב יעקב הזכיר את הרומן "אנה קארנינה" בפני תלמידים. כשהבחין בכך שהם לא מכירים את הספר הוא אמר "דאס איוך ניט?" [גם את זה לא?].
אך מעבר ליחסם של הרבנים לספרות כללית ופילוסופיה מודרנית, מתועדות התנהגויות שלא היינו מצפים מרבנים גדולי האומה. לדוגמה, מחלוקות היוצאת מידי שליטה עד כדי זריקת כסאות זה על זה, או נזיפות מוגזמות של רבנים כלפי תלמידים מסוימים. לאורך הספר ניתן להתרשם שהרבנים נהגו ללעוג זה לזה בזמן הוויכוחים הלמדניים. ישנם גם כמה דוגמאות לקלות ראש ואף מעשי קונדס שביצעו הרבנים הקדושים על חבריהם.
הרב נתן ידע שבהבאת סיפורים אלה, הוא עתיד לעורר מחלוקת. בהקדמה לספר הוא כותב שלא צריך להסתיר את אי-שלמויותיהן של גדולי הרבנים. לדידו, חשיפה זו מוסיפה לרבנים כבוד, ולא זלזול. כעת יוכל כל תלמיד לראות שגם הרבנים הכי גדולים התמודדו עם כעס, ועם רגעים של קלות ראש. הוא קורא לרגעים אלה "נקודות חן ייחודיות" על גופם של הגדולים אותם הוא מעריץ כל-כך. למעשה, החשיפה לסיפורים אלה רק הוסיפה להערצתו.
סיפור החרם הוא ארוך ומורכב, והרב קמנצקי כתב עליו ספר נפרד, מפורט להפליא. בסופו של דבר, החרם עמד, ולמרות שהרב נתן הוציא מהדורה שניה "מתוקנת" – הוא לא זכה להסכמה. נציין רק שהרב אלישיב, המנהיג הבולט של העולם החרדי בזמן החרם, לא ידע לקרוא אנגלית, וכל ידיעותיו על הספר התבססו על שמועות, וכן על וועדה שהקים. לעומתו, הרב משה שטרנבוך, מי שמשמש עד היום כראש הבית דין של העדה החרדית ומבין אנגלית, הכריז על הספר ככשר לאחר קריאתו.
הודעת הרב קמנצקי בעיתון יתד נאמן, 24.11.02
בינואר של שנת 2003, התפרסמה כתבה על החרם בעיתון מעריב, ובה נכתב: "לעיני חילוני שיטרח לעלעל בספר…יתגלה חיבור נאה ועבה מאוד, בעל חזות כשרה בתכלית…". אך מה שלא נראה כפרובוקטיבי לחילוני, שינה את חייו של הרב נתן קמנצקי לאין שיעור. פתאום יש קריאות לנדות את הרב המוערך מהציבור, בלייקווד שורפים את ספריו, והוא מקבל איומים לתיבת הדואר. הסיפור נסקר לא רק בעיתונות הארצית, ומגיע אף לניו יורק טיימס.
כתבה על הספר בעיתון מעריב, 10.01.03
עוד לפני שהפך החרם לרשמי, הורה הרב נתן לחנויות להפסיק למכור את ספרו עד שהוועדה תחליט מה יעלה בגורל הספר, ולמרות נסיונותיו לערער על החלטת הוועדה, כיבד את החרם מהרגע הראשון. בעקבות כך, הספר נחשב לנדיר יחסית, ומחירו באמזון הוא לא פחות מאשר 500 דולר. למעשה, הספר "Making of a Godol", וכן גם הספר המתאר את השתלשלות החרם Anatomy of a Ban"", הם הספרים עם תאריך ההוצאה לאור המאוחר ביותר מכל הספרים הנמצאים במחסן הנדירים של הספרייה הלאומית.
לשמחתי יצא לי להתכתב עם הרב נתן בשנה שעברה, כאשר שאלתי אותו אם יהיה מעוניין להעביר לספרייה עותק של אוסף מאמרים שיצא לכבוד שבת משפחתית של משפחת קמנצקי. לקריאה זו הוא נענה בשמחה רבה.
הרב נתן קמנצקי זצ"ל נפטר בחודש שעבר, ביום שבת, ערב חג השבועות תשע"ט, והוא בן 89.
באפר הפרה האדומה השתמשו בתקופת המקרא ובימי בית שני כדי לטהר טמאי מתים. המוזר שבמצווה זאת היא שכל המעורבים בהכנת האפר (השוחט, השורף והאוסף את האפר) נטמאו אבל הטמא שעליו זרקו את האפר נטהר.
רבים חשבו להעלות הסברים לתעלומה אבל בסופו של דבר מצטטים את דברי שלמה המלך במדרש:
"אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז)."
מצווה זו מוגדרת כ"חוק" – מצווה שאין אנו יודעים את הסברה.
אך מדוע היא כל כך סודית?
רש"י עונה:
"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"
במקום להסביר לאומות העולם את טעמה העמוק והנסתר של המצווה עדיף להגיד להם, בשפה של ימינו "ככה זה!".
אבל איפה ראינו שאומות העולם מתעניינים במצוות פרה אודמה?
בספר מקור חיים של הרב שמואל צרצה מספרד מאה ה-14 מופיעה תשובה מוזרה ביותר:
"הקיסר היה אומר שנצטווה אדון הנביאים (משה רבינו) עליו השלום לקחת פרה אדומה במקום הארי כדי שלא יסתכנו לצוד ארי אדום."
הסיפור המלא על האריה האדום מופיע במספר כתבי יד מהמאות ה-15 וה-16 שצילומים מהם נמצאים בספרייה הלאומית. מדובר בקיסר פרידריך השני, שליט האימפריה הרומית הקדושה שחי במחצית הראשונה של המאה ה-13.
פרידריך השני והבז שלו, מתוך כתב היד De arte venandi cum avibus. כתב היד שמור בספריית הוותיקן
פרידריך שהיה גם מלך גרמניה וסיציליה היה איש אשכולות וידע לדבר במספר שפות. הוא הוביל את מסע הצלב השישי לארץ ישראל ואף הצליח בעזרת הסכם שלום זמני עם הסולטן, לאפשר כניסת נוצרים לירושלים. כאדם משכיל ורחב אופקים דן עם יהודי בשם בן אחמי לגבי מצוות פרה אדומה. הקיסר הכיר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים פרק ג 'מ"ז:
"ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה"
פרידריך טען שלעומת הרמב"ם הוא דווקא כן יודע את טעם פרה אדומה:
ואמר הקיסר שאם עמד הרב ז"ל (הרמב"ם) על הספר שיש בידי מחכמי הודו – שהיו לוקחים בזמן ידוע בשנה ובחודש ידוע אצלם ארי אדום והיו שורפין אותו וכל מי שהיה מתעסק בשריפתו היה טמא. ובאפרו היו מטהרין הטמאים והנדות שהיה הטומאה החמורה להם. והיו נותנין טעם למה היה מטמא העוסק בו. בעבור שכל ההורג נפש אצלם בין אדם או בהמה או חיה הוא טמא אבל לאחר שהיה אפר לא היה בו דבר טומאה שהיה כמו עפר. ואמר הקיסר כי על כן לקח אדון הנביאים פרה במקום הארי לפי שהיה סכנה גדולה לצוד ארי אדום….
לפי אותם חכמי הודו בספרו של הקיסר, משה רבינו העדיף לקחת חיה פחות מסוכנת מאריה, אבל הסיבה לטקס זהה. הריגת בעל חי גורמת לטומאה אך אפרה דווקא מטהרת.
ניסיתי לחפש בספרים על דת ההינדו לגבי אריות אדומים, טומאה וטהרה אך לא מצאתי דבר. יש חשיבות להרבה בעלי חיים בהינדואיזם אבל לא כל כך לאריה.
יצרתי קשר דרך www.quora.com עם קצין צבאי הודי לשעבר שמתמחה בהינדואיזם. הוא הציע רעיון מעניין. אולי לא מדובר באריה אדום אלא במילה וורמיליון (vermilion) שהוא אבקה בעלת צבע אדום המשמש בין היתר בטקסי נישואים בתרבות ההודית, שם זה נקרא sindoor. אולי מי ששמע את דו השיח בין הקיסר פרידריך ליהודי שמע את המילה ליאון (מתוך וורמיליון) – אריה בשפות אירופיות. בשיחה הוזכר הצבע האדום וייתכן שמעתיק הסיפור חיבר בטעות את שני הדברים יחד.
ואולי מדובר בכלל בדת אחרת מאזור הודו. אולי אתם יודעים?
מקרה נוסף של התעניינות של אומות העולם במצוות פרה אדומה מופיעה בצורת ספר שכתב Andreas Christoph Zeller תיאולוג גרמני והיסטוריון באוניברסיטת טובינגן שחי בין 1743-1684. הוא פרסם באמשטרדם ב 1711 תרגום של הלכות פרה אדומה לרמב"ם בתוספת ביאור רחב מאד.
בסוף הספר פרסם Zeller גם פרק בנושא המשיח.
אולי הקשר בין המשיח (היהודי או הנוצרי) לנושא הפרה האדומה היא הסיבה שהגויים מתעניינים כל כך במצווה העיקרית של פרשת השבוע.
רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' כותב:
תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה.
הפרה האדומה תתגלה שוב לקראת ימות המשיח. כולם, גם הקיסר פרידריך וגם התיאולוג Zeller רצו להיות מוכנים. אולי בכל זאת היהודים צדקו….
"יתברך היוצר וישתבח הבורא שברא העולם כולו לכבודו. זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, יום בו נפתח מחדש חלון ברקיע ושבים זרמי תפילותינו אל איתנם. מודה אני לפניך מלך חי וקיים שזכיתי להוציא לאור עולם במהדורה מותאמת לימינו את סידור התפילה של קהילות קודש קטלוניא ובאמצעותו להחזיר עטרה ליושנה להנהיג מנהגי הקהילות הקדושות שחיו ופעלו בימי הביניים בארץ קטלוניא, ולנסיה ומיורקא."
בשני משפטים אלה פותח ד"ר עידן פרץ את "סידור קטלוניא" – השחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה – שלוש ממלכות שהיו חלק של אותה מלכות. במאה הי"ב התאחדה קטלוניה עם אראגון לממלכה מאוחדת שנקראה 'מלכות אראגון' ובמאה הי"ג נכבשו ולנסיה ומיורקה והפכו לחלק של אותה מלכות. אחרי נישואי המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה במאה הט"ו התאחדו מלכות אראגון עם ממלכת קסטיליה ועל בסיס איחוד זה תוקם ספרד המודרנית. עם נוסח סידור זה התפללו גדולי חכמי קטלוניא שלפני גירוש ספרד: הרמב"ן, רבנו יונה ג'ירונדי, הרשב"א, רבנו ניסים ור' חסדאי קרשקש, בין עוד רבים אחרים. כשלוש שנים עבד ד"ר פרץ, שמשמש כיום ראש מחלקת נדירים בספרייה הלאומית, על מלאכת השחזור. את סידור התפילה, שמעולם לא נדפס במלואו (אלא כמחזור מצומצם עבור הימים הנוראיים), שיחזר בהסתמך על שישה כתבי יד שונים, כשהמוקדם שביניהם (כתב יד השמור במוסקבה באוסף גינצבורג) מתוארך לשנת 1352 בערך, משמע ליותר ממאה שנה לפני הגירוש. המאוחר שבכתבי היד – השמור ברומא בספריית קזנטנזה הועתק בשנת 1507 – פחות מעשרים שנה לאחר הגירוש. "אני לא הוספתי מילה משלי, הכל מתוך כתבי היד", הוא מבהיר.
מלבד נוסח התפילות צירף ד"ר פרץ גם פירושים מקוריים שמצא בכתבי היד, ובייחוד בכתב יד גינצבורג. הפירושים נוגעים להלכות, מנהגים והנהגות. דוגמה לפירוש כזה, אנו מוצאים בדיון על מישוש הציציות. במהלך קריאת שמע מתבקש המתפלל למשש את ציציות הטלית. בפירוש המצורף לסידור, אותו חיבר ככל הנראה תלמידו של רבנו יונה גירונדי, החכם מביא דוגמה מאחד הגאונים שנשאל: "כשיקרא אדם ק"ש (קריאת שמע) אם צריך למשמש בציציותיו, כשיגיע "ועשו להם ציצית" אם לא – והשיב דאין צריך, שאם אתה אומר כן נמצא אתה מחייבו ללכת לביתו לראות המזוזה כשיגיע וכתבתם על מזוזות . וגם לאחוז התפילין כשיגיע וקשרתם. אלא ודאי אין ראוי לעשות כן" – משמע, כפי שאין אדם צריך ללכת לראות את מזוזת ביתו כשהיא מוזכרת בתפילה, כך אין צריך הוא לגעת בציציות טליתו כשהן מוזכרות. לסיכום החכם מכריע כדעת ר' יהודה אלברג'לוני שמבדיל בין מזוזה ובין ציצית ותפילין: "והרב אל ברצלוני ז"ל לא הרחיק דבר זה כל כך, וחילק בין מזוזה ובין ציצית ותפילין שהן מוכנים אצלו".
תוספת נוספת למסורות המוכרות לנו כיום אנו מוצאים בעת אמירת ה"זימון" לפני ברכת המזון: כאשר שלושה או יותר יהודים יושבים לסעוד, מקובל שאחד מהם מזמן את השאר לברכה במילים: נְבָרֵך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, והם עונים: בָּרוּך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חַיֵּינוּ. בנוסח קטלוניה נוסף משפט יפה וקולע: ["בָּרוּך מַשְׂבִּיעַ רְעֵבִים . בָּרוּך מַשְׁקֶה צְמֵאִים"]
כתב היד המרכזי (והקדום ביותר) שעליו הסתמך ד"ר עידן פרץ, מוסקבה גינצבורג 821
כיצד התנהלה העבודה בפועל? המכשול הראשון הגדול שעמד בפני המשחזר היה המידע שהופיע בקטלוג המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, מידע שלא היה מדויק. "לעתים צוינו נוסחי תפילה שונים בכתבי יד כנוסח קטלוניא" – מוסיף עידן פרץ – "ודווקא כתבי יד שבנוסח קטלוניא כנוסחים אחרים. השיבוש בקטלוג נובע מכך שהמידע הועתק בעבר מקטלוגים מודפסים והוא לא תמיד מדויק, וגם בגלל שנוסח התפילה של קטלוניא לא נחקר עד היום לעומק."
בשלב הזה התייעץ ד"ר פרץ עם מומחים בחקר נוסחי התפילה ובעזרתם הכין רשימה של כתב יד המכילים בוודאות את נוסח קטלוניא. "אחר כך הכנתי רשימת מאפיינים של הנוסח ושל המנהגים השונים שמצאתי בכתבי היד (רשימה זו מופיעה בהקדמה לסידור).
השתמשתי בכתב היד א' (גינצבורג) כבסיס. בשלב ראשון הכנתי תוכן עניינים של כל כתבי היד. עשיתי השוואה של כל החלקים של הסידור בין 6 כתבי היד ורשמתי את ההבדלים. בסידור לקחתי כבסיס את הגרסה הקדומה ביותר וציינתי את ההבדלים בנוסח או של כתיב בהערות שוליים ולפעמים בטקסט בתוך סוגריים מרובעים. החלקים של הסידור שלא נמצאים בכתב יד א' הועתקו מתוך כתבי יד האחרים וכך צויין בהערות שוליים."
בקשה לרמב"ן שיוצאת לאור לראשונה בסידור קטלוניא מתוך כתב-יד רומא קזנטנזה 2741
כל מי ששוחח עם ד"ר עידן פרץ לא יכול שלא להבחין במבטא הספרדי – ליתר דיוק, הקטלאני – המתגלגל מפיו. אני שואל אותו איך מגיע אדם לשחזר סידור אבוד? "אני יליד ברצלונה ותמיד סיקרן אותי לדעת מה היה נוסח התפילה שחכמים כינו אותו "נוסח קטלוניא". כידוע נוסח התפילה הקדום הזה לא שרד כי הקהילות של יהודי קטלוניא לא שרדו את הפרעות, את הרדיפות וגם את השואה. כיום אין קהילה שמתפללת לפי נוסח זה. התחלתי במחקר היסטורי בעקבות היהודים שברחו מקטלוניא אחרי פרעות קנ"א (1391) והגירוש של שנת רנ"ב (1492) והגעתי לממצאים חשובים בקהילות של מגורשי קטלוניא באיטליה, האימפריה העות'מנית ובאלג'יר." כך נודע לו על הסידור האבוד, וכך הסתמנה המטרה הסופית: "לשחזר את הנוסח המלא ולהיות נאמן ככל האפשר לגרסה הקדומה ביותר".
