"השחוק יפה לבריאות הגוף והנפש גם יחד, חכמי הרופאים ציוו לנו את השחוק" (שלום עליכם)
כשהיה הסופר שלום עליכם ילד קטן, בעלי הבתים בעיירה בה גדל היו מתכנסים במוצאי השבת בבית אביו, יהודים מזוקנים עם כרס משתפלת, שבאו ליהנות מערב אחד של בילוי של סעודת מלווה מלכה. התמונה הזו נחרטה בו היטב. למעשה – היא עיצבה במובנים רבים את המשך חייו. הוא זכר שאביו היה מוציא מכיסו ספר קטן, ישן, מרופט מרוב שימוש, דפיו קרועים ותלושים מן הכריכה, מלוכלכים ומקומטים. את שם הספר ואת שם מחברו לא הצליח להעלות בזכרונו, אבל את הרושם שהשאיר בו המעמד הוא לא יכול היה לשכוח:
"וכשהיה קורא בפניהם מתוכו הם היו מריעים בצחוק לעומתו, מתפתלים מרוב צחוק, תופסים איש בבטנו ומתנודדים, מפסיקים את הקורא בכל רגע, מביעים את רגשות ההתפעלות בקול ושולחים נזיפות אל ראש המחבר: 'אך זה לץ מתלוצץ, יימח שמו! אך זה שד משחת, תיפחנה עצמותיו! אך זה ממזר, ייכנס הרוח באבי אבותיו!'…".
שלום עליכם היה צופה במחזה, בלי להבין מה קרא אביו, ורושם עצום עשו עליו היהודים בעלי הזקנים המתפתלים, תומכים במותניהם בידיהם וצוחקים צחוק קולני. עת היה מתבונן בפני הצוחקים המלאים אור ושמחה והיה מקנא קנאה גדולה באותו יהודי שחיבר את הספר הנפלא, וחפץ עז נולד בלבבו כי כאשר יגדל יבוא בין אנשים, יכתוב אף הוא מין סיפור מעשה כזה, אשר יהודים יקראוהו ויצחקו בכל פה ויקללוהו מטוב לב ומזחיחות-הדעת באבי אבותיו..".
[הציטוטים מתוך ספרו האוטוביוגרפי "חיי אדם" – 3 כרכים על ילדותו, נערותו ובחרותו, שתרגם לעברית חתנו י.ד. ברקוביץ].
זיכרון ילדות מוקדם זה הוא רמז למה שיהפוך להיות סימן ההיכר הידוע ביותר של שלום עליכם ככותב שעסק בתלאות החיים: ההומור העממי, הפשוט, שובה הלב ומרטיט בטנים.
***
הוא נולד בשנת 1859 בשם שלום רבינוביץ' וגדל בעיירה קטנה בשם וורונקה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום – אוקראינה), שעל תילי דמותה נבנתה העיירה הדמיונית "כתריאליבקה" המופיעה ברבים מסיפוריו. הוא היה אחד מבין 6 ילדים לאביו מנחם נחום – תלמיד חכם שפנה אל לימודי החול ולאמו – חיה אסתר, שנפטרה לאחר שחגג בר מצווה. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה הפך למורה פרטי, וכך גם הכיר את מי שתהפוך לאשתו ואם ששת ילדיהם – אולגה (גולדה). רבינוביץ', ששלט היטב בעברית, החל לפרסם מאמרים בכתבי העת המשכילים הראשונים, של האליטה היהודית המודרנית – "המליץ" ו"הצפירה".
בהמשך עבר לכתוב גם בכתבי עת ביידיש, שהייתה השפה הנפוצה והמדוברת בקרב פשוטי העם באותה התקופה. בין היתר כתב מאמרי אקטואליה הומוריסטיים (פיליטונים) ואז גם אימץ את שם העט בו ידבוק: "שלום עליכם", שנגזר מתוך ברכת השלום היהודית-עממית-מסורתית "שלום עליכם", ובמענה עליה – "עליכם השלום". ביידיש הברכה נהגית: Sholem Aleichem, ובהתאם לנימה בה היא נאמרת יכולה להיות עניינית או מעט מלגלגת. הכינוי הולם את דמותו הספרותית – שכן זו ברכה אותה מברכים מישהו שמגיע מבחוץ (ולא מישהו שאתה מכיר ופגשת אתמול), לץ שכזה המביא איתו מבחוץ רוח טובה, שנמצא בכל מקום ודמותו כמו מרחפת ומגיעה לכל אדם ויודעת כל.
שלום עליכם הספיק הרבה ב-57 שנות חייו. הוא היה סופר, מחזאי, עיתונאי, מבקר ועורך ואף סחר בבורסה עד שהפסיד בה את כל ההון שירש מאביה של אשתו (וכתב על כך בספר "מנחם מנדל"). כיום זוכרים אותו כאחד משלושת גדולי סופרי היידיש, יחד עם מנדלי מוכר ספרים וי.ל. פרץ. שלושתם בני אותו הדור אך מנדלי כונה "הסב", פרץ – "הבן", ושלום עליכם – "הנכד". יצירותיו הן נכס תרבותי יקר ערך לעם היהודי בזכות האופן בו הן מתארות ומשמרות את זכרון הקהילות היהודיות של מזרח אירופה, השטעטלים בהם גדל, והעולם התרבותי והחברתי העשיר שהתפתח שם ושנעלם רובו ככולו לאחר שואה.
בכל יצירתו עסק שלום עליכם באורח החיים הפשוט של היהודים בעיירה, על קסמו ועל צרותיו הרבות. הדמויות אותן תיאר היו של פשוטי עם, שהתמודדו עם קשיי היומיום המעיקים והחונקים כפי שהתגלמו בחייהם של יהודים בתחום המושב באותה התקופה – קשיי פרנסה ורדיפות, דלות ומועקות, גזירות ויאוש. הוא כאילו דיבר מפיהם ממש, מתחקה אחר דיבורם היומיומי, החי, המשתנה עם הזמן. וההומור – כמו תבלין מיוחד – שורה מעל כולם.
רבים מאוד מסיפוריו של שלום עליכם עצובים, קשים וכואבים ביסודם. יש הרבה תוגה בחיים של יהודים קשי יום. אבל אף אחד מסיפוריו אינו מותיר את הקוראים פסימיים או מיואשים. הוא מספר את סיפוריו העצובים בדרך חיננית, במילים מכשפות ובנימה כזו שגורמת לקורא לצחוק ולשכוח את העצב המצוי שם, שאינו מוסתר אף לא לרגע.
הקסם של מילותיו מצוי במידה רבה בכך שההומור שלו נתן את האפשרות הזמנית להתעלות מעל כל אותם קשיים. אחיינו של שלום עליכם סיפר שיום אחד קרב אל הסופר יהודי אחד, נשק את ידו ואמר: "נחמתנו אתה, הלא אתה ממתיק לנו את מרירות הגלות".
המוזה: אם חורגת חמת מזג
מאיפה הגיעה יכולת מופלאה זו של שלום עליכם ליצור דמויות כה ייחודיות עם הומור כה מושחז שמותאם כמו כפפה ליד לדמות שלו? בספרו "חיי אדם" פרק שלם מוקדש לאמו החורגת, בעלת המזג החם והסוער, שהייתה מכה אותו ואת אחיו ואחיותיו ושופכת חמתה עליהם בגידופים וקללות נמרצות. שלום עליכם לא נתן לחוויות הקשות להפיל את רוחו אלא תיעל אותן ליצירה: בלילה, לאור נר, הוא כתב מילון שלם של הפנינים שיצאו מפיה, לפי סדר הא'-ב'.
באות א' כלל, בין היתר, את הגידופים:
"אביון, אבי-אבות-הטומאה, אבן-נגף, אברך משי, אוויל שפתיים, אכלן, אלונטית לחה, אסופי מן השוק, אסקופה נדרסת, אפיקורס, אפרוח, ארחי פרחי, אשמדאי, אתונו של בלעם…"
הוא כלל גם את ניגונו וצליליו ואופן ההגייה שלהם, מאחר והיו באים לרוב בצרורות ארוכים ושוטפים:
"כל מילה ומילה שהוציאה מפיה, מצאה לה קללה בצידה, וקללתה לא ברעש ולא ברוגז, אלא דווקא בטובה ונחת. למשל: "אכול – יאכלו כלבים את בשרך, שתה – ישתו עלוקות את דמך"".
"היו קללותיה יוצאות מפיה דחופות ומבוהלות, כולן נאמרות בשטף לשון ובנשימה אחת, ודווקא בחרוזים, כאגוזים הללו שמידרדרים ומתגלגלים מפי השק זה אחר זה: בוקה מבוקה ומבולקה! שריפה, מגיפה ומדחפה!… פיק ברכיים, כאב מותניים, חולי מעיים וכל מדוויי מצריים! מוט תתמוטט, פור תתפורר, סוב תסתובב, נוע תתנועע, גול תתגולל… ".
המילון, בכתב ידו המסודר של שלום עליכם, התגלגל איכשהו לידי אביו. שלום עליכם רעד מהמחשבה שאמו החורגת תקרא בו – אך היא, להפתעתו הרבה – פרצה בצחוק גדול ומאחר ושמות הגנאי בידרו אותה במיוחד – החלה לקרוא לו "קורקבן" בגלל קומתו הנמוכה.
אמו החורגת הייתה רק הראשונה – בכל יצירותיו לאחר מכן, לכל דמות אצל שלום עליכם הוצמד הומור אופייני. כך גם ביצירתו המפורסמת ביותר, "טוביה החולב", סדרת סיפורים שעובדה למחזמר המצליח "כנר על הגג". טביה, כפי שנהגה שמו ביידיש, ידוע בשימוש בלתי פוסק בפסוקים מהתנ"ך והגמרא. אך אלה לא סתם פסוקים אלא שיבושים, מעוותים, מומצאים ויצירתיים של המקור התנ"כי, ככל העולה על רוחו הטובה עליו, שטוביה נאחז בהם בשעת צרה ומצוקה והם מעודדים את רוחו. "כל צער הוא מרכך בפסוק" אמרו עליו המבקרים. ואם יש צורך – הוא מתאים את הפסוק למצב החדש בחייו.
אבל שלום עליכם לא היה סטיריקן, הוא לא צחק על דמויותיו אלא איתן. הרי דבר ידוע הוא שבין הצחוק לבכי מפריד רק צעד אחד. המשפט הידוע מתוך "מוטל בן פייסי החזן", יצירתו האחרונה של שלום עליכם, אותה לא הספיק לסיים לפני מותו, מסכם זאת היטב: "אשרי, יתום אני".
לפרוץ בצחוק מעל המצבה
שלום עליכם ראה את עצמו כהומוריסטן, וכך גם רצה וביקש כי יזכרו אותו. הוא לא השאיר זאת ליד המקרה, אלא דאג להביע את דעתו המפורשת הן בצוואתו והן על קברו בבית הקברות "הר כרמל" בניו יורק. הוא הלך לעולמו ב-1916, ומאות אלפי מוקיריו, שגדלו על ספריו, ליוו אותו בדרכו האחרונה. חצי יום ארך מסע הלוויה שיצא מהארלם, עבר לאורך כל השדרה החמישית, נכנס אל תוך ה"איסט־סייד", ומשם המשיך אל בית העלמין היהודי ברובע קווינס.
בצוואתו הורה מפורשות: "בכל מקום אשר אמות אל ישכיבוני בקברות רמי המעלה, מיוחסים או גיבורים, אלא דווקא בין המוני היהודים בעלי-המלאכה, בתוך עמי, והיתה המצבה אשר יקימו אחרי כן על קברי, לכבוד ולתפארת לקברים הדלים סביבותיי, והקברים הדלים יפארו את מצבתי, כאשר כן פיארו המוני-העם התמימים והישרים את סופרם בחייו…".
הוא ציווה כי ביום השנה לפטירתו, כשיעלו לקברו משפחתו וידידיו: "יבחרו אחד מסיפורי המעשיות שלי, מאלה המבדחים ביותר את הדעת, ויקראוהו בכל לשון שהם שומעים יותר, ומוטב שייזכר שמי ביניהם מתוך שחוק משלא ייזכר בכלל…".
הוא גם ספד לעצמו. את הקינה שכתב על עצמו ביידיש, בגיל 46 בלבד, 11 שנים לפני מותו בביתו שבניו יורק, ביקש לתרגם לעברית בפיקוחו, בדגש על שימור החריזה, ולאחר מותו היא נחרטה, לבקשתו, על מצבת קברו:
אישׁ יְהוּדִי פָּשׁוּט הָיָה,
יְהוּדִית כָּתַב, לְשַׂמֵּחַ
לְבַב הֲמוֹן הָעָם וְנָשָׁיו-
פֹּה נִטְמַן סוֹפֵר מְבַדֵּחַ.
כָּל הַיָּמִים לָצוֹן חָמַד
עֲלֵי עוֹלָם וְעַל יְצוּרָיו,
כָּל הָעוֹלָם עָשָׂה חַיִל
רַק הוּא נָמַק בְּיִסּוּרָיו.
וְעֵת הָעוֹלָם מָלֵא שְׂחוֹק פִּיו,
צָהַל, מָחָא לוֹ כַּפַּיִם,
בָּכְתָה נַפְשׁוֹ בַּמִּסְתָּרִים
עַד אֵל עֶלְיוֹן בַּשָּׁמַיִם!
***
הצוואות (הפרטית והציבורית) שהשאיר אחריו שלום עליכם לא משאירות מקום לספק לגבי מה הוא חשב על עצמו כיוצר ומה היה רוצה להשאיר למשפחתו אחרי לכתו. מילותיו מפזרות את אבקת הקסמים שלו – ההומור – ברוח, כדי שתגיע גם אלינו, לעתיד. אותו הומור שעזר במעט להפוך את ייסורי החיים, צער הנסיבות והאסונות המתייגעים של מאות אלפי קוראיו למעט יותר נסבלים.
שכן הכתיבה הייתה שלום עליכם ושלום עליכם היה הכתיבה. היא כילתה את כל קיומו ואת כל זמנו: "כבר הרחקתי במחלתי, זו מחלת הכתיבה, כל כך, עד כי החילותי כבר להיות שייך לא לעצמי ולא לבני ביתי, אלא יותר לספרותנו ולאותה המשפחה גדולה, הקרואה קהל…" העיד על עצמו בסיום ספרו האוטוביוגרפי "חיי אדם". ואנחנו נותרנו עם המתנות שהשאיר לנו, ואולי אנו זקוקים למתנה זו יותר מכל – לצחוק, כי אם לא – כל מה שנוכל לעשות הוא לבכות.
***
לאחרונה עלה לאויר קטלוג מאוחד ליידיש – מאמץ משותף של ארבע ספריות בעלות אוספים גדולים של ספרים וכתבי עת ביידיש – ייִוואָ (ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט), YBC (יידישער ביכער-צענטער), NYPL (הספרייה הציבורית של ניו יורק), והספרייה הלאומית של ישראל.
מפעל איסוף תרבותי זה מכיל כעת מעל 45 אלף פריטים ומטרתו היא לייצר קטלוג מלא ושלם של כל הספרים וכתבי העת שפורסמו ביידיש ולאפשר חיפוש פריטים בכל הספריות במקום אחד. באופן לא מפתיע, שלום עליכם מככב כבעל מספר היצירות הגדול ביותר בתוצאות החיפוש בקטלוג (501).
***
בהכנת הכתבה נעזרנו במאמר "מצוות השחוק – יצירתו ההומוריסטית של שלום עליכם" מאת פרופ' אדיר כהן, מתוך 'מעגלי קריאה – כתב עת לעיון ומחקר בספרות ילדים', גליון 30, מאי 2004, מאמרו של דן מירון ב"הארץ" מה-17 ביוני 2016 "משמעות הכינוי הספרותי "שלום עליכם", ובאסופה של מתן חרמוני – "שלום-עליכם", הוצאת סל תרבות ארצי, 2009.
