.
בת הזמן
מאת נעמה צאל
.
"איזו תביעה יש לזמן על הכתיבה?" שואלת מיכל בן־נפתלי בפתיחת ספר מסותיה החדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית; ואמנם, המסות המקובצות בספר הזה נֶהגו, במקורן, מתוך תנאי המחשבה הצרים, המובהקים כמעט, של הזמן הזה: דברים קצרים בערב השקה בן עשרים משתתפים, הרצאה בכינוס של מחלקה לספרות על סף סגירה, רשימה על ספר שעומד עוד רגע לרדת מן המדפים, עוד דברים לערב השקה נוסף, בחנות ספרים קטנה אחרת, אולי עשרה אנשים מצטופפים בקהל.
איך לחשוב מתוך הזמן הזה? בהרבה אשנבים. בכניסות צדדיות; כיכר העיר שבה הייתה מתכנסת קהילת ההגות של המקום הזה הפכה זה מכבר לאתר בנייה רועש. לא ברור עוד מה בונים שם. אבל בני הקהילה נהדפים אל שולי הכיכר, להיפגש להרף רגע באתרי התקבצות ארעיים, שמהם ישובו כל אחד בבדידות אל פינתו, ינסו להמשיך ולקיים משם, איכשהו, איזו גרסת דיאלוג שניתן לאחוז בו, קהילת בודדים.
כל אחת מן המסות המקובצות בספר הזה, שנהגו במסגרות הארעיות הללו במהלך שלוש־עשרה השנים האחרונות, היא קודם כול, לכן, גם מעשה אריגה חרישי, לא מובן מאליו, של אותה קהילה; ולכן כל אחת מן המסות הללו נאבקת, בלשונה של בן־נפתלי, "מאבק אפקטיבי בתנועה הליניארית, העיקשת והחד־כיוונית של הזמן, מחוללת מאמץ שאפשר לכנותו 'הומניזציה של הזמן', כלומר מתן צורה אנושית לחומר שהוא הזמן."
ואולי לא במקרה, לכן, מסת הפתיחה לספר החשוב הזה (שכל הווייתו מתנערת בעצם מן התואר הזה, "חשוב"), עוסקת בזמן: בכתיבה ובזמן. בן הזמן, היא כותבת שם, מי שבאמת שייך לזמנו, "חי את הזמן בתנועה כפולה של מוטרדות והתכנסות, שייכות ללא תקנה והפניית עורף." והיא מצטטת מן המסה הנפלאה של ג׳ורג׳יו אגמבן על בן הזמן:
בן־הזמן האמיתי, מי שבאמת שייך לזמנו, הוא זה שלא מתיישב איתו באופן מלא ולא מתאים את עצמו לדרישותיו, ובמובן זה הוא איננו עכשווי. אלא שדווקא בשל כך, ובדיוק על שום החוסר הזה ובאמצעות האנכרוניזם הזה, הוא מסוגל לתפוס את זמנו ולהבין אותו יותר מאחרים […] נתיב הגישה אל ההווה הוא בהכרח ארכיאולוגי. אבל זו לא ארכיאולוגיה שחוזרת אל עבר רחוק, אלא לאותו חלק בהווה שאיננו מסוגלים בשום אופן לחיותו.
ובאמת, מיכל בן־נפתלי מפנה את מבטה לאחור: רוב הטקסטים שבהם היא קוראת הם טקסטים מובהקים של המאה הקודמת: מרסל פרוסט, סמואל בקט, זיגמונד פרויד, מרטין היידגר, חנה ארנדט, לאה גולדברג או רולאן בארת; אבל כמו במעשה התרגום שלה לספר שיבה לריימס, ספר על זמן ומקום אחרים, שדרכו אנחנו לומדים משהו קריטי מאוד על הזמן והמקום שלנו – כך גם כאן, היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים.
"מה רואה מי שרואה את הזמן שלו, את החיוך המטורף של המאה שלו?" שואל אגמבן ב"בן הזמן"; ונדמה שמיכל בן־נפתלי, בהצטברות הקריאות שלה בספר הזה, מולידה איזו תובנה, עמוקה מאוד גם אם לא ממש מנוסחת ככזו, על ראשיתה של המאה ה־21. אבל לעומת יצירות שמישירות מבט אל אור השמש המסמא של ההווה (למשל יצירת המחול 2019 של אוהד נהרין, או תערוכת הצילומים 2017 של וולפגנג טילמנס שהוצגה לפני כשלוש שנים במוזיאון הטייט בלונדון) – הספר הזה פונה הצידה מההווה־הדחוף אל אזורי הצל.
הגותה של מיכל בן־נפתלי מפנה עורף גם לפעולת ההמשגה; לכן קשה לגדור גדר ולהמשיג את ההבדל הזה בין המאות שמתגלה בחריפות בקריאה; צריך לקרוא, לפגוש בזה. אבל אולי אפשר לסמן משהו מן ההבדל בכל זאת, משהו הקשור אולי יותר בתנאי הכתיבה שמתוכה המחשבה הזו על המאה ה־21 נולדת.
באחד הרגעים המרתקים בספר, מצטטת בן־נפתלי מתוך מאמרו המרכזי של דן מירון על יהודית הנדל. הדברים ניצבים שם כמצודה: מובלעת זרה בתוך הטקסט של בן־נפתלי הנרקם סביבו. ונדמה שיותר מאיזה ויכוח עם תוכנו המבריק (וכל הספר הזה מתנער מן המושג הזה, "ויכוח", ומינה וביה גם מן התואר "מבריק"), בן־נפתלי מעמידה איזה מבט זר לטון שלו, לקול החושב, ובתוך כך גם לזמן האחר שמתוכו הדברים נחשבו: האקדמיה הירושלמית בשיא כוחה, כיכר העיר במלוא תפארתה של רפובליקת הגות ערנית, מרובת משתתפים. ואמנם, ממד מסוים של אֵבל על הזמן ההוא עולה כמעט מכל אחד מדפיו של הספר; "אין עמוק מהאבל," היא כותבת בהקשר אחר, שמהדהד את האבל שנמצא גם במסות האחרות. אבל בה בעת, גם חופש גדול. כי כמה חופש מתגלה בכתיבה הזו, העכשווית, שבן־נפתלי היא אחת ממנסחותיה המרכזיות, כמה חופש במחשבה הזו שנולדת מתוך קרעים והיעדר מרכז, אבל גם מצליחה בתוך כך לשמוע גוני־קול אחרים, שאולי הדיהם לא יכולים להגיע אל מרכז הכיכר. הקשב האחר של בן־נפתלי נמצא בכל אחת מקריאותיה, קשב ל"דממה המשתלטת בתוך הלשון" (עמ' 142), לרגעים שבהם הספרות "רוצה־לא־רוצה לומר" (עמ' 57).
מיכל בן־נפתלי מוסרת "הרגשת עולם", כמו שכינתה את זה לאה גולדברג, הרבה לפני שהיא מנסחת, אם בכלל, "השקפת עולם": לא המשגה, גידור הגדרות, אלא קודם כול הוויה פרושה, מלאת סתירות: פעמים רבות היא פשוט מצטטת משפטים יקרים מן הטקסט שבו היא קוראת, מעמידה אותם זה לצד זה בלי לומר עליהם כלום. ובדיוק מתוך כך אנחנו מבינים ממש את הכול.
וכך היא יכולה לראות כיצד יהודית הנדל, לאחר מותו של אהובה ובן בריתה הצייר צבי מאירוביץ', מספרת לא רק "סיפור של שחרור ופריצה קדימה […] עיבוד האבל וההתגברות עליו" (עמ' 193), כפי שמזהה מירון; אלא גם כיצד מאירוביץ' ממשיך כל הזמן להימצא בלב הווייתה, בלב היומיום שלה במובן הנעלה ביותר וגם הפרוזאי ביותר של המילה. "אפשר לחיות גם עם אדם מת," כותבת בן־נפתלי באחד הרגעים המצמררים בספר. זה יכול להיות "המצב האנושי המציאותי ביותר. [הנדל] מתיישבת לכתוב 'ספר עם לילה', ספר עם שתיקה שנמשך לעבר הלא־כלום."
ההגות של דן מירון בוהקת פתאום מאוד, אחרי הדברים האלה, כמחשבה־של־יום; הגותה של מיכל בן־נפתלי היא הגות עם לילה. וכך היא יכולה גם להבחין בחשיבותו של הציטוט הזה, של הנדל, להעמיד דווקא אותו במרכז הטקסט שלה, ואחריו, כפי שצריך, לשתוק: "אמרתי היום לעצמי, בפליטת פה משונה, לעבור את היום המת עם האיש החי. רציתי כמובן להגיד, לעבור את היום החי עם האיש המת."
אולי רק מבעד להגות־עם־לילה הזו, הקשורה בעבותות חזקים כל כך לתנאי המחשבה של הזמן הזה, יכולה בן־נפתלי גם לראות, במסה אחרת, כיצד חנה ארנדט היא לא רק הניצולה היהודייה, הקורבן, לנוכח היידגר, המורה הגדול, הבוגד בה בגידה כפולה; אלא גם כיצד היא, אחרי כל השנים שחלפו, פליטה שעקבות הפליטות הקשים לא שככו בה, ובה בעת גם הוגה בשיא כוחה, החוזרת לבקר אצל המורה התשוש, החלש מבחינה אינטלקטואלית, הזר לעולם הזה שאחרי המלחמה, אוהבת אותו עדיין, נותנת לו את הסליחה. אני זוכרת הרבה מורים שלי שהעירו בזלזול מופגן על הסליחה הזו, המאוחרת, של חנה ארנדט למרטין היידגר. מיכל בן־נפתלי מתבוננת בה בקשב עמוק, חושבת דרכה. ומזכירה כי בתוך ריבוי המילים הגדול, כי בבסיס אבני הבניין הנישאים של המחשבה, קודם כול, יש אנשים.
במובן זה הגותה של מיכל בן־נפתלי כרוכה לבלי הפרד בפרוזה שלה. כי היא מתגלה כאן שוב, ואולי בעוצמה הגדולה ביותר עד כה (אבל שוב היד מתנערת מן התיאור הזה, "עוצמה"), כאחת החוליות המשמעותיות של השושלת הקצרה אך החזקה של סופרות־הוגות, לצד לאה גולדברג או רונית מטלון, לצד וירג'יניה וולף, סופרות־הוגות שההגות היא חלק מן הפרוזה שלהן והפרוזה, כלומר ההתבוננות בחיים עצמם, ההקשבה לבני אדם עצמם, נמצאים בלב ליבה של מחשבתן.
במסה נפלאה שלא כונסה בספר הזה בן־נפתלי חוזרת אל טקסט שכתבה לפני עשרים שנה. היא מתארת בצלילות את הקושי לחזור אל אותה צעירה שמנסה לגבש את קולה בהיעדר־כמעט של שושלת נשית כזו. "לכתוב באותה השעה פירושו היה בשבילי להיות אישה ללא גוף," היא כותבת שם, ומנסה לחשוב על עצמה מול הכותבות הצעירות יותר, היום: "אני שואלת את עצמי האם 'אנחנו', מרובות פנים ככל שהיינו, מילאנו את החובה הבין דורית שלנו ועזרנו להן להתקרב אל עצמן יותר מכפי שיכולנו אנו להגיע אל עצמנו. נדמה לי שכן." (תיאוריה וביקורת 50, עמ' 91). זוהי כמובן, כדרכה של מיכל בן־נפתלי, לשון המעטה. הספר הזה הוא נתיב קריטי כל כך של יוצרות צעירות יותר בפנייתן אל עצמן, בניסיונן לחצוב את קולן. והוא פיסה משמעותית כל כך בתוך שמיכת טלאים יקרה, שמחריד כמעט לחשוב על המקום הזה בלעדיה, שמיכה שנטלאה במשך שנים ארוכות, המכילה פרוזה, הגות ותרגום; שאורגת בה בעת שושלת נשית ומחברת קהילת הגות מובסת, קהילה, שפרגמנטרית ככל שתהיה, מוצאת לה שוב ושוב בעבודתה של מיכל בן־נפתלי מקום נדיר להתקבץ סביבו, בשוליה של אותה כיכר ארכאית, "לחלץ את החומרים הכאוטיים האקראיים של החוויה, ואת הרגשות החמקמקים שליוו אותה […] להטעין במשמעות את הכרונולוגיה הסתמית של חיינו היומיומיים." (לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, עמ' 16).
נעמה צאל, כותבת פרוזה ומסה, מייסדת ועורכת סדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר. ספרה "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז" ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2016. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, בהם גרנטה, עיתון 77 ואורות. בקרוב יראה אור בהוצאת אפיק ספרה "שימי ראש". קטעים ממנו פורסמו במדור "בעבודה" בגיליון 71 של המוסך.
מיכל בן־נפתלי, ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות״, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר־אילן, סדרת פרשנות ותרבות, 2019.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
