בפינת התקרה
ענבר גדרון
.
בפינת התקרה, כמעט במקום שבו היא הופכת לקיר, נותרה מדבקת כוכב זוהרת בחושך. מדבקה אחת. תלויה שם, בשאריות הדבק האחרונות שלה. בּוּבִּי שוכבת במיטה ובוהה בה. את שאר המדבקות הסירה בשנה שעברה – די, היא כבר לא בגיל, זה מדבקות של קטנים והיא גדולה – אבל את מדבקת הכוכב הקטנה היא פספסה.
באור יום הכוכב צהבהב־חיוור וקשה לראות אותו ובלילה הוא כבר בקושי זוהר, אבל היא יודעת שהוא שם. היא לא מסיטה את המבט לרגע, ממשיכה לבהות בו באדיקות. אולי מחר. אולי מחר, היא חושבת. כואבת לה הבטן, היא אכלה יותר מדי מהעוגה. אולי מחר תספר ואז הכול ייגמר? את השאלה היא שואלת את עצמה בכל לילה לפני השינה. רק היא והכוכב החיוור בדממת החדר החשוך, והוא לא עונה. אבל למה בכלל היא צריכה לספר? אולי מישהו אחר יספר? אולי אין מה לספר? אולי היא לא תספר מחר כלום כי אין כלום לספר. אבל יש. דורי אמר שיש.
.
דורי קפץ מעל הגדר ונחת ישר בתוך שלולית מי מלח ובוץ בהיר. בוץ של חול ים זה לא בוץ רגיל. אמא מרשה לבובי ללכת ברגל לחוג רק אם דורי בא איתה. אז הוא מצלצל בשער והיא יוצאת אליו מהר, וביחד הם הולכים דרך חוף הים. דורי לא אוהב לחכות לה, וגם ככה לחוג היא הולכת לאט וכל כמה דקות צריכה לרוץ קצת, רק לרגע, כדי להשיג אותו. מדי פעם הוא מביט לאחור, לבדוק שהיא לא רחוקה מדי, כי קורה לפעמים שהיא שוקעת במחשבות. היום, לשם שינוי, הסכים ללכת לצידה.
״רוצה שאני אבוא אלייך אחרי החוג היום?״ שאל אותה.
״כן,״ ענתה מייד. היא אהבה לבלות עם דורי, הוא מצחיק ואמיץ. ״אבל אמא שלך מרשה לך?״ בדקה בחשדנות.
״כן, כן, היא מרשה,״ השיב.
הם המשיכו ללכת זה לצד זה בשתיקה, מרחוק ראו את ה״מועדון״; מבנה קהילתי נמוך בן שתי קומות. החוג שלהם מתקיים באולם למעלה, בקומה השנייה.
״את יודעת שאנחנו יכולים לספר הכול למשטרה, והיא תבוא ותיקח אותו לכלא?״ אמר לפתע דורי.
דורי גדול מבובי בשנה. הוא הסכים שתבוא ליום הולדת עשר שלו, עם כל הבנים של החוג אפילו שהיא בת ואפילו שהיא קטנה. הוא יודע יותר דברים אבל העור בכפות הידיים שלו מתקלף כל הזמן וקשה לו לתפוס את הכדור אז הוא לא מקבל את אותה תשומת לב. היא הבת היחידה בחוג ודורי היה בכלל חבר של אח שלה, אבל אח שלה עזב את החוג. דורי והיא נשארו ביחד בחוג אז הוא הרשה לה להיות חברה שלו.
״כן,״ ענתה לו. ״אני יודעת.״
זאת הייתה הפעם הראשונה ששוחחה עם מישהו על מה שיש או אין לספר.
המבנה נראה רחב ושמן יותר ויותר, ודורי התיישב על החול הלח וחלץ את נעלי הספורט הרטובות שלו. הוא הסיר את הגרביים הלחות, ניער אותן מהחול הדביק והכניס אותן לכיס.
״רוצה לראות משהו מצחיק?״ שאל.
היא חשבה מחשבות כבדות על סורגים ושתקה.
״הלו אביגיל, את שומעת אותי? רוצה שנבוא אלייך אחרי החוג ונעשה את מה שתכננו?״ ניסה שוב.
״מה?״ נזכרה פתאום היכן היא נמצאת ופנתה להביט בו. ״לא שמעתי,״ שיקרה, ״מה אמרת?״
העיניים של דורי בהקו לעברה, ״רוצה שנאכל היום –״ בובי ידעה בדיוק מה הוא עומד לשאול ״– עוגת חנק שלמה?״ הוא השלים את השאלה.
היא צדקה.
דורי התרגש, אבל היא ראתה שהוא מתאמץ להסתיר עד כמה.
״כן, אוקי,״ הסכימה מהר, הסתירה את התרגשותה ושכחה על מה חשבה לפני רגע.
.
בובי יודעת כבר הרבה זמן שמה שקורה בחוג לא אמור לקרות. היא לא זוכרת מתי החלה להרגיש שמשהו לא בסדר, היא עדיין לא בטוחה מה לא בסדר, גם אותה מושיבים על הברכיים אבל היא עם מכנסיים. ובעצם היא נמצאת בחוג כבר שנים. כבר שנים מושבת על הברכיים, מורמת על הידיים, מושמת על הכתפיים. הרבה ידיים נשלחות לעברה וסביבה, אבל הגוף הקטן שלה קטן, והידיים החזקות נושאות אותה, לופתות. איברים נכרכים סביב גפיים קטנטנות. לפעמים היא מצליחה לטפס למעלה לעבר התקרה, בפעמים האחרות נשארת על הרצפה. היא חושבת שאולי זה סוג של אהבה. הוא קורא לה ״אַרְיֵה״, כי היא הכי אמיצה מכולם. אבל היא מושארת עם המכנסיים. הבנים לא, היא רואה. חוץ מדורי. גם דורי נשאר עם המכנסיים, כי כפות הידיים שלו מתקלפות, היא חושבת.
״זאת מחלת עור אבל היא לא מידבקת, את רואה?״ הסביר לה ומייד הצמיד את כפות הידיים שלו לפרצוף הקטן שלה. ״תסתכלי,״ המשיך. כפות הידיים של דורי ורדרדות ומלאות חריצים קטנים וקילופים. בובי נבהלה מעט אבל לא רצתה שדורי יראה שדברים כאלה מבהילים אותה.
״אפשר לגעת בהן?״ שאלה.
״בטח,״ ענה בחיוך, ״אם את רוצה את גם יכולה לתת לי יד. זה בכלל לא כואב לי.״
לפעמים כשצעדו יחד לחוג ראתה אותו מרחוק עוצר ונושף על כפות הידיים, וכשהצליחה להשיג אותו מייד הפסיק. היא חשבה שזה דווקא כן כואב לו, אבל כשהושיט יד לעברה אחזה בה. היד הייתה קרירה ובאופן מפתיע נעימה, מחוספסת ורכה.
״רוצה שנעלה ביחד במדרגות לחוג?״ שאל מבלי לחכות לתשובה, תוך כדי שהוא מתחיל לעלות במדרגות ומושך אותה איתו.
״כן,״ ענתה בהקלה. היא פחדה להיכנס לבד.
.
אחרי החוג אמא של בובי אוספת את שניהם. היא שואלת איך היה והם עונים ביחד ״בסדר״.
״זהו? רק בסדר?״
״כן,״ הם עונים שוב, ביחד.
הם ממשיכים בנסיעה דוממת, ובובי מביטה מחלון הרכב ומחשבת את מספר הימים עד החוג הבא. שלושה, שלושה ימים. הם באים לחוג פעמיים בשבוע, בימי ראשון וחמישי, היום יום ראשון, אז יש לה שלושה ימים בלי חוג.
פתאום צביטה חלושה בירך. ״אאוצ׳!״ היא מסתובבת בחדות לעבר דורי. ״מה אתה עושה?״ היא מסננת לעברו.
״שש… סליחה, לא התכוונתי. רק רציתי להזכיר לך,״ הוא עושה פרצופים משונים והמבט שלו קופץ ממנה לעבר המושב הקדמי, לאמא. ושוב אליה. הוא מחייך וחותך בידיו עוגה דמיונית ומתחיל לאכול אותה.
אה, נכון, היא נזכרת בסוד. דורי ממשיך לדמות תנועות אכילה ומכניס לפיו פרוסה אחר פרוסה.
״אמא, אפשר להכין עוגת חנק? אנחנו רוצים עוגת חנק. אפשר?״
אמא לא שומעת אותה.
״אמא-אמא-אמא-אמא, אפשר-אפשר-אפשר-אפשר?״ היא צריכה שאמא תשמע.
״כן כן, בובי. מה שתרצו. לא צריך להציק.״
אמא חסרת סבלנות, אבל בובי יודעת שהיא תכין להם עוגה.
דורי והיא מחליפים מבטי ניצחון במושב האחורי. ״אני אוכל חצי שלם ואת תאכלי חצי שלם,״ הוא לוחש לה. היא מהנהנת בהסכמה.
״זה סוד,״ הסביר לה לפני שבועות. ״אם נגלה שאנחנו רוצים לאכול עוגה שלמה – לא ירשו לנו. אז אסור לנו לגלות,״ המשיך לשכנע את בובי שכבר הייתה משוכנעת. מרגע שגילתה שעוגת חנק היא העוגה האהובה על דורי החליטה שהיא גם האהובה עליה.
אמא של דורי אומרת שעוגת חנק שלמה זה מסוכן, כי אפשר להיחנק וילדים קטנים לא אמורים לאכול כל כך הרבה עוגה. אבל דורי יודע שהם יכולים, גם כי הם כבר בכלל לא קטנים, וגם כי עוגת חנק זאת העוגה הכי טעימה בעולם, אז לא תהיה שום בעיה לאכול אחת שלמה.
כבר חודשים הם מסתירים את סוד עוגת החנק, והיום יהיה היום שבו או יאכלו עוגת חנק שלמה או יחנקו.
.
במרכז שולחן המטבח מונחת תבנית העוגה המהבילה.
״לא לגעת! זה השנייה יצא מהתנור,״ אומרת אמא בקול חזק מדי.
העוגה הזהובה זוהרת בתוך תבנית אפייה אדומה וישנה. בובי אוהבת את התבנית האדומה והמקולפת, שחריצי סכין מעטרים את דפנותיה. דורי והיא מתיישבים זה מול זה משני צידי השולחן, ביניהם העוגה. אדים מתוקים מציפים את המטבח, והיא רואה שדורי מתרגש. גם היא מתרגשת, אף פעם לא אכלה חצי עוגה שלמה לבד. אמא נעלמת, ודורי והיא נותרים לבדם במטבח.
״אתה חושב שנצליח בלי שאף אחד יתפוס אותנו?״ היא שואלת.
״ברור שכן,״ דורי עונה בביטחון.
פקעת התרגשות קטנה עולה מהבטן התחתונה שלה לעבר החזה. ״אבל איך נעשה את זה בלי שיתפסו אותנו?״ היא שואלת שוב, סמוקה.
״אל תדאגי, בובי, אף אחד לא ישים לב,״ חותם דורי בנחרצות.
היא יודעת שהוא צודק. ובכלל, דורי יודע המון דברים שהיא לא יודעת אז הוא בטוח צודק.
״טוב, בסדר…״ בובי מסתובבת להוציא שתי צלחות זכוכית כחולות, צלחות של קינוח מהבית של סבתא. ״קח,״ היא מושיטה לעברו צלחת.
דורי לוקח את הצלחת ולפני שהוא מספיק להניח אותה על השולחן, בובי מבחינה בפס דם דק־אדמדם, זרזיף ארוך ועדין החוצה את כף ידו הוורודה. היא לא אמרה כלום.
.
ענבר גדרון, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגום, רשימות וסיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בפרויקט הסיפור הקצר, הארץ, גרנטה ובגיליון ספטמבר 2024 של המוסך.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חלון," סיפור ביכורים מאת אבנר שטינמץ
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
