מנבואת זעם לנבואת נחמה
חוה שורץ
.
נבואות זעם רבות מתגשמות בימי החורבן הללו. מעטות מהן איתרו את זרע הפורענות עמוק באדמה, ומעטות עוד יותר טומנות בחובן גרעין אמיתי של נחמה. כזה הוא הספר הנדיר של סדרה דיקובן אזרחי, לדמות את ירושלים (Figuring Jerusalem). הספר, שמתבונן בספרות יהודית שמן המקרא ועד לשלהי המאה העשרים, מבקש לחזור אל "הידע שמסתתר בנקיקיו העמוקים של הדמיון העברי" (עמ' 26), ומאתר בתוכו את הפוטנציאל הקנאי, אך ברובד עמוק יותר הוא חושף את "הכוחות המשחררים, האינקולוסיביים, החתרניים […] של שירה ושל סיפור כטריז כנגד טענות רצחניות, אקסקלוסיביות, ליטרליות של בעלות על נוכחות אלוהית והבטחה אלוהית" (עמ' 26). מהם הכוחות המשחררים שטמונים בדמיון העברי, ואיך השירה והסיפור יכולים להיות טריז כנגד טענות רצחניות?
המענה על שאלה זו נפרש לאורך הספר ולמעשה לאורך עשרות שנות כתיבה ומחקר של דיקובן אזרחי על גלות ושיבה אל ירושלים בספרות היהודית והעברית. הספר הנוכחי, שכותרת המשנה שלו היא "פוליטיקה ופואטיקה במרכז הקדוש" (Politics and Poetics in the Sacred Center), צולל אל תוך הספרות היהודית דרך השיג והשיח שלה עם המרכז הקדוש – ירושלים. דחף כפול מתגלה במסורת הספרותית: מצד אחד תשוקה ומשיכה אל המקום הקדוש, ומצד שני יראה וזהירות מפני הסכנות שבבעלות ובבלעדיות על הקודש. המודעות הכפולה הזו טמונה בשורשן של מסורות יהודיות שביקשו להציע "אלטרנטיבות לקרבה הפיזית אל הקודש, ומתוך כך גם מַפתחות לאתיקה ולפואטיקה של הישרדות יהודית" (עמ' 2).
הפואטיקה מתגלה בספר כתנאי לאתיקה. ברגע הישרדותי כמו זה שאנו נתונים בו, ההקשבה למהלך האתי העולה מתוך המסורת היהודית חיונית מתמיד. הספר אינו מתחיל במסורות מאוחרות, אלא בתשתיתן המקראית – בקריאה מחדש של סיפור עקדת יצחק, שימשיך להדהד לאורכו. מתחת לגלגולי הפרשנות שדיקובן אזרחי דנה בהם, נחשף בספר מכנה משותף לקריאות המסורתיות והמודרניות כאחד: כולן ראו לנגד עיניהן באפרו של יצחק אפר קורבן שנעקד ונשרף, אב־טיפוס טרגי של קורבן מקודש. לפי מסורת זו, צאצאי אברהם "נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם", כדברי המשורר חיים גורי ("ירושה", מתוך שושנת רוחות, הקיבוץ המאוחד, 1960, עמ' 28).
דיקובן אזרחי מזכירה אמת פשוטה וכמעט נשכחת: שלא כמו בטרגדיה היוונית שבסופה הגיבור מת, ובניגוד לפרשנות הנוצרית של העקדה כפרה־פיגורציה לקורבנו של ישו, ואף בניגוד לקריאות המודרניות מתוך השכול שראו ביצחק אב־טיפוס לחלל מלחמה, יצחק המקראי לא מת כקורבן, אלא שרד. נראה שאלוהים המקראי העדיף את הגרסה הקומית של ההיסטוריה האנושית על פני זו הטרגית. בעקבות זאת דיקובן אזרחי מציעה שלא לקרוא את הסיפור המכונן הזה כטרגדיה, אלא כקומדיה שבסופה הגיבור נותר בחיים. הממד הקומי של הסיפור נוכח לא רק בהקלה שבהצלת יצחק מהמאכלת של אביו על ידי המלאך. הוא נוכח גם בשורש צח"ק, החוזר בסיפורם של אברהם ושרה, וכמובן בשמו של הגיבור, יצחק, שבו, אולי, טמון סוד קיומו. בסיפור העקדה מתגלה העיקרון המנחה של ההומור היהודי – מושא מחקר קודם של דיקובן אזרחי – עיקרון שיתמיד במרוצת הדורות של הספרות היהודית, מבראשית ועד לפיליפ רות: חשד בסיסי באשר לאפשרות של התערבות על־טבעית. בקומדיה המקראית הזו האיל תופס את מקומו של יצחק, והחיה נעשית תחליף לנער. רעיון התחליף מצטייר כיסוד בתרבות היהודית שלאחר החורבן: בית הכנסת יהיה תחליף למקדש האחד והיחיד; תפילה ולימוד תורה יחליפו את הקורבנות; המילה, הדימוי, מחוות הגוף, ימלאו את מקומו של המקודש המרוחק. הדמיון וההשהיה המתמדת (״ואף על פי שיתמהמה…״), ומעל לכך – דחיית קרבן האדם לטובת עקרון החמלה, ייעשו מתוך הגרעין הקדום הזה ולאורך הגלות לעיקרון יסוד של אתיקה ופואטיקה יהודיות.
בניגוד לסיפור המקראי, במסורת הפרשנית הטרגית של סיפור העקדה, הממשות של העל־טבעי עומדת במרכז הסיפור, והעמימות באשר למקום העקדה – "עַל אַחַד הֶהָרִים" (בראשית כב, ב) – מתכנסת אל מקום מסוים, "הַר הַמּוֹרִיָּה", שזוהה כהר הבית (דברי הימים ב', ג,א). החזרה של התרבות היהודית והישראלית שוב ושוב אל סיפור העקדה, נעשתה גם לחזרה אל מקום העקדה – אל הר הבית.
כל עוד הר הבית היה מקום מרוחק עבור יהודים בגלות – וגם לאחר השיבה אל הארץ וקום המדינה, כאשר הר הבית נותר מחוץ להישג היד ולריבונות הישראלית – מקום העקדה המקודש והמרוחק נותר פתוח לדמיון. לאחר מלחמת ששת הימים, עם כיבוש מזרח ירושלים וסיפוחה והמעבר של המקומות הקדושים לשליטה ישראלית, נעשה החיבור בין המקום לבין הסיפור ממשי מאוד, המרחק הפתוח לדמיון נסגר, והכוחות העזים והמסוכנים ביותר בדמות החיבור הקנאי למקום עצמו – הר הבית – השתחררו. החזרה והשליטה הביאו לקריאה לממש במקום את ברית הדמים והקורבן בהפיכת בית המקדש מדימוי לממשות.
הפטליזם הישן והחדש נוסדו על זיהוי של סיפור העקדה כטרגדיה, ועל זיהוי הטרגדיה עם המקום. ככל שהיטשטשו הגבולות בין המקום המדומיין למקום הממשי, וככל שנגוז המרחק האתי בין יהודים למרכזם הקדוש עם שיבת ציון המודרנית, כך – לטענת דיקובן אזרחי – אבד אותו הומור יהודי לטובת המיתוס הקנאי, נטול הצחוק והחמלה. אלמלא אובדן זה, אולי לא היה מתרחש רצח של יצחק אחר ב־1995. כדי לצאת מן המעגל הפטליסטי, מציעה דיקובן אזרחי, עלינו לכרות ברית לא עם המזבח ועם הנעקד, אלא עם יצחק החי, השורד, גיבור הקומדיה.
המיתוס הקנאי של המקום כרוך מטבעו בהפניית עורף לקולות האנושיים של הצחוק והאהבה שנשמעים במקרא. בשיר השירים גוף האהובה או האהוב משול לגינת אגוז, לכרם, למגדלות; השפה של שיר השירים "מציבה את הארוס האנושי במרכז הבמה, היקום משמש מאגר עצום של נושאים לייצוגו הפואטי" (עמ' 83), אך מן היקום של שיר השירים, הרווי בצמחייה ובחיות של ירושלים, נעדר דווקא המקדש שבנה שלמה המלך, המשורר המוצהר של שיר השירים. הארוטיקה של הטקסט והיעדרו של בית המקדש ושל כל אזכור לנוכחות אלוהית אתגרו את חז"ל ויצרו את מה שדיקובן אזרחי מכנה "אקרובטיקה פרשנית" (עמ' 5); אקרובטיקה שהפכה את מילות האהבה האנושית של שיר השירים למשל על אודות יחסי האהבה שבין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ודרשה את שיר השירים כקודש הקודשים. בית המקדש הנעדר משיר השירים הונכח בדרך זו מחדש על דרך המשל בימי הפוסט־חורבן על ידי חז"ל. כמשל וכדימוי המשיך בית המקדש להתקיים בזיכרון היהודי וביצירה היהודית ממרחק הזמן והמקום מירושלים. כמו במקרה של עקדת יצחק, האתגר האולטימטיבי לקריאה המטפורית הוא הרגע שבו המקומות המוזכרים או הנרמזים בספר כבר אינם רק דימויים פואטיים. "ואז", לדברי דיקובן אזרחי, "'הר המור' ו'גבעת הלבונה' נעשים בקלות רבה מדי לגבעות במאבק – תחילה על גבי מפה פרשנית ואז על גבי מפה פוליטית" (עמ' 83). המקומות בשיר השירים שאליהם הביט המשורר המקראי כדי לתאר את אהבתו, הופכים אפוא לנקודות ציון לניכוס על מפה פוליטית; הדמיון הפתוח נסגר לטובת ליטרליות המתורגמת לבעלות צרה ומיידית על "סלע קיומנו" הממשי ולא המטפורי.
הצבת הדימוי במקום הדבר עצמו התרחשה כאשר ההרים והגבעות של העקדה ושל שיר השירים היו מקומות עמומים ומרוחקים שאי אפשר לנכס. המרחק מן המקום הקדוש נעשה בתרבות היהודית לדורותיה לא רק לכורח, אלא למה שדיקובן אזרחי מתארת כאסטרטגיה יצירתית לקיום המרוחק מן הקודש, ולמרכיב מובחן והכרחי של הדמיון היהודי. המתחים בין ההתמסרות לעבודת הקודש לבין האהבה האנושית, בין הציפייה להגעה אל המקום הקדוש לבין מימושה, ובין הממשות של ירושלים הקדושה לבין הדמיון, מתגלים במלוא עוצמתם הפואטית בימינו בסיפוריו של ש"י עגנון. דיקובן אזרחי מציעה מפתח לקריאה בשני סיפורים של עגנון, "אגדת הסופר" ו"עגונות" (אלו ואלו, ש"י עגנון, שוקן, תשל"ד), תוך התבוננות בתמה חוזרת: בשני הסיפורים הדבקות באובייקט הקדוש – ספר התורה וארון הקודש – באה על חשבון הדבקות הבראשיתית של איש באשתו או באהובתו. ב"אגדת הסופר" רפאל, הסופר הצדיק, מתבודד ומסתגף; מפנה את כל מעייניו אל ספרי התורה שהוא כותב לזכרן של נשים עקרות, ומסב את גבו אל אשתו העקרה. ב"עגונות" האמן בן אורי בונה ארון קודש ו"משנתעסק בן אורי במלאכתו יותר נתדבק במלאכתו, עד שהיו עיניו ולבו נתונים לארון הקודש, לית אתר פנוי מיניה. ולא זכר בן אורי את דינה [אהובתו] וישכחה" ("עגונות", עמ' ת"ז).
לעומת דבקותם הטוטלית של גיבורי הסיפורים האלה באמונתם, גיבור תמול שלשום (ש"י עגנון, שוקן, תש"ך) יצחק קומר הוא אנטי־גיבור; יצחק, ש"לא היה ניכר רישומו על הבריות" (עמ' 223), אינו אמן גדול כמו האמן בלויקוף ידידו, או כמו בוריס שץ שדמותו מרחפת ברקע, אלא בעל מלאכה, ו"בעל חלומות". בהיותו כזה, יצחק של עגנון אינו מבקש להתקרב אל הממשות של הקדושה, אלא חי בתוך דמיונו: "מהרהר יצחק בלבו, אבי ואחי ואחיותי שרויים בגולה ואני דר בירושלים. מציץ יצחק ומביט, כלום באמת אני בירושלים אני? באים לפניו קהל חזיונות ראשונים שחזה בזמן שהיה בגולה. ושתי אהבות אהבת ירושלים שבחזון ואהבת ירושלים זו שבמציאות באות ומזדווגות ויולדות אהבה חדשה, שיש בה משל זו ומשל זו" (עמ' 527). הנוכחות במקום הנחלם, יעד הכמיהה, לא מחסלת את הדמיון; יצחק מצליח גם להיות נוכח בירושלים וגם לחלום. דווקא בעל החלומות ולא האמן הגדול, שאומנם מת בסוף הסיפור מוות אכזרי, יוצא מן המפגש עם הקודש – לאחר שצבע את פנים המסגד שבהר הבית – ללא פגע. הדמיון והאהבה בסיפוריו של עגנון, המהדהדים את שיר השירים, הם מה שמצוי ברווח שבין העצמי לבין הקודש. הדמיון המחזיק את האיזון בין הציפייה והתשוקה לבין המציאות בעולם, נעשה ל"סכר העוצר את מי הליטרליזם" (עמ' 159).
ייתכן שההכרה בסכנות הטמונות בהצטלבות שבין קרבה ובעלות לבין דחפים משיחיים, והחיבור בין יראת קודש לבין אמביוולנטיות באשר לקרבה אל הקודש, הם שעמדו ברקע ההימנעות של עגנון, כפי שמתאר דן לאור, מלגשת אל אבני הכותל אחרי מלחמת ששת הימים (דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, שוקן, 1998, עמ' 611). לדברי הלל כהן (תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, כתר, 2013), עגנון לא ראה באמונתו בדבר שייכותה של ארץ ישראל ליהודים צו פוליטי שימומש בכוח, אלא דבר הנתון בידי שמיים. לאחר מאורעות תרפ"ט העיד על עצמו עגנון שכאשר החלה המתיחות סביב הכותל "חפצתי לצעוק [לראשי המתלהמים] הניחו ידיכם מזה, אלא שמטבעי אני נחבא אל הכלים וכל הימים הייתי מצטער שלא עמדתי בפרץ" (ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 414). לטענת הלל כהן, "התחושה שמא היה בידו לבלום את ההתלהמות ולמנוע את שפיכות הדמים לא משה ממנו" (עמ' 339-338).
העמידה הזו בפרץ ובתווך, היא המקום שבו מתקיימת שירתו של יהודה עמיחי:
"אֲנִי מַחֲזִיק בַּמַּקָּף הַזֶּה בְּכָל מְאֹדִי, / כְּמוֹ בְּקֶרֶשׁ הַצָּלָה, אֲנִי חַי עָלָיו, / וְנֶדֶר לֹא לִהְיוֹת לְבַד עַל שְׂפָתַי, / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה וְקוֹל / מִצְהֲלוֹת יְלָדִים בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם / וּבְעָרֵי יְהוּדָה." ("חתונה מאוחרת", שירי יהודה עמיחי, כרך 4, שוקן, 2002, עמ' 202). בשונה ממשוררים ישראלים שהעדיפו את הכנרת, את הקיבוץ או המושב, את תל אביב או את הנגב על פני ירושלים, עמיחי "מביט הישר אל תוך הגרעין הרדיואקטיבי", וגם כשהוא, כקודמיו, חוזר אל העקדה ואל שיר השירים, הוא מכניס "משב רוח מרענן אל תוך המרכז הדחוס והמחניק של ירושלים" (עמ' 179). יהודה עמיחי, ש"חי על המקף" כדברי החוקרת חנה קרונפלד, אינו נכנע לפיתוי שבסגירת קצוות שנותרו פתוחים לדמיון ואינו נכנע ל"פואטיקה של השלם" (עמ' 191) שבבסיס החשיבה הפוליטית המשיחית והאפוקליפטית. שירתו לנוכח הגרעין הרדיואקטיבי ובקרבתו היא אנושית ודיאלוגית, מסרבת להילכד במעגל היסטורי סגור. בניגוד חריף לרטוריקת הניצחון שרווחה לאחר מלחמת ששת הימים, בירושלים של עמיחי מגובבים יחד האישי, הציבורי וההיסטוריה היהודית "בערימה בלתי מובחנת, לרוב, של שיירים ושל חורבן" (עמ' 191). תשומת הלב של המשורר לפרטים מאמנת את העין לראות את הכאן ועכשיו בתוך העיר הנצחית, להכניס את הקודש בחול ואת החול בקודש, ולשמר את הזיכרון "בְּתוֹךְ הַשִּׁכְחָה שֶׁאַף זְכִירָה אַחַת / לֹא תּוּכַל לְעוֹלָם לַחְדֹּר לְתוֹכָהּ וּלְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַנֶּצַח שֶׁל הַזִּכָּרוֹן" ("פתוח סגור פתוח", עמ' 177). וכך, דווקא בירושלים שאחרי 1967, כשעמיחי סמוך פיזית למרכז הקדוש ולמטעני הזיכרון הנלווים אליו, אותו שריר קומי שהתפתח בגלות ונקבר באקסטזת השיבה והבעלות על המקום, משתחרר.
מנקודת מבט זו, עמיחי הוא לא משורר מרדן, אלא פייטן מסורתי. בספרה שלושה פייטנים: פאול צלאן, דן פגיס, יהודה עמיחי (מוסד ביאליק, 2020), כותבת דיקובן אזרחי: "המשוררים העברים שלמדו במשך אלפי שנות גלות ליצור, להמריא על כנפי דימויים חופשיים מכוח הגרביטציה, לצחוק ולשחק במקומות הזמניים, ה'לא חשובים' שהוקצו להם אל מול אופק הגאולה הרחוק, לימדו את יהודה עמיחי את הערך הפואטי והמוסרי של עמידה במרחק־מתווך מן הקודש" (עמ' 113).
*
הגרעין הרדיואקטיבי של הארץ רוחש היום יותר מתמיד מתחת לירושלים, שהיא, אמנם, שקטה באופן יחסי, אך בשמה נמשכות ללא אופק המלחמה וההפקרה. אנשי הקנאות המשיחית, בתוכניותיהם ליישב את עזה ואת דרום לבנון ולבנות כאן ועכשיו את בית המקדש על הר הבית, מבקשים בעלות מלאה על המקום ועל הזמן. על פי ראייתם, הפלסטינים הם עמלק שיש למחות את זכרו; חללי המלחמה מקדשים את האדמה שעליה נלחמו ומתחתיה יוקרבו החטופים; גלי החורבן וההרס הם סימנים לנס במלחמת קודש של אל נקמות העומד על משמר הכבוד הלאומי עד ל"ניצחון המוחלט". אלא שמבט אל תוך נקיקי הזיכרון העברי מזכיר שהשאיפה אל המוחלט היא תמיד הפניית עורף לחיים וזרע פורענות שסופו אסון.
בדיונה בקנאות דתית דיקובן אזרחי איננה מסתפקת בדקונסטרוקציה של מיתוסים. הפיתוי של טוטליות דתית אינו מוצג כשיגעון או כאיוולת, אלא נבחן מתוך הכרה עמוקה בכוח המשיכה שלו. דיקובן אזרחי משיבה לקנאות היהודית מתוך המקורות שהזינו אותה, ומצביעה הן על הכשל העמוק בהבנתם הן על האלטרנטיבה החיונית שטמונה בהם.
בקריאה מתוך התהום מזכיר הספר את היתדות ששמרו על יהודים במשך הדורות לנוכח גלי משיחיות שקר קודמים. לפואטיקה היה תפקיד מרכזי בהגדרת תודעתו של מיעוט המרוחק ממרכז הקדושה וממוקדי הכוח, וביצירת מקורות חיים עבורו; דווקא המרחק הפואטי מן הממשות של המקום הקדוש הגדיר את האתיקה היהודית כאתיקה שמושתתת על חרדת קודש ולא על בעלות בלעדית. "משב רוח מרענן" זה נושב ביצירה העברית האנטי־קנאית ומצמיח מתוכו את כנפי הדמיון.
הספר מאפשר לנו להרים, לרגע, את הראש אל אופק קולקטיבי אחר, לא רק עבור היהודים, אלא עבור בני הדתות המונותאיסטיות, שנעשו לבני ערובה של הזרמים הפונדמנטליסטיים המבקשים להטיל את כולנו אל תוך האש. במילותיה של דיקובן אזרחי, "אם היו אלה השירה והאימפולס המימטי שהצילו את העברים הקדמונים בירושלים ואת היהודים לאורך ההיסטוריה, אולי תהיה זו השירה שתציל את העברים המודרניים ואת שכניהם בעידן של שיבת ציון של ימינו" (עמ' 3).
.
*כל הציטוטים מהספר וכן שמו תורגמו לעברית בידי מחברת המאמר.
.
ד"ר חוה שורץ היא מורה וחוקרת תולדות האמנות ותרבות חזותית ומורת דרך. מחקריה עוסקים בדימויים חזותיים בסמוך למקומות קדושים בירושלים ובגליל. תלמידתה של פרופ' סדרה דיקובן אזרחי – להתבוננות, לכתיבה ולתקווה.
Sidra DeKoven Ezrahi, Figuring Jerusalem: Politics and Poetics in the Sacred Center, University of Chicago Press, 2022
.
>> במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מיכל בן נפתלי על "הכוח האחר" מאת יהודית הנדל
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
