"דברים איומים וגדולים מתרחשים בגופך": על "לוסי חולה" מאת רועי רוזן
שירי שפירא
.
דפדוף זריז בלוסי חולה, ספרו האחרון של האמן הרב־תחומי והסופר רועי רוזן, יותיר רושם של ספר פרוזהאוורירי או ספר ילדים עב כרס מלווה באיורים מינימליסטיים אך מסקרנים בשחור־לבן, מעין רישומים עתירי דימויים בקווים פשוטים ונקיים, שהולכים ונעשים מופשטים ומורכבים לסירוגין. המשך ההתוודעות לספר תחשוף יצירה שקוראת תיגר על ההבחנות המקובלות בשוק הספרים ובקרב הקוראים המצויים. ללוסי חולה יש גם תת־כותרת: "ספר צביעה", ואילו הכריכה האחורית כוללת הצהרה ברורה שתכליתה שבירת מוסכמות: "לוסי חולה הוא ספר שממציא סוגה משל עצמו: ספר ילדים למבוגרים".
הגדרה זו נשמעת כמו התפתחות טבעית למי שעקבו אחרי פועלו של רוזן בשלושת העשורים האחרונים. האמנות של רוזן מתאפיינת במיזוג שבין גבוה לנמוך, בין שכלתנות לגופניות ובין עיון אינטלקטואלי לשעשוע קרנבלי, וכך התאפיינו גם אותן יצירות שלו שבהן בלט המיזוג בין אמנות פלסטית לספרות, ובהן: גוף העבודות של ז'וסטין פראנק, אמנית שבדה רוזן וליווה את התערוכה מיצירותיה בספר זיעה מתוקה (בבל, 2001), הכולל עיון בחייה וביצירתה, רומן פרי עטה שמוצג כתרגום מצרפתית, מסה על הרומן ועוד מרכיבים של מהדורה מדעית מדומה; הרומן ציונה TM (כתר, 2006) על גיבורת־על ישראלית, שמבוסס על סדרת קומיקס שלמעשה אינה קיימת; והסרט קפקא לקטנים (2022), שמפר בגלוי את בקשתו של קפקא להימנע מייצוג השרץ בסיפורו "הגלגול" ומציג עיבוד מצועצע, מסויט ופוליטי מאוד לכתבי הסופר הקאנוני. ספרו החדש של רוזן מספק הזדמנות לדון בתרומתו של רוזן לאו דווקא בתחום ספרי האמן, אלא בהיותו אמן וכותב שמרחיב את המנעד של הספרות העברית.
כפי שנהוג לציין בעבודות המוצגות בתערוכה, שאלת החומרים היא מרכזית. כאן ללא ספק מדובר בטכניקה מעורבת: כריכה ילדותית, צבועה בטושים; רישומים בקווים נקיים, הכוללים הן את אוצר המילים החזותי של רוזן המערב דימויים מצוטטים ממגוון מקורות תרבותיים; ופרקים קצרים, שלעיתים מלווים בהערות שוליים מפורטות. אך מהו החומר שממנו עשוי הטקסט בלוסי חולה? החומר התמטי העיקרי בספר הוא הסרטן, על מגוון מופעיו והתגלמויותיו בגוף ובתרבות. בהתאם לכך, הספר כתוב כיומן מחלה והוא רווי בתיאורים מוחשיים של התמודדות המחבר עם המיאלומה הנפוצה שחלה בה לפני כמה שנים. "לוסי" הוא ישות אוטוביוגרפית מתעתעת. זו גם דמות עמומה שהגה המחבר עוד בספר האמן לוסי (שדוריאן, 2000) וגם אזכור של המרטירית המופיעה באחד מדפי הצביעה (עמ' 161) כפי שנהוג לייצגה באיקונות, נושאת את עיניה על מגש.
הכפילות הזו מגלמת את מה שרוזן מכנה בהקשר אחר "נקודת ההשקה של ההגיוגרפיה והפורנוגרפיה" (עמ' 160). כאשר רוזן מתעכב על הציר שבין סיפורי זימה לסיפורי התקדשות, הוא מסביר שבשני המקרים הסובייקט מתאיין באמצעות אירועים קיצוניים שנחווים בגוף, במקרה הראשון מרוב תשוקה ואילו במקרה השני למען קיומה הנצחי של דמות איקונית. כזה הוא גם הייצוג העצמי של רוזן: מצד אחד כולו נוזלי גוף, כאב (שמתואר לאורך הספר בעומק ובפירוט בלתי מצויים) והיכנעות לצו המחלה הבלתי נמנע, ומצד אחר הוא נוטש את הפרטיקולרי לטובת מגוון אסוציאציות תרבותיות שמתעוררות בעקבות מהלך המחלה והטיפולים הקשים, החל בעבודה "הליכת בקט" של האמן ברוס נאומן וכלה בעיבוד של המשוררת אן סקסטון לאגדת הנסיך הצפרדע.
המחבר מתייחס לעצמו בגוף שלישי וראשון לסירוגין, ולעיתים אף בגוף שני, כמבקש למקסם את כל נקודות המבט האפשריות כבמעשה האמן בציור קוביסטי. כשם שאמנות מודרנית מסתכנת בניכור קהל המתבוננים, כך גם הבחירה של רוזן בנקודת מבט בלתי יציבה כרוכה במחיר של בלבול הקורא והרחקתו. גם קוראת שאינה נבהלת מריבוי ההפניות בהערות השוליים ומהשיח הבלתי פוסק עם יצירות אחרות וכתבים אחרים עלולה לחוש שרוזן פורש רשת תרבותית כה רחבה שקשה להבחין בפרטיה – וחבל, מפני שהפרטים תמיד מקוריים, מעוררים מחשבה ומעוצבים בקפידה, כפי שמוכיחה התמקדות בדפי הצביעה או בכל אחד מן הפרקים הקצרים. המכלול קשה לתפישה, אף שהספר בנוי סביב שני עקרונות מובחנים, העיקרון התמטי של המחלה והעיקרון הצורני של ספר הצביעה.
אולם כמו הִתרבות התאים הקטלנית שמתרחשת בגוף החולה, גם המחלה אינה מצייתת לגבולות ברורים, וגם דפי הצביעה הם לפעמים איור, לפעמים סיפור בהמשכים שמשלים את הטקסטים או מתרחש בנפרד מהם ולפעמים ניסיונות מופשטים לייצג את שאינו ניתן לייצוג. הזליגה הסגנונית מתגלמת גם בתהייה של המחבר על השינוי שעובר העצמי בעקבות המחלה: "מתי אתה נהיה לזר בתוכך? האם זהו עניין כמותי? דמוגרפיה של קהילת התאים?" (עמ' 62). העצמי הזולג אל הזר לעצמו, הזר מבפנים, אינו מאפשר להפיק טקסט יציב. בכך אפשר להסביר את איכותו האוטוביוגרפית הפרומה של הספר: "לאורך כל חייו היה הבדיון כוח־העל רב־העוצמה של לוסי. […] עם הסרטן הפכה הבדיוניות לחלוק דק, נוטה להיפתח למרבה המבוכה" (עמ' 69).
מילת המפתח כאן היא אכן זליגה: טשטוש גבולות שאינו נחווה בהכרח כפריצה או פלישה אלא לרוב כפעפוע מייסר אך מסקרן. מספק במיוחד לעקוב אחרי הזליגה בין הייצוג החזותי לטקסטואלי בתוך הספר, ובפרט במקומות שבהם המחבר פונה ישירות אל קוראיו ומתערב בהוראות הצביעה: בפרק הראשון הוא מציע לקורא־צובע להשוות בין שתי התמונות הבאות וכמו בציור השבועי לילד, מבקש למצוא "שלוש טעויות שנפלו בתמונה השנייה" (עמ' 5). במקום אחר הוא מעיד שאיור אחד המייצג את "סחרחורת נוזלי הגוף" (עמ' 163) אכן "מקיים את ההבטחה הבסיסית של דף נוח לצביעה", ואילו "האיור האחר שגוי וחבלני: הניסיון לצבוע אותו ייתקל במצבים שבהם גופים נהיים לרקע של עצמם. אולי הצביעה שלו תהיה מעניינת לא פחות, והולמת אף יותר בהקשר של ייצוגי הכאב" (עמ' 164).
הבחירה בסוגת ספר הצביעה היא יותר מגימיק שיווקי, ויותר מהזדמנות מוצדקת להפגין את כישרונו של רוזן כמאייר. למעשה "ספר ילדים למבוגרים" אינו סוגה שרוזן היה צריך להמציא – היא כבר קיימת בשנים האחרונות כחלק מתופעה רחבה, שבמסגרתה הקריאה משווקת כחזרה לפעילויות פנאי נשכחות ומטרתן להבריא את עצבי המבוגרים המכורים למסכים. גם ספרי צביעה למבוגרים הם סוגה קיימת, ורוזן מסתמך עליה במודע, גם אם לא מאוד במוצהר. בשנים האחרונות סוגה זו היא חלק מהניסיון להפיק רווח מהניסיון הנואש לחזור ולהחיות את עולם ה"תחביבים", ששיאו היה בתקופת סגרי הקורונה.
רוזן, ששימוש מתעתע בעולם הילדים מלווה אותו לאורך יצירתו, משלב את הסוגה המתיילדת בסוגה בוגרת וכבדת משקל, שגם היא צוברת תאוצה בשנים האחרונות: אוטותאוריה, שתכליתה כתיבה על העצמי מתוך קריאה בהגות. הדוגמה הבולטת ביותר של אוטותאוריה היא הארגונאוטים מאת מגי נלסון, ובין הדוגמאות הנוספות אפשר לציין את הרומנים הגרפיים של אליסון בכדל (שכמו אצל רוזן, מוסיפים לעיסוק התאורטי ממד חזותי שלכאורה מנגיש את היצירה אך גם מגביר את מורכבותה) ואת Testo Junkie מאת פול ב' פרסיאדו, שרוזן מאזכר בספרו. אף שאוטותאוריה עלולה להישמע כמו ז'אנר לאקדמאים בלבד, היא כוללת לרוב עיסוק במגדר ובגופניות באופן שמזכיר את האופן שבו רוזן תר אחר ביטוי הולם לחוויית המחלה בתווך שבין פורנוגרפיה להגיוגרפיה: הפנייה אל עולם הרעיונות והמחשבה המופשטת מובעת בה לא כפעילות הנעשית במנותק מהגוף, אלא מתוכו, ומתוך הבנה שאי אפשר לתפוס את המחשבה ללא הסובייקט המסוים, שלו גוף מסוים.
למרבה המזל, במקרה של רוזן ההחלמה המיוחלת מגיעה בסוף הסיפור. אך ההחלמה אינה מוחקת את החותם שהמחלה הותירה בתודעה, ועימה את התובנה שכמו שהמחשבה אינה מתקיימת ללא גוף, גם ניסוח העצמי לעולם אינו הרמטי, ותמיד כרוך בזליגה של החוץ אל הפנים. כך הוא מנסח את "שניותו של המטופל" בעקבות שיר של אברהם חלפי שחדר אל תוך חדר הבידוד בבית החולים: "דברים איומים וגדולים מתרחשים בגופך פנימה בזמן ששלטונך עליך מופר ומאותגר. אם סברת שהכסות שניבטת בך מן המראה היא אתה, ומה שבפנים הוא אתה גם כן, כלומר שמובן מאליו שאתה הוא זה שמאכלס את גופך – הרי שהאשליה הזו נופצה" (עמ' 219).
לוסי חולה פוסע בעקבות ניפוץ האשליה הזאת, ומקיים אותה בהלימה מרשימה בין צורה לתוכן: הגוף, גם במחלתו, אינו נפרד מתוצרי התרבות שספג אל תוכו במשך השנים; התודעה אינה מתפקדת במנותק מהשפעת הכאב והמוגבלות; וכך גם הספר ספוג בטקסטים של אחרים, והאיורים ספוגים בדימויים זרים, אף שהן הטקסטים והן האיורים טבועים לגמרי בחותם של המחבר. החידוש הוא לא בחלחול החופשי הזה – ישנם עוד ספרים שהם יצורי כלאיים (וראו דוגמאות בזר ההמלצות בגיליון זה) – אלא בפנייה אל הקוראים להשתתף במעשה היצירה ולהפוך כל עותק ועותק לאישי ויחיד במינו דרך מעשה הצביעה. אמנות שפורצת את הגבולות בין היצירה למתבונן היא מסורת שקיימת כבר כמה עשורים; בספרות יותר מאתגר לאבחן את אותה האיכות, ואמנם לוסי חולה אמנם אינו עשוי אך ורק מטקסט, אך בתור ספר הוא אכן מבקש את התערבות הקוראת, הן בהזמנה למלא אותו בצבעים והן בהפניית תשומת הלב אל הגוף. זה מעשה נדיר וראוי לציון, בייחוד בתקופה שבה מספר הקוראים בעברית מתמעט אף שמספר הספרים המתפרסמים מדי שנה גדל, ונדמה שהמרחק שנפער בין הספר לקוראיו גדול מאי־פעם.
עליי להתוודות שלא התפתיתי למלא את דפי הצביעה הנפלאים של רוזן, ובכך אולי ניכר כישלונו של הספר להפוך את הקוראת למשתתפת פעילה. אולי האשמה היא בי, קוראת שמרנית מדי שמתקשה להחזיק בידיה אגודת ניירות כרוכים ולחולל בה התערבות אמנותית. ואולי בכל זאת ראוי לבקר את הניסיון של רוזן לפרוץ את גבולות הטקסט ולטעון שאף שהוא מצליח ליצור שילוב מעורר מחשבה בין טקסט לדפי צביעה ולגייס אל היצירה סוג פרום ומשחקי במיוחד של מדיום חזותי, המרקם של הטקסטים עצמם אינו מזמין. אמנם הכתיבה של רוזן שופעת מגוון רחב של עולמות תוכן, וכאמור משלבת בין חוויות עוצמתיות שבגוף ובין עיון שכלתני בשלל כתבים – על אודות מחלת הסרטן והכאב, על מרטיריות ועל קפקא – ובכל זאת, הטקסטים שבספר מותירים רושם קלוש מדי. הכתיבה של רוזן מנתרת בקלילות כה מופגנת מנושא לנושא, שלמרות הכוונה הברורה לטשטש את הגבול שבין עולם הדימויים הפרטי ובין המנעד הרחב של תוצרי תרבות שנספגת הן בתודעתו של רוזן והן בגופו, קשה למצוא בה אחיזה ולחוש קרבה אל הטקסט. כל פרט ופרט הוא מרהיב, אבל ביחד הם אינם מתחברים לכדי שלם קוהרנטי ורב־עוצמה שמתמיר את הקריאה בחוויה אישית עמוקה. ובכל זאת לוסי חולה הוא הישג בלתי מבוטל שראוי לרשום לאו דווקא בתולדות האמנות הישראלית – שם רוזן כבר זוכה למקום של כבוד – אלא בדברי הימים של הספרות העברית, שזקוקה כל כך לחשיבה מחודשת על השאלה מהו ספר ומהי מערכת היחסים הראויה בינו ובין קוראיו. ספר זה, אולי בלי להתכוון ממש, הוא בין הבודדים שמנסחים תשובה אפשרית.
.
שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים" ודוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן־גוריון. חברת מערכת המוסך.
.
רועי רוזן, לוסי חולה: ספר צביעה, פרדס, 2025
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נגה רש על "אישה בקוטב" מאת כריסטיאנה ריטר ומיכל בן־נפתלי על "העיר האבודה" מאת רינה עוזיאל בלומנטל
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
.
