על עכברים ואנשים: "עכברתולים" מאת יובל ליבליך
עילי ראונר
.
אם כתיבה וקריאה הן צורות מסוימות של חלימה, ואם בספרים אנחנו מעבירים מעין חלימה משותפת, הספר עכברתולים של יובל ליבליך (הוצאת כהל, 2024) הוא חלום רע. חלום על סיפה של מציאות, לא השתקפות ראליסטית פשוטה, אלא מציאות חלומית בשולי המציאות הרעה שבה אנחנו חיים. העיקר במעשה החלימה הזה הוא צופן מפענח של מצבי חיים, דיוקנאות של דמויות רווחות המתגוררות בעיר תל־אביב–יפו בין השנים 2018–2020 לערך. מבנה החלום שנקרא עכברתולים מצרף כמו אל תוך קלחת את הלשון המקומית, את צורות החשיבה הרווחות ואת הביטויים הסוחפים והמוקצנים שנהוגים היום. באמירה כוללת, אפשר להגדיר את הספר כשרשרת תמונות ממלחמת האזרחים הישראלית העכשווית או כרצף תמונות בלתי נגמר ממלחמת מאה השנים במזרח התיכון.
מלחמה היא העניין בספר: מחלוקת ואכילת חרב. החרב על הצוואר. מלחמת הכול בכול. מלחמה של זהויות ומאפיינים של זהות. מלחמה בין שכנים, בין רעיונות, בין שבטים, בין עמים, בין דתות, מלחמה שמפעילה את הכתיבה, שוברת אותה ומציפה אותה כמו גבבת שברים, אשפה ופסולת, וריחות מבאישים. כל אלה מְלוּוִים במגפת עכברושים שאי אפשר למגר.
צירופי הבלים ומהויות בכל משפט מהספר נאמרים כאן במיוחד ביחס לנוכחותו של האחר: בית אחר, פנים אחרות, מישהו אחר שאינו אני. "הם הגיעו לרחוב כדי להיראות אנשים מיוחדים בעיני האחרים ובעיקר בעיני עצמם, כי רק אנשים מיוחדים גרים ברחוב הזה, יוצאי דופן שבראש הפירמידה. צלמונע מהאליטה של הפלמ"ח, בן דויד הפיטר־פן הנעדר, רונה החתיכה הצפונית. אפילו ציונה וששון הקבלן-עבריין יושבים על פריבילגיות. כולם מתנחלים שחיים על משהו שגזלו מאחרים" (עמ' 145). כל משפט בספר הוא ביטוי עוקץ ודוקר, צורת נעצה והתזה, הנקשרים בהישרדותו האלימה של זה אל מול האחר. כל תנועה בספר יורדת אל רמת הדחף, אל האגרסיה המינית והכוחנית, שכבר אינה מוסתרת או מודחקת במנגנוני הריסון המקובלים. ומכיוון שכך, מדובר בספר על מצבי הישרדות שנעשים שגורים וקבועים, מצבי הישרדות ראשוניים הנהגים בדרכה של התרבות, ברמייה ובשנאה, בהתאכזרות ומתוך השגת גבול, במציצנות ובנרדפות, במי הגיע ראשון, באיום עתידי וכן הלאה.
"מלחמת כול בכול" כינה זאת תומאס הובס כשביקש להגדיר את מצבו הטבעי של האדם בספרו לווייתן מאמצע המאה ה־17: "בהתחשב בהערכה הטבעית שאנשים רוחשים לעצמם, במידת ההוקרה שהם מצפים לקבל מאחרים, וכמה מעטה הערכתם לאנשים האחרים, ושמשום כך מתעוררות ביניהם תדיר תחרות, מריבות, פלגנות ובסופו של דבר מלחמה, עד כדי השמדת האחד את האחר" (מרכז שלם, 2009, מאנגלית: אהרון אמיר, עמ' 126).
מלחמה תמידית של כל אדם בשכנו, מלחמת כול בכול, זו תמצית מכת העכברים שעליה כותב יובל ליבליך. לפיכך, הדבר הוודאי ביותר ברומן הוא האי-ודאות; כל הסדרה חברתית היא בגדר המלצה שרירותית ובלתי משכנעת. אף דמות בספר אינה יודעת מה שלה ומה של האחר, מי לוקח את החוק לידיו ומי זוכה בחסד שאינו מגיע לו, איפה נגמר החזק ואיפה מתחיל החלש. המלחמה התמידית הזאת מתרחשת ברחוב אחד קטן על צוק החוף ביפו. זה רחוב משובץ וילות המשקיפות אל מרחבי הים בעל שם סימבולי: 'צלמי ישראל', אבל לא המרחבים הוא עניינם של התושבים, אלא קטנות הרוח ונטירת הטינה. ככל שחומות מוצקות מפרידות בין הבתים, ככל שאזעקות מצפצפות ומצלמות האבטחה מצלמות, כך, ליבליך מראה לנו, הבית עצמו פרוץ. עצם מושג הבית מאבד את מהותו. הבית יכול היה להיות מקום מבטחים פתוח, שבו מתגוררים ברווחה כלשהי, ומתעצבים במפגש עם העולם. על פי "מוסר האדונים" של ניטשה, אדם נדרש ליצור את עצמו בבית מתוך עצמו, אלא שכאן גרה הרוח הנוטרת טינה, הרוח המשועבדת המתעבת והמפחדת, שרואה בזולת אויב או יריב, אויב שהוא תנאי ראשון להגדרתה העצמית: "ריבה מלרלרת שהכול על הזין שלה, שמצידה שכל הבתים האחרים ברחוב יישרפו כל עוד הבית שלה יישאר" (עמ' 62).
עכברתולים פושט שרוולים ומראה כיצד היריבות מתחוללת, כיצד נאמרים דחפי האימה והקרב, כיצד עולות צורות התקיפה והמגננה הלכה למעשה. הספר פורש מניפסטים ושברי אידאולוגיות, עוקב אחר מעשים מנוגדים, היוצרים סבך אין־סופי של שנאות, חשדות ואינטרסים. הוא מתמחה בראייה קפדנית של מצבי נפש חברתיים, של סטיות שגורות ומיניות פרוצה, ומתהווה כתיאור סוציולוגי של תודעות כדי לחשוף את תהליכי הקריסה הכוללים של הארץ. במובן הזה, אין כאן רק אפיון של מגפה חברתית, מוסר השכל או אזהרה לעתיד; מה שמעניין את ליבליך הוא לחקור את התופעות האנושיות לפרטי פרטים (הפרטים הם החשובים), ובתוך כך לחשוב כיצד המגפה מתפשטת ומתרחבת. כאילו הנגע היה כאן מאז ומעולם, כבר קדם לדמויות וימשיך לרבוץ אחריהן במקום המקולל לנצח.
בתולדות הספרות, מכת עכברים מסמנת בדרך כלל קללה. באגדה על החלילן מהמלין, בדבר של קאמי (1947), אפילו בסרט התעמולה הנאצי על היהודי זיס. עכברתולים שונה מהחלילן מהמלין, אין בספר גיבור המסוגל לכשף את החולדות בעיירה ולהטביע אותן בנהר. אין חלילן שיוכיח את פרנסי העיר הנצלנים בכך שייקח את הילדים אחריו, יגזול אותם, יעמיד את התושבים על טעותם ויחשוף את הכתם המוסרי.
עכברתולים גם לא דומה לדבר של קאמי. אין ברומן של ליבליך דמות של רופא חדור מוטיבציה, הרואה נכוחה ונאבק בנגיפים ובמחלות, כלומר מבקש לרפא את העוולות האנושיות. בדומה לליבליך, הספר של קאמי נפתח במגיפה של חולדות, בחוליי החברה ובענייני תברואה. אצל קאמי התפשטות המחלה היא אלגורית, ומציינת את האדמה המבקשת להיטהר מריקבונה באופן מיתי: "אפשר היה לסבור כי עצם הקרקע שעליה נטועים בתינו נטהרה ממטען ליחותיה, בתתה למורסות ולמוגלות, שהיו תוססות בתוכה עד כה, לעלות על פני השטח" (אלבר קאמי, הדבר, עם עובד, 1977, מצרפתית: יונתן רטוש, עמ' 18). המכרסמים של קאמי עולים מן הביוב ומן החרכים בהמוניהם כדי למצוא את מותם במקום גלוי, על מדרגות הבניין. מתפגרים, גוססים, זבי דם, בתחילה אחדים, אחר כך מאות, ולבסוף אלפים. ערמות־ערמות נזרקות מוטלות בפחי האשפה או בתעלות הביוב של הרחוב. מותן של החולדות מוביל אל מותם של תושבי העיר אוראן, החולים הראשונים עוד הוזים בפלישת החולדות לפני מותם.
אצל ליבליך, לעומת זאת, גם העכברושים וגם האנשים נשארים בחיים לאורך מרבית הספר. מעניין לראות שהמכרסמים והאנשים חיים זה לצד זה בשלווה כלשהי, באדישות, לפעמים בסימביוזה, גם אם לא בשלום מוחלט. החולדות הן בעיית תושבי השכונה כולם, אבל הן חושפות את הפיצול ביניהם: יש מי שמאשים את שכנו, יש מי שמתכנן תוכניות חיסול ולא מבצע, יש מי שמנסה להדביר אותן ללא ההצלחה, ויש מי שרואה בהן חיים שאסור לפגוע בהם. את הסוג האחרון מייצג למשל גדי בן דויד, דמות התלוש, הרואה חולדה מטפסת על עץ הלימון בגינה, ונותן לה להתקיים כיצור חי:
הוא התיישב עם גלוריה לשקיעה במרפסת. מחזה שהוא משתדל לא לפספס – הכדור שלנו מפליג כמו ספינה ביקום. המזגן של זוארץ מרעיש וזה סובל דיחוי כמו החולדה שמטפסת על עץ הלימון. הם שתו קצת אוזו ועישנו ג'וינט, חבוקים ביחד. הוא התרווח ונרגע. פעם הוא אמר לצלמונע, שניתן לייחס גם לג'וק וגם לחולדה היבט אלוהי. הרי החוכמה הביולוגית שגלומה בהם יוצאת מגדר הרגיל גם אם לוקחים בחשבון את המניע ההישרדותי. הנה, למשל תגובת "הילחם או ברח", שלא הייתה מביישת אדם: החולדה בורחת מחריקת הכיסא כמו מהשטן עצמו (עמ' 56).
כך נשמע ההומור המשתלח של ליבליך. הברק של הכתיבה יוצר סיטואציות מופרכות, ההפלגות הגדולות נגועות תמיד בקטנות הרוח, בהתחסדות ובצביעות. בדרך הזו הכתיבה מוליכה מיד אל הגבול, לא משאירה אבן על אבן, מתעתעת בכל דמות ובכל זהות, ובכל מקרה משחיזה את האגרסיה כדחף מולד או כתגובה נרכשת של החיה האנושית, גם אצל שוחרי הטבע והפציפיסטיים ביותר. בלי להרגיש, בצורה של אמירה עקיפה של המחשבה, אפשר לשמוע כאן היפוך בין רוגע למנוסה, בין ההיבט האלוהי לבין אחיזתו של השטן, בתנועה אחת הכיסא של בן דויד חורק, והחולדה על עץ הלימון בורחת בבת אחת.
ובאמת, לכל אורך הספר החולדות מופיעות ונעלמות ללא הרף. תחילה הן הולכות על כבל חשמל שעובר בין הבתים, אחר כך הן על החומה, אחת מהן נושכת במפתיע מתוך סבך השיחים, ולפעמים הן מוטלות מתות – בג'קוזי או על המיטה במרכז הבית. לרוב הן כנראה מסתתרות בין בלאי הרהיטים הנערמים בחצר של ציונה, או בערמת הזבל המסריח בבית הנטוש, או בצנרת, בקירות, בניקוז. אבל אז הן שבות ומבצבצות, בדרך כלל אחת כל פעם, חולפות מהר או עומדות לבדן, באמצע כל פרק בספר, עוצרות רגע על שתי רגליים, ומביטות על הדמויות האנושיות בשתיקה. מגיחות תדיר, נמצאות שם כמו נוכחות של האחר המוחלט, נוכחות זרה באמת, ומשקיפות באטימות על הטמטום האנושי.
הפעם זה נדלק כשחולדה גדולה נעמדה בלי פחד על המעקה והסתכלה על סלמה או לתוך הצלחת שלה. סלמה צווחה בכל הכוח ואחרי שכוח הדיבר חזר אליה הרימה קול: "די אימא! אני לא אוכלת כאן יותר!" היא קמה מהשולחן כאילו ראתה שד וזרקה לחצר את צלחת הזכוכית עם שאריות הדג, שהתנפצה וגרמה להמוני רגליים זעירות של חולדות לרשרש מכל הכיוונים. […] "ואללה, אבל הגזמת, כפרה, הבית הזה מלא חולדות. די כבר!!! כבר ראיתי פה ים עכברים, אבל אף פעם לא ראיתי אחד מסתכל עליי כמו בעל הבית," היא הרצתה למי שיושב ביציע. (עמ' 105)
החולדה היא אולי היחידה ברומן שהיא בעלת הבית, מפני שהיא מספיקה לעצמה. אין לה ידיעה שיפוטית, היא מתוארת במבט צלול, היא מתבוננת בשתיקה לפני שהיא חומקת. היא לא גוזלת מאחרים, ולא מנכסת לעצמה, היא כמו מודעת לטפילותה ויש לה ידיעה קדומה שהיא חיה על זמן שאול. "שום דבר לא יצמח פה חוץ מג'וקים ועכברים. הבתים יתפוררו וירקבו והגנים ישובו להיות אדמה יבשה", חושב צלמונע על המקום שבו גדל וחי את חייו (עמ' 334), חסר רק שאחד הדיירים יתפשט ויכבוש לעצמו שטח נוסף, מישהו יעשה צעד לא נכון, והעכברים ייבלעו בזבל. המזבלה תעלה סירחון בלתי נסבל, אחר כך יתחולל רצח, והדברים יתדרדרו.
בטקסט ידוע של הוגו פון הופמנסטל מ־1902, "מכתב" (בתוך: דבר, חלום, עולם. הוצאת כרמל, 2012, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עמ' 72-65) מתוארת לפרטי פרטים הרעלת עכברים במרתף. פרכוסים וחריקת שיניים מתוארים כחורבן גדול ומשמעותי יותר מהחורבן של קרתגו או של עיר רומית עתיקה. אימת החנק והתזזית של הרעל הנורא, אסון חייתי וגופני, חולדה אוחזת בצאצאיה. התיאור הזה מוביל את המספר של הופמנסטל אל שבר לשוני, אל סף היכולת לדבר בשפת אדם, ואולי גם למציאת התמזגות חדשה בתכלית עם ההוויה. אולי לשם המבט של החולדה מכוון, לשם הפה המשונן קורא. החולדה, בעקבות הופמנסטל, חורקת בשיניה ולא מדברת בלשון אדם, לא אומרת דבר, מתפלשת עם גוריה רגע לפני מותה ושואלת בתימהון פתוח. גם אצל ליבליך, היא מצביעה בעצם נוכחותה אל מעבר לרחוב צלמי ישראל, ואל מעבר לצורת החיים האנושית.
עם זאת בעכברתולים אין הפוגה, אין רגע עצירה, אין קיטוע חד משמעי כמו בטקסט של הופמנסטל, ולפיכך אין רגע של שקט, אין מוצא ואין מילוט מתוך המהומה האנושית האין־סופית. כל מצב ברומן משמר תנועה חזרתית של מה שכבר אירע, ובה בעת מוסיף לגלגל את אותו הדבר הלאה. כל התחלה חדשה היא כבר המשך ידוע וחסר תכלית, נפרט עוד רגע ומתפצל עד אין־קץ, ועם זאת תמיד כבר חסר תקנה, חסר פתח יציאה, גמור בהחלט.
.
עילי ראונר הוא סופר. ספרו האחרון "השחקן וסיפורים אחרים" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2022.
.
יובל ליבליך, עכברתולים, כהל, 2024
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירי שפירא על המיזוג בין יומן מחלה לספר צביעה ב"לוסי חולה" מאת רועי רוזן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
