שפת נייר: על ספרות דיאספורית
שי פורסטנברג
.
זהו ה"רגע" של הספרות העברית הדיאספורית; כלומר, של ספרות הנכתבת עברית אבל אינה נכתבת בישראל (או אינה נכתבת בהכרח בישראל). כרך 25 של כתב העת המוביל הו!, שהתפרסם בקיץ 2023, הוקדש לספרות מסוג זה וביקש "להציג את הספרות העברית העכשווית במלוא מגוונה הטריטוריאלי", עד כדי כך שליד שמם של המחברים והמחברות שנכללו בגיליון צוינה גם עיר מגוריהם (אלא אם הם חיים בין הירדן והים, ואז לא נכתב אם הם גרים בתל אביב, ירושלים, עכו או מעלה לבונה). דורי מנור, עורכו של הו!, גר כיום בברלין ומשם גם מוביל, יחד עם משה סקאל, את הקמתה של הוצאת הספרים החדשה "אלטנוילנד" לספרות עברית בתפוצותיה השונות, שתתפרסם במתכונת דו־שפתית: בלשון הקודש ובשפת המקום. אבל התופעה חורגת ממפעלותיהם של מנור־את־סקאל. פודקאסט חדש – "מקום אחר" – מוקדש ל"יצירה עברית ברחבי העולם", ובו החוקר אופיר מינץ־מנור מראיין יוצרות ויוצרים הפועלים מחוץ לישראל. הוצאת "ספרי בלימה" מגדירה את עצמה "הוצאה קטנה ל'ספרות יהודית רדיקלית' בירושלים וברלין". ומעבר לזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיותר ויותר מהספרים העבריים המעניינים ביותר כיום נכתבים בארצות הברית ובאירופה. אפילו פה, בכתב העת הצנוע שלנו, חלק מהמערכת חי ופועל מחוץ לישראל.
בדברים הבאים אבקש לצאת נגד החשיבה העברית הדיאספורית. אבל, בניגוד לקולות אחרים שכבר נשמעו בתגובה לכך, לא אעשה זו מתוך דבקות קנאית בשלילת הגלות, וגם לא תוך הצבעה על האופן שבו מישורים המשיקים לספרות, כמו תקציבים או מערכי הפצה, עדיין נטועים עמוק במדינה ובמוסדותיה. אתעלם לעת עתה גם משאלת ההיתכנות של כתיבה שכזו לאורך ימים ודורות שעליה הצביע המחנה המתנגד למהלך זה. במקום זה, אנסה לבחון את הדברים מתוך הספרות עצמה, להראות כיצד ההתעכבות על תפוצות המחברים והמחברות אינה תורמת להבנה טובה יותר של יצירותיהם, ובמקומה להציע מסגרת אחרת למחשבה על זרמי העומק הרוחשים בספרות העברית.
ניקח לדוגמה ארבעה ספרי פרוזה מעוררי עניין שהתפרסמו השנה, ושמחבריהם או מחברותיהם אינם תושבי ישראל ברגע זה. רשימה זו, למען האמת, נבחרה בלי מאמץ רב מדי, ובאופן כמעט שרירותי: נפילת סוכר מאת אוריאן זכאי, צוּלוּל מאת גולי דולב־השילוני, שמיים זרים מאת משה סויסה ותמורה נאותה מאת מאיה ערד. מעבר לעובדה שהם אינם מתגוררים בארץ, מעט מאוד משותף לארבעת הסופרים, לא הגיל, לא הרקע החברתי ולא ההשתייכות האידאולוגית. אבל חשוב מכך – גם הספרים שונים מאוד זה מזה. מה בין "העברית של שבת" שבה סויסה כותב לבליל הלשונות הדרום־תל־אביבי שדולב־השילוני שואף לייצג? האם יש דמיון כלשהו בין מעשיות המוסר שערד רוקמת ובין מסע הגילוי העצמי הנשי הארוך שעוברת הגיבורה של זכאי? נדמה כי הקו המחבר היחיד בין הספרים הוא עצם העיסוק החוזר בחוויית ההגירה, אבל גם זו מתעתעת משנדמה במבט ראשון. כמה מהספרים אמנם עוסקים באופן ישיר בחוויות של מהגרים מישראל (נפילת סוכר, שמיים זרים), אבל במקביל בכל הספרים מסתמנת גם תנועה הפוכה, אל ישראל: צולול עוסק בעולמם של מבקשי מקלט אפריקאים, אחת משלוש הנובלות בתמורה נאותה עוסקת במשפחת עולים מארצות הברית, שמיים זרים מתאר בפירוט את העלייה ממרוקו לישראל, גיבורת נפילת סוכר חוזרת בסוף מסעה ארצה.
העובדה כי קשה למצוא מאפיינים קבועים – לא סוציולוגיים, לא סגנוניים ואף לא תמטיים – בספרות הדיאספורית עשויה להעיד על המגוון של הספרות הנכתבת מחוץ לישראל ועל האיכות שלה, אבל באותה נשימה, היא מקשה על ההתייחסות אליה כתופעה ספרותית. אסור לבלבל בין נתונים חוץ־ספרותיים ובין הספרות כשלעצמה; בין השאלה איפה מתגוררת הסופרת, שהיא בסופו של דבר רכילות, ובין השאלה מה היא כותבת, שבגינה התכנסנו. מובן שסביבת החיים של הכותב משפיעה על יצירתו ועל הנושאים שבהם היא עוסקת. הסופר, כמו שאמר פעם יצחק בשביס זינגר, צריך כתובת. יתר על כן, התגבשותה של קהילת כותבים במקום מסוים יכולה לייצר חממה שתטפח את היצירה ההדדית ושאפשר יהיה לזהות בה מגמות משותפות. אבל מאפיינים שיעידו על שיחה מתמשכת כזו אינם בנמצא, כאמור.
מאפיין אחד מובהק שמשתקף בכל אחד מהספרים הללו אינו מיוחד דווקא להם, אלא למרבית הספרות העברית האיכותית הנכתבת כיום, והוא ה"ספרותיות" המובהקת שלהם. תחת הכותרת הכללית הזו אפשר למנות כמה תופעות דומיננטיות בספרות העכשווית, שכולן מנכיחות באופנים שונים את היותה של הספרות שדה נבדל בעל חוקים משלו. תופעה אחת כזו היא האינטרטקסטואליות, ההתייחסות הגלויה והסמויה ליצירות הספרות ששימשו מקור השראה לספר, שנוכחת במיוחד בספרים שהוזכרו. עבור כל אחד מהם ניתן לזהות ברקע יצירות ספרותיות אחרות שהוא מסתמך עליהן ומשתמש בהן כמקור לגיטימציה לכתיבה. ספרו של דולב־השילוני הוא ניסיון מוצהר להעתיק את נוסח הכתיבה על השטעטל בספרות יידיש לתיאור החיים בדרום תל אביב. סויסה לא חוסך בארמזים לספרות היהודית לדורותיה. זכאי מעמידה בלב הסיפור מודל של עלילת חניכה שהיא מבקשת לבחון. ההשפעה של נבוקוב נוכחת מאוד בכתיבה של ערד בכלל, ובספר החדש בפרט (שמו של אחד הסיפורים מרפרר בגלוי לסיפור הקלאסי אביב בפיאלטה). בתמורה נאותה של ערד ניתן לזהות גם תופעה נוספת החונה תחת הספרותיות, והיא השיח המטא־ספרותי. הנובלה הראשונה בספר עוסקת באשת ספרות (מתרגמת במקרה הזה) ודנה בפנים שונים של החיים הספרותיים – משאלות מהותיות על טבעו של תרגום ועד עניינים טכניים כמו תמחור עבודות. העיסוק הישיר הזה בחיים הספרותיים חוזר בעוד כמה יצירות של ערד כמו קנאת סופרות או אמן הסיפור הקצר, וגם בספרים כמו בחזרה מעמק רפאים של חיים באר, הספר הלא נכון של נעה ידלין, שעת השקרנים של יערה שחורי, תוגת צעצועיך הקדושים של אלעד נבו ואפילו ספר השירה התמנון השבע של שני פוקר. ביטוי נוסף לספרותיות הוא התפשטותה של כתיבה הנענית לחוקים מוגדרים של ז'אנר, ובכך מנכיחה את היותה של היצירה מעשה אמנות מלאכותי. במסגרת המהלך הזה כמה ז'אנרים שנחשבו בלתי קאנוניים, כמו ספרות בלשית או ספרות ספקולטיבית, קנו להם שביתה בלב הסצנה הספרותית הישראלית, וזאת בכתיבה הנענית למוסכמות הז'אנר אך גם בוחנת אותן בגלוי. גם פה מאיה ערד יכולה להיחשב חלוצה, למשל בספר מאחורי ההר, שבו חוקר ספרות בלש נקלע בעצמו לחקירת תעלומה. סופרים נוספים שהלכו בנתיב זה הם דרור משעני ושמעון אדף.
אפשר לראות בכך כמעט סתירה: מצד אחד, הספרות הנכתבת כיום מעלה על נס את היותה ספרות, ומצד אחר – השיח על הספרות בורח מעיסוק חזיתי בספרות עצמה ומבכר קטגוריות חיצוניות לה, כמו "הספרות הדיאספורית". למעשה, העיסוק בספרות הדיאספורית מנכיח פן חשוב נוסף בדלדול השיח. רבים מכותבי העברית מחוץ לישראל מבכים את שלילת זכאותם לקבל פרסים ספרותיים בישראל, ובראשם פרס ספיר. (הם אינם מציינים כי הגבלת הפרס לתושבי המדינה הביאה גם לתוצאות בלתי צפויות, כאשר עלא חליחל, סופר ישראלי ערבי, נכלל ברשימה לפרס ב־2019 על ספרו להתראות עכו, שנכתב במקור בערבית.) אני לא מבקש לצדד במגבלה זו, אלא לשאול מדוע שאלת הפרסים מרכזית כל כך. מעבר לעניין הכלכלי הנלווה לכך, החשוב ללא ספק בפני עצמו, נדמה לי כי יש בזה עדות לחשיבות ההולכת וגוברת שיש לפרסים בשיח הספרותי, על חשבונה של ביקורת השואפת לגיבוש הקאנון ולסימון טעם. במובן זה, אפשר לראות את התופעות שהוזכרו למעלה לא כסותרות אלא כשני פנים של תופעה אחת: הספרות נדרשת לשאת על עצמה גם את הביקורת ולהיהפך למרחב פרשני.
שאיפתה של הביקורת בעבר לגיבוש קאנון ספרותי עברי הייתה תוצאה של התפיסה שראתה בספרות נכס לאומי. גרשון שקד, אולי הנציג המובהק של ניסיון זה, ניסח זאת בבהירות: "הקתרזיס הפוליטי שאותו מעוררת היצירה הספרותית חשוב לחברה הישראלית: הוא מראה לה את הצד השני של המטבע ומעורר אותה להירתם לפעולה פוליטית עניינית" (תמונה קבוצתית, דביר 2009, עמ' 429). שקד משוכנע כי הספרות ממלאת תפקיד קריטי בתוך המערכת הלאומית, היא המוכיחה בשער המציגה את המציאות במלוא מורכבותה המוסרית, וכך מאפשרת נקיטת עמדה מושכלת יותר. מכאן גם נובעת חשיבותו של המבקר, המעלה על נס את היצירות שמסוגלות למלא את התפקיד הזה, מתווך ביניהן ובין הקהל ומציע פרשנות שעוזרת למסרים שלהן להישמע בבהירות.
נדמה לי כי אף אחד כיום לא יכול לטעון שהספרות העברית ממשיכה למלא תפקיד כזה. אפשר להתווכח אם היא אי פעם עשתה זאת, אבל לכל הפחות הייתה לה היומרה לכך. אפשר גם להתפלמס בשאלה מה הוביל לשינוי – התרופפות הרגש הלאומי, ההשתחררות מכוחם הדכאני של גברים אשכנזים, או נטפליקס. כל העלאת הסבר תקפל בתוכה גם נקיטת עמדה מול התהליך. אבל על התהליך עצמו – שבירה מוחלטת של החוזה בין הלאום והספרות – אין עוררין.
עובדה זו גם מחזקת בעיניי את חוסר התכלית שבמושג הספרות הדיאספורית. ברגע שאין כל זיקה הדדית בין הספרות והלאומיות, אין הבדל בין סופרת החיה בתל אביב ובין כזו החיה בניו יורק או בכתריאליבקה. הספרות העברית כיום, מעצם היותה ספרות, נמצאת בעמדת מיעוט בחברה שבתוכה היא נכתבת, גם אם חברה זו דוברת עברית.
המחשבה על ספרות שאינה יכולה לחשוב על עצמה כמשתתפת בשיח ציבורי, הכרותה מלשון הדיבור המקובלת, עשויה להסביר את תופעת כינונה של הספרות כרשות בפני עצמה. דלז וגואטרי, התאורטיקנים של ספרות המיעוטים, מסבירים כי ישנם שני נתיבים לכתיבה עבור מי שאינם חשים בני בית בלשון: מצד אחד ישנה "הספרות המינורית", שהם מזהים עם קפקא ועם קבלת דלות הלשון כמו שהיא. ומנגד הם מציבים את הרצון לחתור אל השפה בגילומה הטהור ביותר – "שפת נייר" ספרותית. "הניסיון הזה," הם כותבים, "מוביל למאמץ נואש של רה־טריטוריאליזציה סימבולית על בסיס של ארכיטיפים, של קבלה ושל אלכימיה" (קפקא – לקראת ספרות מינורית, רסלינג 2005, עמ' 50. מצרפתית: רפאל זגורי־אורלי ויורם רון). אצל חבריו של קפקא, יהודי פראג דוגמת מקס ברוד, תנועת הנפש הזו התגלמה בהצטרפות לתנועה הציונית. אצל ממשיכיהם, הסופרים העברים הדיאספוריים, היא מתבטאת באופן הופכי; הניסיון לחזור אל הספר מביא אותם לנסות ולקומם מעפרם מרכזים עבריים באירופה ובאמריקה. אחרי שזך גייס אותו למאבקו באלתרמן, ופרי למלחמתו במעגננים, שוב מופרעת מנוחת העולמים של דוד פוגל, והפעם כדי להיות נביאם של הכותבים בתפוצות.
אבל, ואת זה חשוב לשוב ולהדגיש, תפיסת הספרות כמרחב נבדל הפונה לתוך השפה כדי להצדיק את קיומו אינה מייחדת את הכתיבה העברית בתפוצות, אלא מתקיימת במרבית היצירות העבריות המעניינות הנכתבות היום בארץ ובעולם. גם בספרות היוצאת משורות הציונות הדתית, במידה רבה המגזר הלאומי ביותר בישראל כיום, הופנמה כבר המשוואה הזאת. הכתיבה המתבססת באופן נרחב על המקורות, שבה מתהדר הנוסח השירי הרווח במשיב הרוח ודומיו, נובעת מעמדה המכוננת את העצמי מתוך חיכוך מתמיד במרחב טקסטואלי עשיר. דמות ה"אני" המשתקפת מתוך הנוסח הזה אינה נזקקת לתיווכן של מסגרות לאומיות בגישתה לאוצרות הרוח של העם היהודי, אלא רואה בניסיון האישי את הכלי הפרשני האפקטיבי ביותר. כך למשל הגדירו עורכי כתב העת את פרויקט "חמשת חומשי השירה" שכלל כרכי שירה המוקדשים לחומשי התורה: "זהו ניסיון להוסיף קומה של פרשנות אישית שירית לקריאה בתורה, שפסוקיה מטלטלים את הקורא ואת הכותב עד כלות הנפש." אפילו הטקסט המקודש מופקע מתפקידו הלאומי ונהפך לראי לרגש כמוס.
מוקדם עוד לומר, אבל התגייסותו של משיב הרוח לפרויקט "הנני" – הוצאת חוברות שירה למפקדי צה"ל לאחר אירועי השבעה באוקטובר בשיתוף מפקדת קצין חינוך ראשי – עשויה להעיד על שינוי מגמה זו ועל ניסיון ציוני־דתי לחלוש על עמדה כלל־לאומית. בכל אופן, גם בקרב המעורבים בדבר נתפס מהלך זה כמבטא שינוי עמדות, כפי שמעידים דבריו של קצין החינוך ראשי בפתח החוברת הראשונה, הקובעים כי מטרתה "להצית מחדש את הרוח הישראלית הגדולה", קרי: להקים לתחייה דבר שאבד.
.
שי פורסטנברג הוא מתרגם, כותב וחבר מערכת "המוסך".
.
>> במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: חוה שוורץ על "לדמות את ירושלים" מאת סדרה דיקובן אזרחי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
