היה או לא היה: על "כַּאן יַא מַא כַּאן: סיפורי עם מבִּלַאד אלשַּׁאם"
רוית ראופמן
.
איך לגשת לרשימה על אודות הופעת קובץ סיפורי עם מן הלבנט בעברית? האם פרויקט התרגום מערבית לעברית, מעשה ייחודי ויצירתי כשלעצמו, הוא הבשורה החשובה שלפנינו? ובאיזה אופן מזמן פרויקט זה מפגש החורג מעבר למפגש בין שפות – מפגש בין תרבויות, על שלל מטעניו בסבך הצפוף של המזרח התיכון בימים אלה ובכלל? ואולי יש להתמקד בסיפורים כעומדים בפני עצמם, לצלול, כדרכם של סיפורי עם, אל מרחב הנע בין פנטזיה למציאות, מרחב המציג בפנינו עולם של כמיהות, מלחמות, אהבות וקנאות, באופן המשקף את הרוח האנושית באשר היא? כנהוג בספרות העממית סיפורי הקובץ נושקים לסוגיות ספרותיות, חברתיות, לאומיות, לשוניות, פסיכולוגיות, מגדריות והיסטוריות. אם כן, מה בכל זאת מייחד את כַּאן יַא מַא כַּאן?
מקומה של הספרות העממית בשיקוף תופעות ומגמות חברתיות ולאומיות אינו עניין חדש, וכך גם היותה שותפה פעילה בעיצוב והבנייה של תופעות ומגמות אלו. ובכל זאת, נדמה שכל עת מביאה איתה רוחות חדשות המזמנות התבוננות מחודשת במערכת יחסים דו־כיוונית זו – בין מציאות חברתית, לאומית, פוליטית, לבין ביטוייה של מציאות זו במרחב הסיפורי העממי. כשקוראים את כַּאן יַא מַא כַּאן: סיפורי עם מבִּלַאד אלשַּׁאם מעניין להתבונן במערכת יחסים זו. הספר הוא תרגום לעברית של שישים סיפורים מתוך קובץ של שני כרכים בשם חִכַּאיַאת וחִכַּאיַאת, שמקובצים בו סיפורי עם שאספה הסופרת והחוקרת הלבנונית נג'לה ג'ריצאתי ח'ורי ממספרות שונות (נשים בעיקרן, לרוב ממחנות פליטים לבנוניים) מ־1975, השנה שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון, ועד 1995.
הביטוי שבכותרת קובץ הסיפורים, "כַּאן יַא מַא כַּאן", הוא פתיחה מסורתית לסיפורי עם ערביים, בדומה ל"היה היה פעם", ופירושו המילולי הוא "היה או לא היה". בביטוי זה נרמזת האפשרות שהסיפור עשוי להיות בדוי באותה מידה שהוא עשוי להיות אמיתי. ביטוי זה אוצר בתוכו את תפיסת סיפורי העם כמשמרים משהו מפלא הילדות, גם למבוגרים. חוויות היסוד שלנו כילדים הן בו־זמנית מציאותיות ופלאיות שכן בראשית החיים, בהיעדר ידע פורמלי, המציאות נתפסת כפלאית. כמו חוויות אלה, סיפורי העם מנכיחים בו־זמנית את המציאות ואת הפלא. כפי שניסח זאת דונלד ויניקוט, אם התאפשרה בילדות תקופה מספקת של אשליות בזכות "האם הטובה דיה", מצויד הפרט בהמשך החיים באמונה כי העולם הוא מקום טוב ובטוח, על אף התלאות שבדרך. בדומה לכך פועל גיבור המעשייה, הצולח את האֵימוֹת הגדולות ביותר ומגיע בסוף הסיפור אל חוף מבטחים. הסיפורים בקובץ כַּאן יַא מַא כַּאן נעים בין המציאות החברתית, הגאוגרפית והביתית של הנשים המספרות, לבין עולם של פנטזיות המשקפות הן את ייחודיות החברה המספרת והן את הפנטזיות האוניברסליות של האדם. פסקת הפתיחה של הסיפור "גנב בשם אלוהים" (עמ' 138) מבטאת את המתח הזה בצורה חיננית:
"הַסִּפּוּר הַזֶּה בֶּאֱמֶת הִתְרַחֵשׁ,
וְאֵינוֹ סְתָם כָּזָב שֶׁיָּצָא לִי לְקוֹשֵׁשׁ.
אַבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת בֶּאֱלֹהִים,
שֶׁיִּתָּכֵן כִּי הַדְּבָרִים מֻמְצָאִים."
הסבר אחר ליסוד הפלאי במעשיות העממיות מתייחס ליכולתו של הפלא לספק מקום מפלט מפני מציאות מטרידה, ולשמש כמשכנן של משאלות לעולם טוב יותר. הסבר זה מתייחס להיבטים המקומיים של הסיפור יותר משהוא מתייחס להיבטיו האוניברסליים. בכַּאן יַא מַא כַּאן קיים שילוב בין האוניברסלי למקומי, כאשר מחד, הספר מציג זיקה עמוקה למסורת ערבית רחבה, ומאידך הוא מתכתב עם מסורות עממיות בין־לאומיות החורגות מעבר למרחב תרבותי ספציפי.
המפלצות המופיעות בקובץ, המאכלסות את הספרות העממית הערבית, דוגמת הע'ול והע'ולה, וכן השדים הערבים דוגמת הג'יני והעִפְרִית, מהווים מצד אחד סממני תרבות מקומיים בעלי מאפיינים ייחודיים, אך מצד שני הם קשורים בקשר הדוק למכשפות ולפיות האירופאיות ולסוכנים מאגיים בתרבות היהודית. הדמויות הערביות דוגמת הסולטאן, הווזיר, הדרוויש והפלאח, מעניקות לקובץ את הצביון הערבי המקומי שלו ונוטעות אותו בתוך המסורת הערבית הרחבה, אך בה בעת הן משתבצות בתוך תבניות המוכרות לנו ממסורות אירופאיות ובין־לאומיות אחרות. הסיפורים עצמם חושפים פרקטיקות ערביות כלליות ויום־יומיות, אך לרבים מהם יש מקבילות בספרות העממית האירופאית והבין־לאומית, ואף אפשר לסווגם לטיפוסים סיפוריים מוכרים: "האח והאחות", "כחול הזקן", "היפה והחיה", "סינדרלה". בעוד שההבדלים בין הדמויות עשויים להעיד על מאפיינים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, נקודות הדמיון הרבות חושפות תשתית נפשית משותפת.
בכך, מעצם קיומו של קובץ זה, ובלי כוונת מחבר בהכרח, אפשר לראות בו גם מעשה פוליטי שביכולתו להוות גשר בין עמים. עניין זה מקבל משנה תוקף מעצם הופעתו בתרגום לעברית, ותשומת לב רבה הוקדשה למעשה התרגום במטרה להנגיש את הקובץ לקוראות ולקוראים בעברית באופן חי ורענן. באחרית הדבר של הקובץ, מתייחסים לואי ותד ויהודה שנהב־שהרבני לכך שסיפורי העם הם בראש ובראשונה פעולה חברתית, והם "מציעים מצע עשיר של נתונים לחקירות היסטוריות, תרבותיות, סוציולוגיות ופוליטיות במגוון של דיסציפלינות" (עמ' 303). ותד ושנהב־שהרבני מתווכחים עם עמדות הרואות בסיפורי העם שיירים של העבר, ומבקשים "להפך את המבט, ולהחזיר את הקסם אל קדמת הבמה וההווה […] לקרוא את הסיפורים הללו כצורה של התרסה נגד העריצות של הרציונליות, של בית הדין של התבונה" (עמ' 304). על דבריהם אפשר להוסיף כי הקסם השב אל קדמת הבמה הוא אותו קסם שראשיתו בינקות, והוא ממשיך ללוות אותנו לאורך חיינו הבוגרים. קריאה בקובץ מעוררת אף את התקווה כי אם נסכים להישבות בקסם זה, נוכל אולי להתעלות מעבר למתחים עקרוניים ועקובים מדם המלווים את חיינו במזרח התיכון.
ואולם, ניכר כי עיקר הקונפליקטים המשתקפים בסיפורי הקובץ אינם קונפליקטים בין עמים, אלא קונפליקטים הקשורים למאבק בין המינים. האפיון המגדרי של הקובץ הוא מובהק: מרבית המספרות הן נשים שלא בהכרח נהנו מזכויות יתר בחברה המספרת, הנשלטת על ידי גברים. הסיפורים מלאים היבטים מיניים – חלקם משקפים מציאות מינית, חלקם מאפשרים מנוסה אל עולם חופשי יותר מבחינה מינית ועוד. על כך כותבת נג'לא ג'ריצאתי ח'ורי בהקדמה: "יש סיפורים שמסופרים על ידי נשים ומיועדים לנשים בלבד. בסיפורים הללו הנשים ממלאות את התפקידים הראשיים, והגברים, ובעיקר הבעלים, נמצאים בעמדת נחיתות. האם בדרך זו הן "נוקמות" על אורח חייהן? "בחברה שבה שולטים גברים, נשים משתמשות באלף ואחת תחבולות כדי לעמוד על שלהן" (עמ' 15).
בספרות העממית הפלסטינית לנשים יש תפקיד כפול. הן אמונות על שימור המסורת באמצעות סיפורי העם, שבהם הן המספרות והגיבורות כאחת, ובמקביל המרחב הסיפורי הוא הזדמנות בשבילן להשמיע באופן עקיף את מצוקתן בתוך חברה המקפחת אותן. עניין זה בולט בקובץ שלפנינו, והוא כולל דוגמאות רבות לכך. הינה דוגמה אחת מתוך הסיפור "אבו נואס והוד מעלתו" (עמ' 21), הנפתח בפסקה המחורזת הבאה:
"הָיֹה הָיָה, אוֹ אָז, אֵי־שָׁם,
כָּעֵת נְסַפֵּר וְאַחַר כָּךְ נִישַׁן,
עַל קֹשִׁי וְעַל בֶּכִי,
עַל גַ'עְפָר הַבּוּרְמֶכִי,
עַל צִפּוֹרִים שֶׁבַּשָּׂדֶה הוֹמוֹת,
קוֹטְפוֹת פַרְפַחִינָה וְגַרְגֵּר טוֹעֲמוֹת,
נְסַפֵּר כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת כָּל הַמִּלְחָמוֹת."
לצד החריזה הזורמת, שהיא דוגמה למלאכת התרגום המעולה של הקובץ ולנופך הקסום העולה משורות אלו, אפשר לראות בגרסה העברית גם הזמנה של הנשים הקוראות בעברית להחזיק את האינטרס המשותף נגד המלחמה המיוחסת לגברים. בה בעת פסקה זו מזמנת הצצה אל העולם הערבי, על סמליו התרבותיים והחברתיים. ז'אנר המעשייה, שהוא בו־בזמן אוניברסלי ומקומי, מתאים במיוחד לשמש כסוכן המזמין לחיבור בין עמים לא דרך טשטוש ההבחנות, אלא להפך. בכַּאן יַא מַא כַּאן ובכלל, סיפורי העם מבחינים בין עמים, בכך שהם משמרים את נכסי התרבות והלאום ומהווים קוד תרבותי, אך רבים מהנושאים הבסיסיים המטופלים בהם, לפחות בסוגת המעשייה, מסייעים להשיל את המחיצות בין קבוצות, לדבר על יחסי משפחה, אהבה, קנאה, בגידה וכמיהות אנושיות החורגות מעבר לקבוצה אתנית כזאת או אחרת.
.
פרופ' רוית ראופמן היא פסיכולוגית קלינית, סופרת, חוקרת ספרות ופסיכואנליזה, ראש החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מלבד פרסומיה האקדמיים פרסמה שירה ופרוזה. ספרה "לרגל הנסיבות" ראה אור בהוצאת כנרת בשנת 2019. ספרה "משחקי חברה" ראה אור בהוצאת רימונים בשנת 2010. פרט לכך פרסמה שירים בבמות שונות, ובהן המוסך, עיתון 77, וכן רשימות על שירה ופרוזה.
.
נג'לא ג'ריצאתי ח'ורי, כאן יא מא כאן: סיפור עם מבלאד אלשם, מכון ון ליר ופרדס, 2024. מערבית: מתרגמים רבים
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: אמיר בן פורת על כדורגל בשירה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
