רשימה | שורות קצוצות על כדורגל

שורות קצוצות על כדורגל

אמיר בן פורת

.

לֹא צָהֳלַת מְנַצְּחִים וְלֹא שִׁכָּרוֹן שֶׁל כֹּחַ,

לֹא יְהִירוּת גַּסָּה וְלֹא הִתְפָּרְצוּת שֶׁל שִׂמְחָה:

עֹנֶג צָלוּל נָח עַל פָּנָיו שֶׁל הַנַּעַר,

מָתוֹק וְעָדִין כְּאֶנְקַת אַהֲבָה,

צוֹרֵב כְּהִתְעַנְּגוּת שֶׁל הַחַי עַל עֶצֶם קִיּוּמוֹ,

כִּפְלִיאָתוֹ עַל רֹךְ הָעֵשֶׂב וּתְבוּנַת הָאֲדָמָה. 

(תמיר גרינברג, "על הבעת פניו של ולאוביץ' בהבקיעו שער לרשתה של נבחרת גרמניה", על הנפש הצמאה, עם עובד, 2000)

.

 הולדת שירת הכדורגל

זמן קצר לאחר הולדתו של הכדורגל המודרני במחצית השנייה של המאה התשע עשרה באנגליה, נהייה המשחק פופולרי ביותר בקרב המעמדות הנמוכים. אלו הביאו עימם למגרשי הכדורגל מסורת של שירה עממית שהייתה לבת לוויה של המשחק. כמה מן השירים הושאלו מהפלייליסט העממי המוכר היטב לבני מעמדות אלה. לעיתים הותאמו מילים למנגינה מוכרת, ולעיתים גם המלל וגם המוזיקה נכתבו בידי מקומיים. גם שירה אופראית הושאלה לשם העניין. לשירה במגרשי הכדורגל היו כמה פונקציות, למשל, עידוד לשחקנים, ביטוי של זהות קולקטיבית וסתם לעשות שמח. במונחי התרבות של הימים ההם השירה העממית קוטלגה כנמוכה ביחס לשירה שקוטלגה כתוצר של תרבות גבוהה, שכתבו משוררים נודעים וצרכו המעמדות הגבוהים באנגליה. לאחר מלחמת העולם השנייה חלה תמורה בשירת הכדורגל באנגליה, ומשוררים מן השורה הראשונה החלו לכתוב על משחק הכדורגל. יש התולים זאת בשינויים שחלו בכלל התרבות האנגלית, שהובילו לטשטוש הגבול בין תרבות נמוכה לתרבות גבוהה, ויש המסבירים את התופעה בהתגוונות של קהל אוהדי הכדורגל: בני המעמדות הגבוהים החלו למלא את יציעי האצטדיונים. יש מי שמשער כי הדבר קרה בעקבות ההיעשות הקפיטליסטית המואצת של אנגליה. למרבית המשוררים הללו יש מכנה משותף: היותם חובבי כדורגל. הביטוי הכי ממשי לתמורה היה בכך שמועדוני כדורגל אנגלים החלו לגייס "משוררי חצר" (poet laureate) : משוררים ידועים שבמשך תקופה קצובה משמשים המשוררים של המועדון בתמורה למענק כספי. כיוון שיצירותיהם של משוררים אלה פורסמו בעלון של המועדון, נמצא לו קהל קוראים שבוי. על הזיקה ההולכת וגוברת בין הכדורגל לתרבות הגבוהה העיר ט"ס אליוט: "הכדורגל נהפך לאחת מן האושיות של התרבות האנגלית" (Towards the Definition of Culture, Faber & Faber, 1948).

.

שירת כדורגל אצלנו בבית

כפי הנראה, בשנות השמונים של המאה הקודמת למשחק הכדורגל בישראל, שפרופסור ליבוביץ כינהו "עשרים ושניים חוליגנים רצים אחר כדור", החלה להתלוות שירה עממית מקומית, כזו השופעת חיבה רבה למועדון המסוים ואינה שוכחת להכפיש את יריביו. כמו במקומות אחרים, כמה מהשירים שאולים מרפרטואר קיים, ובכמה מהם הליברטו הוא מקומי־מקורי, והמנגינה שאולה. לעיתים פזמונאי ידוע התבקש לחבר מילים ומנגינה כדי להאדיר את הישגיו של המועדון, כגון זכייה באליפות הליגה או בגביע ההתאחדות לכדורגל. המילים פשוטות, עממיות, לעיתים עמוסות לעייפה ברגשות ובמנגינה שהתאמנה היטב לאוזני האוהדים: החרוזים עניים והרגשות עשירים. באצטדיון הכדורגל האוהדים מחזרים אחר מועדונם: "אני אוהב אותך הפועל/בית"ר/מכבי". שירת הכדורגל הפועמת במגרשים היא העממיות במיטבה: היא מספקת לאוהדים, שמרביתם מן המעמדות הנמוכים, תחושה יציבה של שייכות והזדהות. 

מי שעוסקים בשירה כתובה בלבד יתקוממו: מצידם שירת כדורגל אינה שירה, אלא שייכת לכל היותר למעמד הנחות של פזמון. ברם, מה יאמרו הטהרנים אשר לשורות הקצוצות הלקוחות משיר זה שכתבו אוהדי כדורגל?: "אגדות נרקמות בלילה/ ציפורים כבר נמות וחולמות/ חרישי הוא הלילה ואפל/ כוכבים מלמעלה שואל" (המחבר אלמוני) היכן עובר בדיוק הקו המבדיל בין השירה לשירת כדורגל? הסיפא של השורות הקצוצות הללו – "והפועל זונה, הפועל זונה" – עדיין מותיר מקום לספק.

בלי לבקש רשות ובלי להתנצל, החלה לצמוח בישראל, ואף טרם הקמת המדינה, שירת כדורגל שנכתבה בידי משוררים ותיקים המוכרים לקהל חובבי השירה במקומותינו, ובידי משוררים צעירים שרק החלו את דרכם. יש מי שנוגע בגוף הכדורגל עצמו, ויש מי שנוגע אך באיבר נגזר מסוים שלו; יש מי שעוסק בדבר עצמו, ויש מי שהכדורגל משמש לו מטפורה כדי לתאר משהו אחר. 

*

עוד בטרם מדינה כבר היה כדורגל בפלשתינה. כדורגל בטעם פוליטי. בשנת 1932 כתב אלכסנדר פן: "מפקד אדום עורך לו "הפועל",/ ומתכנסים אנשי לבן ותכלת. …// ונודלמן, זה קיצוני שמאלי/ גם במשחק ה ש מ א ל מבקיע שער" ("הרהורים", שירים ב, הקיבוץ המאוחד, 2005). ייתכן כי מדובר בשיר הראשון שנוגע במשחק הכדורגל שנכתב בידי משורר ישראלי נודע. 

גם בעשורים הראשונים למדינת ישראל נרשמה מעט מאוד שירת כדורגל. מה שהניע־פיתה משורר ישראלי נודע לכתוב על כדורגל היה כשמשחק הכדורגל היה לאירוע לאומי. 

כאלה היו משחקיה של הנבחרת הישראלית, ואז נמצאו משוררים שלא יכלו להתאפק. כך כתב נתן אלתרמן על משחקה של נבחרת ישראל מול זו של ברית המועצות במוסקבה יולי 1956: "וּבֵינְתַיִם כָּל עָרִים וּמוֹשָׁבוֹת בְּיִשְׂרָאֵל קוֹלְטוֹת/ גַּלֵּי אַלְחוּט לְאֹרֶךְ וְלַקֹּצֶר…/ הַכִּכָּרוֹת וְהָרְחוֹבוֹת כִּמְעַט רֵיקִים מֵאֵין אָדָם. מָה נְפָרֵשׁ/ וּמָה נוֹסִיפָה? מַמָּשׁ עֹצֶר.// וְקוֹל הָאִצְטַדְיוֹן הַמּוֹסְקְבָאִי נִשָּׂא" ("איבנוב ורבינוביץ", הטור השביעי, ספר שני, הקיבוץ המאוחד, 1973). שיר זה נכתב לאחר משחק הגומלין של נבחרת ישראל כנגד נבחרתה של ברית המועצות, שנערך ברמת גן. אללי, ישראל הוכתה, 5-0. גם על משחק הגומלין שנערך באצטדיון רמת גן כתב אלתרמן: "מָה נְכַחֵד? הָיָה זֶה תַּעֲנוּג. הָיְתָה זוֹ הֲנָאָה כְּהִלְכָתָהּ וּכְתִקּוּנָהּ/ לִרְאוֹת כֵּיצַד נִבְחֶרֶת יִשְׂרָאֵל נִלְחֶמֶת בַּנְּפִילִים בְּלִי לֶכֶת תֶּמֶס כְּמוֹ דּוֹנַג" ("הרהורי אצטדיון והערת אגב", הטור השביעי, ספר חמישי, הקיבוץ המאוחד, 1995). ישראל הפסידה רק 2-1 . לידיעת הקורא הצעיר, לא היו אז שידורי טלוויזיה, ובכל זאת העם ראה את הקולות: "גַּם אוֹתִי רִתֵּק קוֹלוֹ שֶׁל נְחֶמְיָה בֶּן אַבְרָהָם … יֻגַּד שִׁבְחוֹ: הָיָה זֶה מַעֲשֵׂה אָמָּן" (שם), כתב אלתרמן על אותו המשחק. האירוע המפעים הזה עורר גם את אמיר גלבע: "כְּבָר עָמַד יוֹם מְצַפֶּה לָבוֹא לֵיל/ וּמֵרָחוֹק, מִמִּזְרָח, עָלוּ קוֹלוֹת/ אֵל – אֵל יִשְׂ – רָ – אֵל -/ פַּעַם גָּבְרוּ הַקּוֹלוֹת וּפַעַם בָּאוּ בְּנָמוֹךְ … וְכָל הָעָם צוֹפִים מִסָּבִיב/ כְּבִתְמוּנַת-קְרָב עַתִּיקָה … וּבְרוּחַ נוֹשְׁבָה גַּם קוֹלִי נִשְׁבָּה/ קוֹרֵא/ כְּבִילֵל/ אֵ ל אֵ ל יִ שְׂ רָ אֵ ל" ("ישראל", כל השירים, כרך א, הקיבוץ המאוחד, 1987). 

למעט משוררים אחדים, בעשורים הראשונים למדינת ישראל לא נכתבה שירת כדורגל. אך החל בשנות השמונים ואילך כמה מן המשוררים הוותיקים כמו מאיר ויזלטיר, אריה סיון, אמיר גלבע, אהרן מגד, אהרן אלמוג, תמיר גרינברג, רפי וייכרט, רוני סומק, יהודה עמיחי ואחרים כתבו על כדורגל. משוררים צעירים (בגילם ובפרסום שירתם) ראו כי טוב וכתבו על המשחק. הזיקה החד־חד כיוונית בין מגדר לכדורגל נפרמה, וגם משוררות החלו לכתוב על כדורגל.

טיפין טיפין. שירת כדורגל החלה להתפרסם במוספי התרבות והספרות של העיתונות היומית, וכמו כן בכתבי עת – לאו דווקא כאלה שייעודם הוא ספורט בכלל, או כדורגל בפרט. בשנת 2009 כינס גלעד מאירי אנתולוגיית שירי כדורגל שירת בשם קורה פנימית. בשנת 2021 הופיעה אנתולוגיה נוספת של שירי כדורגל, גם היא בעריכת מאירי, בשם קריאת משחק (מקום לשירה). עקומת הפרסומים של שירת כדורגל עדיין נמוכה מאוד ביחס לכלל השירה הישראלית. היא נוטה להתרומם לזמן־מה כאשר מתרחש אירוע המעסיק וממלא את כלי התקשורת, כמו למשל המונדיאל. 

כך למשל כתב טוביה ריבנר, מדור המשוררים הוותיקים: " אֵין כֹּרַח לִכְתֹּב שִׁיר עַל כַּדּוּרֶגֶל/ גַּם בְּהִתְקַיֵּם הֲמוֹנְדִיאל 2010 … אֲבָל אִם אֹמַר בְּשִׁירִי לַכַּדּוּרַגְלָן הַשָּׁחוֹר מִגָּאנָה/ כִּי רָצִיתִי מְאֹד שֶׁקְּבוּצָתוֹ תְּנַצֵּחַ" ("אורגואי-גאנה", שירים סותרים, אבן חושן, 2011). ועוד: "רַגְלֵי יָשִׁישׁ מוֹלִיכוֹת אֶת הַגּוּף הַכָּבֵד/ לַשֵּׁנָה הַפּוֹתַחַת עַצְמָהּ לַנְּשָׁמָה/ לִנְשֹׁם בָּהּ./ בַּבֹּקֶר חוֹזְרוֹת הַמִּלִּים: בְּרָזִיל – מֶקְסִיקוֹ אֶפֶס אֶפֶס" ("מונדיאל 2014", פרשת דרכים, קשב לשירה, 2015). יעל שרף, מן הדור הצעיר של כותבים.ת על כדורגל: "בְּכָל הֲמוֹנְדְּיָאל הַזֶּה/ לֹא מוֹצֵאת אֶת עַצְמִי. … הַדֶּשֶׁא עוֹשֶׂה לִי אָלֶרְגִּיָּה/ הַבִּירָה בְּחִילָה/ הָרְשָׁתוֹת קְרוּעוֹת בִּשְׂעָרִי/ וְהַשּׁוֹפֵט בֶּן זוֹנָה " ("שחקנית ספסל", גג 16, 2007). רוני סומק, מדור הביניים: "לָכֵן מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחְזִיר אֶת הַכַּדּוּר/ לְמִגְרַשׁ חַיָּיו צָרִיךְ לְמַלֵּא אוֹתוֹ שׁוּב/ בִּשְׂעַר אִשָּׁה שֶׁאָהַב" ("הנבדל של האהבה", אלג'יר, זמורה ביתן, 2009). ואודי שרבני פרסם מחזור של שישה עשר שירים, כל אחד מהם על נבחרת לאומית שהשתתפה בתחרות היורו (הארץ, 16 ביוני 2012).

מסקירת (כמעט) כל השירה הנוגעת במשחק הכדורגל – וכפי הנראה אין היא מרובה עדיין – אפשר לסמן שלוש מגמות עיקריות:

הראשונה היא שירת כדורגל המעוגנת בהקשר הלאומי. כזו היא השירה שהוזכרה לעיל, אלתרמן וגלבע כנמשל. זו שירה סמלית המייצגת את הרוח ואת הזהות הלאומית באמצעות משחק הכדורגל. כאמור לעיל, היא נוטה להופיע כאשר כדורגל ולאומיות חוברים יחד, כאשר "כל העם עומדים מאחורי הנבחרת הלאומית" (אריק הובסבאום, לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, רסלינג, 2006). 

השנייה היא השימוש בכדורגל כמטפורה: שירה המגלגלת את הכדור למחוזות אחרים. למשל אצל אריה סיון: " הַפּוֹעֵל בְּאֵר שֶׁבַע יָרְדָה לַלִּיגָה הָאַרְצִית/ בְּדִיּוּק בַּיּוֹם שֶׁהַלַּוְיָן הַסִּינִי צָף בִּשְׁמֵי הַנֶּגֶב … // הַאִם יֵשׁ קֶשֶׁר כָּלְשֶׁהוּ בֵּין הַפֶנוֹמֶנוֹת הָאֵלּוּ?" ("הפועל באר שבע ירדה", לחיות בארץ־ישראל, עם עובד, 1984). אצל רוני סומק: " מָה נִשְׁאַר מִבְּעִיטַת הַגַּעְגּוּעִים/ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי?/ אוּלַי כַּדּוּר מִתְגַּלְגֵּל עַל דֶּשֶׁא נוֹבֵּל/ בֵּין שַׁעַר הַמִּזְרָח לְשַׁעַר הַמַּעֲרָב." ("ריה"ל מדריד", המתופף של המהפכה, זמורה ביתן, 2001). אצל יהודה עמיחי: " וּבֵין הַעַרְבַּיִם בָּאוֹר הָאַחֲרוֹן רָאִינוּ/ מִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל קְטַן מִדּוֹת בֵּין הַיְּעָרוֹת … שַׂחְקָנִים מֵתִים שִׂחֲקוּ וְלֹא נִרְאוּ/ וְהַמַּשְׁרוֹקִית קוֹנְנָה כְּמוֹ נָשִׁים מְקוֹנְנוֹת" (שיר מס' 11 מהמחזור "טיול יהודי: השינוי הוא האלוהים המוות נביאו", פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998). אצל מאיר ויזלטיר: "כְּמוֹ חָלוּץ בּוֹדֵד בַּשַּׁעַר שֶׁבָּעַט/ כַּדּוּר מֵעַל שׁוֹעֵר מוּטָל בַּבֹּץ" ("לא תעשה לך", מכלול שירים, כרך ב, הקיבוץ המאוחד, 2016). ואצל אודי שרבני: "אֲנִי נִגָּשׁ אֶל הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁשַּׂחְקַן כַּדּוּרֶגֶל/ נִגַּשׁ אֶל הַפֶּנְדֶּל הַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ בְּאוֹתוֹ מִשְׂחָק" ("הפנדליסט", אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך, הקיבוץ המאוחד, 2019). 

השלישית היא נוסטלגיה: כפי הנראה לא הגיל הוא שאחראי לנוסטלגיה, אלא גם משוררים.ות צעירים.ות מתרפקים.ות על העבר. נוסטלגיה היא התמה השכיחה ביותר בשירת הכדורגל, ואפשר למנות אותה כמרכיב בולט ודומיננטי. כך אצל אהרן אלמוג: "לַמְּנַצֵּחַ עַל מוֹת/ שַׂחְקַן כַּדּוּרֶגֶל וָתִיק/ מְשַׂחֵק שֵׁשׁ בֵּשׁ בַּעֲרֹב יָמָיו" ("למנצח על מות שחקן כדורגל", אם תראו סוכה יפה, הקיבוץ המאוחד, 2004). אצל רפי וייכרט: "הַיֶּלֶד בָּעַט בַּכַּדּוּר וְהֶחֱטִיא אֶת הַשַּׁעַר/ בְּעֶשְׂרִים סֶנְטִימֵטֶר. אֲרֶשֶׁת הַצַּעַר/ שֶׁעַל פָּנָיו … אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ עַכְשָׁו, בְּגִילִי" ("כדור", קריאת משחק, קשב לשירה, 2015). פנחס שדה : "foul, foul, נָגַעְתָּ בַּיָּד, אֲנִי צָרִיךְ לִבְעֹט לְךָ בְּעִיטַת־עוֹנְשִׁין" ("משחק כדורגל בגן עם ילד דמיוני", כל שירי פנחס שדה, שוקן, 2015). אצל גלעד מאירי: "הַהִסְתַּדְּרוּת מָכְרָה אֶת הַמִּגְרָשׁ לְיַזָּם … רַק לְאַחַר שֶׁיְּלָדַי גָּדְלוּ שַׁבְתִּי לְבִקּוּר./ חִפַּשְׂתִּי צְלָלִים מֻכָּרִים בַּבְּרוֹשִׁים, בָּרוּחַ" ("גולים", קורה פנימית, מדיה 41 בע"מ, 2009). ואצל יובל פז: "לִפְעָמִים זֶה לָקַח שָׁעָה … עַד שֶׁהַכַּדּוּר נָפַל לַיַּרְקוֹן./ הָיִינוּ יוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת הַמַּיִם/ מְחַכִּים שֶׁתַּעֲבֹר סִירָה/ וּבֵינְתַיִם מְרַכְלִים עַל הַבָּנוֹת" ("גול עצמי", תן למפלצות בשקט, אבן חושן, 2013).

אימג'ינה אה פואזיה: מהו המניע העומד מאחורי השירה העוסקת בכדורגל? מקורות החיים של משוררי הכדורגל ניתן ללמוד כי נמצא להם ולהן מכנה משותף דומה־זהה לזה של משוררי כדורגל באנגליה: לאחדים – זיקה פעילה (השתתפות בעבר במשחק הזה), ולרבים – זיקה רגשית: אהבת המשחק שנרכשה בתקופת ילדותם וממשיכה לקנן בלב. בזה, אגב, אין המשוררים שונים מאוהד כדורגל נורמטיבי: לאמרה כי אהדת כדורגל מתחילה בעריסה ומסתיימת בקבר, יש רגליים מוצקות.

שירת כדורגל בישראל היא ישירה ופשוטה לפיענוח גם כאשר היא מתלבשת כמטפורה, הקורא אינו זקוק למפתחות כדי להבינה. " פָּשׁוּט כַּדּוּרֶגֶל./ אַף לֹא דְּבַר סֶתֶר/ אַף לֹא יְחִיד סְגֻלָּה/ אֲנִי כְּלָל אֵינֶנִּי מְבִינָה " (קרין איס, "פשוט כדורגל", הכיוון מזרח 13, 2007). ייתכן – עדיין על סמך היש הרזה עדיין קשה לקבוע מסמרות – שצומחת סוגה חדשה בשירה הישראלית.

ויותר מזה. כמו מה שהתרחש באנגליה לפני יותר ממאה שנים, גם בישראל שירת כדורגל מסמנת את פריצת הגבולות בין תרבות גבוהה לבין תרבות נמוכה. אפשר להניח כי בני המעמדות הנמוכים אינם קוראים את שירת הכדורגל, וכי דווקא בני המעמדות הגבוהים – אל נכון קוראי השירה שביניהם – נפגשים עימה פה ושם. כך או כך, נראה שהזיווג בין כדורגל ושירה עולה יפה, או כמו שנאמר. בתשדיר של מוזיאון המוקדש לכדורגל בסאו פאלו, ברזיל – היכן שמשחק הכדורגל נערץ כמעשה של אמנות: אילו כדורגל היה ז'אנר ספרותי, הוא היה שירה.

.

*הכותב מבקש להודות לשירי שפירא על עריכת הרשימה.

.

אמיר בן פורת, גמלאי של המחלקה למדעי ההתנהגות אוניברסיטת בן־גוריון.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: "ד"ש מנעורייך: אתגר קרת, הניינטיז ומושג האיכות." אהוד פירר על "אוטוקורקט" מאת אתגר קרת ועל האיכות בנוסח הניינטיז

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן