אני־פחד, אנחנו־פחד: קריאה עכשיו ב"על ההזדקנות: מרד וכניעה" לז'אן אמרי
דניאל אושרי
.
המסה העיקרית שעימה מזוהה ז'אן אמרי היא מעֵבר לאשמה ולכפרה (עם עובד, 2000), ובה הוא מגולל את חוויותיו כאסיר מעוּנה באושוויץ. אמרי ביקש להבהיר שמסותיו אומנם צומחות מתוך חוויה פרטית מאוד – שהרי מיעוט מקרב קוראיו יכיר על בשרו את חוויית העינוי ההיא – אולם אין משמעות הדבר שהן מוותרות על עיסוק בשאלות יסוד כלל־אנושיות, שחוצות את האינדיווידואל אשר הגה אותן. זהו למעשה תו ההיכר של כתיבה מסאית באשר היא, למן וידויים של אוגוסטינוס ועד היום: דווקא מתוך הידע הסובייקטיבי והרגש האישי תתנסח אמת צרופה, שתעניין אחרים.
כך גם מתבקש לחשוב על ספרו של אמרי על ההזדקנות (כרמל, 2023), אשר מכיל חמש מסות שעוסקות בישורת האחרונה בחיי אדם ובצדדיה האפלים, שיתגלה ככזה שראוי להיקרא בקרב בני גילים שונים ולהתברר כשייך גם להם. אני מוצא שהקריאה בו בישראל בנקודת הזמן הזו מביאה אליו רלוונטיות מסוג חדש, שעוקפת אף את סוגיית הגיל: ההזדקנות שאמרי מתאר דומה דמיון מעורר פלצות להימצאות אזרחית ממושכת במצב מלחמה.
במסה הראשונה בספר, "היות וחלוף הזמן", המזדקן מצטייר כמי שמרחב המחיה הפיזי שלו מצטמצם, ובד בבד שאריות הזמן נלפתות בין ידיו, שלא תברחנה גם כן. מה משתנה בתודעתו של המזדקן בנוגע למונח "זמן"? בעוד שהצעיר משליך את גופו אל העתיד ומנופף בידיו וברגליו בתוך הימים כמו היו אלו אינסופיים, המזדקן חדל מלהכיר באפשרות של "עתיד". זהו מצב מפחיד אך גם מקרב: הוא חובק את הזמן הנותר לו, נמצא בחיקו. מפני ש"תחושת הזמן הטבעית" (עמ' 69) השתנתה ואינה כפופה עוד לפונקציונליות (מחר נעשה כך, אתמול הייתי שם), הזמן עצמו נהפך לנחווה גרידא, הווה מתמשך. אמרי מתמקד בחוויה של פצע: העור מכסה את האדמומיות, הרקמה מתחדשת, הפצע מגליד – מה קורה למזדקן שמבין כי הוא מתבונן בפציעה שלא תתחדש עליה אף רקמה, שהטבע והמֶשֶׁךְ לא ינצחוהּ? או אז הזמן נהפך לתרמית וכל הוויית המזדקן נקשרת להערכת אותה תרמית, לבחינת הסוד שמאחוריה, לניסיון לעמוד על מהותה: "[המזדקן] אומר: אני, וכוונתו: הזמן שלי" (עמ' 70).
חשבו עלינו, המצויים במצב מלחמה כבר יותר משנה: הזמן איבד את קצבו הטבעי מאז 06:29 באותה השבת, ותמונת העתיד נקרעה־קרועה. נהפכנו, בדומה למזדקנים, מיצורים שחיים בתוך הזמן ליצורים של הזמן, שבוחנים אותו, שסופרים אותו, שמודאגים מהצטברותו, שרוצים לקצרו. הגילום המוחשי ביותר לסוגיה זו הוא השלטים שהתנוססו על גשרים במלאת שנה למלחמה: "365.10.23" נכתב בהם – ללמדנו שהזמן השתבש, שכעת נדרשים לו שעונים חדשים, שהפצעים בו איבדו מיכולת הריפוי המוכרת שלהם.
במסה אחרת בספר, "לא להבין יותר את העולם", אמרי סובר שהזִקנה לא מעוותת רק את היחס אל הזמן אלא גם את מערכת הסימנים המוסכמת שמכוננת "עולם". לשיטתו, מערך־העל המוכר למזדקן, שבנה עבורו "חברה" ו"תרבות" לאורך כל חייו, נהפך בלתי־מומשג בתוך ההזדקנות. בהינתן שה"זמן" כבר אינו שלו, הרי שכל מה שהוא רוח הזמן – האופנה, הסדרות בטלוויזיה, שיטות החינוך, הז'רגון, שילובי הטעמים באוכל – מפנה לו גם כן את גבו. המזדקן יכול לנסות ולהדביק את הקצב אם יתאים את עצמו לרוח הזמן החדשה, אולם בכך הוא מסתכן באיבוד ה"אני" שלו, שעומד על מסד הסימנים הישנים.
גם כאן הקריאה בדבריו של אמרי בכוחה להדהד את חוויית הקיום בתוך החברה והתרבות החדשות בארץ, אלו שנוצרו לאחר השבעה באוקטובר: הישראלי מסתכל סביב ולא מזהה את ישראל. נופיה הצטמצמו, אנשיה התעוותו, ערכיה השתנו לבלי היכר. כמו המזדקן שמסתכן בהצטיירות כפתטי בניסיונו לדבר בשפת זמן לא לו, גם המאמץ להיאחז בישראל הקודמת הוא בבחינת סיכון להידמות למי שעורג לימים שאינם עוד או למי ששבוי בקונספציות ה־6.10. ניתוק הסימנים מן המסמנים מביא ליצירת בליל שפתי חדש, שהישראלי הנוכחי טרם למד לדבר בו.
אחרי כל אלו, מובן שההשוואה הבהירה ביותר בין המזדקן שמעצב ז'אן אמרי לבין הישראלי שעיצבה המלחמה היא בעמידת שניהם נוכח פני המוות. זוהי אולי הנקודה המרכזית, שבעקבותיה המסה של אמרי כמו זוכה לרלוונטיות מקומית ולפרטיקולריות בזמן – המפגש החד־פעמי בין המלחמה לבין הספר מאפשר להציע קריאה חדשה בו. התבוננות פקוחת עיניים במיתה היא נושא המסה החמישית, שמתהדרת בשם "לחיות עם המיתה". ההזדקנות היא כברת הזמן שבה האדם מישיר מבט אל המוות, שלא היה יעד מעניין דיו עבורו כצעיר. כמו שהמזדקן לא יכול עוד לומר "אני" מבלי להתכוון "הזמן שלי", הוא גם לא יכול לומר עוד משפט אחד מבלי שזה יתחיל ב"אני פחד". אמרי מדגיש: "הפחד [מפני המוות] נמצא איתי, תחושה אילמת […] אט־אט הופכת לחלק מזהותי, כך שבעצם אינני יכול לומר שיש בי פחד, אלא אני פחד" (עמ' 158). גם אם אפשר ללכת ליום עבודה בתוך האני־פחד הזה, גם אם אפשר לשבת לכוס קפה עם אחרים בתוך האני־פחד הזה, גם אם יש רגעי אני־שמח או אני־טוב־לי בתוך האני־פחד, גם אז היִרְאָה מפני המוות נותרת נטועה דרך קבע בתפישתו של המזדקן את עולמו. המוות נצרב לתוך היום־יום עד שזה נדמה לבשר מבשרו של הזמן החי.
בתוך מבול הספרות שמיהרה להיכתב מאז השבעה באוקטובר וביקשה להסביר את המציאות החדשה, ללכוד אותה, לומר עליה דבר־מה בעל ערך – לא מצאתי תיאור דק יותר להלך הרוח הפרטי והחברתי כמו בתוך ספרו של המסאי האוסטרי מ־1968. כל לילה יכול להיות ליל המוות – שלנו או של רֵעינו או של שכנינו – ומתוך כך אנחנו נהפכים לקורבנות בזמן הווה לקטיעת העתיד. זה ממלא אותנו פחד, מפחיד פה כדרך חיים. לכאורה אפשר היה להתבונן בפחד במבט מפוכח ובנפרד מה"אני", אלא שהמציאות ערערה על יכולת המיסוך הזו. הפחד חדר להליכה ברחוב, שכרוכה בחיפוש מתמיד אחר מרחב מוגן בקרבת מקום. הפחד חדר לתאים המשפחתיים, שבתוכם פצועים, חיילים, חטופים או אבלים שחייהם על פי תהום. הפחד טבוע באופן שבו אנחנו מעיזים לנסח – על לשוננו, בקצוות של משפטינו, בגני העדן המדומיינים מאחורי עינינו – אפשרות עתיד. נדמה כי לא פחות משהעבר הוא רכיב מהותי בכינון זהותו של אדם, הרי שגם העוז לדמיין עתיד משפיע רבות על ניסוח העצמי. זהו בדיוק הניסוח שלא מתגבש כהלכה כאשר הפחד שולט בכול, בזִקנה ובמלחמה כאחד.
מובן שיש דקויות ז'אן־אמריות אשר לגיל הזהב, שהולכות לאיבוד בהמרה של המזדקן אל תוך תבנית הישראלי המצוי במלחמה, וממילא הנאמר כאן הוא, כאמור, בגדר הצעת קריאה הרלוונטית לזמן ולמקום שלנו. מנגד, אני מוצא שרבים רווחי הקריאה הזו על הפסדיה. העיון במסות נעשה צלול, מפוכח וקרוב אלי לב כאשר אפשר לחוש בזִקנה חרף המרחק הביולוגי ממנה. אומנם אמרי מבצע עבודה מסאית מעוררת השתאות בהצלחתו להעלות לנגד עיני קוראיו את דמות המזדקן על סך רכיבי חייו, אולם יכולת ההזדהות שלנו – הישראליות הנוכחית כהזדקנות – מוסיפה איכות לחוויית העיון במסות.
בישראל בת הזמן סימפטומים רבים שמאפיינים היות קשיש נעשו נחלת הכלל, על כל קשת הגילים: עייפות, חוסר מוטיבציה לפעולה, נטייה מוגברת לנוסטלגיה, בלבול מנטלי, הרהור תמידי במצבנו, נסיגת העולם שהיגיון היה דימויו המרכזי. מן הבחינה הזו, אנחנו אומה שהזדקנה בקצב מואץ בחודשים האחרונים, והזדקנות זו רק מוסיפה בנו חולי וכאב. חשוב לציין שאמרי כתב את המסה המפוארת הזו בגיל 55, כלומר כאשר הוא עצמו טרם ענד את התואר "זקן". הוא הצליח להבין את המתחולל בנפשו של המזדקן אף שלא ניצב אז במקומו, וספרו הוא בבחינת הזמנה לקוראיו לנסות ולהבין גם כן. הנה אנחנו, תושבי הארץ הזו – גם הצעירים שבינינו, שגופם עוד שלוח אל החיים – יכולים להבין את המזדקן על נקלה, בין השאר באשמת המלחמה.
לז'אן אמרי אין פתרון לחילוץ המזדקן מתוך הזמן העומד. זהו לא ספר הדרכה להתנהלות עם הזקן הקרוב לביתך והוא גם לא טומן בין דפיו אפשרויות להמתקת הדין שבקרבה אל סוף החיים. ההפך הוא הנכון – אמרי מתעקש שלא לטשטש את הייאוש, לא לפזר אור רך על חוויית ההזדקנות. בהקשר המלחמתי אני יכול לחשוב אך ורק על ערוץ ריפוי אחד, מובן מאליו, שהפיכתו לסיסמה לא הורידה במאומה מהזדקקותנו אליו: הפסקת המלחמה וההרג הנלווה אליה והשבת החטופים הן – ורק הן – יכולות לסייע לחברה הישראלית להתקומם נגד ההזדקנות המואצת של אנשיה. זוהי האפשרות היחידה להשיב את הזמן הגנוב, להחזיר לעצמנו את שפתנו. המלחמה מתארכת ומתארכת עד כדי כך שאנחנו כבר מזדקנים בתוכה, הלכה למעשה ולא כמטפורה, וסיומה הוא כל שאפשר לדרוש כדי למנוע עוד מן המוות, שבין כה וכה פושה בכול.
כבר בראשית ספרו אמרי בונה שפה פרטית עם קוראיו, ולפיה המזדקן יצוין באות אל"ף: א' הוא הזקן המזומן אל מחשבותינו בזמן הקריאה והוא זוכה לקיצור הזה בשל הזרות והצמצום העצמיים הנלווים להזדקנותו; א' הוא גם קיצור של "אמרי" עצמו. בכך נחווה הדיבור על המזדקן הן כהתבוננות מבחוץ הן כעדות פרטית (על אף, כאמור, שאמרי לא היה זקן בזמן הכתיבה). הגוף הראשון והשלישי מתחלפים תדיר, ונושאו הולך ואובד ככל שמתקדמת הקריאה. בהתאמה נהדרת בין הלשוני לקוגניטיבי, הזקן מאבד את הקשר לגופו, שכבר איננו מזהה, על כל היבטיו. אפשר כי באיבוד הממשות ויכולת הזיהוי העצמי כבר מתנסח – באופן הנוגד את הציפיות – המרד השני, זה שמגיע אחרי ה"מרד וכניעה" שבכותרת הספר. מתוך האין־אני, מתוך האני־רק־פחד, יכולה להתכונן הכרעה בְמאבק שתכליתו לשוב אל העצמי. הנֶכֶר – הלאומי כמו גם הגילי – איננו גזרת גורל שמאיינת את הזהות. תמיד נותרת אות. זה מה שמאפשר לי להגיד דברים צלולים על הימים הללו, על ישראל של עכשיו, על אני בתוכה: ד' לא מזהה את עצמו בתוך המלחמה, ד' מאבד מממשותי, ד' מבקש למרוד בזִקנה ולא להיכנע.
.
דניאל אושרי הוא מורה לספרות ותנ"ך בתיכון בירושלים. סטודנט לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו בכתבי העת "מאזניים" ו"צריף".
.
ז'אן אמרי, על ההזדקנות: מרד וכניעה, כרמל, 2023. מגרמנית: ליאורה בינג־היידקר
.
» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל על האוטוביוגרפיה בשירה של מאשה קאלקו
.
כתבות הגיליון לחצו כאן
