להעיר את הילד, להרוג את הילד: על ״מה שאיחרנו להציל״ מאת אבישי חורי
אורי שגב
.
מקום מרכזי שמור לילד בפואטיקה של אבישי חורי. הילד והילדוּת הופיעו שניהם עוד בקובץ ביכוריו איך עושה תהום (פרדס, 2018), שבו התבררה ילדותו של הדובר כתקופה מוכת אימה. בשיר ״תמונת מחזור גן נחליאלי התשנ״ה״ כתב אז חורי כי ״בְּכָל אִישׁוֹן שֶׁל יֶלֶד יֵשׁ קֹרֶט זַעֲזוּעַ״ (״איך עושה תהום״, עמ׳ 43). אף שבפתח הקובץ הוא הצהיר כי ״כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב / יֵשׁ לוֹ מַלְאָךְ טוֹב שֶׁאוֹמֵר לוֹ 'גְּדַל'״, עד מהרה התברר כי דווקא מלאכו של הדובר נפקד (עמ׳ 11). חוויית הנטישה הסמכותית או ההורית, שערערה את ביטחונו של הדובר מן היסוד, ליוותה מאז ואילך את שירתו של חורי.
בקובץ השירים החדש מה שאיחרנו להציל (לוקוס, 2024) הילד מפציע שוב. עמדתו הילדית של הדובר נקבעת כבר בשיר הפותח, כאשר חורי כותב: ״שׁוּב אֲנִי יֶלֶד־עַד״ (עמ׳ 13). בשיר אחר הוא מבין כי "לֹא תַּם וְלֹא נִשְׁלַם סִפּוּר הַיְּלָדִים הַזֶּה" (עמ' 24). ואכן, חוויית היסוד של הילדות היא בעלת חשיבות מכרעת בעיצוב הפואטיקה של מה שאיחרנו להציל. גם כאשר חורי פונה לעסוק בהתמודדות המאוחרת עם התא המשפחתי השבור, בנטישת החברה הדתית ובהשלמה עם זהותו ההומוסקסואלית – שירתו נושאת תמיד את ילדותו המסוכסכת בחיקה. הזדקקותו לחיק מובילה אותו לגדל בתוכו בבגרותו ״בּוֹר, כְּמוֹ הֵרָיוֹן הָפוּךְ״ (עמ׳ 82). היתמות שנפערה בילדות היא אשר מנחה את החיפוש המתמיד בחייו הבוגרים אחר האב הנעדר, הביולוגי והתאולוגי. הילדות מוכת הסערה נעשית למקור האשמה, השנאה העצמית והבדידות שמהן הוא סובל ברבים משירי הקובץ. בשירים אחרים היא הופכת לנימוק הבלעדי לאימת הנטישה הרודפת אותו בשעה שהוא מבקש לקשור קשרים אינטימיים עם הזולת. ״מָה אַגִּיד לְךָ?" הוא שואל גבר חשוק בשיר ״מסורת״, "שֶׁהַיֵּאוּשׁ שֶׁל אָבִי עֲדַיִן מְכַלֶּה / וּמִתּוֹךְ הַדָּם רוֹדֵף אוֹתִי קוֹלוֹ?" (עמ׳ 43).
אם כן, מה חורי מבקש כעת לעשות בילד? בשער ״להעיר את הילד״ מודה הדובר כי ניסה להורגו בעבר, כדי להיפטר מן הזיכרון הטראומטי: "שָׁנִים נִסִּיתִי לַהֲרֹג אֶת הַיֶּלֶד / בְּטִפּוּלֵי לֶיְזֶר. בְּשִׁירֵי אַשְׁכָּבָה / בְּקַרְטוֹנִים שֶׁל גְּלִידָה. בְּעָנְשֵׁי הַרְעָבָה" (עמ׳ 26). אולם משהבין כי מדובר בפרק של קורותיו הביוגרפיים שאי אפשר לסלקו, הוא מבקש לחפשו ״מִתַּחַת / לְחֻרְבוֹת הַהִתְבַּגְּרוּת״ (עמ׳ 20). אמנם את הילד של חורי אי אפשר להציל ממרחק הזמן, אך הוא גם אינו מופקר לשכחה. זוהי דינמיקה מרכזית החוזרת על עצמה לאורך השירים, הקשורה ביחס הכפול של חורי, כפי שמורה שם הקובץ, לכל הדברים שאותם ״איחר להציל״ – הילד הפגוע, המשפחה המרוסקת, אלוהים שנזנח. המהלך הפואטי של ״מה שאיחרנו להציל״ נע בין ניסיונו של הדובר לגדום את העבר המכאיב, לבין תחושת הגעגוע העזה שהוא חש כלפיו בהיעדרו. בדרך זו מתפרש המתח שבין שם השער ״להעיר את הילד״ לבין מחזור השירים המטלטל ״להרוג את הילד״ הכלול בתוכו. באופן דומה, בשיר ״פאנטום״ מתנתק הדובר במתכוון מאלוהיו, אך הוא מרגיש עדיין ״אֶת גֶּדֶם אֱלֹהִים״ (עמ׳ 13); ואילו בשיר ״גדר חיה״ הוא מגלה כי למרות שהפנה את עורפו למשפחה, ״הָאֲנָשִׁים שֶׁעָקַרְתִּי חוֹזְרִים״ (עמ׳ 78).
״מה שאיחרנו להציל״ נקרא כאוטוביוגרפיה שירית אינטנסיבית. שערי הקובץ מאורגנים סביב תמות גלויות, המתקדמות ברצף ליניארי סדור: היחסים עם אלוהים, השיבה אל חוויית הילדות, חיפוש האהבה אצל הזולת והשלמה עם הזהות ההומוסקסואלית, כינון הזוגיות החדשה, התמודדות עם בני המשפחה והתקווה לזכות בתקנה. בהקשר זה, נכונה הערתו של אלי הירש באשר לשער החותם את הקובץ, שאכן נראה מאורגן פחות מצד התמאטיקה, בוסרי יותר מצד הסגנון ובחשבון אחרון בלתי נחוץ (ידיעות אחרונות, 20.12.2024). אלא שכפי שכותבת לאה גולדברג, ״קיים רק סוג אחד של ספרים שכל מה שנכתב בהם הוא בעל אותו ערך עצמו: הספרים הגרועים״ (האומץ לחולין, עמ׳ 224). בסופו של דבר, ״מה שאיחרנו להציל״ הוא קובץ שירים שלם ומגובש למדי. עוצמותיו ניכרות מעל לכול בערנות וברגישות שבהן מצליח הדובר של חורי למסור את קורותיו – מתהומות הילדות ועד לפסגות הבגרות.
בשער הרביעי, ״מאורת הארנב״, חל מפנה חיובי בחיי הדובר. בתהליך הדרגתי, שניכר כי אף הוא איננו חף מאתגרים, רוקם הדובר קשר זוגי מוצלח. אף שהוא מעיד כי ״אֶצְלֵנוּ אַהֲבָה הָיְתָה דָּבָר קָשֶׁה / שֶׁלֹּא מְדַבְּרִים בּוֹ" (עמ׳ 51), הוא גובר לבסוף על אימת הילדות ומוליד תפארת פואטית של אהבה ומסירות. אם בתחילה הוא מודה ״לֹא יָדַעְתִּי לִרְצוֹת בְּמִי שֶׁלֹּא עוֹזֵב" (עמ׳ 54), הרי שבהמשך הוא כבר מעז לחלוק עם אימו את סוד אושרו: ״לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ זֶה קָרָה לִי אִמָּא / אֲנִי מַצְלִיחַ לִחְיוֹת״ (עמ׳ 63). בייחוד בשירים אלה ניכר כי הפואטיקה של חורי איננה מתאמצת יתר על המידה, וטוב שכך. איכויותיה גלומות דווקא במפורש ובישיר שבה, בלשונה המדוברת, והיא חפה כמעט לחלוטין מהיומרה ומהגנדרנות שעלולות היו להיות בעוכריה.
נוכח האושר המפתיע שבו זכה, לקראת סיום הקובץ מתעוררים אצל הדובר ספקות מובנים ביחס למלאכת השיר. באחד מן השירים הוא אף ניצב כנאשם, בעודו תוהה כיצד יוכל לכתוב כעת – בשעה של אהבה: ״אֵין לִי מָה לוֹמַר לַהֲגָנָתִי, כְּבוֹדוֹ, / הַמֻּפְלָא מִכֹּל קָרָה. הֻכֵּיתִי / בִּדְבַשׁ וְסַנְוֵרִים וְאַהֲבָה. / לֹא נוֹתַר לִי זְנַב בְּדִידוּת / לִכְתֹּב בּוֹ שִׁירָה״ (עמ׳ 56). השיר החותם את הקובץ ״נס הרים״ מגלה כי תפקידה של השירה הוא להעיד על מה שנכרת ולזכור בזהירות נדרשת את ״הַדְּבָרִים הַשְּׁבִירִים״ (עמ׳ 92) המסתתרים מתחת לאושר. אם כן, בפרפרזה על כותרת ספרו הקודם, שיריו של חורי הם המקום שבו אפשר לשמוע ולזכור, גם מתוך שעות נוצצות של אושר, ״איך עושה תהום״.
.
נס הרים
תֵּכֶף יְכַסֶּה הָאֹשֶׁר.
פִּגְעֵי חֹרֶף יֻסְתְּרוּ תַּחַת שְׂמִיכַת עֲרָפֶל
וְרָאשֵׁי שְׁקֵדִיּוֹת יָצִיצוּ בְּדֶרֶךְ הַבֹּקֶר
הָעוֹלָה לְנֵס הָרִים.
.
תֵּכֶף אֶהְיֶה יָהִיר וְצוֹחֵק מְאוֹד.
יָמִים יְרַחֲפוּ סָבִיב כְּמוֹ שׁוּלֵי שִׂמְלָה,
מַצֵּבוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ עַל כְּאֵב חַי. רַק שִׁירִים
יַסְגִּירוּ אֶת מָה שֶׁנִּכְרַת.
.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִזְכֹּר אֶצְבָּעוֹת
דַּקּוֹת כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ,
לַעַג מִטְרִיָּה מְעֻקֶּמֶת
קַבְּצָן מִתְכַּסֶּה בְּקַרְטוֹן.
.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹם הַדְּבָרִים הַשְּׁבִירִים
שֶׁהָאֹשֶׁר מְכַסֶּה. לְמָשָׁל הַחֶמְלָה.
כְּבָר עַכְשָׁו הִיא קְצֵה קַרְחוֹן
מִתַּחַת עֲרָפֶל,
מִתַּחַת מַצֵּבַת הַשִּׁיר הַזֶּה.
.
אורי שגב היא כותבת ומבקרת. תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות, ביניהן גליונות המוסך מיוני 2024, אוקטובר 2024 וינואר 2025. מסה פרי עטה זכתה בתחרות הנשכחים לכתיבה מסאית מבית כתב העת ״הבה להבא״ (תשפ״ה).
.
אבישי חורי, מה שאיחרנו להציל, לוקוס, 2024
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מוטי פוגל על "היינו משונים" מאת עמוס נוי, רוני אלדד ואריאל זינדר ודניאל בהר על האנתולוגיה "בלי להישיר מבט: אהבה בשירה העברית בת־זמננו" בעריכת מיכאל קגזנוב
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
