הכול קורה: כותבות וכותבים על מה שעלול לקרות, מה שלא קרה ומה שאולי עוד יקרה לאחר 7 באוקטובר

.

האדום האדום הזה

יעד בירן

מה שמוזר הוא שהשישה באוקטובר היה יום נורמלי לגמרי. בבוקר יצאה לקניות בשוק. באלנבי חמדה לעצמה נעלי עקב שנשקפו מחלון ראווה. טוּ דַיי פוֹר, כמו שאומרים האמריקאים. בכיכר מגן דוד הציע לה חבדניק לנער לולב. היא סירבה והוא אמר: אבל למה? כולנו יהודים, והיא ניגבה את האף בדש חליפתו המוכתמת, והוא אמר: שבת שלום וחג שמח וירק לה בפנים. ירקות לסלט ישראלי קצוץ דק דק, כמה ליטרות של קלמנטינות עם ריח שהוציא אותה מדעתה, צימוקים ושקדים, גלולות ציאניד למקרה ש. אחר כך מיהרה במונית לפגישה עם הפסיכולוגית. נהג המונית קילל רוכב אופנוע שהתחכך לו בפגוש, האופנוען דפק בתגובה את הקסדה שלו לתוך הראש של הנהג, והיא מצאה לעצמה בלית ברירה מונית אחרת. הכול בסדר, טענה בתוקף אל נוכח פניה הסטואיות של הפסיכולוגית, הכול ממש בסדר. לא מושלם אבל בסך הכול הרבה יותר טוב ממה שהיה. אף פעם לא אהבה את הריח המעופש השורר במקלט שהפסיכולוגית קוראת לו קליניקה, ורק מכוחו של הרגל הוסיפה להאזין לאזהרותיה של זאת על שובו הנורא של המודחק. הנה בשבוע שעבר ראתה על לוח המודעות בחשמונאים פרסומת לקורסים ביידיש, וזיכרון השפה הצורמת שאבא ואמא שלה דיברו ביניהם כדי שהיא לא תבין, כבר בכלל לא גרם לה להיזכר בטראומות הילדות, ביתמות, בפרימה ההולכת ונמשכת עד לדור אחרון. אחרי הצהריים הלכה לים, לצרוב את כל פצעיה במלח, ודג גדול נשך אותה בגיד הנשה עד זוב דם. השמש השוקעת צבעה את השמים באדום האדום הזה. תל אביב היא עיר ככל הערים בעולם, חשבה, והביאה כראיה לכך את התיירים מכל הצבעים והמינים שפסעו על התפר שבין החול הזהוב לקודש. הג'ינג'י השעיר ששתה וודקה רדבול על כסא הנוח שלידה הבחין בסטיקר "לֵך" שהדביקה על התיק באחת ההפגנות וסינן לעברה: לכי את בעצמך לעזה. היא חשבה על כך שבטח ברגע זה ממש בחוף הים של עזה יושבת אשה כמוה ממש ונהנית מאותה השמש עצמה. היא חשבה גם על כל הערבים שגרים ברמאללה ולא יכולים לשחות בים של תל אביב, והכול בגלל זה שצריך ללכת. היא גם האמינה בכל לבה שלוּ יכלו, כבר היה החומוס מתנגב לו מאליו בדמשק. כדור הארץ המתעקל מעבר לאופק הסתיר מעיניה את אגן הים התיכון ואת קרתגו ואת רומא ויצר שטח מת עצום. אבל שטח מת זה רק מטבע לשון, לא שטח מת שבאמת יכול לצאת בוקר אחד מקברו ולהפוך לזומבי זללן שיאכל לה את המוח. כשחתכה סלט לארוחת הערב חתכה בהיסח הדעת גם את אגודל שמאלה. אפשר לחיות גם בלי האצבע שמנגד, אבל קשה למשוך כך בשעת הצורך ברצועה הפותחת את המצנח הרזרבי. את האגודל הדביקה בחזרה בפלסטר עם ציורים של סמי הכבאי ואחר כך צפתה במיטתה בשניים וחצי פרקים של סיטקום על חברים החיים בניו יורק נטולת זמן והקשר, עד שעפעפיה נעצמו מאליהם. זה היה חום נורמלי לגמרי, חשבה לעצמה בדמדומי שינה, שוב דבק לא היה מוזח בגלל. רק פה ושר תקלות קרות במרקח החייף. דבשים שברתיים בתחליט. בשבע בבוקר התעוררה למסרון מבנה יוסי בן אדם המשרת בבסיס בדרום: אני אוהב אותך ולא יודע אם אני

.

יעד בירן הוא סופר, מתרגם וחוקר תרבות יידיש. ספרו "לצחוק עם לטאות" ראה אור ב־2017 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מבחר מערכונים שכתב עבור אסתּרס קאַבאַרעט זמינים לצפייה בערוץ היוטיוב של בית שלום עליכם. תרגומיו לסיפורי יידיש ישראליים ראו אור באסופה "שמים נושקים לים" בהוצאת מאגנס (2023, עורך: שחר פינסקר). בקרוב יראה אור ספרו "מסכת כזבים" בהוצאת פרדס.

.

אוּרִי

מאיה מנדלוביץ'

כָּל הַחֹדֶשׁ הָיִיתִי עִם אוּרִי. לָלֶכֶת לְאוּרִי, לָבוֹא לְאוּרִי, לְהִתְגַּיֵּס עִם אוּרִי, וְאוּרִי בָּא אֵלַי וְהָלַךְ, וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהַגִּיעַ אֵלָיו, לְהִכָּנֵס לְהַפְצָצָה אִתּוֹ, לָצֵאת מִמֶּנָּה. וְשׁוּב הִגַּעְתִּי אֵלָיו דֶּרֶךְ מָסַךְ הַחֲדָשׁוֹת, וְלֹא הָיָה כְּלוּם חוּץ מֵאָבָק שֶׁל פִּיצוּץ חָדָשׁ שֶׁכֻּלָּנוּ שָׁמַעְנוּ עָלָיו. וְשׁוּב אוּרִי בָּא בַּחֲלוֹם וְהָלַךְ מֵהַחֲלוֹם, וְעָשָׂה פְּגִישָׁה עִם הַמְּצִיאוּת וַאֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי לַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתִּי אֶת אוֹרִי עַל הַהֵלִיקוֹפְּטֶר, וְאַחַר כָּךְ רָאִיתִי שְׁנֵי הֵלִיקוֹפְּטֶרִים, אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי בְּזָוִית מְסֻיֶּמֶת וְיָדַעְתִּי. וְאָז הַרְבֵּה נִצְנוּצִים הָיוּ לִי בָּעֵינַיִם, כָּאֵלּוּ שֶׁמְּסַנְוְרִים מֵהַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה קָשֶׁה לִפְקֹחַ אוֹתָן. הִסְתַּכַּלְתִּי לַגַּלִּים בַּיָּם וְהַקֶּצֶף בִּעְבֵּעַ וְאוּרִי קָפַץ מִתּוֹכוֹ וְשָׁצַף, וְחִיֵּךְ אֵלַי וְנֶעֱלַם וְנִצְבַּע כָּחֹל בּוֹהֵק בְּכָל פִּנָּה. וְאוּרִי בָּא וְהָלַךְ וּבָא בִּזְכוּכִית בַּקְבּוּק קַרְלְסְבֵּרְג, בְּדֶלֶת הַמְּקָרֵר שֶׁל הַשְּׁתִיָּה, כְּשֶׁהֵזַזְתִּי אֶת הַגּוּמִי הַשָּׁחֹר שֶׁהֶחְלִיק מִטִּפּוֹת הַמַּיִם, שֶׁנָּמַסּוּ לִי עַל הָאֶצְבָּעוֹת מֵהַחֹם, וְלֹא הָיָה חָדָשׁ בַּמָּסָךְ מֵעַל הַמּוֹכֵר שֶׁלְּיַד הַקֻּפָּה. רַק אַרְגָּז יָשָׁן מֵאֲחוֹרֵי הַשַּׁדְרָן שֶׁשָּׁלְחוּ לְאוּרִי בַּהַתְחָלָה כְּשֶׁהַפִּגּוּזִים הִרְעִידוּ אוֹתָנוּ. עַכְשָׁו הַשְּׁתִיָּה מַחְלִיקָה בַּגָּרוֹן כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה וְהַגּוּף לֹא רָוֶה מִמֶּנָּה. הָיִינוּ יְכוֹלִים, לִגְמֹעַ גַּם חָמֵשׁ שֵׁשׁ לִיטֶר בְּמַכָּה לְבוֹר לְלֹא תַּכְלִית, אוֹ תַּחְתִּית כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים. וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁתִינוּ הַכֹּל שֶׁיִּשָּׁאֵר לַאֲחֵרִים. אוּרִי רוֹצֶה, אֲנִי יוֹדַעַת, אֲנִי קוֹנָה לוֹ קַרְלְסְבֵּרְג וְטוּבּוּרְג שֶׁיִּבְחַר אֵיזֶה שֶׁבָּא לוֹ, הַפְּקָקִים דּוֹקְרִים אוֹתִי בַּיָּדַיִם, וְהַפַּרְצוּף שֶׁלִּי מִשְׁתַּקֵּף בִּזְכוּכִית הַמְּקָרֵר. הַמַּיִם נוֹזְלִים עָלֶיהָ מֵהַחֹם, אֲנִי רוֹאָה בְּטִפּוֹת שֶׁהוֹפְכוֹת פַּסֵּי מַיִם אֶת הַשֵּׁם אוּרִי, א' אַחַר כָּךְ ו' אַחַר כָּךְ ר' וְאַחַר כָּךְ כַּדּוּרִי. אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּי' הַקְּטַנָּה כְּמוֹ פּוּפִּיק, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לוֹ וְהוּא הָיָה צוֹחֵק וְהָיִיתִי מְדַגְדֶּגֶת וְאוֹמֶרֶת לוֹ כְּמוֹ נְקֻדָּה קְטַנָּה מִתַּחַת שֶׁיִּזְכֹּר צְלִיל שֶׁל חִירִיק, וְהוּא הָיָה מִתְפַּקֵּעַ מִצְּחוֹק עַל הַמִּטָּה וְהַשִּׁנַּיִם הַקְּטַנּוֹת הָיוּ מְבַצְבְּצוֹת הַחוּצָה. וְאָז אֲנִי רוֹאָה בַּפִּיצוּצִיָּה כַּדּוּר יָם בָּאַרְגָּז הַגָּדוֹל עִם צִיּוּר שֶׁל בּוֹבְּסְפוֹג עָלָיו וַאֲנִי הוֹלֶכֶת מִשָּׁם. הַפַּרְצוּף שֶׁל הַמּוֹכֵר בַּפִּיצוּצִיָּה מִתְהַפֵּךְ, אֲנִי מִתְהַפֶּכֶת גַּב אֶל גַּב, הַמָּסָךְ נִפְתַּח לִי בַּשָּׁמַיִם, אֲנִי הוֹלֶכֶת וְאוּרִי עַל הָאוֹפַנַּיִם, מֵרִים אֶת הַיָּד בְּאַהְלַן אַהְלַן לְשָׁלוֹם, אֲנִי מְחַיֶּכֶת אֵלָיו כְּשֶׁהוּא חוֹלֵף.

הַחֹם מֵטִיל עָלַי הַרְבֵּה בֵּיצֵי עָנָן מִשֶּׁמֶשׁ בְּהִירָה חֶלְקִית בְּאוֹגוּסְט. וְאוּרִי הוֹלֵךְ דַּרְכִּי, הַגּוּף שֶׁלִּי מִנְהָרָה כְּמוֹ שֶׁקָּנִינוּ לוֹ שֶׁהָיָה רָץ בָּהּ בִּזְחִילָה כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק. עַד הַקָּצֶה הָיִיתִי צוֹחֶקֶת. אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת הַקְּלִיעִים בַּגּוּף שֶׁלִּי, הַהִתָּקְלוּת בְּתוֹכִי, אוּרִי צָעַק מֵאָחוֹרָה, אֲדָמָה דֻּרְדְּרָה עַל הַמֵּעַיִם שֶׁלִּי, אוּרִי מִתְהַפֵּךְ לִי בַּבֶּטֶן, אֲנִי צוֹעֶקֶת בּוֹא תַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ הוּא בּוֹעֵט. אוּרִי בָּא אֵלַי כָּל הַלַּיְלָה, בּוֹעֵט, וְהַצְּרוֹרוֹת וְהַצְּרוֹרוֹת… אֲנִי צוֹעֶקֶת, הִנֵּה הַיָּד כִּמְעַט יוֹצֵאת לִי מֵהַבֶּטֶן בּוֹא תַּרְגִּישׁ, הָרֶגֶל כִּמְעַט קוֹרַעַת אֶת הָעוֹר, וְהָאוֹר לֹא מַגִּיעַ. אֲנִי צוֹעֶקֶת וְאֵין קוֹל, אַתָּה צָמוּד אֵלַי, אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת הַזִּיפִים שֶׁלְּךָ, אֲנִי זָזָה וְהַגּוּף שֶׁלִּי לֹא זָז, אֲנִי צוֹעֶקֶת וְלֹא שׁוֹמְעִים

כָּל הַבֹּקֶר אוּרִי בָּא אֵלַי מֵהַפְּרָחִים עַל הַשְּׁבִיל, הַשֶּׁמֶשׁ זִגְזְגָה בְּעֵינַי אֶת הַדֶּרֶךְ, פַּרְגּוֹד שֶׁל עוֹלָם נָחַת בִּכְבֵדוּת עַל הָאָרֶץ. וְאוּרִי כְּבָר לֹא הָיָה.

.

מאיה מנדלוביץ' היא בוגרת כיתת השירה למתקדמים של הליקון. באוקטובר 2024 יצאו יחד שני ספרי שיריה הראשונים, "צווחת עדן" ו"באמצע הלילה, בקרקעיתו", בתמיכת קרן גולדברג ובהוצאת עיתון 77. ב־2015 יצא ספרה הראשון בפרוזה "פלאש" (הוצאת גוונים). שירים פרי עטה ראו אור בבמות שונות. "אורי" לקוח מתוך רומן בכתובים.

.

הלחשן

אורי שגב

בסוף הקיץ, בתום המתנה ארוכה, הגיע אלינו הלחשן. בחוץ רחשו החולות, ובתוך דירתנו הסגורה חשנו דניה הקטנה ואני שהתכבדנו בנוכחותו של אורח נפלא. היה לו חיוך עסיסי ומעליו שפם דק, והוא טרח לבאר לנו הכול. מיד אחרי שאוריה נהרג כבר הודיעו ממשרד הביטחון שהלחשן יגיע לקראת סוף הקיץ, ואנחנו המתנו לו בציפייה גלויה. בתום אחד מבילויי הצהריים, בשעה שהרטיבה את הצ׳יפס שלה בקטשופ, שאלתי את דניה אם היא כבר אוהבת את הלחשן. היא אמרה שבלילות, כשהיא חושבת על אוריה, הלחשן מקריא לה את המילים שהיא צריכה להגיד ושוכחת: עכשיו אני מתגעגעת אליך, אוריה. אני חושבת כיצד נהרגת. אלא שלפעמים היה הלחשן מתבלבל ומקריא לה את הוראות הבימוי, ובטעות היא זימרה אחריו כשאמר: האור כבר כבה, החדר הוחשך. מרחוק מתנגן שירו העגום והנפלא של אוריה. עכשיו דניה שקועה בשינה. סוף מערכה ראשונה.

.

אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. יצירות וביקורות פרי עטה ראו אור בכתבי העת הליקון, משיב הרוח, פנס ובמוסך, בגיליון יוני 2024.

.

כ"ט בנובמבר 

אודי שרבני

.

אודי שרבני, סופר ומשורר.

.

שום דבר לא קרה ולא יכול היה לקרות 

נטע חוטר

"כמה פאתוס," אמר ליאור, מוצץ את שארית המלח מתרמיל פולי הסויה הריק, "כולה עוד מבצע, למה הוא צריך לנאום?"
"ומה קורה שם עם האיפור?" גלי הושיטה לליאור את קערת האדממה הריקה, "יש עוד?"
"יש פופקורן," אמר ליאור בדרכו למטבח.
"רציתי משהו אסטרוגני," התאכזבה גלי וחזרה לבהות במסך הטלוויזיה, "תקשיב הוא נראה מה זה רע."
"הוא בטח בסטרס, מיכה אמר שהם תכננו פיגוע גדול הפעם."
"לא, זה משהו באיפור, העור מאובק כזה, כאילו הוציאו אותו מסרקופג."
"הם רצו להגיע לבארי, לניר עוז," הוסיף ליאור, "או נחל עוז? או משהו עם ניר או עוז."
"חיים בסרט. ממש היו מצליחים לעבור את הגדר והצבא, יש שם תצפיתניות על כל מטר."
"היו כמה שכן הצליחו לפרוץ את הגדר, הם כמעט הגיעו למסיבה ההיא של אחיך."
"מסכן עמיתי, איך הרסו לו את הפסטיבל," נאנחה גלי, "אבל איזה קטעים היו שם."
"אני עדיין צוחק מהסרטון של ההוא עם הפרח," אמר ליאור, "תחשבי את דלוקה פצוצה ופתאום הצבא בא לפנות אותך."
"הפרצוף של החייל כשההוא נתן לו חיבוק," גלי חייכה, "פיפי."
"רוצה חצי חצי באבוקדו?"
"כן, עם כפית."
"אבל מזל שפיזרו אותם, יכלו להיות שם איזה מאה הרוגים."
"אין מצב, כמה מחבלים כבר יש להם? שלושים פלגמטים על טוסטוסים?"
"מה קרה לך, יותר, הם רצו לכבוש יישובים."
"סבבה, אני רוצה שראש הממשלה יתפטר," גלי הצביעה על המסך, "אבל יש מציאות."
"בסדר, העיקר ששום דבר לא קרה."
"שם דבר לא קרה ולא יכול היה לקרות," התעקשה גלי.
"טוב," נואש ליאור, "אולי לא משהו גדול. אבל עדיין היה לנו מזל."
"תסתום כבר, נודניק," סיננה גלי אל עבר המסך.   
"הוא באמת נראה אפור," הודה ליאור, "אולי הוא מבין שאם היה קורה משהו הוא היה עף על טיל."
"על טיל. הנה, סיים, תודה באמת."
"תמו שידורינו מפיונגיאנג," הכריז ליאור.
"חבל שאין יותר אדממה," נאנחה גלי.
"ואו!" ליאור הזדקף על הספה "זה אייל שני?"
"איזה קטע, זה בטח הזריקות המרזות האלה."
"או קיטו. איך מתאים לו לעבור לקיטו." 

.

נטע חוטר, סופרת, עיתונאית וקוראת. מחברת הספרים "תזכירי לי מי את" (2017), "ברוכה הבאה לחיים שלך" (2020), ו"איפה את בקיץ" (2024). בעברה מבקרת הטלוויזיה של מגזין ״רייטינג״ וכותבת ועורכת באתר mako, כיום בעלת טור שבועי במגזין הסופ״ש של האתר וכותבת עצמאית.

.

אלטאלנד^[1]

מיתר מורן

חֹרֶף. שֶׁבַע שָׁנִים לְאַחַר מַעֲשֶׂה. הַיּוֹם הוּא יוֹם הֻלַּדְתָּהּ

וַאֲנַחְנוּ כָּאן אוֹרְחוֹת לְרֶגַע, בְּבִטְנָהּ שֶׁל בִּקְתַּת בְּרוֹשִׁים בְּלֵב

יַעַר, לָהּ דֶּלֶת זְכוּכִית רְחָבָה, מִפְרַשׂ פַנְטוֹם מְשֻׁלָּשִׁים

וְחַלּוֹנוֹת אֲדֻמִּים. נֵרוֹת רוֹקְדִים עַל אֶדֶן. בְּקָרוֹב תֵּעָקֵר

הַבִּקְתָּה לְטוֹבַת בֵּית קֶבַע. רֹטֶב סָמִיךְ מִטַּגֵּן בְּחֶמְאָה עַל

מַחֲבַת. זַרְעֵי חַרְדָּל, כֻּרְכּוּם, צִ'ילִי וְשֶׁמֶן כְּמֵהִין יַמְתִּיקוּ לֵב,

כָּבֵד וּשְׁזִיפִים, יַחְרִיפוּ פֶּה אַחַר יָד.

לֹא שִׂרְטַטְנוּ בֵּינֵינוּ קַוִּים, מִתְאָר, מִלְּבַד הָאֶחָד שֶׁנִּבְצַר –

חַשְׁמַל הַיָּשִׁיר. עוֹד הַפֶּצַע הָעַתִּיק נוֹהֵם מִן הַקְּרָבַיִם –

הִשָּׁמְרִי. תֹּף לְשׁוֹנוֹת מַרְטִיט אֲוִירִים תַּחַת יָדֶיהָ. F מָז'וֹר.

נֶפֶשׁ נוֹשֶׁקֶת לְנֶפֶשׁ זְכוּכִית שְׁרוּקַת שָׂפָה. מָה שֶׁעוֹבֵר בֵּינֵינוּ

דַּק לְהַחְרִישׁ. יֵין אַלְטָלֵנָה^[2] נִגְמַע, לְפֶתַע נִשְׁפַּךְ, מַכְתִּים

אַרְגָּמָן אֶת מַפַּת הַשֻּׁלְחָן. אִי פִּרְאִי הוּא אַלטנײַלאַנד.^[3] 

שְׁמוּרַת אַרְכִיפֵּלָג יָפָה, גּוֹבֶלֶת בְּעִטּוּרֵי גְּבוּרָה וְתַחֲרָה עַל בַּד.

אֲנַחְנוּ זוֹרוֹת מֶלַח הִימָלָיָה וָרֹד לִסְפֹּחַ הַכֶּתֶם שֶׁפָּשַׁט, סְגֻלָּה

כְּנֶגֶד יֵין דָּמוֹת וְדָמִים. אַלְט־לַנְדֶה^[4] שׁוֹקַעַת בִּמְצוּלוֹת שְׁנַת

לַיִל, אִתָּהּ זֵכֶר מִלְחֲמוֹתֶיהָ, שִׁעוּרֶיהָ וּכְתָבֶיהָ הָרְחוֹקִים.

כְּמַנְדָּלָה טִיבֵּטִית הֵם נִמְחִים. חֶרֶשׁ רֶחֶשׁ שַׁחַר מַפְצִיעַ וְחָדֵל.

סִפֵּר נִקְרָשׁ נִבְחָשׁ בְּשַׂרְעַפִּים. אִם נִמְחַל לָהּ – אַטְלַנְטִיס^[5] 

שֶׁלָּנוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

הַבִּקְתָּה מַפְלִיגָה הָלְאָה. שְׁלוּחָה שֶׁלִּי פּוֹגֶשֶׁת בְּיָדָהּ שֶׁל אַחֶרֶת

שְׁלוּחָה, מִשְׁתַּכְפֶּלֶת בְּשַׁרְשֶׁרֶת קִפּוּלִים וְנִגְזְרוֹת נְיָר. אֲנַחְנוּ

שָׁרוֹת – שֶׁלָּנוּ ח' הַחִבּוּרִים וְהַחֲבִירוֹת. נֵר חֶמְלָה – הַחְלָמָה.

שׁוּטִי שׁוּטִי סְפִינַת בְּרוֹשִׁים, הַיַּם כָּל כָּךְ   רָ   חָ   ב.

.

[1] אַלְטָאלַנְד – יין אדום־סגול בוהק. ענביו נבצרו מכרמים גבוהים.

[2] אָלטָלֵנָה – מאיטלקית: נדנדה.

[3] אַלטנײַלאַנד – ככתוב ביידיש. מגרמנית: ארץ ישנה־חדשה.

[4] אַלְט־לַנְדֶה – ארץ חלופית.

[5] אַטְלַנְטִיס  – עיר מיתית ששקעה בים.

.

מיתר מורן, משוררת ואמנית רב־תחומית. ספר ביכוריה "פֶסע פֶגע פֶצע" (עירובין, 2022) ראה אור בתמיכת קרן רבינוביץ', וזיכה אותה בפרס האמנ.ית המבטיח.ה של IPBAF לשנת 2023. ספרה השני ״מונולית״ יראה אור בשנה הבאה בהוצאת אדרא. עורכת בכתב העת המקוון רסן ליצירה אילוצית, וחברת מערכת בהוצאת אדרא. שיריה התפרסמו בבימות שונות, בין היתר בגיליון מיום 19.08.21 של המוסך.

.

>> במדור מיוחד בגיליון הקודם של המוסך: רימה שיכמנטר חוזרת ל"ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג במלאת שבעים שנה לצאת הספר לאור

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הלחי הפנימית / זהר איתן

ממליצה: מרב פּיטוּן

.

אף שמתחת לכותרת ספרו החדש של זהר איתן נכתב "2022", שייכותו לשנה הנוכחית כה מתבקשת וברורה עד כי היא נדמית כמעט נבואית. הפכפכותו הפואטית של הספר כמו נובעת מן הימים האלה, ממחישה את ניסיונות הביטוי של כל אחת מאיתנו בעת הזו מלחישה לצעקה, בין שירים רכים וליריים לכאלה שיש בהם אלימות חותכת, מעוררת מצוקה ובהילות. 

בספר הלחי הפנימית הלשון היא זיקית, קליפת עור מתחלפת, שבה סצנת הכנת ארוחת בוקר משילה לפתע את עורה וחושפת שיניים לעומתנו: "כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְנוּ, הָיוּ הַטּוֹבִים וְהָרָעִים מֵתִים. / נוֹתַרְנוּ רַק אֲנַחְנוּ, הַבֵּינוֹנִיִּים. / טִגַּנּוּ חֲבִיתָה מְקֻשְׁקֶשֶׁת רַכָּה מִדַּי, בְּלִי שֶׁמֶן וּבְלִי בֵּיצִים – זֶה מָה שֶׁזָּכַרְנוּ לַעֲשׂוֹת – וְחִלַּקְנוּ לְכֻלָּם. / 'אֲבָל אֵיפֹה הַסֻּכָּר? וְאֵיפֹה הַמֶּלַח?' שָׁאֲלוּ הַיְּלָדִים. לֹא עָנִינוּ וְחִפַּשְׂנוּ לָהֶם חֲתוּלִים אוֹ כְּלָבִים, אֲבָל / גַּם הַחַיּוֹת הִסְתַּלְּקוּ מִכָּאן, יַחַד עִם / הַסֻּכָּר וְהַמֶּלַח" (מתוך "מלח מים", עמ' 38). כך גם בקצה המעבר בסופרמרקט  מתרחש מופע דחוס, אילם, של אלימות: "'אֶת אֵלֶּה אֲנִי צָרִיךְ, אֶת הַלִּימוֹנִים' / אָמַרְתִּי לוֹ, רוּחִי מִתְקַצֶּרֶת, חוֹנֵק צְרָחָה. / הוּא לֹא זָז, / אָז אֲנִי הָדַפְתִּי אוֹתוֹ בְּרַכּוּת לָרִצְפָּה / וְהוּא הִתְנַפֵּץ שָׁם, בְּצִלְצוּל עָצוּם וְרֵיק" (עמ' 48).

קוראי הלחי הפנימית נשאבים אל תוך שיחה פרטית, פעורה, אינטימית, המתרחשת בתוך ראשו, תודעתו, גופו של המשורר. יש בכך אי־נוחות מסוימת, כמו זו העוברת בבטננו כשאנו צופים בבובת פיתום, מנסים להכריע למי שייך הקול הדובר, אך גם הזמנה לחוויה מטלטלת, מרגשת. האקספרימנטליות של הספר אינה מסתכמת בניסויים בצורות ספרותיות, אלא מציעה גם אפשרות לשינויי צורה של התקיימות: בשל האופן שבו שירה פועלת, הקוראות והקוראים מופתעים לגלות כי במהלך הקריאה הפכו לשותפים במעשה החשיבה, החוויה, ונעשו בעצמם לדוברים פעילים, בגוף ראשון. כך, למשל, בשיר "המהומים", המהדהד ברבדים רבים את השנה החולפת:

המהומים

כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֵד הַרְבֵּה מְאֹד אֲנִי מְהַמְהֵם. 

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, בַּהַקְלָטָה, שׁוֹמְעִים רַק תְּרוּעַת חֲצוֹצְרָה מְבֻיֶּשֶׁת, מִתְפּוֹרֶרֶת.

מְשֻׁלָּשׁ מָז'וֹרִי מְפֹרָק בִּסְטָקָטוֹ חָלוּד וְנִרְפֶּה

מְטַפֵּס עַל סֻלָּם עֵץ שֶׁנִּרְקָב וְיָבַשׁ.

בָּרוּחַ, הַסֻּלָּם מִטַּלְטֵל, נוֹטֶה עַל צִדּוֹ,

מְאַבֵּד אֶת הַכִּוְנוּן, פִּיתָגוֹרָס מַבִּיט בְּעֵינַיִם קָמוֹת

וְאָז שָׁלָב נִכְנָע, חוֹרֵק, יוֹרֵד בְּרֶבַע טוֹן, אוּלַי עוֹלֶה, נוֹפֵל

וּתְהוֹם, וְרִיק, וְשֶׁקֶט, הַרְבֵּה מְאוֹד רֵיק וְשָׁקֵט.

הַתַּחְתִּית עוֹד רְחוֹקָה

הַמִּרְוָחִים נִמְתָּחִים, כְּבָר אֵין צְלִילִים שֶׁיֹּאחֲזוּ בָּם

אֵין אֲוִיר פֹּה, וּלְלֹא אֲוִיר אֵין קוֹל

וַאֲנִי מְפַחֵד הַרְבֵּה מְאוֹד

וּלְלֹא קוֹל, לְלֹא כָּל אֲנִי מְהַמְהֵם:

בַּהַקְלָטָה לֹא שׁוֹמְעִים דָּבָר.

.

זהר איתן, הלחי הפנימית, ברחש, 2024

.

***

איך להישאר / ארנה קזין

ממליצה: דפנה לוי

.

העדינות שבה כותבת ארנה קזין עלולה להטעות, משום שמאחורי דבריה – המנוסחים במילים שקולות, מדודות, הטעונות ברגש, אבל לעולם אינן מניחות לו להתפרץ – עומדים דברים קשים. בספרה החדש, איך להישאר, הדברים נוגעים בשאלת הקשר לכאן, לישראליות, ויותר מזה, בשאלה איך להתמודד עם הזעם ועם הכאב שמעוררים אירועי השנה האחרונה וליישב אותם עם העובדה שהיא, כמו כולנו, קשורה למציאות הזו בקשרי משפחה, חברות, הורות, שפה, כתיבה וזהות. 

״הימים הם ימי אסון, חרדה, שפל מוסרי ואפלה,״ כותבת קזין בהקדמה לקובץ המכיל ״מסות אישיות ואחרות״, כפי שמצוין בכותרת המשנה. אלא שאצל קזין, כמו במציאות, אין הפרדה בין האישי לפוליטי, וכך חוויות ההתבגרות של בנותיה, ביקור אצל אימה בכפר גמלאים, לילה במעצר אחרי הפגנה או זיכרונות מן הבר המנוח ״ג׳וז ולוז״, משמשים עדשה שהיא בו־זמנית טלסקופית ומיקרוסקופית, ומבעדה משתקפים תהליכים המובילים את החברה הישראלית קדימה ואחורה; החירויות האישיות שנוספו בה ביזע רב ובדמעות, ואלה שנשללות ממנה בהינף אצבע גסה. ככותבת משוכללת קזין מובילה גם את הטקסטים האישיים יותר באותה בהירות שבה היא מנסחת טיעונים במסות הפורמליות בצורתן, למשל זו העוסקת באפשרות שהפמיניזם יציל את העולם או זו העוסקת באפשרות (ובחובה) להתנגד. כמו בקובץ המסות הקודם שלה, איך להיות, היא מרחיבה את מעגל המתדיינות ומצרפת מדי פעם לשיחה כותבות גדולות, למשל את רבקה סולניט או אדריאן ריץ׳, משום שיש טעם לבחון את האופן שבו ניסו במקומות אחרים ובזמנים אחרים, לעיתים רחוקים מאוד, לענות על אותן שאלות. במסה שהעניקה לספר את שמו – איך להישאר (כך, ללא סימן שאלה) – אפשר למצוא את המילים הצלה, תיקון, הזדהות ואהבה, אבל קזין אינה מנסחת באמצעותן תשובה נחרצת. היא מסתפקת בטלטול המחשבה ומאפשרת לכל אחת מקוראותיה למצוא תשובה משלה.

.

ארנה קזין, איך להישאר, אוליפנט, 2024

.

***

התמנון השבע / שני פוקר

ממליצה: לי ממן

.

התמנון השבע – ספרה השני של שני פוקר – הוא המשך משוכלל למהלך הפואטי שהחל בספרה הראשון והמצוין, מחצית חביוני (הבא לאור, 2019). אפשר לתאר את קולה של שני פוקר כעירוב משונה בין נימת התחינה הנואשת נוסח חדוה הרכבי לבין ברק האירוניה וההומור האופייניים לשירת דוד אבידן – כלאיים בלתי סבירים המולידים פואטיקה מסקרנת ורעננה, החותרת תחת עצמה:  מצד אחד שירי ספרה החדש מגוללים את קורותיו של סיפור התאהבות חד־צדדית נואשת בדמות נשית סמכותית (המורה, הקוראת המלכותית, העורכת – כלל לא בטוח שמדובר באותה הדמות), ומצד שני עין אחת של המשוררת נותרת כל הזמן פקוחה, מתבוננת כאילו מבחוץ בכל הפאתוס המאוהב הזה בהרמת גבה ספקנית ומשועשעת. לכפילות הזו יש גם היבט צורני: נדמה שאצל פוקר המבנה והחריזה נוטים לפשטות מכוונת,  לעיתים בסגנון המזכיר שירי ילדים. פשטות צורנית זו  משמרת  את המתח שבין שירה חכמה ומרובדת לבין תמימות למראית עין ומשרתת את אותה העמדה הכפולה בשיריה, הנעה בין כמיהה עיוורת לבין קריצה חדה, מלאת מודעות, עד כדי לגלוג עצמי.

הישות המפוצלת בין פיכחון להיקסמות העולה מן השירים מסרבת להתנער לחלוטין מאשליית ההתאהבות, אך גם אינה מרודדת בשום שלב לכדי קלישאה; פוקר מבינה היטב את התפקיד שממלאת התלמידה בסיפור המסגרת השחוק של החניכה, ובדיוק בשל כך היא מקדימה אותנו בקריאה הפסיכולוגיסטית המתבקשת – למשל, כשהיא  מנסה לחזות את התגובה לווידוי האהבה: "וְאַתְּ תַּגִּידִי אֵין סִכּוּי / שֶׁרִגְשׁוֹתַיִךְ הֵם אֵלַי / כְּלוֹמַר, אוּלַי הֵם לְעַצְמֵךְ / לַתַּפְקִיד שֶׁהִצַּבְתַּנִי בְּשִׁירֵךְ / אוֹ בַּחֲלוֹם" (עמ' 48). 

לא פיכחון דרוש לה, אלא דמיון – פנטזיה על זולת המשמרת את כמיהת העצמי לחרוג מגבולותיו. הדמיון הוא המקום היחיד שבו יכול להתקיים מושא האהבה, והיא מתמסרת לו מבחירה, לא משום שאינה מבינה שכל התאהבות היא אשליה, במובן ידוע, אלא משום שזו עבורה הבחירה האותנטית, הפורה, המאפשרת את התקיימותם של חיים פנימיים.

במישור הצר של המציאות אולי לא אירע דבר. אבל הדמיון, זה הטמון בסוגריים החותמים את השיר האחרון בספר, הוא סיפור אחר לגמרי – והוא מצע ההתרחשות של שירי הספר היפה הזה:

אפילוג

הַסִּפּוּר הוּא פָּשׁוּט. קִצּוּרוֹ מְפַכֶּה:

בְּסוֹף הַכֹּל יוֹשְׁבוֹת בְּבֵית קָפֶה

מַחֲלִיפוֹת מַתְכּוֹנִים. אֲבָל אִם יִרְאוּנוּ

בַּקִּנִּים, יְבַקְּשׁוּ תְּבִיעַת עֶמְדָּה, נֹאמַר:

אָהַבְנוּ זוֹ אֶת זוֹ.

כִּי זֶה הַסִּפּוּר, וְאֵין לְסַפְּרוֹ אַחֶרֶת:

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ וְגַם אַתְּ אָהַבְתְּ אוֹתִי.

וְלֹא הָיִינוּ מֻכּוֹת. כִּי הָיִינוּ מַלְכּוֹת.

וְאַף פַּעַם לֹא נָתַנּוּ

לְהָמִית אֶת אַחֲרוֹן הָרְמָצִים שֶׁעוֹד נָשַׁף.

וְאַף פַּעַם לֹא פִּכַּחְנוּ

כָּלִיל אֶת הַשֶּׂה הַמְּכֻשָּׁף.

הִקְצִינוּ לִיטְרַת בָּשָׂר לְקָרְבָּן הָאֶפְשָׁרוּת

כִּי לֹא נָשָׂאנוּ הִגָּיוֹן

.

(וְאֵינֶנִּי מִתְבַּיֶּשֶׁת בַּמִּלָּה הַזּוֹ דִּמְיוֹן)

.

שני פוקר, התמנון השבע, הבא לאור, 2024

.

***

הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית / שלום בוגוסלבסקי

ממליצה: תמר וייס גבאי

.

מה עשו הקוזאקים כשלא פרעו ביהודים, והאם רוסים, פולנים ואוקראינים חוו גם הם פרעות בשנים ת"ח ות"ט? למה רוב היהודים הכפריים במזרח אירופה היו למעשה ברמנים, ואיך העבדות באמריקה השפיעה על גורלם בקרב שאר תושבי האזור? מה מכל מה שעבר על יהודים במזרח אירופה היה ייחודי להם ומה משותף לקבוצות אחרות? בספר הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית מציג המחבר שלום בוגוסלבסקי, באופן נגיש, בהיר, משעשע ונוגע ללב – וכמובן גם מטריד ומזעזע לעיתים – את פרק ההיסטוריה של חלק גדול מאבות־אבותינו ואימהות־אימהותינו, אלו שחיו במזרח אירופה חמש מאות שנה, בין המאה החמש עשרה ועד ראשית המאה העשרים, תקופה שבמהלכה היה מרחב המחיה הזה לאזור היהודי ביותר בעולם, ולפעמים חיו בו שלושת רבעי מן היהודים בתבל. אלא שבוגוסלבסקי מתאר את תולדותיהם מתוך הקשר רחב – לא רק מהזווית היהודית הצרה שדרכה מוצגים לרוב האירועים וההתפתחויות לקהל. הקשר רחב כזה ומגוון נקודות המבט על אירועים היסטוריים בתולדות עמנו הם דברים הנחוצים בעיניי מאוד בימים אלו, שבהם קשה להחזיק בתמונה המלאה, על כל צדדיה. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כשמדובר בסיפור היסטורי שעליו נשענת לא פעם זהות החברה שלנו. תמונה רחבה כזו חיונית לא רק מפני שהיא אמיתית יותר, אלא מפני שהיא גם אנושית יותר, לטוב ולרע, שכן היא רואה בכל הגורמים השותפים למאורעות, מכל הצדדים, בני ובנות אדם בעלי מניעים, מצוקות, אילוצים ורצונות, חוסר אונים ובחירות מתוכננות, רגעי התעלות ושפלות.

.

שלום בוגוסלבסקי, הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, זרש, 2024

.

***

רעש גדול / רועי חן

ממליצה: דורית שילה

.

אני מתקשה לנסח את הרעש הגדול שחולל בי ספרו החדש של רועי חן. העובדה שרועי חן הוא וירטואוז ידועה לי מהספרים ומהמחזות שכתב ותרגם, אך זהו כישרון שאין בו לבדו כדי לכבוש אותי. ספרים רבים הכתובים היטב חסרים את הדבר הזה שקשה לשים עליו את האצבע, שבזכותו אני יודעת שזהו ספר שלא אשכח. במהלך קריאת רעש גדול, יותר נכון האזנה לו (אני ממליצה בחום על הספר הקולי בביצוע המרשים של נועה קולר, נטע רוט וליביה חכמון איילי, שמצליחות לשמור על איזון עדין בין הקראה קשובה לבין תיאטרליות), הצורך להבין לא נתן לי מנוח. כשהגעתי לסיומו המרשים, הבנתי שמדובר לא רק ברומן שעלילתו סוחפת, אלא גם בספר המוכיח את עבותות הקשר שבין הספרות למציאות.

לא חלילה משום שעל הספרות לשקף את המציאות; הריאליזם הקיצוני השוטף את הספרות העברית יכול בהחלט להיות מעניין, חשוב פוליטית וחברתית, ונעים לקריאה – וזה בסדר גמור. אולם הספרות מופיעה לפנינו במיטבה כאשר יש ביכולתה לעצב את המציאות. הרומן רעש גדול, שעל פניו מביא לנו עוד סיפור משפחתי של שלוש נשים – נכדה, אם וסבתא – מצליח לגעת בתודעה משום שמבעד לסגנונו המפואר והווירטואוזי עולה אל פני השטח בבואתו של האנושי, ומתגבשת תמונה של מהותו. רועי חן אינו מתאר בספרו דבר פרט לשלוש הגיבורות, קורותיהן, והעולמות השונים, שלא לומר גלקסיות, שבהם הן מתנהלות. אולם בנאמנותו ובאהבתו להן, ובמבנה הספרותי המדויק והחכם שיצר, הוא מאפשר לי, הקוראת, לחוות את אשר מעבר למילים הכתובות ולהיזכר שיש בתוכנו לא רק רעש גדול, אלא גם חמלה ואהבה. ובכך יש נחמה.

.

רועי חן, רעש גדול, כתר, 2024

.

***

והלאה / דנה אמיר

ממליץ: גיא פרל

.

והלאה הוא טקסט קצר ומהודק בפרוזה לירית. מתוארים בו יחסיה של אם ובנה במהלך שלושה עשורים, קשר שתחילתו במיזוג שיש בו גרעין של פרידה, המתקדם אל פרידה שיש בה גרעין נצחי של מיזוג. כך, לדוגמה, כבר בעמוד הראשון של היצירה מתוארת אם המניחה תינוק ישן במיטתו: "כַּמָּה עֲדִינוּת הִיא מְחַלֶּצֶת מִתּוֹכָהּ כְּדֵי לֹא לְהַפִּילוֹ, בְּאַחַת, עַל הַמִּזְרָן, אֶלָּא לְמָזְגוֹ עִמּוֹ בְּאִטִּיּוּת, כְּמוֹ לֹא הָיָה כָּל מִרְוָח בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ לֹא נַעֲשָׂה מֵעוֹלַם כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁל הַפְרָדָה (עמ' 5). אותו שילוח איטי אל העולם, אותה פרידה מתמדת, מתוארים לכל אורך חיי האם ובנה עד כה, מלידתו, דרך כניסתו אל השפה, התבגרותו ועד להימצאותו בארץ אחרת: "רַק כָּךְ נוֹדְעוּ לְעַצְמָם, לֹא כִּשְׁנֵי אֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְגוּף אֶחָד אֶלָּא כִּשְׁנֵי גּוּפִים שֶׁאֵיבָר נִסְתַּר מֵחָבֵר בֵּינֵיהֶם כָּךְ שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָדִים מִבְּלִי לְהִפָּרֵד" (עמ' 9).

והלאה הוא הספר האחרון עד כה בסדרת ממוארים בשירה, פרוזה ופרוזה לירית מאת דנה אמיר [קדמו לו קדיש על חשיכה ועל אור (אפיק, 2019), אבני ריחיים (אפיק, 2021), שתיים אוחזות (אפיק, 2023)]. הסדרה הממוארית מצטרפת אל ספרי השירה של אמיר ואל כתיבתה העיונית־תאורטית. בכל ספרי הסדרה בוחנת אמיר את הגבול שבין האישי לתאורטי ובין השירי לפרוזאי עד כי אפשר לראות בהם מרחב טקסטואלי שבו מתרחשת אינטגרציה בין ארבעת הממדים, ודומה שהפעם קרובה אמיר יותר מתמיד אל נקודת ההתכה שמעבר לה נפרש מרחב שבו האישי־תאורטי־פרוזאי־פואטי מובחנים זה מזה ושזורים זה בזה בה בעת.

נקודת התכה דומה באיכותה עומדת בליבה של היצירה שלפנינו – מעבר לפיצול שבין אם, ילד, אם־תינוק נפרש מרחב המסומן במילה "והלאה": "הִיא מוֹדֶדֶת אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינָהּ לְבֵינוֹ עָקֵב אַחַר אֲגוּדָל. וָהָלְאָה" (עמ' 19). אהבת האם הנפרדת ומודדת את המרחק, מתמשכת במרחב ה"והלאה" הנפרש מעבר לגבולות המקום והזמן. זו אהבה המשתרעת הלאה והלאה, והיא שזורה בכל הפרידות כולן. כמרחב אינטגרטיבי החורג מגבולות המקום והזמן, והלאה ניתן לקריאה כמיתוס, ולא בכדי הוא נמסר מפיה של דוברת בגוף שלישי שהיא אם כל האימהות הנפרדת פרידה שהיא אם כל הפרידות. כך, לדוגמה, מתוארת לידת הילד כרגע שכולו פרידה ללא הפרדה, רגע השוזר זיכרונו של עבר בלתי ידוע, הווה, וכל מה שמכאן והלאה:

לְלֹא כְּאֵב יַלְדָּה אוֹתוֹ, כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם. אוּלַי לָכֵן לֹא סֻמְּנָה חֲצִיצָה בְּרוּרָה בֵּין חַיָּיו בְּתוֹכָהּ לְחַיָּיו מְחוּצָה לָהּ. אוּלַי לָכֵן הָיָה מַרְאֵהוּ הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהֻנַּח בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ בְּתֹם הַלַּיְלָה הַהוּא, גִּלְגּוּל עָמוּם שֶׁל הִתְרַחֲשׁוּת חֲדָשָׁה וְזִכָּרוֹן (עמ' 8).

.

דנה אמיר, והלאה, תרסט, 2024

.

***

ספר שכחה וגאולה / רות חוה פוירשטיין

ממליץ: איתן דקל

.

בשירה שנכתבת בימינו נעדר, על פי רוב, הממד הנבואי. גם אם במקרים מסוימים נכתבת שירה רוחנית, דתית או אפילו תאולוגית, ובמקרים רבים נכתבת שירה שמשוחחת עם מקורות דתיים, עדיין נעדרת מכל אלה היומרה הנבואית. אך מקורותיה של השירה בכלל, ושל זו העברית בפרט, קשורים ביומרה להביט אל תשתיתו של עולם, אל המרחב הנסתר שבו מתפרשים ומתבררים הווה, עבר ועתיד. ספר שכחה וגאולה הוא מחזה שירי־נבואי שמצייר, בעברית מענגת, מסע בעולם שבור שבו "הַחַמָּה דּוֹמַעַת צֵל" (עמ' 81) ו"בְּדִמְעוֹתָיו כּוֹתֵב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר שִׁכְחָה" (עמ' 86). סיפורים וספרים מקראיים, חכמים יהודים ומונחים קבליים עולים על במת המחזה שבו המקהלה היא מקהלת ציפורים שבראשה ציפור ושמה "זיז־שדי", והוראות הבמה שלו הן שירה בפני עצמה. שירי המחזה, שבדרכם מסמלים ומפרשים גם את ההווה, כלומר את מציאות חיינו, הם קודרים וסוריאליסטיים, ובאמצעות העברית רבת הדימויים, החרוזה והשקולה שבה הם כתובים, יוצרים חוויית קריאה כאובה ומעוררת השתאות. במקוריות שביומרה הנבואית ובתפקידה הכפול הן כלשון מחזה הן כלשון שירה צפונה גם שנינות רבה, שלרגעים מוזרים עלולה להביא את הקורא אפילו לצחוק.

וּקְרָא חַיַּי שֶׁרָחֲבוּ מִגּוּף עוֹלָם וְשִׂים לִבְּךָ

לִפֹּל אֶל תּוֹךְ גּוּפְךָ גַּם אִם גָּבַהּ הַשִּׁיר

מְאֹד. עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ אָדָם

וְיִהְיֶה אֱלֹהִים

מְדַבֵּר בְּךָ

סוֹד.

.

רות חוה פוירשטיין, ספר שכחה וגאולה, ספרי בלימה, 2024

.

***

מתוך מחברות ישנות / רות דולורס וייס

ממליצה: מיכל זכריה

.

באחד באפריל 2005, לפנות בוקר, כתבה רות דולורס וייס: ״משהו יבוא / משהו יבוא מן האַיִן / ייראה / מה שאינו עדיין״. שורות נאות במיוחד לשעה שבה העולם ישן והחשכה אינה מסגירה את הבעירה ההולכת וקרבה לאופק. זו הייתה אחת הטיוטות הראשונות לשיר שנקרא ״שיר תקווה״ מהאלבום ״בעברית״, שהוציאה וייס כעבור שלוש שנים. אני זוכרת את ההופעות של וייס בתל אביב באותה תקופה כמו מפגש מעתיק נשימה עם ישות על־טבעית; נכנסת לבר ויצאת מהעולם. וייס ידועה כמוזיקאית בעלת קול חד־פעמי שהרגש לופת אותה על הבמה ולא מרפה גם ממאזיניה זמן רב אחר כך. 

מתוך מחברות ישנות הוא אסופה של קטעי יומן שכתבה בשנים 2002–2012 ומתארים בין השאר את תהליך היצירה שלה – ו״תהליך יצירה״ הוא כמובן ביטוי שקרני, לשון נקיה ותעשייתית למאבק נורא. כמו ביומנה של קתרין מנספילד, קשה לדמיין שיוצרת נפלאה ומלאת מבע כמו וייס היא שכתבה ארוכות על הקושי לפעול, על מבוכה מתמשכת ועל החזרה ״למקום הכה מוכר, שבו העצם לא מיתרגם לשום דבר״ (עמ' 29) (חרוז מלבב בעיניי). אפשר לקרוא את הפער בין הכתיבה היומנית המעונה, שנוזפת בעצמה על ניסוחים לא מוצלחים, לבין המוזיקה החופשית כל כך של וייס כסיפור של התגברות על קושי, כזה – כפי שכתבה במחברות – שעוד ״ייתן השראה גדולה להרבה אנשים, כמו שסיפורי חיים של אנשים גדולים אחרים נתנו השראה לי״ (עמ' 79), אבל אם יש במחברות המעניינות של וייס סיפור, זהו גם סיפור על יצירת יש מאַיִן, יופי מתוך תקיעות, שירה מתוך שיתוק. ולראות את מה שעדיין אינו שם – זוהי תקווה וזוהי אמנות.

.

רות דולורס וייס, מתוך מחברות ישנות, עם עובד, 2024

.

***

מעשה חלם / יניב חג'בי

ממליץ: שי פורסטנברג

.

ממקום מושבו באמסטרדם יניב חג'בי הוא מהכותבים היחידים בימינו המוטרדים משאלת היתכנותה של ספרות יהודית (ולא רק ספרות ישראלית, או ספרות הנכתבת בידי יהודים). בכך חג'בי מצטרף לרשימה מצומצמת אך מכובדת של כותבים כמו ש"י עגנון, אדמון ז'אבס וסינתיה אוזיק. שני אתגרים ראשיים, כמדומה, ניצבים בפני המבקשים לכתוב "ספרות יהודית" (במירכאות או בלעדיהן): האתגר הראשון הוא לגאול את היהודים מעמדת הקורבן הנצחי ולכתוב סיפור שאינו מסתכם ברדיפות ובנגישׂות (אבל גם לא להתעלם מהן); האתגר השני, והמסובך יותר, הוא להצליח לכתוב על תרבות שהתייחסה בספקנות לכל ניסיון ליצור "פסל ומסכה". להוציא כמה דוגמאות נדירות ונשגבות, יהודים לרוב העדיפו להשקיע את משאביהם המנטליים בשור שנגח את הפרה, ולא ב"ספרות יפה".

בספרו החדש, מעשה חלם – סיפורה של עיר אחת (אפיק, 2023), נראה כי חג'בי מצליח לעקוף את המעקשים האלה. הרומן מספר את קורותיה של עיר החכמים־טיפשים האגדית דרך קורותיו של בן העיר המנסה לשווא לברוח מהגיון העוועים שלה. חומר הגלם המרכזי המשמש את חג'בי הוא המעשיות המזוהות עם חלם, והוא טווה אותן בסיפורים חדשים על אודותיה ובעלילה רציפה. ההתבססות על סיפורי עם שעברו בקהילות ישראל מפה לאוזן מאפשרת לו למצוא נתיב אחר ל"ספרות יהודית", עממי ופרוע יותר. אין זה פלא כי הספר מוקדש לאלתר דרויאנוב, שליקט חומר רב שעבר בעל פה וערך אותו לספר הבדיחה והחידוד (הוצאת אמנות 1922). אבל פתרון אלגנטי זה, כפי שמתגלה במהלך הקריאה, איננו מתחמק מהשאלות הגדולות הרודפות את הספרות היהודית. דווקא בכוחו של ההיגיון החלמאי לחשוף אמיתיות יסודיות בדבר הזיקה שבין המחשבה היהודית והגורל היהודי.

.

יניב חג'בי, מעשה חלם, אפיק, 2023

.

***

גוף זרה / ורד שם טוב

ממליצה: נטלי תורג'מן

.

בספר הביכורים של ורד שם טוב, גוף זרה, נבנה מהלך יפהפה וכואב של פירוק חוקי התחביר והתפוררות השפה תוך הפניית מבט טרנספורמטיבי אל הגוף כשפה. זוהי שירה נשית, ישירה, שעוסקת בגוף וחובטת בו, מצמצמת ומרחיבה, שוקלת, חודרת, ממשטרת ויוצאת נגד. היא מתבוננת בגוף כב"חָצֵר אֲחוֹרִית אֲפֵלָה" (עמ' 33) שנגועה בחטאים, בסודות ובאשמה, ומנסה לפרק אותו ממערך הדימויים שדבק בו. לצורך כך היא בונה שפה חדשה.

נקבה

אֲנִי בַּמַּרְאָה.

כֵּיצַד אֶכְתֹּב גּוּפִי בְּזָכָר

כְּשֶׁנְּקָבַי פְּתוּחִים לִרְוָחָה?

(עמ' 6)

הספר הוא בסופו של דבר מסע של השלמה עם הגוף, אולם המשוררת נדרשת תחילה לעיסוק במילה, לחיפוש אחר שמות  וכינויים. היא מתבוננת מחדש במוכר, בכל מה שמכניע את גוף האישה, ומציעה לקסיקון חדש: טֶרְמִינוֹלוֹגְיַת הַלְקָאָה / הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל מִלָּה! (עמ' 39). למשל הפירוק של הפרעת האכילה:

הפרעה אהובתי (ב')

הִיא לִי וַאֲנִי לָהּ!

אֲנִי־הַפְרָ־אַתְּ־אֲכִילָה.

(עמ' 22)

הפרעה אהובתי (ג')

מִי אֲנִי בְּלִי הַפְרָאַתְּ?

מִי? אֲנִי? בְּלִי הַפְרָאַתְּ.

(עמ' 23)

מסע ההשלמה עם הגוף חובר בסופו של הספר למסע האימהות. הוא מציע תיקון  של היחסים המורכבים בדיאדה אֵם־בת, וגם של המשולש  אֵם־בת־גוף. בשיר "שפת אם" היא כותבת: "אֶת בִּתִּי לִמַּדְתִּי שֵׁם / שָׁדַיִם, פְּטָמוֹת, / עֶרְוָה, פֹּת, / שְׂפָתַיִם גְּדוֹלוֹת, / דַּגְדְּגָן, / שְׂפָתַיִם קְטַנּוֹת./ […] שֶׁיְּהֵא גּוּפֵךְ טוֹב בְּעֵינַיִךְ/ מִשְׁכַּן חֶסֶד וָעֹנֶג כָּל יָמַיִךְ. (עמ' 68). ובדומה לכך בשיר "מצווה מן הרחם": בִּתִּי,/ בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי / אֶהְיֶה… זוֹ אֲנִי מְצַוָּה – / פִּרְשִׂי כְּנָפַיִךְ / הַגְבִּיהִי עוּף / אַתְּ הָאוֹר" (עמ' 71 ). אם כן, שפת השירה היא המאפשרת את הטרנספורמציה של הגוף מהכאב אל היופי. "בְּמִקְדַּשׁ הָרֶחֶם / כּוֹהֶנֶת לְבָנָה/ יוֹדַעַת – / אֶתְמַלֵּא / שׁוּב שִׁירִים" (עמ' 74). לכן לא פלא שהשיר החותם את הספר נפתח ב"גּוּפִי" ממשיך אל "אִמָּהוּתִי" ומסתיים במילים "שִׁירָתִי – נִשְׁמָתִי" (עמ' 82). זהו המסע של הספר כולו.

.

ורד שם טוב, גוף זרה, קתרזיס, 2024

.

***

בשתי הדרכים / דניאלה הודרובה

ממליץ: נדב ליניאל

.

בפרגמנט החותם את ספרו של יואל הופמן, "כריסטוס של דגים" מעיר המחבר כי דודתו, מגדה, כשהתעוורה סמוך למותה, ראתה לראשונה את העולם כפי שהוא באמת "והיא ידעה, [הו! היא ידעה!] שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא. ואין חילוק. ומתהפכים בו רק הכיוונים" (הופמן, 233). משהו מרוח הראייה הזו – מן ההכרה כי אין חיץ אמיתי שמבחין בין החיים והמתים, בין העבר והעתיד, בין הנוכח והנסתר – שורה ונוכח בעולם הפלאי שבוראת דניאלה הודרובה, בספרה בשתי הדרכים. הרומן, שנכתב בין 1977-1978 אך ראה אור רק ב-1991 (עיכוב שנבע מכך שלא עמד בתנאי הסף של הצנזורה הקומוניסטית בצ'כיה), יצא לאחרונה בתרגומו של פאר פרידמן. הרומן מגולל את קורותיו של בניין מגורים בפראג, העומד בסמוך לבית קברות בעיר, או מוטב, את קורות הדיירים הגרים בו (ועמם, אלה שגרו בו פעם, רבים מבין הדמויות המאכלסות את הרומן מתות, ולמעשה אין כמעט דבר המבחין בין "שני העולמות" המתקיימים בו זמנית, בסמיכות, במין זמן ומרחב מפולש, מרחב המאתגר את ההבחנה הרגילה, היומיומית שלנו, בין הווה ועבר, אך גם בין מרכז ושוליים, עיקר וטפל). קשה לדבר על "עלילה" במובן הקונבנציונלי – הרומן מורכב מרסיסי סיפורים, מכיתות של שברי החיים – דמויות שבות לחיות אחרי מותן, אישה בקופצת אל מותה שבה ומתה שוב ושוב, אימי המשטר הקומוניסטי והדי המלחמה נוכחים בחלל המבוזר של הרומן, והעבר רובץ כמו אבק בחלל הבית. גלריית הדמויות כוללת דמויות אנושיות, בעלות ביוגרפיה סטנדרטית, אך אנחנו גם שומעים את קולם – עדים לקורות חייהם – של הרהיטים, כתלי הבית, טוואי המשי, העור (אחד מן הפרקים היפים ביותר בספר), ואפילו בית הקברות. נוסף על התרגום הבהיר והחי, הוסיף פרידמן מבוא והערות שוליים חיוניות שמסייעות לקורא להבין את ההקשרים ההיסטוריים, התיאולוגיים, הספרותיים שעומדים בבסיס הספר. בשתי הדרכים הוא ספר תובעני, מרהיב, מאתגר, הדורש התמסרות, לא רק ללשונו, אלא גם להגיון המוליך אותו. אך מי שתלך או ילך עם הודרובה (ופרידמן) יוכל, אולי, לראות את העולם כמות שבוא, ללא חילוק. זהו תרגום ראשון של הודרובה לעברית, יש לקוות שיבואו תרגומים נוספים אחריו.

.

דניאלה הודרובה, בשתי הדרכים, אפרסמון 2024. מצ'כית: פאר פרידמן

.

>> זר ההמלצות הקודם של המוסך: זר ספרים חגיגי לראש השנה 2023

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אֶשֶׁד / מוחמד אבו סאלמה (מיצב, מוזיאון תל אביב לאמנות)

שירי שפירא

.

מהימים הראשונים של המלחמה רודפים אותנו דיוקנאות. למדנו לראות תצלומי אנשים מחייכים ולהצטמרר, לקרוא אותם כעדות לטרגדיה. יום־יום אנחנו מתהלכים בין תצלומי דיוקן הקוראים לסיום המלחמה ולשחרור המצולמים מהשבי, ובינתיים רבים מהמצולמים כבר אינם בין החיים. תצלומי דיוקן אחרים קוראים להמשיך את המלחמה כדי שמותם של המצולמים לא יהיה לשווא. עשרות אלפי פנים אחרים נעדרים מהנוף לחלוטין. רטוריקת הפנים אפקטיבית, אבל האם היא מחזיקה מעמד לאורך זמן? שכיחותה מלמדת שלא מספיקה הידיעה שמדובר בבני אדם, שאם לא נראה אותם שוב ושוב, אנחנו עלולים לשכוח. ולאור ההתפתחויות בחודשי המלחמה הארוכים, נראה שהתזכורת לא מספיקה.

אני לא רוצה להפסיק להסתכל להם בעיניים, אבל אני גם לא רוצה להזדקק לעיניים שלהם. הרי אני צריכה לדעת מה ראוי גם בלי להרגיש שהם מביטים בי, גם כשאני מפנה עורף. ומהם החיים מאז 7 באוקטובר אם לא הפניית עורף מתמשכת – למען החיים או בשם המוות או שניהם גם יחד – לאלה שנשארים מאחור? צריכת אמנות בימים כאלה גם היא סוג של הפניית עורף, ופעולה זו נעשית מוחשית במיוחד כשצועדים מכיכר החטופים, חולפים על פני השמות והפנים ועל פני אלה שמקדישים את זמנם לאנשים שמאחוריהם, ונכנסים בשערי מוזיאון תל אביב לאמנות. המעבר מהמציאות הקופחת של הכיכר אל החלל הסטרילי של המוזיאון עלול להשרות סוג של ורטיגו. אם פונים אל האגף החדש, אל המיצב "אֶשֶׁד" שבחלל הנקרא "מפל האור", תחושת הסחרחורת מעמיקה אך גם מתקבעת, כהתרגלות לשקיעה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת.

במיצב זה בחר אמן התאורה מוחמד אבו סאלמה לתלות מתקרת האגף ועד לקומה התחתונה של המוזיאון – חלל שגובהו 27 מטרים – אלפי שרשראות מתכת דקיקות, ולהציב אותן בשורות ישרות לאור השמש החודר מבעד לקירות המוזיאון השקופים. בימים אלה שרשראות המתכת הן ציטוט כפול, הן של דיסקיות החיילים והן של דיסקיות שנעשו סמל למאבק לשחרור החטופים. הדיסקיות נעדרות מהמיצב של אבו סאלמה, שנמנע מלנקוב שמות ולהצהיר הצהרות. במקום סגירת השרשראות לסמל ברור שאפשר לענוד, נוספה לעבודה רק לולאת סאונד של צלילי השתברות עדינים, ונדמה שאלפי השרשראות הפשוטות רק מתארכות ומתארכות. כשמסתכלים בהן מהקומה העליונה ומשפילים מבט בחיפוש אחר הקצה, אפשר להתבלבל בגלל רצפת המראה שבקומה התחתונה ולהאמין שהשרשראות מתארכות עד אינסוף. אך כשיורדים אל תחתית המיצב ועומדים על רצפת המראה, רואים שהשרשראות משאירות מרווח, נחתכות קצת מעל לגובהו של אדם בוגר ממוצע.

המעבר בין חלקו העליון של המיצב לחלקו התחתון מזכיר את המעברים הכואבים שמאפיינים את שגרת החיים אחרי 7 באוקטובר, מאשליה של סדר שמתאפשרת רק בזכות הפניית העורף אל המוני הפנים, ועד להליכה מטה אל קרקעית המפל הכסוף, שמשנה צבעים בהתאם לאור הטבעי, מעורר פליאה אל מול היופי שעוד אפשרי אבל גם אימה נוכח מבול האובדן שעלול לשטוף אותנו. הם תלויים מעל הראשים שלנו; הפעם הם אלמונים, נטולי פנים, קוראים לנו לחשוב על המספרים הבלתי נתפסים, על הקלות שבה נוספת עוד חוליה בשרשרת השכול, על הרגע שבו אנשים נהפכים מחיים למתים, ממתים לאנדרטה, לסמל. הם מאיימים להטביע אותנו, החטופים, הנרצחים, הנופלים. לאסוף אותנו אליהם מרוב אשמה, מרוב חוסר אונים, מרוב פחד שגורלנו יהיה זהה. אבו סאלמה מזמין אותנו לעצור רגע לפני השיטפון, להתבונן באירוע הנורא ממרחק,  לאמוד את גודל השבר ולהאזין לקולות הריסוק המתמשכים. גם אם אנחנו עוד לא חלק מהשרשרת, גם אם לא איבדנו אדם קרוב, מספיק לשאת את המבט בשביל לדעת כמה אנחנו קרובים.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים" ודוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן־גוריון. חברת מערכת המוסך.

.

מה את רואה / רוני אלדד (שיר)

איתן דקל

.

מעולם לא דמיינתי שאהיה בשדה קרב בתוך שטח ישראל, מעולם לא האמנתי שאהיה בשדה קרב בכלל, לא רציתי להאמין. גם אם האפשרות עלתה במחשבתי, לא חשבתי שהמונח "קרב" כולל גם שעות ארוכות של שהייה, ושבשעות האלה התקשורת תהיה כל כך זמינה מכאן, מתא הנהג החשוך של הטנק, בין הקיבוצים בארי ועלומים. גם "כאן", בצהרי 8 באוקטובר, אני לא מדמיין שכך ייראו החודשים הקרובים, ששעות הקרב שימלאו אותם יהיו זניחות ביחס לשעות השהייה, שגם בשטח אש של ממש אצפה בעדויות, אקרא חדשות, דיווחים, ספרים, כתבות, פוסטים, שירה. שהזוועה תהיה כרוכה בחיים, חודשים רבים אל תוך העתיד.

ב־7 באוקטובר מילאו הרשתות החברתיות תפקידים שאנחנו רגילים לייחס לאולפני החדשות. שעות ארוכות הן היו יעילות יותר עבור מי שרצה לקבל מידע על המתרחש. הפלישה הזו של הזוועה ממסך הטלוויזיה אל מה שבדרך כלל מספק לנו גלילה משועממת שיקף את אותה פלישה של הזוועה משולי המציאות אל היומיום. ומתוך הפחד והזוועות שמסביב, העיניים שלי דילגו על רובן המוחלט של המילים שנכתבו, ובכל זאת חיפשו משהו. אולי הן ביקשו לשוב לחוויה הדיגיטלית של ההתרחשות, זו שלא נוכחת פיזית בתוכה; אולי הן ביקשו הד, הדרכה.

השיר "מה את רואה" פורסם בדף הפייסבוק של רוני אלדד ב־12 באוקטובר. לאחר מכן הוא הודפס ב"הארץ", תורגם לכמה שפות, ולבסוף פתח את קובץ שיריה של אלדד בספר שהוציאה יחד עם המשוררים אריאל זינדר ועמוס נוי (מקור שמו של הספר – "היינו משונים" – בציטוט מהשיר). שמו, שחוזר בראש כל בית, מפנה שאלה אל הדוברת, אך נדמה שמקורה של השאלה באותה הדוברת עצמה. השאלה מנוסחת כשאלה אך סימן השאלה שבא אחריה הוחלף בנקודתיים, כמו נדחף אל התשובה עוד בטרם הדהדה השאלה. כך מתפרשת האנאפורה כמין מאמץ מכני וקהה של הדוברת לדובב את עצמה.

מדוע הדוברת מדובבת את עצמה? מכיוון שהיא מדברת "בזמן אמת", אל קוראים שלא מצליחים לדובב את עצמם ואף יותר מכך, שרויים בניתוק מילולי־חזותי. בתוך מופע של אכזריות וחילול, ואחרי שבבת אחת נקרענו אל מלחמה ארורה ואל זוועות של אילמות ואלימות, השיר של אלדד הדריך את הראייה, יצר קטגוריות שבתוכן הקלט החזותי יכול היה להתמיין. השיר "נובמבר", שפורסם כחודש לאחר "מה את רואה", נפתח כך: "מִישֶׁהוּ מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם / לַמְרוֹת שֶׁעֵינֵינוּ פְּקוּחוֹת". בשיר ה"דיבור מתוך החלום" מסמל את שפת העבר שלא מובנת לנו יותר, אך בהשאלה אפשר לומר כי גם הדוברת ב"מה את רואה" דיברה מתוך החלום, מתוך ערפילי הסיוט, אל קוראים שעיניהם אכן פקוחות. "מה את רואה" הוא מעין "דיווח מתוך התרחשות", אך כזה שמופנה אליה, אל השרויים בה. זו עדות, אך כזו שלא באה להעיד על אירועים אלא להדריך את השרויים בתוכם.

המעבר מהראייה לשמיעה בבית השלישי מסמן גם את המעבר של השיר ממענה לשאלה "מה את רואה" לניסיון מענה על שאלה רפלקטיבית, פרשנית ואולי גם ייחודית פחות – "מה קורה". מבית זה והלאה, ובדומה לשירים אחרים שפורסמו באותם ימים, הדימויים מתרחקים מהקונקרטי ומגביהים אל המיתי. המבט כבר ניתק ממהדורות החדשות ומוחלף בניסיון להבין, בחיפוש משמעות ובמבט חרד לעתיד.

איך מתייחסים לשיר שחוויית הקריאה בו קשורה בזמן מסוים מאוד, שלא רק נכתב מתוך התרחשות, אלא שגם נמעניו נמצאים בתוכה? האם זו עדות פואטית שערכה היסטורי, או שירה בעלת ערך אמנותי לדורות? אינני יודע, אך בפעם הראשונה בחיי נחשפתי לכוחה של ספרות הנכתבת אל העכשיו התחום כל כך.

אלדד המשיכה וממשיכה לפרסם שירים ברשת ובבמות שונות לאורך המלחמה, שירים שכתובים ממרחק מסוים מאזור האסון, ופונים אל החיים לצידו ואל עבודת האבל. להבדיל מהם "מה את רואה", או לפחות שני בתיו הראשונים, הוא שיר בזמן אמת, שלשאלתו – "מה את רואה" – עונים הקוראים במילותיו. הנה אחד, סגור בתא נהג של טנק, בידו טלפון נייד ודמעותיו גואות מול מילים שמתארות דברים שראה בעיניו, ודווקא מול המילים ולא מול המציאות עצמה. קורא אותן שוב ושוב כדי להבין מה הוא רואה, מה ראה.

.

מה את רואה

רוני אלדד

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

בָּלוֹניִם פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,

עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,

אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה,

בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים

קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים

אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים

מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים

רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ

רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת

בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה

הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים

תַּנִּים חַרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים

לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים.

.

איתן דקל הוא חבר מערכת המוסך.

.

הלכנו לאיבוד בעזה / מאיה ערד (סיפור קצר, מתוך האנתולוגיה "מילים מחבקות")

שי פורסטנברג

.

בעצם, תכננתי לכתוב טקסט שונה לגמרי על יצירה אחרת. אפילו כתבתי חצי רשימה. אבל אתמול בבוקר קמתי ופניו של הירש גולדברג־פולין האירו אליי מצג הפלאפון, מלווים בבשורה הבלתי נתפסת על גילוי גופתו. את הטקסט החדש הזה אני כותב בבוקר 2 בספטמבר, כ"ט מנחם־אב, בטרם צאתי למסע ההלוויה והקבורה של הירש.

הטקסט הקודם שניסיתי לכתוב נדמה לי עכשיו מגוחך, מנופח. מותו של הירש מחייב אותי להישיר מבט אל נוכחותו המתמידה בכל מחשבה שלי על המאורעות המתגלגלים מאז שמחת תורה. הירש ואני גדלנו יחד באותה השכונה והקהילה. לא היינו חברים טובים אבל הוא היה חלק טבעי, מובן מאליו, מהנוף שעיצב אותי. מאז שנחטף, דמותו לא נתנה לי מנוח. בכל פעם שדמיינתי את הסבל שהמלחמה הזו ממיטה על שני הצדדים, מייד תיארתי בעיני רוחי את הייסורים העוברים עליו ועל משפחתו. כל דיון פוליטי־אסטרטגי שהשתתפתי בו היה מבחינתי רק כיסוי לשאלה איך אפשר להביא לשחרורו המהיר. כל ניסיון לפעולה – במילואים ובעורף, בתפילות ובהפגנות – היה ניסיון לזרז את שיבתו הביתה. כעת, עם היוודע דבר מותו של הירש, כמו נגדע איבר החישה שבאמצעותו קלטתי את אחד עשר החודשים האחרונים. עליי להתרגל למציאותו של הגדם.

לא תיארתי לעצמי לרגע שלכאן הדברים יתגלגלו, גם בתחזיות הקודרות ביותר שלי הייתי משוכנע כי הירש יחזור לחיק משפחתו. מאחורי הביטחון הזה עומדות כנראה האמונה והתקווה שג'ון ורייצ'ל, הוריו של הירש, התעקשו להקרין מאז נחטף. בכל הופעותיה הפומביות רייצ'ל חזרה על המנטרה "hope is mandatory" (התקווה הכרחית), ובשיחותיי האישיות עם ג'ון בחודשים האחרונים תמיד התרשמתי מהפעלתנות שלו, שהתבטאה במיזמים אקטיביסטיים בלתי פוסקים. דבר נוסף שחיזק בי את הביטחון בשחרורו היה אזרחותו האמריקאית של הירש, שהבטיחה את מעורבותה של המעצמה הגדולה, של ממשל נוסף, שקול יותר, במגעים לשחרורו. יותר מכך, רציתי להאמין כי הסדר העולמי הדמוקרטי לא יכזיב.

את המתח שבין המאורעות בארץ ובין המציאות האמריקאית אפשר למצוא ברשימות שמאיה ערד פרסמה מאז פרוץ המלחמה. ערד היא מהסופרות החשובות הפועלות כיום בספרות העברית, היא מתגוררת זה שנים רבות בקליפורניה, ובכתיבתה היא חוזרת שוב ושוב לפנים שונים של חוויית ההגירה. את הטקסט שעליו נתעכב, "הלכנו לאיבוד בעזה", פרסמה ערד כבר באוקטובר שעבר, כחלק מאנתולוגיית "מילים מחבקות" שהוציא אתר "עברית" כתגובה ראשונית לאירועים. הטקסט הוא בעצם "סיפור בתוך סיפור" – ערד מספרת לנו הקוראים על הסיפור שבתה הכי אהבה לשמוע כשהייתה ילדה קטנה: "היא הייתה מקשיבה לו שוב ושוב בשעשוע מעורב בתדהמה". עבור בתה הקטנה של ערד סיפור זה ביטא באופן הטוב ביותר את הפער העמוק בין הסביבה האמריקאית המגוננת שבה היא חיה ובין המרחב שבו גדלה אמא שלה, בקיבוץ נחל עוז בשנות השבעים.

בסיפור ערד וחברותיה מתאספות לחגוג יום הולדת 9 לאחת מהן, בניצוחו של אביה של הילדה שמבטיח להן "קומזיץ עם הפתעה מיוחדת". אבל במהרה מודיע האב לחבורת הבנות כי הם טעו בדרך לקומזיץ, עברו את הגבול לעזה ו"עכשיו הכל תלוי בכן אם נצליח לצאת מפה. ברור?" ערד, שביקרה בעבר בעזה לגיחות קצרות, היא היחידה שמבינה כי אין ממש בדברי האב, ושהם עדיין נמצאים בחורשה המוכרת מחוץ לקיבוץ. אבל לפני שהיא מספיקה לקלקל את ההפתעה ולספר זאת לבנות האחרות, לוקח אותה האב הצידה ומבקש ממנה לשתף פעולה עם הפעילות המתוכננת ולא לחשוף את הכיסוי. היא מתרצה, משתתפת בא"ש הלילה המושקע, ואפילו מרגישה משהו מהפחד של הרפתקה לילית מעבר לגבול.

אני מודה כי בקריאה ראשונה הסיפור לא מצא חן בעיניי. הרגשתי כי הוא מושתת על דיכוטומיה גסה מדי ואינו עושה דבר כדי לאתגר אותה. ישראל מצטיירת בו כמקום פרוץ הנתון בסכנה מתמדת, ולו רק מטבעו של אי־הסדר שמאפשר גם תופעות כמו "נסיעה לבית הספר באוטובוס שבו התיכוניסטים מעשנים באין מפריע". על ארה"ב, לעומת זאת, אנחנו לא שומעים כמעט דבר, אבל מבינים לבד כי היא ההיפוך המוחלט, מקום מסודר באופן קיצוני, כמעט כפייתי. הניתוח הזה הותיר אותי מאוכזב ממוצא פיה של הסופרת הנערצת, שכמו מחזרה קלישאות שחוקות על ישראלים ועל אמריקאים. אבל יותר מכך, הרגשתי כי המסר המשתמע מהסיפור מקומם. כאילו ערד, ממקום מושבה הבטוח בארצות הברית, נזכרת בנוסטלגיה חמוצה־מתוקה בילדותה בעוטף עזה, והדבר היחיד שהיא יכולה לומר על הקיבוץ – שחמישה עשר מחבריו נרצחו ושבעים ושבעה נוספים נחטפו לרצועת עזה – הוא "איזה מקום משוגע זה, אה?" מקריאה כזו יכולה גם להשתמע אמירה חמורה אפילו יותר, כאילו ערד מברכת על המרחק שבין חייה הנוכחיים ובין הקיבוץ בפרט והמזרח התיכון המדמם בכלל.

אבל בקריאה מחודשת, ובייחוד לאור התחושות המציפות מאז מותו של הירש, מתגלים בסיפור תחכום ועומקים שפספסתי בקריאה הראשונה. למעשה בקריאה זהירה מתגלה כי בשום שלב בטקסט ערד אינה מציינת כי סיפור הילדות שלה עומד בניגוד לחייה הנוכחיים בארצות הברית. מי שקורא את הסיפור בלי לדעת דבר על המחברת לא ינחש כי היא מתגוררת בחוץ לארץ, אלא רק יניח כי היא עזבה את הקיבוץ ומגדלת את ילדיה בסביבה שונה. ערד יודעת היטב כי חייהם של מרבית הישראלים כיום, ולא רק של המהגרים מהארץ, שונים לגמרי מההוויה הקיבוצית של שנות השבעים שהיא מתארת. הגדרות הפיזיות שנבנו כאן מאז אותן שנים נטעו בישראלים תחושה של הגנה, והפכו את האפשרות ללכת לאיבוד בעזה לפנטזיה דמיונית גם בעיניהם. מבחינתו של התושב הישראלי הממוצע, קליפורניה שבה ערד מתגוררת קרובה אליו הרבה יותר מעזה ומתושביה. הזעזוע העמוק ש־7 באוקטובר הוליד בקרב הציבוריות הישראלית, מעבר לאבל החורך על הנופלים והנרצחים, הוא צליל התנפצותה של האשליה הזאת ושל הביטחון שהיא מעניקה. 

תחושת הבלבול הזאת, ששטפה את החברה הישראלית, משתקפת בסיפור הזה כבמבוך מראות. החיים בישראל אחרי 7 באוקטובר ניחנים בבו־זמניות מעוררת אימה, המתגלה דווקא דרך יכולתה של הסכנה לחיות ולשגשג לצד זרימת יומיום רוגעת. (נוכל לקרוא לזה, במחילה מפרויד, אלביתיות.) הילדה הקטנה המגלה כי היער ליד ביתה יכול להיות גם גבול רוחש סכנות נחשפת לאותו אזור ספר תודעתי, שבו דברים יכולים לשאת מטענים שונים ואף מנוגדים.

הקורא אשר במקרה בקיא בחייה האישיים של המחברת ימצא את עצמו הולך ומסתבך עוד יותר מול הטקסט. בסופו של דבר יש להניח כי אחוז ניכר מהקוראים ומהקוראות יודעים כי ערד מתגוררת בקליפורניה, בין שקראו בספריה הקודמים ובין שנחשפו לטקסט באתר המגזין "לאשה", שבו הוא התפרסם בתוספת הקדמה קצרה המציינת עובדה זאת. כביכול המרחק הפיזי מהארץ מבטיח הגנה של ממש מפני הסכנות המוזכרות בסיפור, והקורא יכול לשאת לשם עיניים בתור חוף מבטחים מקוּוה. אבל ערד רומזת כי אפשרות זו בלתי אפשרית. גם בבית שהקימה בארצות הברית להתנסויות אלה הייתה נוכחות מתמידה בסיפורים שהעבירה לבנותיה, ובעקבות האירועים הקשים בארץ הן שבות ומציפות אותה. הטשטוש הסופי הזה בין קודקודי המשולש ישראל־ארה"ב־עזה מבטא את מחיקתן המוחלטת של הקואורדינטות המבנות את המרחב ומאפשרות התמצאות בו.

התעכבותה של ערד על הסיטואציה ההורית שבה הייתה נוהגת לספר את הסיפור קושרת חוט נוסף ליום ההולדת שהסתבך. בשני המקרים הדרמה נולדת ביחסים שבין הורה לילדים. בדרך כלל אנחנו נוהגים לראות בהורים דמויות מגוננות, האחראיות על אכיפת סדר ועל שמירה על משמעויות קשיחות. אבל בסיטואציות המתוארות הם נהיים פורעי סדר וחושפים בפני הילדים את אופק האימה. האב לכאורה מוביל את הילדות לעזה, וערד מתווכת לבתה סיפורים מארץ זרה ומסוכנת. יש דמות הורית נוספת בטקסט שגם עושה את אותו הדבר: ערד מזכירה את הביקור הקודם שלה בעזה, שאליה נסעה עם אביה לשם קניית אופניים. אביה של ערד מוכן להעמיד את עצמו ואת בתו בסכנה, אבל הוא עושה זאת למטרה מוגדרת ומסרב להתעכב ולו כדי לקנות שתייה קרה, כי "קני סוכר וסברס מילדים רוכלים בצומת בית לאהִיה זה דבר אחד, אבל קיוסק בלב עזה זה עניין אחר". בכל המקרים האלה החשיפה לסכנה נעשית באופן מוגדר ומבוקר, ונדמה כי היא מכוונת דווקא לרגע היציאה מאזור הסכנה והאשרור הסופי כי אין בה ממש וכי הסדר ההורי עומד על כנו. 

הדברים האלה מחזירים אותי לרייצ'ל ולג'ון (כאילו שלרגע היה אפשר להרפות מהמחשבה עליהם). המאבק שניהלו להשבתם של הירש ושל שאר החטופים הביתה היה ניסיון הרואי לשמור על סמכות הורית בתוך עולם כאוטי המרוקן ממשמעות. הם הזכירו לכולנו את החובה להגן ואת החובה לשמור על ההגינות. אני רוצה לנצל את הבמה הצנועה הזאת, אני רוצה לנצל כל במה שתינתן לי, כדי לומר שהם לא נכשלו. אנחנו נכשלנו בבניית עולם שיהיה ראוי לחינוך שהם מעניקים.

.

שי פורסטנברג, מתרגם וכותב. תרגומים וביקורות פרי עטו הופיעו בכתבי עת שונים. חבר מערכת המוסך.

.

» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: "כנף אחת בלבד של השכינה." רתם פרגר וגנר קוראת בשיר מאת אדמיאל קוסמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מתחת לכרית

אלעד נבו

.

.

בלילות אני מטייל ברחבי הבית ומספר סיפורים. כולם כבר ישנים, אבל הסיפורים מסרבים להסתיים. עוד דובי שנשכח מאחור, עוד ציורים שסגורים במגירה רחוקה, שיניים שנשרו ומוחבאות מתחת לכרית מאולתרת, עוד דלתות שמחכות להיפתח. בכל פעם הילדים מבקשים ממני עוד סיפור לפני שהם נרדמים, אבל כבר מאוחר. אך כשהעיניים נעצמות הסיפורים לא באמת נגמרים. הם ממללים את קולם חרישית, תמונות בלי מילים רצות מעצמן בלי להסתיים. הבית ריק ומלא באותו הזמן. אני יודע שהם שם, בחדר, ישנים. מדי פעם אני נכנס אליהם. מפלס את דרכי בין המשחקים על הרצפה וצופה על חלומותיהם, מנסה לרגע לראות איפה הם מהלכים, היכן הם מרחפים, במה הם נאחזים. אחרי כמה שעות הם מתעוררים, כל אחד בזמנו, עושה את דרכו אל השירותים, מדליק אורות, עיניים מצומצמות, אני איתם עד שהם מסיימים ומלווה אותם חזרה אל החדר. בכל פעם דלת נפתחת רק במקום אחד. אני חוזר אל המיטה ומנסה להירדם שוב. העיניים נעצמות ושוב מופיעים הילדים שנעקרו. הם רחוקים, ואין להם כרית. 

בימים, הבכור נעשה פתאום בלש. תוך כדי התארגנות הבוקר הוא חושף, בדרך אגב: "שמרתי שן מתחת לכרית שלי חודשיים בלי לספר לכם, ולא קיבלתי שום דבר מהפיה." הוכחה ניצחת, קשה להכחיש. "מתי זה היה?" אני מחפש מילוט, "בקיץ? נו ברור, הפיה הייתה בחופש." "בסדר אבא, בסדר," הוא נועץ מבט. "אנחנו כבר יודעים את האמת. רק מי שמזכיר לכם מקבל הפתעה."

אבל ממלכת הפיות ממשיכה לפעום ברחבי הבית. הם מסתובבים עם פה מתנדנד ומצפים לנפילה. בבוקר הם קמים ואוחזים בקסם. בפעם האחרונה, השן של הבן השלישי סירבה ליפול. כבר צמחה חדשה תחתיה אך הישנה סירבה להיפרד. בכל יום הוא מקבל כמה מכות בדיוק בשן, הוא בוכה והיא עומדת בשלה, עומדת ומתנודדת. באותם הצהריים קיבל עוד מכה, מהראש של אחיו, וירד דם והוא בכה עמוק והתפלל שהשן כבר תיפול. מרוב כאב הרצנו אותו אל רופא השיניים, שקבע – צריך רק עוד קצת חיוך וסבלנות. ואכן, זה קרה בערב. עם הלחמנייה של הארוחה. בביס השלישי השן כבר הייתה בחוץ והחיוך המחורר מילא את פניו. הוא אחז בשן כמו קמע, הכניס אותה לשקית קטנה וטמן אותה מתחת לכר. 

בלילה אנחנו נצמדים למרקע הרועם, מחפשים מילים בטוחות להניח עליהן תפילות חנוקות. כתבים מדיניים מדווחים על מגעים, וכל שם הוא תמונה שלא עוזבת. לאורך היום אנחנו מתווכים לילדים כפי מידתם, מנסים להכיל את מה שניתן מתוך הבלתי ניתן להכלה. הם מקבלים את המצב בכניעה וחוזרים אל היד המסיעה מכונית על הרצפה. בוקר אחד סיפר הקטן שחלם שחוטפים אותו. "הייתה רשת פרפרים גדולה ותפסו אותי בתוכה," הוא פקח עיניים מבוהל, עצם אותן וחזר לשם – "הייתי עם הרבה דובים חמודים ששמרו עליי." בבוקר חיבקתי אותו חזק ולא הרפיתי. בלילה הבא כבר הייתי לצידו, לא עוזב, יושב ליד המיטה ומביט בו, בודק שהוא לא נעקר מממקומו.

פעם התווכחנו, אמא שלהם ואני. אחרי שהתחילו לחשוד במקור ההפתעות של הפיה, חשבתי שלא צריך להתעקש על מוצאן. "להגיד שזאת לא הפיה? מה פתאום, איך אפשר?" היא התרעמה. למה להתעקש על קיום של קסם לא מוכח, הקשתי, הם עלולים לחשוב שכל דבר נסתר שלא רואים הוא בדיה. בגלל קסם גחמתי האמונה תיסדק לנצח. "בחייך," היא רגזה, "שום דבר לא ייפגע. הפיה מגיעה ומניחה הפתעות מתחת לכרית, אין דבר פשוט מזה. זה בכלל לא עניין של אמונה." והנה הם, בלשים קטנים, פקחים קטנים של רציונל, נאחזים בחלום כמו ציפה של כרית. צומחים להם ממתקים מתחת לכר והם נושאים עיניים השמיימה מבעד לחלון. 

בבוקר, הדבר הראשון שאמר היה "הפיה לא הגיעה הלילה". "תן לי לחפש," אמא נזעקה מהסלון, "אולי זה נפל ולא שמת לב." היא אספה מה שמצאה בארון, הכניסה לשקית וטיפסה אל המיטה בחדר הילדים. "אני רואה את זה מאחורי המיטה," והילדים קופצים, "אבל תצאו, שהמיטה לא תקרוס עליכם בטעות." 

אמא הניחה בידו את מנחת הקסם. הוא פרש לפניו את השלל, שנמצא באורח פלא כשלא היו בחדר – מארז סוכריות וחטיף שוקולד איכותי, אבקת פיות פזורה למכביר. רק האחים רטנו, דרשו שיחלוק איתם. "אתה חייב, למה שלא תיתן לנו גם." ככה זה, עם הילד השלישי – גם קסם נהפך לבית דין. אך הוא עמד על שלו, והם זעמו. "אנחנו יודעים שזה אתם הפיה," הטיחו בנו מתוסכלים ויצאו לבית הספר.

בצהריים הם חוזרים, והוא מחלק סוכריה אחת לכל אחד. "הראיתי לכולם את ההפתעה. וחבר שלי סיפר לי שהוא בכלל זורק את השיניים שלו לפח." הוא שולח אצבע לדחוף את הטופי הסמיך שנדבק לשן האחורית. אז הם מתפזרים וכל אחד תופס פינה – הראשון בלגו, הקטן על הרצפה עם חיילים, השני יושב לשולחן ומוליך פסים ונקודות שמתחברים לכדי גמד מזוקן.

"מה זה, עט שאפשר למחוק?" אני עובר לידו ומתפלא. "אדיר. מאיפה יש לך את זה?"

"קיבלתי מפיית השיניים," הוא מרים את הראש באגביות וחוזר אל הדף. 

לארוחת ערב נכין לחם עם גבינה, סלט וחביתות. בדרך למכולת אני עובר אצל תיבת הדואר. גם מבוגרים זקוקים לכרית להניח תחתיה את הלב. לרוב אלה חשבונות, דו"חות והתראות, אבל מעת לעת מבליחה לה חבלה קטנה שהוזמנה לה אי־פעם ונשכחה בבליל החיים. היא טמונה שם בין נתונים ודמויות מצוירות של חשמל. אני מביא אותה הביתה, מניח על השולחן ליד האוכל. רק אחרי שהם הולכים לישון אני מרשה לעצמי לפתוח. דברים שאנשים כתבו בשנים רחוקות נולדים מחדש בין כריכות. אני מדליק את האור ליד המיטה ושוקע. אני נשאב אל מקומות רחוקים שהדפים לוקחים אותי אליהם אבל מצליח לחשוב רק על מקום אחד, קרוב ואיום. 

לפנות בוקר התעוררתי בבעתה. נפלט מאור כלוא אל אפלה מוכרת. שלחתי ידיים נמרצות לכל כיוון, העפתי את השמיכה, הפכתי כריות. לידי היא התעוררה, מבוהלת, ועצרה אותי. החזיקה את הידיים, חיבקה ואמרה, "שוב הגעת לשם." אני מהנהן. "ומצאת שיניים." מהנהן. ומה הנחת מתחת לכרית? "שוקולד, וטופי, ודובי קטן." היא חיבקה חזק ואני לחשתי שנוק – "הן עדיין חטופות." לא יכולתי לנוע. היה חושך והעיניים ננעצו בו. מצאתי שיניים והשארתי ממתקים, אך לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. היה חושך ולא יכולתי לעשות כלום. עצמתי עיניים וראיתי הכול.

.

אלעד נבו, מחבר הספר "תוגת צעצועיך הקדושים" (פרדס, 2023). מבקר ספרים בבמות שונות. עורך אורח בגיליון כתב העת "סף" בנושא "קסם:קוסמוס" הרואה אור בימים אלה.

.

>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מוות קל", סיפור קצר מאת ענבר גדרון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן