לשתוק ולחשוב ולהתאבל ולזכור: על "היינו משונים – שירים משנת מלחמה" מאת עמוס נוי, רוני אלדד ואריאל זינדר
מוטי פוגל
.
היינו משונים שמר על נפשי בשמחת תורה – לא זה של תשפ"ג, שבעה באוקטובר 2023, אלא בזה שהגיע, כמו שעון, שנה אחריו, שמחת תורה תשפ"ד. כמו בבתי כנסת רבים אחרים, גם בקהילה שלנו עסקו בשאלה אם לחגוג את שמחת תורה, שנה אחרי הטבח, כשחטופים רבים עדיין בשבי, ואם כן, כיצד. הוחלט שנשמור על המסגרת המסורתית של התפילה ונתאים אותה לנסיבות – לא יהיה קידוש, לא יהיו חתני תורה ובראשית, וההקפות "יהיו קצרות תוך שירה שקטה של שירי נשמה". ההנחיות בסך הכול נשמרו, אבל מה לעשות, מדי פעם מישהו מחא כף, כנראה מתוך הרגל, ומיד אחריו מחיאת כף נוספת הדהדה את המחיאה הראשונה ועוד כמה הצטרפו, שהרי הגוף והתודעה מותנים להגיב למוזיקה ולתנועות המוכרות, מותנים לנוע ולהמשיך. הריקודים, אם אפשר לקרוא להם ריקודים, לא חרגו מהתנועה האיטית המונוטונית של צעד בימין וצעד בשמאל בטורים המעגליים האיטיים, אבל אני רציתי דווקא לעצור, לא לנוע בכלל, שיהיה זה רק יום שמיני עצרת ולא שמחת תורה. למזלי, לקחתי איתי לבית הכנסת את היינו משונים והוא הציל אותי או לפחות את שלוות נפשי. הוא אִפשר לי לשתוק ולחשוב ולהתאבל ולזכור ובעיקר לעצור – ככותרת וכתוכן השער השלישי של הספר, "נישאר פה".
בהיינו משונים – שירים משנת מלחמה יש שלושה שערים: הראשון, מאת עמוס נוי, נקרא "מה אלה הדברים האלה"; שמו של השני, שאותו כתבה רוני אלדד, הוא "אף שעינינו פקוחות"; והשלישי, מאת אריאל זינדר, ששמו כאמור "נישאר פה". עוד לפני שקראתי, היה נדמה לי שמשמות השערים אוכל להסיק את תוכנם – נוי כתב על התהייה ועל חוסר היכולת "לתת מילים" למה שקרה, אלדד כתבה מתוך המבט הפקוח אל הזוועה, וזינדר, כך דמיינתי, סיים את הספר בנימה אופטימית ופטריוטית – "על אף הכול נישאר פה". לשמחתי, כמה מוזר לומר, טעיתי.
"נישאר פה" (ועוד מעט נחזור לחלקים הקודמים) עושה את מה שהחברה הישראלית מתקשה לעשות מאז השבעה באוקטובר 2023: להישאר באותו יום, להביט בעיניים פקוחות ולנסות לומר "מה אלה הדברים האלה". זו פואמה קצרה שמתרחשת כולה במקום אחד – בבית החולים: "בֵּית רֵאשִׁית וְאַחֲרִית / בֵּית מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם וְנִצּוֹל וְנוֹלַד" (עמ' 43). הכותב נשאר בלובי של בית החולים ומסביר מדוע יישאר שם – לא יֵצא וגם לא יעלה במעלית: "כִּי בֹּקֶר אֶחָד בְּתִשְׁרֵי נִפְרַם הַצְּרוֹר הַכָּמוּס / שֶׁל כָּל מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת, / וּמָה שֶׁזָּלַג מִשָּׁם לֹא בְּקַלּוּת יַחֲזֹר" (עמ' 48), ובעמוד הבא הוא כותב "הַזְּמַן הוּא הַחֹשֶׁךְ הַסָּמִיךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַחֲפִים בּוֹ […] הֶעָתִיד הוּא הַכַּדּוּר שֶׁאֲנַחְנוּ מְנַסִּים לֶאֱחֹז בּוֹ" (עמ' 49). אומנם זינדר מתאר בהמשך את חוסר התנועה כנובע מפחד ("כָּל תְּזוּזָה בַּלּוֹבִּי – הִתְגָּרוּת בַּגּוֹרָל. / לֹא נָזוּז יוֹתֵר מִדַּי. נִשָּׁאֵר עוֹד בַּלּוֹבִּי" (עמ' 51)), אבל בסוף (האופטימי במפתיע) של הפואמה ההישארות עצמה מפגישה אותו ואת שאר הנמצאים באותו לימבו עם הפליאה ומאפשרת להם לראות את העתידים האפשריים.
בעיניי, המושגים היעילים ביותר להבנת חשיבותו של הספר הם "כפירה" ו"אמונה" (ולא רק משום שאלוהים הוא אחד הנמענים העיקריים של השירים הכלולים בו, ואולי הנמען העיקרי). אני משתמש במונחים אלה כמתארים יחס – לאלוהים, לעולם או לבני האדם. כפירה היא שכחה והשְׁכחה, כפירה היא המחשבה שמה שקרה קרה כי כך אלוהים רצה ושלמעשינו אין השפעה. זו תפיסה המקדשת את התנועה המעגלית, שאין בה אלא עוד ועוד מאותו דבר שכבר היה, שבה לכל אדם ולכל קבוצה יש תפקיד קבוע ובלתי משתנה.
אנחנו חיים בעידן של כפירה, בעולם של דטרמיניזם פוליטי, של קידוש הסדר הקיים, שבו הכוח בלבד קובע ומשפיע. זו כפירה, משום שלאלוהים, לנס (ולאסון) אין מקום בעולם הזה. ומה קורה כשהבלתי אפשרי מתרחש? משכיחים ומתעקשים לנוע במעגלים, לעשות עוד מאותו דבר, באוטומטיות של תנועת זומבים נטולי בינה. לעומת זאת, היינו משונים הוא ספר מלא אמונה. הוא נותן מקום ללא יעלה על הדעת ולנורא, הוא עומד מול אלוהים ומתריס נגדו ומחפש נתיבי תנועה חדשים, ניסיים.
.
שבת בבוקר
עמוס נוי
.
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר: גֻּלְגּוֹלוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת
לִצְרוֹר דִּלְעֵילָא שָׁם לְגַלּוֹת
טַעַם תְּרֵיסַר חַלּוֹת
דְּבַשׁ שֶׁהָפַךְ לְדָם
.
נֶחֱזֶה בְּיָפְיוֹ אַךְ לֹא בְּיָפְיָם
נֶחֱזֶה בִּכְבוֹדוֹ אַךְ לֹא בִּכְבוֹדָם
אֲנַחְנוּ בִּכְבוֹדָם כְּבָר לֹא נֶחֱזֶה
כָּל חַיֵּינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה
אֲזַמֵּן בִּתְלָתָא
לְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה
שֶׁהַבְּרָכָה שְׁרוּיָה בַּכּוֹס
וּבְכָל הָעוֹלָם צְוָחָה
.
אֲנִי אֲזַמֵּן בִּתְלָתָא
וּבְכָל הָעוֹלָם צְוָחָה
.
יָהּ רִבּוֹן עוֹלָם וְעוֹלָמִים
אַתָּה הַמִּתְעַלֵּם בַּנֶּעֱלָמִים
כְּמוֹ הַסִּיבִּילָה גַּם אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת
בְּכָל צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת
.
אֲנִי לֹא אֶסְלַח לְךָ אֲדוֹנִי
לֹא אֲנִי לֹא אֶסְלַח לְךָ אֲדוֹנִי
בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא אֲנִי
לֹא אֶסְלַח לְךָ עַל בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ
וַאֲנִי לֹא אֶסְלַח לְעַצְמִי עַל בְּנִי
.
סְעוּדָה מְסֻדֶּרֶת: בִּשְׂדֵה תַּפּוּחֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים
עַל כָּל צַמְּרוֹת הָאִילָנוֹת תְּלוּיִים רָאשִׁים
.
"שבת בבוקר" מתכתב כמובן עם פיוטי הסעודה השנייה של השבת, אלא שעל עצי התפוח הקדושים תלויים ראשי בניו של האל, אותם בנים שבמקום לסעוד ולחגוג נטבחו בשבת (בשנה שעברה, שמחת תורה חל בשבת), ונוי פונה אל האל שביום מנוחתו נרצחו בניו ובנותיו ומצהיר שלא יסלח לו וגם לא יסלח לעצמו. בשיר "קרב יום" (עמ' 18) נוי מתכתב עם שיר התקווה לגאולה, "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", הלקוח מהפיוט "ויהי בחצי הלילה". בפיוט זה, המושר בליל הסדר, ה"יום אשר הוא לא יום ולא לילה" הוא כמובן תקופת הגאולה, העומדת מעל הזמן. נוי הופך את הדימוי על פיו וכותב על הזמן שלנו שהוא זמן מקולל, לא יום ולא לילה: "מִי יָשִׁיר לָנוּ שִׁיר חָדָשׁ מִי יָאִיר כְּצָהֳרֵי יוֹם / לַנְּשָׁמָה הַתּוֹעָה בַּחֲצִי הַלַּיְלָה / מִי יִשְׁמֹר עַל הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ מִי / יִשְׁמֹר עַל הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַמַּכּוֹת / שֶׁנָּכוֹנוּ לָהֶם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה […] מִי יְרַחֵם אוֹתָם בַּיּוֹם / מִי יִשְׁמֹר אוֹתָם בַּלַּיְלָה / קָרֵב יוֹם קָרֵב יוֹם / וְאֵין לָנוּ יוֹם וְאֵין לָנוּ לַיְלָה." מכות מצרים נחתו עלינו, ואנחנו מחוץ לזמן. זו תקופה שבה אין קץ לקללות, ונוי, בפרפזה לספר איוב, כותב "עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה / מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר / וְזֶה מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר וְזֶה לֹא / מְדַבֵּר וְזֶה לֹא בָּא" (עמ' 19). המדברים הם המשכיחים את הצרות בזמן שהחטופים עדיין לא באו, אלו הדוברים הדורסים את השתיקה ואת ההיעדרות.
במחזור השירים שלה, ובמיוחד בשיר "שבת בבוקר", ממשיכה רוני אלדד את המהלך שפתח נוי:
.
*
תִּרְאֶה אֵיךְ הַפַּעַם הַזֹּאת אֲנַחְנוּ פּוֹנִים מִמְּךָ, אֵיךְ גּוּפֵינוּ רוֹחֲקִים,
אֲנַחְנוּ מְסִיטִים מַבָּטֵנוּ מִמְּךָ וְרָצִים כְּאִלּוּ
הָיִיתָ נָגוּעַ, יָמִים רַבִּים שֶׁאֲנַחְנוּ רָצִים, בְּבִגְדֵי חַג, בְּפִּיגָ'מָה,
יְחֵפִים, עֲרוּמִים, תִּרְאֶה אוֹתָנוּ, בּוֹרְחִים מֵהֶדֶף דְּמָמָה,
מִמִּי שֶׁלֹּא עָנָה,
לַנִּצּוֹדִים בַּשָּׂדֶה, לַשָּׂדֶה הַפָּצוּעַ, לְאִשָּׁה לְבַדָּהּ בְּאֶרֶץ רֵיקָה,
שֶׁלֹּא עָנָה לְמִי
שֶׁעָבַר עָלָיו צֵל וְהַחַג נִשְׁמַט לוֹ מִבֵּין כַּפּוֹתָיו
וְנִשְׁבַּר, לְמִי שֶׁכָּתְבָה תַּעֲנֶה, תַּעֲנֶה לִי, תַּעֲנֶה, מָה קָרָה, שֶׁנֻּתַּק לָהּ
הַקַּו וְיוֹתֵר לֹא שָׁמְעָה שׁוּם דָּבָר. מִי
שֶׁלֹּא עָנָה לְרַעַד הָאֵם, לְשִׁירָהּ שֶׁנִּלְחַשׁ וְנִבְלַע לַתִּינוֹק שֶׁיִּישַׁן, שֶׁיִּישַׁן, מִי
שֶׁלֹּא עוֹנֶה גַּם עַכְשָׁו לִילָדִים שׁוֹאֲלִים בֶּעָשָׁן, מִי שֶׁלֹּא עָנָה
לְנוֹפְלֵי בּוֹר, לִפְלִיטֵי זְמַן,
לַהֲלוּמֵי הַכָּרָה, מִי שֶׁזָּרַע וְעָקַר וְזָרָה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע
לְאָבוֹת מַחֲזִיקִים בַּיָּדִית כְּאוֹחֲזִים בְּקַרְנוֹת הָעוֹלָם, מִי
שֶׁלֹּא עָנָה לָרוֹקְדִים, לְכוֹתְבֵי הַצִּילוּ עַל כָּל הַקִּירוֹת,
מִי שֶׁשָּׁמַע אֶת כֻּלָּם
וְשָׁתַק, מִמְּךָ, תִּרְאֶה אֵיךְ אֲנַחְנוּ פּוֹנִים, תִּרְאֶה,
אֲנַחְנוּ, אִמָּהוֹת וְאָבוֹת וּבָנוֹת וּבָנִים, לְפָנֵינוּ שְׂדֵה קֶרַח נִפְרָשׂ לָבָן
וְשָׁבִיר, וַאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים
וְרָצִים וְרָצִים וְרָצִים מִחוּץ לַקַּוִּים, בְּלִי הַשְׁגָּחָה,
בְּלִי אֲוִיר, בְּלִי אַתָּה, בְּלִי פָּנִים
(עמ' 36)
.
אנחנו בורחים, כותבת אלדד, ממי שלא ענה, ומכוונת לפיוט ההושענות שבו אנחנו פונים למי שענה ליוסף בבית האסורים, ולאבותינו על ים סוף וכולי. לזוועתנו, מי שענה לדניאל בגוב האריות, לא ענה לרוקדים ולכותבי הצילו, וממנו אנחנו פונים, מעדיפים את שדה הקרח הנפרש לבן ורצים מחוץ לקווים. זו אינה רק עמידה מול האל וסירוב לסלוח לו, זו פנייה ממנו, אל מקום שנמצא הלאה ממנו, זו תנועה אל הבלתי אפשרי, אל שדה הקרח הלבן והשביר. בשיר קודם לשיר זה אלדד כותבת "אָסוֹן יָלַד אוֹתָנוּ אֶל הָאִי הַזֶּה […] עַכְשָׁו רָאשֵׁינוּ עֲטוּרִים אַצּוֹת וָאֵפֶר אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא זוֹכְרִים עַל מָה / רַק לִפְעָמִים הֶבְזֵק תְּמוּנָה אוֹ קוֹל בּוֹקֵעַ אֶת הַתּוֹדָעָה" (עמ' 34).
היינו משונים הוא ספר יפה וקשה ונחוץ, ספר מלא אמונה, לא באלוהים מחויב המציאות (שממילא אין בו צורך), אלא באלוהים בתור הבלתי אפשרי והמתקיים בכל זאת, הבלתי נסבל והבלתי נסלח. קריאה בהיינו משונים מאלצת אותנו ומאפשרת לנו להישאר באי הזה, במקום הקשה של טבח שמחת תורה, לעצור ואולי גם לראות עתידים בלתי אפשריים, ניסיים.
.
מוטי פוגל הוא סופר, עורך ומבקר ספרות. ספרו "לא ממואר" יצא לאור באוקטובר 2023.
.
עמוס נוי, רוני אלדד, אריאל זינדר, היינו משונים, 2024
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: "להאט את הדהרה אל האבדון." מרב פיטון על "היער שבָּדִינוּ" מאת טל ניצן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
