חלון
אבנר שטינמץ
.
כבר יומיים שהוא לא יוצא מהחדר שלי. מדי פעם הוא מנסה ולא מצליח, ובשאר הזמן נראה שהוא פשוט נח לו. בכל פעם שאני יוצאת מהחדר אני משאירה את הדלת פתוחה לרווחה, כדי שסוף סוף יצא. אבל הוא נעול על החלון, כלומר בטוח שזו דרכו החוצה. מובן שהייתי פותחת לו את החלון מזמן אבל אי אפשר, הוא לא נפתח. לא אתפלא אם מחר אמצא את גופו הזעיר מוטל על הרצפה, מתחת לחלון הגדול. זה יעציב אותי. מצד שני, גם אם ימצא את דרכו אל מחוץ לחדר, מה הסיכוי שיצליח להמשיך במעופו ולחלוף על פני כל המסדרון הארוך מבלי שיתפתה להיכנס לאחד החדרים האחרים, רק כדי לשוב ולמצוא עוד חלון שאינו נפתח; וגם אם יצלח את המסדרון, יהיה עליו לרדת במדרגות לקומה התחתונה, ולעבור עוד מסדרון שלאורכו שורות החדרים של אנשי הצוות שדלתותיהם תמיד סגורות, ואז לעבור את עמדת האחיות ולהגיע לדלת האוטומטית, זו שהציבו לידה שומר זקן שתפקידו לוודא שאף אחד מאיתנו לא עוזב את המקום ללא מכתב שחרור. וגם אם יצליח לעבור את המסע המפרך לאורך המסדרון ובמורד המדרגות, ויעבור את השומר הסרבן, בסוף ייתקל בדלת הממאנת להיפתח. החיישן שלה הרי לא נועד לזבובים. מסכן שכמותו, כבר עדיף שימות בחברתי.
בכל זאת אני משאירה עכשיו את הדלת פתוחה כשאני יוצאת לפגישה היומית עם רויטל, הפסיכותרפיסטית שמחכה לי בחדרה. אני מעיפה מבט אחרון בחדר ומבזיקה בי מחשבה – הדבר הזה שם מולי, זה בכלל לא חלון, זה קיר שקוף. ועל אף שאני אסירת תודה על הקיר השקוף הזה, שמאפשר לי להתבונן החוצה אל פיסת שמיים וחורשת אורנים צפופה (כאשר ליוו אותי לחדרי בפעם הראשונה הסבירו לי שיש לי מזל עצום – מפני שלא בכל החדרים יש "חלון" ומפני שלעת עתה אלון בו לבדי), אני חשה מרומה, כאילו הסתירו מפניי סוד שרק עכשיו הצלחתי לגלות.
רויטל היא אישה חביבה ומלאת כוונות טובות, עם פנים עגלגלות ונאות, שיער שׁטני חלק עד הכתפיים, וזוג עיניים שנדמה שבכל רגע עלולות להישפך מארובותיהן מרוב קשב וחמלה. היא באמת בסדר, משתדלת להבין ולעזור, אבל בפגישה הקודמת היא הצליחה להרגיז אותי. היא טענה שכשאדם חי עם קונפליקטים פנימיים שאינו מבטא, גופו נעשה שדה קרב (ניסוח שלה) ומתחיל "לדבר" ולהתבטא במקומו. אם הייתה אומרת לי את זה לפני עשור, כשרק אובחנתי במחלה הארורה הזו, או לפני חמש שנים, ואולי אפילו לפני ארבע או שלוש שנים, הייתי מהנהנת ומסכימה. אבל עכשיו כבר נמאס לי מההסברים האלו, הסברי ה"גוף המדבר" שכבר הספקתי לשמוע מעשרות רופאים ומטפלים למיניהם. הייתי רוצה לומר לכולם – כן, הוא באמת מדבר, שימו לב לשפתיים, אני זו שמניעה אותן, זו אני שמדברת דרכן, והן אומרות לכם: די כבר, עזבו את זה, הגוף לא מדבר, הוא כל הזמן כואב ולא נותן לי לחיות!
והנה זה קורה, רגע לפני שאני מניחה את כף רגלי על המדרגה הראשונה, כאב חד מפלח את בטני ומקפל אותי לשניים ואני קורסת לרצפה. אני משתמשת במונחים כמו "כאב", "מפלח", "בטן" אבל אלו סתם מילים, צירופי אותיות סתמיים שבאו לחפות על כך שמעולם לא מצאתי דרך לתאר את מה שאני מרגישה, את הדבר הזה, שמבקש לבקוע מתוכי ולקרוע את עורי. ואני אומרת "דבר" אבל למעשה זהו הגוף שלי, הגוף בכללותו, הגוף שמנסה להיחלץ מעצמו. אני יודעת, זה נשמע עמום וחסר היגיון אבל המילים לא מאפשרות לי להתקרב יותר, לדייק יותר. אני נשארת כך מוטלת על הרצפה בתנוחת עובר עד שיחלוף זעם, אפילו שהוא אף פעם לא באמת חולף, הוא רק שוכך קצת, ועוד קצת.
בזמן שלוקח לי להזדקף, ולעבור את שארית הדרך עד לחדרה של רויטל, אני מתחילה להבין שטעיתי. אסור היה לי להתעצבן, אסור היה לי להתנגד לפרשנויותיה. מעתה אהנהן ואסכים לכל מה שתאמר ואם אצליח להזיל דמעה, מה טוב! אחרת אישאר תקועה כאן לנצח, ואני זקוקה לשגרה שלי, לדירה הקטנה שלי, ולחופש – כמובן. רויטל מחייכת אליי ושואלת אותי מדוע אני מסרבת לביקורים של בני משפחתי. ולפני שאני מספיקה לענות היא מוסיפה ומדגישה, כמה זה חשוב שתהיה לי רשת תמיכה בזמנים שכאלה. אני מהנהנת ולא אומרת שהם לא רצויים כי כל אחד מהם רוצה חתיכה מנפשי, אפילו עכשיו, כשבקושי נותר ממני משהו. הם ודאי מאמינים שזו דרכם לתת לי אחיזה בחיים, אבל למעשה הם אלו שנאחזים בי, ואני, אני לא רוצה לאחוז וגם לא שיאחזו בי, רק לצוף, אם אפשר, ובשעה הנכונה לשקוע. את כל זה איני אומרת לה, לא מגלה לה שנוכחותם ודאי תגביר את כאביי, כי כך תמיד קורה כשהם בסביבה. אני רק מהנהנת ומעמידה פני מתלבטת, ולבסוף עונה לה שהיא צודקת, שאולי הגיע הזמן לאפשר להם לבקר. רויטל מחייכת אליי חיוך רחב ואני שוב מבחינה כמה היא יפה. "אני חושבת שזו התקדמות משמעותית מאוד," היא אומרת לי בקולה הרך, ואני עוצמת את עיניי בהסכמה ומשתדלת שלא לחשוב על הביקורים שעוד יבואו. בזמן שנותר עד תום הפגישה היא שואלת אותי עד כמה אני מתוחה בימים האחרונים. אני כמעט מתחילה לספר לה שהחיים מאיימים למוטט אותי בכל רגע אל הקרקע מרוב כאב, ועל המתח שזה יוצר, אבל עוצרת בזמן ובולמת את פי, כי זה לא יועיל, וגם, כי למען האמת, עם כל הכדורים שהם דוחפים לי אני כבר בקושי חשה מתח או חרדה. אבל אז אני נזכרת בזבוב שבחדרי ומהססת אם לשתף אותה ולהודות שכן, אני במתח כרגע לדעת אם הוא עודנו שם, עודנו חי. "האמת שלא כל כך," אני עונה, ולפי הבעת פניה אני מבינה שזמננו תם.
כשאני מגיעה סוף סוף לחדרי איני רואה אותו, לא על החלון, וגם לא על הווילון הדהוי המוסט הצידה. רק אחרי שאני עוקפת את המיטה שלי אני מאתרת אותו, נע באיטיות על הרצפה. אני מוחאת לידו כף, אבל הוא ממשיך בתנועתו האיטית וחסרת התכלית על הרצפה. האם איבד את היכולת לעוף? או את החשק? אני מביטה בו דקות ארוכות ונרקמת בי תוכנית פעולה ברורה, דבר שלא אופייני לי כלל וכלל. אני ניגשת לשידה ומוציאה שתי כוסות קלקר מתוך הערימה שהצטברה לי, חוזרת אל הזבוב, כורעת לידו ובעדינות הודפת אותו באמצעות כוס אחת לתוך הכוס השנייה. אני מנערת קצת את הכוס עד שהוא ניצב על רגליו ויוצאת לדרכי כשהוא לכוד אצלי, מכסה בידי את הפתח אך מותירה רווחים קטנים בין אצבעותיי. אני מופתעת לגלות שהפעם אני יורדת במדרגות ללא קושי, גם בלי ללפות ביד אחת את המעקה. בהגיעי למטה אני ניגשת היישר לאירנה, האחות הראשית שבדיוק עוזבת את עמדת האחיות. היא כהרגלה מברכת אותי ב"מה נשמע, מתוקה?" ואני עונה שבסדר אבל מבקשת את אישורה לצאת רק לרגע אחד כדי לשחרר את הזבוב. לפי הבעתה אני מבינה שאני נשמעת כמו מטורפת – מה שלא מועיל לי כלל – אז אני נושמת נשימה עמוקה ומסבירה לה בצורה עניינית והגיונית, ככל יכולתי, שהזבוב ימות אם לא אוציא אותו, ושאני יודעת שזה רק זבוב, אבל חיים הם חיים, לא? התמיהה שבפניה מתחלפת בהדרגתיות למשהו שבין אדישות לבין הבנה, והיא מושיטה לעברי בנחרצות את ידה ואומרת: "תני לי, אני אוציא אותו."
אני מהססת רגע קצר ומוסרת לה את הכוס, וכשהיא עומדת בפתח הדלת אני נזכרת וצועקת לעברה: "אבל אירנה, תשתדלי שייפול על הרגליים." היא מהנהנת אבל אני לא בטוחה ששמעה את בקשתי. היא אומרת משהו לשומר ויוצאת החוצה. אני רואה אותה מתכופפת ומרוקנת את הכוס. ממקומי אני לא מצליחה לראות אם הזבוב נחת על רגליו.
בשובה פנימה אירנה צוחקת ואומרת, בקול רם: "זהו, לחופש נולד!" השומר והאחות שמאחורי הדלפק צוחקים גם הם ואז אירנה מביטה בי ומוסיפה: "תאמיני לי, אם היית דואגת לעצמך כמו שאת דואגת לזבוב הזה לא היית כאן עכשיו," ואני לא מצליחה להבין אם היא אומרת את זה בנימה נזפנית או אמפתית. כך או כך, להפתעתי, דבריה מניעים בי משהו, משהו נעים דווקא, עמוק בבטן, ואז הוא גואה ועולה ומפלס דרכו החוצה, וגם אני רוצה ומשתדלת לסייע לו, אבל באזור הגרון הוא נחסם ונחנק. אני מניחה שאלו התרופות. אני עולה בזהירות חזרה לחדרי, הכאב לא נעלם אבל הוא נסבל, וכשאני מגיעה לפתח החדר הריק אני משתדלת להביט בו כאילו הגעתי אליו לראשונה. הנה מיטה, מאחוריה עוד אחת, הנה שתי שידות קטנות ומולן ארון קיר בצבע לבן, ומולי, בקצה החדר, החלון הגדול המשקיף אל האורנים. כי אחרי הכול זה בכל זאת חלון, כזה שלא נפתח. יש גם כאלה.
.
אבנר שטינמץ הוא בעל תואר ראשון ושני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. לאחר שהות ממושכת בשיקגו עבור לימודי דוקטורט, שב לארץ ועובד על ספר פרוזה. זהו פרסומו הספרותי הראשון.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לחם, מדרכה, אופניים", סיפור קצר מאת שירה גרוס
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
