זרי המלצות על ספרים לקראת החגים הם מסורת ותיקה ב"מוסך". לכבוד חג החירות המתקרב ביקשנו מעורכות בעבר, בהווה ומידידות המערכת לכתוב המלצות על ספרים המערערים על גבולות ז'אנריים ועל מוסכמות ספרותיות וחברתיות. קיבלנו המלצות על מגוון רחב של ספרים – ספרים חדשים, וישנים, כאלה שאפשר למקם במסגרת ז'אנרית מסוימת, וכאלה שנעים בתווך שבין הז'אנרים השונים – המשותף לכולם הוא הרוח החופשית של השתחררות מכבלים שנושבת מהם, רוח שאנחנו תפילה שתצא מבין הדפים ותסחוף את החברה שלנו כולה.
.
מקום אחר ועיר זרה / מאיה ערד (2003)
ממליצה: שירי שפירא
.
יצירת הביכורים שסימנה את הפריצה של מאיה ערד אל הרפובליקה הספרותית העברית היא אמנם מיזוג מרהיב של פרוזה ושירה, ובכל זאת יש להצדיק את מקומה בדיון על ספרים פורצי גבולות. הטענה שמדובר במעשה של שבירת מוסכמות אינה סתם מרחיקה לכת, אלא לכאורה חוטאת לפועלה של ערד, שכן מקום אחר ועיר זרה הוא אמנם יצירה מרעננת – גם כיום, יותר מעשרים שנה אחרי פרסומו – אך החידוש שבו כרוך ללא הפרד בהיותו מחווה. שורשיו המוצהרים של אותו רומן בחרוזים, הן ביבגני אונייגין לפושקין והן בעיבוד האנגלי של ויקרם סת לסטנזות האונייגיניות בספרו The Golden Gate, מעידים על הזיקה של ערד לספרות העולם. אך גם מקומה של מסורת השירה העברית אינו נפקד: מקום אחר ועיר זרה הוא גם מחווה מובהקת לתרגום שלונסקי המופתי לפושקין, וכל אחד משמונת פרקיו נפתח בציטוט מגדולי השירה והפרוזה העברית ומהשירה המקראית.
הבחירה של ערד בסונטה הפושקינית הייתה קודם כול מעשה של תיחום, שהטרימה את המשך פועלה. ואכן, בעשרים השנים האחרונות היא הדגימה את כוחה דווקא בהיצמדות למוסכמות הז'אנר – יהיה אשר יהיה. בין שברומן הבלשי ובין שברומן המכתבים, התוצאה תמיד הוכיחה כישורי הסתגלות מרשימים לסד המסוים שבחרה בצד מודעות מחויכת למגבלותיו. הייחוד של מקום אחר ועיר זרה הוא באחיזה נדירה בשני קצוות, אחיזה שבשוק הספרים של היום נדמית בלתי אפשרית: הוא גם סיפור־אהבה־נכזבת מבדר, קולח ונגיש וגם חקירה מעמיקה, ומחמירה מבחינה צורנית, של חברה שטרם גיבשה לה זהות נינוחה. כמו חברה זו, גם ספרה הראשון של ערד הוא כור היתוך משונה, ולא רק של שירה וסיפורת: גם הופעת בכורה של סופרת שתרה אחר קול ייחודי, וגם בחירה בקול מובחן, אחד מני רבים שערד יודעת לסגל לעצמה בשליטה מרשימה. מחד, ערד היא סופרת ששומרת על מודעות אדוקה לגבולות הז'אנר, ומאידך, מקום אחר ועיר זרה הוא עדות מסחררת לאפשרויות שנפרצו עם הופעתו: אפשר לגייס את ז'אנר חוברת ההדרכה הצה"לית (שגיבורת הרומן, חיילת בחיל חינוך, עוסקת בחיבורה) לעיון מבודח אך נוקב בזהות ישראלית, וזאת במסגרת רומן בסונטות המבוסס על דגם זר; וללא ספק – אפשר להיסחף ללהטוטים בחרוז ובמשקל, בסוגות ובמוסכמות, בלי לוותר על פריטה עדינה ומורכבת על נימי נפשה של החברה הישראלית.
.
מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה, חרגול, 2003
.
המלון הלבן / ד. מ. תומס (1981)
ממליצה: מיכל זכריה
.
זמרת האופרה ליסה ארדמן מגיעה לטיפול אצל זיגמונד פרויד ומתלוננת על כאבים בלתי מוסברים בשד ובשחלה בצידה השמאלי. פרויד מנסה לאתר את מקורו של הכאב הפסיכוסומטי בילדותה, אבל מה אם ההסבר לא טמון בעבר אלא ממתין, עדיין, בעתיד? המלון הלבן עשוי משישה חלקים, וביניהם תיאורי מקרה שבהם ד. מ. תומס מחקה להפליא את קולו של פרויד, פנטזיות ארוטיות שכותבת ארדמן על בנו של הפסיכואנליטיקאי בשירה ובפרוזה, טבח באבי יאר, ששם דמיונו של המחבר לא עמד לו והוא השתמש בחלקים מספרו המפורסם של אנטולי קוזנצוב כדי להשלים את תיאור האסון, ואפילוג חולמני שמתרחש בעולם המתים, בפלשתינה. השאלה בליבו של הספר, כפי שניסחו אותה היטב אחרות, היא האם מדובר בהיסטריה או היסטוריה? האם כאבי החיים מגיעים מן העולם האישי או מהאירועים הגדולים, המחרידים, שלוכדים אותנו בסחף? יצר החיים ויצר המוות כרוכים זה בזה בפנטזיות המקבריות של ארדמן: ״וכך, במושכו אותי מעליו בלי התראה מוקדמת, / שיפד אותי בנך, מרוב המתיקות צווחתי / אך איש לא שמע אותי מחמת שאר הצווחות / כאשר גוף אחר גוף צנח או קפץ / מן הקומות העליונות של המלון הלבן.״ לאמביוולנטיות של ארדמן בנוגע למין אכן יש שורשים בילדותה, אך גם כששכבות חוסר המהימנות שלה הולכות ומתקלפות וחוויות הילדות מתגלות, ההסבר לכאביה נשאר מחוץ להישג יד עד שהספר מגיע לקטסטרופה שבסופו. המלון הלבן ראה אור באנגלית בשנת 1981. הוא היה לרב מכר, עורר מחלוקות וזכה בפרסים ומועמדויות. הספר פורסם בעברית בתרגומו של מאיר ויזלטיר ב־1983, אך מאז אזל מהדפוס ונשכח.
.
ד. מ. תומס, המלון הלבן, זמורה־ביתן, 1983. מאנגלית: מאיר ויזלטיר
.
רציתי לכתֹב שפתי ישֵנים / אמיר גלבע (1968)
ממליצה: רתם פרגר וגנר
.
רציתי לכתֹב שפתי ישֵנים הוא ספר העשוי רצף של שירים קצרים נטולי כותרת הנדמים כפרגמנטים תלושים, מכיתות מכיתות של דיבור שירי סתום שכמו נִמְשה מתוך הלא מודע של דוברו. הם כתובים בשפה מהוססת-מגששת, מלאת חזרות ופסיחות, שיש לה נושא, "אני", ועל פי רוב גם נשוא, אבל המושא שלה לכוד בסבך של מילות יחס ומילות שלילה שלא מאפשרות להגיע עדיו: "וּבְכָל זֹאת זֶה לֹא כָּךְ כִּי / כָּך הָָיָה מַעֲשְׂה וְהַמַּעֲשֶׁה אֵינֶנּוּ כְּלָל / פָּשׁוּט שׁכָחַתִִּי לֹא מַה שֶׁבִּקַּשְׁתִי לֹאמַר אֶלָּא / כֵּיצַד לְאָמְרוֹ כְּלוֹמַר כֵּיצַד הָיָה לִי / לֹאמַר כְּפִי שֶׁעָלָה בִּי מִן הַמְּצוּלָה וּמִן / הַמַּעְיָן בְּרֶגַע זֶה נִסְתַּם […] (עמ' 34)
התחביר המסוכסך ממחיש את חווית היסוד של האני הדובר, שנמצא תחת אימת חורבן – "אֲנִי חָשׁ בָּהֶם בְּזִרְמֵי הַכִּלָּיוֹן" הוא כותב באחד השירים (עמ' 67). כל מיני פנים יש לחורבן הזה, מהסתתמות השירה, הראיה והחלום, ועד למות האני ואובדן המדינה. מעשה הכתיבה בספר כולו כרוך במעין ירידה אל התהום המכלה וניסיון להיחלץ מתוכה.
רובו של הספר נכתב בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים וחלקו נכתב לאחריה. נוצרה בו פואטיקה שלא היה כמוה הן ביחס לשירת גלבע שקדמה לו, הן ביחס לשירה העברית ככלל. גם אלו שהסבירו את הופעתו בהשפעת המהפכה השירית שהתחוללה בשנות החמישים, וגם אלו שהטעימו את קשריו לשירת גלבע המוקדמת הדגישו את מקוריותו הגמורה. לא היה דבר דומה לו עד אז, והוא נותר יחיד במינו בשירה העברית עד היום.
שמו של הספר מחזיק את עיקרו; הוא מתיחס למדרש חכמים על הפסוק "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז, י) על פיו, תלמידי חכמים, כיוון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר (יבמות צז, א). הספר הוא ניסיון היחלצות מזרמי הכיליון באמצעות השפה והכתיבה תוך חיפוש נוקב אחר נקודת משען שירית שממנה יתאפשרו חיים. רציתי לכתֹב שפתי ישֵנים הוא מהספרים האהובים עליי ויש יותר מטעם אחד לחזור ולדובב את שפתיו בימים אלה.
רָצִיתִי עוֹד. רָצִיתִי מָה. הַתִּקְוָה.
לִכְתֹב הַתִּקְוָה. אוּלַי יֶשְׁנָהּ.
.
לָמָּה יְחִידָתִי יְשֵׁנָה.
(עמ' 72)
.
אמיר גלבע, רציתי לכתֹב שפתי ישֵנים, עם עובד, 1968
.
W או זכרון־הילדות / ז'ורז' פרק (1975)
ממליץ: איתן דקל
.
"אין לי זיכרונות ילדות", כותב פרק בראש החלק שמוקדש ל"זכרון־הילדות" בספר, ומיד לאחר מכן מגולל את זיכרונותיו מהשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ומשנות המלחמה עצמן. במתח שבין הקביעה הפותחת ובין סיפור הזיכרונות שאחריה מצוי החלק הממוארי של ספר זה: הסופר הצרפתי־יהודי, שאיבד את שני הוריו בשואה, מטיל ספק בזיכרונותיו שוב ושוב, הוא מעיר עליהם אינספור הערות שוליים הבוחנות את מיהמנותם ומגלה שאת חלקם אכן גנב, אימץ או בדה. הניסיון לבנות ביוגרפיה סדורה מזיכרונות מועטים וספורים מופרע שוב ושוב על ידי הבחינה המתמדת, שנדמה שרוצה לערער על הזיכרונות יותר משרוצה לתקף אותם.
חלקו השני של הספר, "W", מסופר בשטף ובדחיפות. סיפור שהמציא פרק בילדותו מפותח לכדי עולם בדיוני רחב: על אי נידח בשם W חיה חברה שמעמידה במרכזה את הספורט ואת התחרות ומתנהלת על פי מערכת כללים ענפה. אך הסיפור הבדיוני אשר נדמה תחילה כאגדה אולימפית או כמשחק אינטלקטואלי, הופך בהדרגה לחיזיון אפל ואלים שאין ממנו מפלט, המסופר באובססיביות מזוויעה.
הסיפורים המסופרים לסירוגין מנהלים ביניהם מערכת יחסים שמערערת על החלוקה בין דמיון וזיכרון, כמו גם על החלוקה הז'אנרית בין בדיון וממואר. דרכים שונות לפרש את היחסים שבין חלקי הספר משרטטות מערכות יחסים שונות בין הזיכרון הטראומטי והבדיון. האם הבדיון מאפשר להתמודד עם הטראומה? או להפך, הטראומה מכתיבה כל ניסיון דמיוני להיחלץ ממנה? בשנים כאלה, כשהמרחב שבו אנחנו חיים מצוי בטראומה־בהתהוות, קריאה בW או זיכרון־הילדות נעשית מטרידה מאוד. איך נזכור את ה־7 באוקטובר ואת שנות המלחמה? האם הטראומה־בהתהוות משתלטת על יכולתנו "לזכור" את האירועים בצורות מסוימות? האם היא מצרה את דמיוננו?
W או זכרון־הילדות הוא פרי מאמציו של מספר מתוחכם וניסיוני להתחקות אחרי הנרטיב שמכונן את חייו, כשהוא נוגע במאורעות הגדולים של המאה ה־20, אבל הוא גם ספר עצוב וכן, רגיש ונורא, על ילדות אבודה, על זיכרון ועל דמיון: "בגיל שלוש־עשרה בדיתי מליבי סיפור, כתבתי ואיירתי אותו. לימים שכחתי אותו. ערב אחד, לפני שבע שנים, בוונציה, נזכרתי לפתע שסיפור זה נקרא 'W', ושהיה במובן מסוים, אם לא הסיפור של ילדותי, הרי לפחות סיפור מסיפורי ילדותי" (עמ' 13).
.
ז'ורז' פרק, W או זכרון־הילדות, הספריה החדשה, 1991. מצרפתית: אביבה ברק
.
הנערות ההולכות בשנתן / רונית מטלון (2015)
ממליצה: אורי שגב
.
בשנות התיכון אהבנו חברותיי ואני לקרוא יחד מחזות. באחד הימים הביאה אחת מאיתנו אל הכיתה את המחזה הנערות ההולכות בשנתן מאת רונית מטלון. חשבנו שהוא ספר צנום ובעל שם מפתה. באותה אחווה של חמש הנערות מן המעון על שם אודט דה ויטו, התיישבנו גם אנחנו ברצון סביב השולחן, חילקנו זו לזו תפקידים והתכוננו לטקס הקריאה. ברגעי ההתכנסות ההם ביקשנו גם אנחנו לדעת ״על שום מה מתהלכות הנערות בשנתן״ (עמ׳ 86).
בהקדמה למחזה מגלה מטלון כי הנערות ההולכות בשנתן ליווה אותה לאורך שנים מבלי שהצליחה להשלימו, והעסיק אותה בשעה שעמלה על כתיבת כמה מבין יצירותיה הנודעות יותר. אפילו ביחס לגרסתו המוגמרת של המחזה, שראתה לבסוף אור בסדרת ״מעבדה״ בהוצאת רסלינג, היא מודה שדבר־מה אולי לא נשלם. הכללת תיאור פרשת הכתיבה של המחזה בשוליו איננה מקרית. מתברר כי זו הפרשה שעומדת בלב ההתרחשות של המחזה עצמו, שנושאו האמיתי הוא ״חיכוך הלחי החמים הזה שמתרחש לפעמים בין החיים לבין הכתיבה״ (עמ׳ 13).
הנערות ההולכות בשנתן מתקיים לפיכך באותו מרחב סהרורי, במתח המשונה שבין הממשות לבין ייצוגה הספרותי. זוהי יצירה החוגגת את האפשרות הארספואטית באלף דרכים. מטלון מעמידה תיאטרון־בתוך־תיאטרון, קוראת תיגר על המרחק המקובל שבין דמויותיה לבין הקהל, ושולחת את הנערות הסהרוריות לבצע שורה של מעשים נועזים – הכול במטרה לחרוג מן התקנון ולשבש את חוקי הז׳אנר. בלשון מושחזת מעירה הנערה מירי כי ״זו לא צורה נכונה לספר את הסיפור״ (עמ׳ 80); וברגע מבריק אחר מוחה הנערה חפציבה על הגניבה הספרותית של הנערות ההולכות בשנתן עצמו (עמ׳ 100). כיום, בשעה שכבר אינני נערה סהרורית, אני נהנית לשוב אל הנערות ההולכות בשנתן – פנינה ספרותית צלולה ומקורית.
.
רונית מטלון, הנערות ההולכות בשנתן, רסלינג, 2015
.
חרוזים שחורים / אברהם סוצקבר (2015)
ממליץ: שי פורסטנברג
.
ביוגרפיות של סופרות וסופרים, אם נודה על האמת, הן עסק משעמם למדי. רובם הקדישו את מיטב מרצם לישיבה מול שולחן הכתיבה ולא נותר להם פנאי למעשים מעניינים יותר. סיפור חייו של אברהם סוצקבר, לצערו הרב, אינו נמנה על הקבוצה הזאת: הוא גורש בתור ילד רך לסיביר, השתתף בסצנה הספרותית הגועשת בווילנה שבין מלחמות העולם, נכלא בגטו ושם הוביל את "מחתרת הנייר" להצלתם של אוצרות תרבות יהודיים, ברח מהגטו והצטרף לפרטיזנים, חולץ מהיערות במבצע מיוחד בעקבות הוראה ישירה של סטלין, היה העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג, עלה ארצה והקים בה כתב עת מוביל לספרות יידיש, האריך ימים עד לגיל 96 וכל אותו הזמן לא הפסיק לכתוב שירה צלולה, בדולחית.
מפתיע אם כך לגלות שעד היום לא נכתבה אף ביוגרפיה מלאה של המשורר. ואולי בעצם זה לא כל כך מפתיע. איך אפשר בכלל לסכם מאורעות כאלה? יותר מזה, מי יעז לתאר אותם אחרי שסוצקבר כבר עשה זאת, ממקור ראשון ובלשון הזהב שלו? נדמה כי חרוזים שחורים, קובץ התרגומים מיצירתו, הוא ניסיון יצירתי ביותר לפתור את התסבוכת הזו. בני מר, עורך הקובץ, הגדיר אותו בתור "אוטוביוגרפיה דמיונית". מרכיביה של האוטוביוגרפיה הזו הם קטעים רבים של סוצקבר בתרגומו של מר – שירה, סיפורת, מכתמים ושיחות. את הקטעים הללו סידר העורך לא לפי הכרונולוגיה של פרסומם, אלא לפי סדר האירועים בחייו של סוצקבר המשתקפים בכל טקסט, בציר הזמן הביוגרפי שחילק מר לשלושה חלקים: לפני המלחמה, במהלכה, ואחריה.
זהו ריתוך מפתיע של ז'אנרים ספרותיים מוגדרים היטב, אנתולוגיית השירה מזה והביוגרפיה מזה, החותר תחת כמה ממוסכמות היסוד של כל ז'אנר. הריחוק האובייקטיבי של הביוגרפיה נזנח לטובת הדיווח האנושי החי והצחצוח הפואטי, וטקסטים שנכתבו ממרחק של עשרות שנים ניצבים זה בצד זה ומשלבים קולות (בניגוד לסדר הכרונולוגי הקשיח בקובץ הנוסף משירי סוצקבר שמר ערך – הר געש של שלווה). למעשה, מר אוהב במיוחד לשחק עם הציפיות שלנו מהזמן הכרונולוגי: בספרו סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הטרגדיה של יהדות פולין עוברת התמרה מהזמן למרחב תוך כדי עיון בקורותיו של רחוב אחד, ובממואר המועדים סיפור עזיבתו את העולם הדתי מסופר דרך חגי ישראל וכך מקבל מבנה מעגלי־חוזר. בחרוזים שחורים המבנה הייחודי יכול להיקרא גם בתור מענה לקריאה שמשמיע סוצקבר עצמו, כשהוא פונה ליורשיו העתידיים ומתיר להם לשחק בחייו באופן שיראו לנכון: "עַד כְּלוֹת רוּחִי כָּתַבְתִּי לוֹ מוֹפָע מַפְלִיא. / יוֹרְשִׁי הַלֹּא־נוֹלַד, שַׂחֵק אֶת סַךְ־כֻּלִּי" (עמ' 197). בתרגומו המזהיר של מר, ההיענות לקריאה הזאת נדמית קלה.
.
אברהם סוצקבר, חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת, 2015. תרגם מיידיש וערך: בני מר
.
הנסיכה שלבשה שקית נייר / רוברט מאנץ׳ (1980)
ממליצה: דפנה לוי
.
בואו נתחיל מהסוף: כשהנסיכה מוצאת סוף־סוף את הנסיך שהייתה אמורה להינשא לו, היא מבינה שמדובר באידיוט, מפנה לו את הגב והולכת לה לדרכה, לחיות את חייה החופשיים והמאושרים. היא אינה נכנעת לתכתיבי הפטריארכיה, היא אינה רואה בנישואים הישג והיא גם בטוחה בעצמה די הצורך כדי לא לרצות להשתנות.
ספרו של רוברט מאנץ׳ (Munsch) הקנדי הוא סיפור אגדה קסום, שהופך את התבנית הקבועה של הז׳אנר על פיה. אליזבת, היא ״הנסיכה שלבשה שקית נייר״ עומדת, כדרכן של נסיכות, להגשים את ייעודה ולהינשא לנסיך רולנד. האידיליה מופרת כשלתמונה נכנס דרקון שזולל את מרבית האורחים, חוטף את הנסיך ומותיר אחריו אדמה חרוכה. בהיפוך תפקידים נאה, הנסיכה היא שיוצאת להציל את הנסיך החטוף, וכשהיא מגיעה אל המערה שבה הוא שבוי ובפתחה רובץ הדרקון, היא אף מוצאת דרכים מקוריות וחכמות להתגבר עליו, שאינן כוללות מאבקי כוח, קרבות או אלימות בכלל. היא משתמשת ביוהרה של הדרקון כדי להתיש אותו, ובסופו של דבר לא נותר לה אלא לדלג מעליו, להיכנס למערה ולשחרר את בעלה לעתיד. אלא שמונץ׳ אינו מסתפק בליהוק נשי לתפקיד הגיבור הקלאסי (ראו: גאורגיוס הקדוש, זיגפריד הווגנריאני, ת׳ור הנורדי ואפילו הארי פוטר). הוא יודע שילדות ונשים יכולות לעשות הכול, לכן הוא עושה צעד נוסף קדימה ומאפשר לנסיכה ללמוד משהו על עצמה ויכולותיה ועל הדרך שבה היא רוצה להתנהל בעולם. במילים אחרות: הוא מעניק לה יכולת לבטא את עצמה ולחיות חיים עצמאיים.
מונץ׳ מדגיש את ראיית העולם האלטרנטיבית של גיבורת הסיפור. היא אינה ממלאת תפקיד גברי, היא ניגשת לביצוע המשימה בכלים אחרים – אמפתיה, הבנת האחר, אי־אלימות, למשל – ותוך כדי כך תפיסת העולם שלה משתנה מקצה לקצה. היא אינה רואה את עצמה עוד בתפקיד אשתו של, העזר כנגד או האישה כפי שהיא מעוצבת על ידי מבט חיצוני, והיא מאפשרת לעצמה להגשים את מי שהיא חשה שהיא. הנסיך אינו ממלא תפקיד נשי, אלא נשאר תקוע במקום שהחברה ייעדה לו, ולכן גם אינו מתפתח בשום צורה והיא משאירה אותו מאחור והולכת.
ספר הילדות.ים הזה ראה אור במקור ב־1980, תורגם לעברית עשור לאחר מכן (בידי שלמה סבירסקי להוצאת ״ברירות״) ולמרבה השמחה חודש בתרגום רונית רוקאס והוא זמין שוב. ממרחק השנים הוא עדיין מהפכני, מנתץ מוסכמות ולמרבה הצער עדיין חריג למדי בעולם ספרות הילדים שאינו משופע בספרים שממליצים בגלוי על חשיבה עצמאית, ביקורתית שאינה מייחסת חשיבות גדולה למוסכמות חברתיות.
.
רוברט מאנץ', הנסיכה שלבשה שקית נייר, איורים: מייקל מרצ'נקו, הוצאת טל מאי, 2012. מאנגלית: רונית רוקאס
.
הפלא הוא, תמיד היה, אינספי כמו הצער / מרוה זוהר (2021)
ממליצה: לאה קליבנוף־רון
.
הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, ספר שיריה של מרוה זוהר, ראה אור לפני כארבע שנים וזכה בתשומת לב מסוימת, שהייתה רחוקה מזו שהגיעה לו באמת, שכן הפלא, אכן פלא.
מרוה זוהר כותבת מציאות. לשדו הקשיח של העולם נגלל בכתיבה התיעודית שלה: גוף כאב, בעיקר כאב נשי, עיקש, שאינו מוכן להשתקה נוספת. ובעת קריאה, אין ספק – הכול היה.
הספר הביא משהו חדש לשירה העברית, שמיעטה לפסוע עד כה במסלולי כתיבת העדות: פגיעה ואסון, עוולות היסטוריות – מכפר יאסין ועד למשפטי אשם בכישוף – הומור, רגעים פרוזאיים לצד דימויים פורצים. הכול יחדיו, וכל זה יכול היה להתפרק, אבל נאמנות הכותבת למבטה היא שמחזיקה את המרכיבים השונים ומתעלה לשלם הגדול מחלקיו. העבר הקשה וההווה מפעפעים זה לזה עד שהם מתמצקים לאחד משום שהעבר הוא אכן חלק מהווה; ואז, כמו מוסט מסך מעל הקיום, והוא נגלה בעירומו.
חשוב להדגיש: זוהי שירה, לגמרי שירה, וזה חלק מהפלא – שהתיעוד תוך נאמנות קנאית למבטה המעיד של המשוררת, יכול להפוך לשירה. זו לחלוטין לא שירה אידאולוגית ולחלוטין לא שירה מגויסת, אף שהמבט המחפש ריפוי פורץ מתוך כל שורת שיר, אבל לא כעמדה תאורטית, אלא בשם אותה נאמנות של הכותבת.
הספר, על כל תנועות הזמנים והעדויות שלו, נקרא כמעט כאילו נכתב ברצף אחד, רצף שהוא אחד מספרי השירה החשובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות. אכתוב יותר מכך: שהוא אחד מספרי השירה העברית החשובים ביותר של המאה העשרים ואחת (כן, קראתי את המשפט הזה שוב כדי לוודא שאני עומדת מאחוריו. זה לא משפט שנכתב בקלות). וכיאה לשירה גדולה הספר הוא יותר ממה שאפשר לכתוב עליו. ואם כן, מוטב לקרוא:
"כָּל פְּגִיעָה / אוֹמְרִים / הִיא שִׁחְזוּר שֶׁל פְּגִיעָה קוֹדֶמֶת / כָּל שְׁבִירָה / הִדְהוּד שֶׁל שֶׁבֶר שֶׁנִּשְׁבַּר מִזְמַן / מָה נוּכַל לוֹמַר אִם כֵּן / עַל הַפְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה / תָּאֵר לְךָ יַאסִין מַה עָשָׂה הַיְּקוּם שֶׁהֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל."
.
מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, טנג'יר, 2021
.
והיום איננו כלה / צ'ינגיס אייטמטוב (1980)
ממליצה: דינה עזריאל
.
עלילת הרומן והיום איננו כלה מתחילה בחצות, עם מותו של קזנגפ, פועל מסילה קשיש, ביישוב קטן בן שמונה בתים, ליד תחנת רכבת נידחת בלב ערבות קזחסטן, שבהן הקיץ לוהט והחורפים מושלגים וקפואים. ידיגיי יוצא למסע כדי להעניק לקזנגפ חברו קבורה ראויה על פי המסורת השבטית שלהם, בבית הקברות אָנָה־בֵית, מקום מנוחת אבותיהם. מסע של יום שמקופל בו נצח. בד בבד, ציוויליזציה מתקדמת ושוחרת שלום על כוכב המרוחק מיליון שנות אור, יוצרת קשר עם תחנת החלל האמריקאית־סובייטית של פרויקט "דמיורגוס" שמטרתו לנצל את משאביו עתירי האנרגיה של כוכב איקס, לשימוש האנושות.
אבל המפגש הראשון עם תחנת הרכבת הנידחת הוא דרך עיניה של שועלה רעבה המתקרבת למסילה. דרכה אנחנו חווים את "יבבת האדמה" כשהרכבות חולפות ברעש מחריד, את ריחות החריכה והאורות המסמאים, ובדממה שמשתררת ביניהן, את הצליל העמום, כעין הדהוד או הדף, מכיוון קוסמודרום סארי־אוזק־1 הסמוך. האקספוזיציה העוסקת בהרס הטבע דרך עיניה של חיית בר חתרנית במובן שהיא מציבה פרספקטיבה אחרת לאידאולוגיה הסובייטית של כיבוש הטבע למען הקִדמה.
והיום איננו כלה משלב מיתולוגיה עממית ומדע בדיוני בתוך סיפור מסגרת המאמץ לכאורה את חוקי הריאליזם הסוציאליסטי – הוא מעלה על נס את חיי העמל של הפועל הפשוט ונקי הכפיים הלוקח חלק בחזון התיעוש, ואת מסירותו של הגיבור לעבודתו וחבריו – אבל גם חותר תחתיהם, שכן הפעולה הראשונה שידיגיי גיבור הספר עושה היא להתפלל ולדאוג לסידורי קבורה על פי המסורת. ידיגיי וחבריו בעלי זהות אתנית חזקה, שיסודותיה המיתיים והמגיים הם חלק אינטגרלי מתפיסת עולמם, ואינם שייכים לתרבות השלטת. השמות מקומיים ולא "רוסיים", והדמויות מדברות בשפתן הילידית. בכך הם מאתגרים את שאיפות הריכוזיות, הקולקטיביזציה, התובעת שפה אחת ושואפת להתכת כל הזהויות לאחת: האדם הסובייטי החדש.
סיפור המדע הבדיוני וסיפורי העם מתפקדים כאלגוריות ביקורתיות. שימוש באלגוריות כביקורת פוליטית מובלעת אינו חידוש כשלעצמו, אלא שהספרות הרוסית הפנטסטית שאבה בעיקר ממסורות סלביות ונוצריות (בולגקוב למשל בהאמן במרגריטה), ואילו אייטמטוב שילב מיתוסים ופולקלור מהתרבויות השבטיות של מרכז אסיה (קירגיזיות וקזחיות) והכניס לתוך הריאליזם הסוציאליסטי פרספקטיבה המערערת על ההייררכיה בין המרכז והפריפריה.
בראש הפרקים מופיע "פזמון חוזר" העוסק ביחסים בין המשטר והטבע: המחוזות והערבות בהתאמה. הטבע כפוף לזמן המעגלי: לחילופי העונות, ומחזור החיים, ואילו המחוזות הם רשת אורתוגונלית שממפה כל נקודה ביחס למסילה. הרכבות הן וקטורים ישרים ומהירים של קִדמה. בכל פרק הטבע שב ונכבש תחת הקִדמה הסובייטית, המתקדמת בנחישות ובעוצמה אל העתיד האופטימי.
"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…
ומזה ומזה למסילת־הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי־אוזקי, או הסארוזק, הערבות הצהובות התיכונות.
במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת הברזל, כמו
ממין קו גריניץ'.
והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח…"
אפשר לקרוא את הפסקה כהַלֵּל לקִדמה, אבל החזרתיות עצמה שייכת לזמן הפולקלוריסטי, המעגלי. היא מעניקה לסיפור מקצב ריטואלי, אל־זמני ואָבֵל. השכבות הנרטיביות השונות ברומן מאפשרות לאייטמטוב לבקר את המשטר הסובייטי ואת ניסיונותיו למחוק את הזיכרון התרבותי של עמי אסיה התיכונה, תוך כדי שימור המסגרת שקבע ומתיחת גבולותיה (רק פרק אחד צונזר ונוסף מחדש לאחר נפילת מסך הברזל). במובנים רבים מקדים הרומן את הפוסט־מודרניזם והפוסט־קולוניאליזם הספרותיים, ומציע מודל רב־תרבותי רלוונטי גם לשיח העכשווי.
.
צ'ינגיס אייטמטוב, והיום איננו כלה, עם עובד, 1994. מרוסית: דינה מרקון ואמציה פורת
.
» זר ההמלצות הקודם של המוסך: זר ספרים לשנה החדשה: המוסך ממליץ על אחד עשר ספרים שראו אור לאחרונה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
