מאת גיא ארליך
זמן קצר לאחר מותה של הסופרת יהודית הנדל (2014-1921) פורסם גיליון מיוחד של כתב העת הליקון בעריכת דרור בורשטיין – בעצמו מעריץ גדול של הנדל – שהוקדש לה. בגיליון – שכותרתו "פרידה מיהודית הנדל" – נכלל טקסט יפהפה של בנה, שוקי מאירוביץ, שמקורו בשיחה שקיים עם בורשטיין כשנה לפני כן, ב־2013, טרם מות אמו. אני עדיין זוכר את האָפקט של הקריאה הראשונה בטקסט הזה, את הכוח שהוא הפעיל עליי וגם את הממד המשחרר שהיה בווידוי המונולוגי הארוך והכה יפה הזה. מאירוביץ הבן (בנם של הנדל ושל הצייר צבי מאירוביץ) דיבר על אמו באופן כה כן ומשוחרר: הוא לא רק חלק לה שבחים והזכיר את גדולתה, אלא גם ביקר אותה, כעס עליה וסיפק הצצה להנדל שמבעד ל"פרסונה".
משהו מהדבר הזה אפיין גם את המפגש הראשון שלי עם מאירוביץ, שאירע כשנה לאחר מותה של הנדל, ב־2015. בדיוק נרשמתי אז ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, וכבר ידעתי שאכתוב את הדוקטורט שלי על הנדל, אבל עוד לא הייתי משוקע בה לחלוטין. בערך באותו הזמן נמסר ארכיונה של הנדל מידי מאירוביץ למרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, ולשמחתי הגדולה זכיתי להיות מופקד על ארגונו, סידורו ומיונו. בתיווכו של בורשטיין, שסיפר לי שמאירוביץ מאפשר לסקרנים לערוך "סיור" בדירתה של הנדל, קבעתי עימו פגישה בדירה ברחוב דובנוב, שהנדל התגוררה בה מאז שעברה מחיפה לתל אביב ב־1980, כשש שנים לאחר מות בעלה, ועד למותה ב־2014. אני זוכר שהייתי בחרדה עצומה (התגובה האוטומטית שלי לכל דבר כמעט): אזכה לא רק לשוטט בבית של הנדל, שנראתה לי אז גדולה מהחיים, אלא גם לפגוש את בנה, שירצה אולי לבחון מקרוב את מי שארכיונה של אמו הופקד זה עתה בידיו. מרוב לחץ והתרגשות, עשיתי את כל הטעויות האפשריות: קראתי לשוקי "צבי", כשם אביו המנוח; שאלתי אותו היכן האטליה (החדר שבו נהג צבי מאירוביץ לעבוד, שמן הסתם היה רק בבית בחיפה, שכן הנדל עברה כאמור לתל אביב רק לאחר מות בעלה); ובעיקר פחדתי לגעת במשהו (ובפרט בעבודות הרבות של צבי מאירוביץ שהיו תלויות בדירה), לעשות תנועה לא נכונה, להרוס. אבל הדבר הכמעט־ראשון ששוקי אמר לי היה "כאן זה לא מוזיאון, אתה לא צריך להיזהר כל כך".

אז עוד לא הבנתי, אבל שני הדברים האלה – השיחה הכתובה והמפגש הממשי – אפשרו גם לי להשתחרר בהמשך מה"דיבוק" של הנדל שאחז בי, ולכתוב עליה מעמדה מלאת אהבה (וכן, גם הערצה), אבל גם מתוך איזו חירות. לחיות עם רוח הרפאים של הנדל ו"לבלוע" אותה לתוכי (כשם שקורה לדמויותיה של הנדל), אבל לשמור גם על איזה מרחק, או, בלשון העבודה – מקום ריק.
הכותרת שבחרתי להעניק לעבודה (כמו גם לספר המתהווה), שנכתבה באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופ' מיכאל גלוזמן – "המקומות הריקים של יהודית הנדל" – מנכיחה משהו עקרוני ביצירת הנדל אבל נשארת קצת "קריפטית". "המקומות הריקים" מתקשרים גם ל"מקום הריק" (או לכל הפחות האמביוולנטי, המהבהב) של הנדל בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית וגם לפיגורה של "המקום הריק" שחוזרת שוב ושוב בכתיבתה, ומתקשרת בתורה לפואטיקה המלנכולית שלה. במובנים הללו העבודה כמובן גם מצטרפת וממשיכה את הדיונים המחקריים המעניינים והמגוונים שיצירת הנדל כבר זכתה בהם – בעיקר משנות התשעים והלאה – מצד חוקרות וחוקרים דוגמת דן מירון (ספרו הכוח החלש, שפורסם ב־2002, הוא הספר היחיד המוקדש במלואו ליצירת הנדל), חנה נוה, איריס מילנר, אבנר הולצמן, פנינה שירב, ובעשור האחרון גם תמר מרין, מיכל בן־נפתלי, דנה אולמרט, יעל לוי חזן ז"ל, ורד שמשי ואחרות נוספות.
בהיבט ההיסטוריוגרפי, עניין אותי המקום האמביוולנטי של הנדל במיפויים ההיסטוריים השונים של הספרות העברית. מצד אחד, הנדל החלה את דרכה הספרותית כבר בשנות הארבעים – סיפוריה הראשונים פורסמו בכתבי העת העבריים עוד ב־1942, אז הופיע סיפורה הראשון "בכבות אורות"; וספרה הראשון, קובץ הסיפורים אנשים אחרים הם, פורסם ב־1950 – כלומר, כחלק מקבוצת "דור תש"ח". מצד אחר, היא לא נתפסה כדמות מרכזית בחבורת "דור תש"ח" (הגברית), והפריצה המחודשת שלה למרחב הספרות העברית בשנות השמונים – עם הופעת הכוח האחר (1984) ובהמשך כסף קטן (1988) – הרחיקה אותה מהם אף יותר. כך היא למעשה נשארה שייכת־לא שייכת, נופלת בין הכיסאות של הדורות הספרותיים. חוקר הספרות גרשון שקד, שביקש למפות את הספרות העברית לדורותיה בפרויקט החשוב ורחב היריעה שלו הסיפורת העברית 1980-1880, הזכיר את הנדל כחלק מקבוצת סופרי "דור תש"ח", אך קבע כי היא קרובה יותר דווקא ל"מספרי הגל החדש", סופרי שנות השישים והשבעים. עם זאת, גם בתוך הקבוצה המאוחרת לא הוענק לה מקום מרכזי – וגם לא "פרק משלה" – וכך היא מסומנת כנוכחת־נפקדת. הנדל נופלת "בין הכרכים" השונים של המיפוי הנרחב שמציע שקד, כשם שהיא נופלת בין הדורות הספרותיים המעוצבים בו.

באופן מפתיע, גם במסגרת הניסיונות הפמיניסטיים להציע היסטוריוגרפיה אלטרנטיבית ולהתחקות אחר השושלת הנשית של הספרות העברית, מקומה של הנדל נשאר בסופו של דבר שולי וחלקי. גם חוקרים וחוקרות שמכירים בחשיבותה של הנדל, מתמקדים לרוב רק ביצירותיה המאוחרות – משנות השמונים והלאה, ובעיקר בקבצים כסף קטן וארוחת בוקר תמימה (1996), שנתפסו מצד המחקר כמבשריה של אותה "דרך חדשה", שהיא "דרכה של ספרות־הנשים", בלשון אחת מרשימות הביקורת בנות הזמן. כך גם המחקר הפמיניסטי אימץ בעיקר את הנדל ה"מאוחרת" והעמיק את הדיכוטומיה בין יצירתה המוקדמת של הנדל – המזוהה בעיקר עם קובץ הביכורים ועם שני הרומנים שהגיעו לאחריו (רב המכר הגדול רחוב המדרגות [1955] והרומן החצר של מומו הגדולה [1969]) – לבין יצירתה המאוחרת (משנות השמונים והלאה). החזרה שלי להנדל והבחירה לעסוק במכלול יצירתה – ובתוך כך להתמקד גם בזו המוקדמת – ביטאו גם את הרצון שלי להחזיר את הנדל לתוך ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, על מיפוייה ה"גבריים" וה"נשיים" כאחד.
ההיבט האחר של "המקום הריק" – היבט תיאורטי־פואטי – נוגע כאמור לעיסוקה החוזר של הנדל בפיגורה של "המקום הריק", שמתבטא אולי ביתר שאת בהחלטתה לקרוא לספרה האחרון, שפורסם ב־2007, בשם המקום הריק. הדומיננטיות של "המקום הריק" בכתיבתה של הנדל קשורה בעיניי גם לשאלת המלנכוליה, שאלה שכבר העסיקה חוקרות וחוקרים של יצירת הנדל בעשורים האחרונים. הנוכחות העיקשת של רוחות רפאים ביצירת הנדל – רוח הרפאים של האחר האהוב שאבד, הממשיכה "לחיות" בצד האני החי – מטעינה את "המקום הריק" שנשאר עם לכתו של האובייקט האבוד בנוכחות חיה. וכך, המקום ה"ריק" מתגלה למעשה כרוחש, מלא וחי; והחיים בצד (ועם) רוחות הרפאים של האחרים האהובים שאבדו הם החיים האפשריים היחידים. כפי שהיא כותבת בספרה הכוח האחר: "אפשר לחיות גם עם אדם מת. מסקנה בלתי אנושית ולא מציאותית זו, יכולה להיות, בתנאים מסוימים, המצב האנושי המציאותי ביותר". ועם זאת, גם המלנכוליה אינה הומוגנית, והיחס אליה אינו חד־ממדי, כך שאפילו בספר ה"מלנכולי" ביותר שלה – אותו הכוח האחר שציטטתי מתוכו כאן – מתגלים גם פנים אחרים של איזה רצון להגיע אל מֵעבר למלנכוליה.
במובן מסוים – ואת זה הבנתי רק בדיעבד – הרעיון של "המקומות הריקים" התקשר גם למוקדים של פרקי העבודה עצמם, שמציבים במרכזם לא מעט טקסטים "זנוחים" יחסית של הנדל, שיכולים בתורם להיות מובנים בתור "המקומות הריקים" בקורפוס היצירה השלם שלה (ולמשל, הסיפורים המוקדמים והנשכחים משנות הארבעים, שרק כמה מהם כונסו בקובץ הביכורים אנשים אחרים הם). ובעצם, ארכיונה הספרותי של הנדל על חומריו הרבים – שהם מעין "רוחות רפאים" טקסטואליות נוספות – הוא כשלעצמו "מקום ריק" נוסף (ומרתק) במכלול כתיבתה, והייתה לו חשיבות עצומה בעבודה שלי.
אבל בסופו של דבר גם כל הדיונים המחקריים, התיאורטיים והספרותיים שבעולם לא יצליחו להסביר או להעביר את היופי והעוצמה הבלתי אפשריים כמעט שיש בכתיבה של הנדל, על עשרת הספרים שפרסמה בחייה. אפשר רק לצטט כמה מהמשפטים היפים, ההנדליים, האלה – וגם את זה אני עושה באופן אקראי, לא מתחייב, מתוך מה שנחרת לי בזיכרון: משפטים כמו "רק האדם הנשכח מלב הוא מת" (מהספר ליד כפרים שקטים); "מישהו העיר את תשומת־לבי שאני יושבת בגשם" (הכוח האחר); "יש רק עוף דורס אחד, המחשבות" או "כשם שהחיים נושאים בתוכם את המוות, המוות נושא בתוכו את החיים" (שניהם מהסיפור "כסף קטן"); "מילים נהפכות לפעמים לפצעים פתוחים" (המקום הריק). או משפט ששורבט בטיוטה של הנדל מן העיזבון, ובזמן האחרון לא מרפה ממני: "הכי נורא בחיים זה להגשים חלום". ובעצם, הכי טוב פשוט לקרוא את הספרים עצמם.
הטקסט הראשון של הנדל שקראתי – בקורס של לילי רתוק בתואר הראשון שלי – היה הסיפור "כסף קטן" מתוך קובץ הסיפורים הנושא את שמו, שהוא באמת אחד הספרים הכי יפים ועצובים ומושלמים בספרות העברית. הסיפור הראשון מתוכו – לפעמים אני חושב שייתכן שהוא הסיפור היפה ביותר שאי־פעם נכתב בעברית – "נמוך, קרוב לריצפה", נפתח כך:
השבוע, כאשר עזבתי סופית את הדירה בחיפה, מצאתי על אחד המדפים באטֶליֶה את תמונתה הישנה של אמי. היא הייתה תלויה שנים בביתו של אבי. יום אחד באתי ובמקום התמונה היה על הקיר כתם בהיר ריק. אני לא שאלתי והוא לא אמר ושנינו ידענו מהו הכתם הבהיר הריק, ולמחרת נכנסה לַבית האישה השנייה. אחר־כך צבעו את הקיר והכתם הבהיר הריק נעלם, ואחר־כך, כאשר באתי פעם לבקר את אבי הושיט לי חבילה עטופה וקשורה. אני לא שאלתי והוא לא אמר ושנינו ידענו מה יש בחבילה הקשורה, שלמען האמת לא פתחתי אותה והנחתי אותה ככה, עטופה וקשורה באטֶליֶה על מדף. לפעמים נסענו לבית־הקברות, אחיותי ואני. הוא לא נסע. אחר־כך חדלנו גם אנחנו לנסוע. הקוצים גדלו פרא. האבן שקעה. עברו עשר שנים. עברו עשרים שנה. הקוצים ודאי מכסים את האבן, שהייתה בלאו־הכי נמוכה והפכה ודאי למישטח אחד עם האדמה.
הסיפור מסתיים בהחלטה של הדוברת – בת דמותה של הנדל – לתלות את התמונה בדירה החדשה בתל אביב, "נמוך, קרוב לריצפה".
באותו ביקור שלי בדירתה של הנדל ראיתי פתאום את התמונה הזו של אמהּ של הנדל, נחמה. היא הייתה תלויה דווקא גבוה, בכלל לא נמוך, לא כמו בסיפור. אני נזכר מפעם לפעם באנקדוטה השולית הזו, והיא עדיין משעשעת אותי. נדמה לי שזה חלק מהמשחק שהנדל שיחקה במיזוג של ה"אמת" (גם ה"אמת" האוטוביוגרפית) והבדיון. התמונה הזו שתלויה דווקא גבוה מזכירה שגם הטקסטים של הנדל, שכתובים כביכול בסמיכות מקסימלית לחיים, הם (גם) בִדיוֹן – הם פרוזה. והם הפרוזה הכי יפה ומסעירה שיש.
.
ד״ר גיא ארליך זכה בשנת 2022 בפרס בהט לספרות בקטגוריית הספר העיוני המקורי הטוב ביותר, על כתב היד לספרו ״המקומות הריקים של יהודית הנדל״, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו.
בימים אלה גיא ארליך עורך את מחקר הפוסט־דוקטורט שלו במרכז קראון ללימודי יהדות וישראל באוניברסיטת נורת׳ווסטרן בשיקגו.
רשימה של ארליך על ספרה של ענבר אשכנזי, "לפני שהאדמה תרעד", פורסמה בגיליון מיום 7.6.2022.
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון על "הקול והזעם" לוויליאם פוקנר, בשנת השישים למותו