רשימה | המקומות הריקים של יהודית הנדל

"הנוכחות העיקשת של רוחות רפאים ביצירת הנדל מטעינה את 'המקום הריק' שנשאר עם לכתו של האובייקט האבוד בנוכחות החיה." גיא ארליך על יהודית הנדל בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית

וליד אבו־שקרה, הדרך לכפר שלי בשעות הבוקר, 1977, אקווטינטה, 22x24 ס"מ وليد أبو شقرة، الطريق إلى قريتي في الصباح، 1977، أكفاتينتا، 22x24 سم

מאת גיא ארליך

 

זמן קצר לאחר מותה של הסופרת יהודית הנדל (2014-1921) פורסם גיליון מיוחד של כתב העת הליקון בעריכת דרור בורשטיין – בעצמו מעריץ גדול של הנדל – שהוקדש לה. בגיליון – שכותרתו "פרידה מיהודית הנדל" – נכלל טקסט יפהפה של בנה, שוקי מאירוביץ, שמקורו בשיחה שקיים עם בורשטיין כשנה לפני כן, ב־2013, טרם מות אמו. אני עדיין זוכר את האָפקט של הקריאה הראשונה בטקסט הזה, את הכוח שהוא הפעיל עליי וגם את הממד המשחרר שהיה בווידוי המונולוגי הארוך והכה יפה הזה. מאירוביץ הבן (בנם של הנדל ושל הצייר צבי מאירוביץ) דיבר על אמו באופן כה כן ומשוחרר: הוא לא רק חלק לה שבחים והזכיר את גדולתה, אלא גם ביקר אותה, כעס עליה וסיפק הצצה להנדל שמבעד ל"פרסונה".

משהו מהדבר הזה אפיין גם את המפגש הראשון שלי עם מאירוביץ, שאירע כשנה לאחר מותה של הנדל, ב־2015. בדיוק נרשמתי אז ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, וכבר ידעתי שאכתוב את הדוקטורט שלי על הנדל, אבל עוד לא הייתי משוקע בה לחלוטין. בערך באותו הזמן נמסר ארכיונה של הנדל מידי מאירוביץ למרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, ולשמחתי הגדולה זכיתי להיות מופקד על ארגונו, סידורו ומיונו. בתיווכו של בורשטיין, שסיפר לי שמאירוביץ מאפשר לסקרנים לערוך "סיור" בדירתה של הנדל, קבעתי עימו פגישה בדירה ברחוב דובנוב, שהנדל התגוררה בה מאז שעברה מחיפה לתל אביב ב־1980, כשש שנים לאחר מות בעלה, ועד למותה ב־2014. אני זוכר שהייתי בחרדה עצומה (התגובה האוטומטית שלי לכל דבר כמעט): אזכה לא רק לשוטט בבית של הנדל, שנראתה לי אז גדולה מהחיים, אלא גם לפגוש את בנה, שירצה אולי לבחון מקרוב את מי שארכיונה של אמו הופקד זה עתה בידיו. מרוב לחץ והתרגשות, עשיתי את כל הטעויות האפשריות: קראתי לשוקי "צבי", כשם אביו המנוח; שאלתי אותו היכן האטליה (החדר שבו נהג צבי מאירוביץ לעבוד, שמן הסתם היה רק בבית בחיפה, שכן הנדל עברה כאמור לתל אביב רק לאחר מות בעלה); ובעיקר פחדתי לגעת במשהו (ובפרט בעבודות הרבות של צבי מאירוביץ שהיו תלויות בדירה), לעשות תנועה לא נכונה, להרוס. אבל הדבר הכמעט־ראשון ששוקי אמר לי היה "כאן זה לא מוזיאון, אתה לא צריך להיזהר כל כך".

יהודית הנדל ובנה שוקי מאירוביץ (צילום באדיבות שוקי מאירוביץ)

אז עוד לא הבנתי, אבל שני הדברים האלה – השיחה הכתובה והמפגש הממשי – אפשרו גם לי להשתחרר בהמשך מה"דיבוק" של הנדל שאחז בי, ולכתוב עליה מעמדה מלאת אהבה (וכן, גם הערצה), אבל גם מתוך איזו חירות. לחיות עם רוח הרפאים של הנדל ו"לבלוע" אותה לתוכי (כשם שקורה לדמויותיה של הנדל), אבל לשמור גם על איזה מרחק, או, בלשון העבודה – מקום ריק.

הכותרת שבחרתי להעניק לעבודה (כמו גם לספר המתהווה), שנכתבה באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופ' מיכאל גלוזמן – "המקומות הריקים של יהודית הנדל" – מנכיחה משהו עקרוני ביצירת הנדל אבל נשארת קצת "קריפטית". "המקומות הריקים" מתקשרים גם ל"מקום הריק" (או לכל הפחות האמביוולנטי, המהבהב) של הנדל בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית וגם לפיגורה של "המקום הריק" שחוזרת שוב ושוב בכתיבתה, ומתקשרת בתורה לפואטיקה המלנכולית שלה. במובנים הללו העבודה כמובן גם מצטרפת וממשיכה את הדיונים המחקריים המעניינים והמגוונים שיצירת הנדל כבר זכתה בהם – בעיקר משנות התשעים והלאה – מצד חוקרות וחוקרים דוגמת דן מירון (ספרו הכוח החלש, שפורסם ב־2002, הוא הספר היחיד המוקדש במלואו ליצירת הנדל), חנה נוה, איריס מילנר, אבנר הולצמן, פנינה שירב, ובעשור האחרון גם תמר מרין, מיכל בן־נפתלי, דנה אולמרט, יעל לוי חזן ז"ל, ורד שמשי ואחרות נוספות.

בהיבט ההיסטוריוגרפי, עניין אותי המקום האמביוולנטי של הנדל במיפויים ההיסטוריים השונים של הספרות העברית. מצד אחד, הנדל החלה את דרכה הספרותית כבר בשנות הארבעים – סיפוריה הראשונים פורסמו בכתבי העת העבריים עוד ב־1942, אז הופיע סיפורה הראשון "בכבות אורות"; וספרה הראשון, קובץ הסיפורים אנשים אחרים הם, פורסם ב־1950 – כלומר, כחלק מקבוצת "דור תש"ח". מצד אחר, היא לא נתפסה כדמות מרכזית בחבורת "דור תש"ח" (הגברית), והפריצה המחודשת שלה למרחב הספרות העברית בשנות השמונים – עם הופעת הכוח האחר (1984) ובהמשך כסף קטן (1988) – הרחיקה אותה מהם אף יותר. כך היא למעשה נשארה שייכת־לא שייכת, נופלת בין הכיסאות של הדורות הספרותיים. חוקר הספרות גרשון שקד, שביקש למפות את הספרות העברית לדורותיה בפרויקט החשוב ורחב היריעה שלו הסיפורת העברית 1980-1880, הזכיר את הנדל כחלק מקבוצת סופרי "דור תש"ח", אך קבע כי היא קרובה יותר דווקא ל"מספרי הגל החדש", סופרי שנות השישים והשבעים. עם זאת, גם בתוך הקבוצה המאוחרת לא הוענק לה מקום מרכזי – וגם לא "פרק משלה" – וכך היא מסומנת כנוכחת־נפקדת. הנדל נופלת "בין הכרכים" השונים של המיפוי הנרחב שמציע שקד, כשם שהיא נופלת בין הדורות הספרותיים המעוצבים בו.

יהודית הנדל (צילום באדיבות שוקי מאירוביץ)

באופן מפתיע, גם במסגרת הניסיונות הפמיניסטיים להציע היסטוריוגרפיה אלטרנטיבית ולהתחקות אחר השושלת הנשית של הספרות העברית, מקומה של הנדל נשאר בסופו של דבר שולי וחלקי. גם חוקרים וחוקרות שמכירים בחשיבותה של הנדל, מתמקדים לרוב רק ביצירותיה המאוחרות – משנות השמונים והלאה, ובעיקר בקבצים כסף קטן וארוחת בוקר תמימה (1996), שנתפסו מצד המחקר כמבשריה של אותה "דרך חדשה", שהיא "דרכה של ספרות־הנשים", בלשון אחת מרשימות הביקורת בנות הזמן. כך גם המחקר הפמיניסטי אימץ בעיקר את הנדל ה"מאוחרת" והעמיק את הדיכוטומיה בין יצירתה המוקדמת של הנדל – המזוהה בעיקר עם קובץ הביכורים ועם שני הרומנים שהגיעו לאחריו (רב המכר הגדול רחוב המדרגות [1955] והרומן החצר של מומו הגדולה [1969]) – לבין יצירתה המאוחרת (משנות השמונים והלאה). החזרה שלי להנדל והבחירה לעסוק במכלול יצירתה – ובתוך כך להתמקד גם בזו המוקדמת – ביטאו גם את הרצון שלי להחזיר את הנדל לתוך ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, על מיפוייה ה"גבריים" וה"נשיים" כאחד.

ההיבט האחר של "המקום הריק" – היבט תיאורטי־פואטי – נוגע כאמור לעיסוקה החוזר של הנדל בפיגורה של "המקום הריק", שמתבטא אולי ביתר שאת בהחלטתה לקרוא לספרה האחרון, שפורסם ב־2007, בשם המקום הריק. הדומיננטיות של "המקום הריק" בכתיבתה של הנדל קשורה בעיניי גם לשאלת המלנכוליה, שאלה שכבר העסיקה חוקרות וחוקרים של יצירת הנדל בעשורים האחרונים. הנוכחות העיקשת של רוחות רפאים ביצירת הנדל – רוח הרפאים של האחר האהוב שאבד, הממשיכה "לחיות" בצד האני החי – מטעינה את "המקום הריק" שנשאר עם לכתו של האובייקט האבוד בנוכחות חיה. וכך, המקום ה"ריק" מתגלה למעשה כרוחש, מלא וחי; והחיים בצד (ועם) רוחות הרפאים של האחרים האהובים שאבדו הם החיים האפשריים היחידים. כפי שהיא כותבת בספרה הכוח האחר: "אפשר לחיות גם עם אדם מת. מסקנה בלתי אנושית ולא מציאותית זו, יכולה להיות, בתנאים מסוימים, המצב האנושי המציאותי ביותר". ועם זאת, גם המלנכוליה אינה הומוגנית, והיחס אליה אינו חד־ממדי, כך שאפילו בספר ה"מלנכולי" ביותר שלה – אותו הכוח האחר שציטטתי מתוכו כאן – מתגלים גם פנים אחרים של איזה רצון להגיע אל מֵעבר למלנכוליה.

במובן מסוים – ואת זה הבנתי רק בדיעבד – הרעיון של "המקומות הריקים" התקשר גם למוקדים של פרקי העבודה עצמם, שמציבים במרכזם לא מעט טקסטים "זנוחים" יחסית של הנדל, שיכולים בתורם להיות מובנים בתור "המקומות הריקים" בקורפוס היצירה השלם שלה (ולמשל, הסיפורים המוקדמים והנשכחים משנות הארבעים, שרק כמה מהם כונסו בקובץ הביכורים אנשים אחרים הם). ובעצם, ארכיונה הספרותי של הנדל על חומריו הרבים – שהם מעין "רוחות רפאים" טקסטואליות נוספות – הוא כשלעצמו "מקום ריק" נוסף (ומרתק) במכלול כתיבתה, והייתה לו חשיבות עצומה בעבודה שלי.

אבל בסופו של דבר גם כל הדיונים המחקריים, התיאורטיים והספרותיים שבעולם לא יצליחו להסביר או להעביר את היופי והעוצמה הבלתי אפשריים כמעט שיש בכתיבה של הנדל, על עשרת הספרים שפרסמה בחייה. אפשר רק לצטט כמה מהמשפטים היפים, ההנדליים, האלה – וגם את זה אני עושה באופן אקראי, לא מתחייב, מתוך מה שנחרת לי בזיכרון: משפטים כמו "רק האדם הנשכח מלב הוא מת" (מהספר ליד כפרים שקטים); "מישהו העיר את תשומת־לבי שאני יושבת בגשם" (הכוח האחר); "יש רק עוף דורס אחד, המחשבות" או "כשם שהחיים נושאים בתוכם את המוות, המוות נושא בתוכו את החיים" (שניהם מהסיפור "כסף קטן"); "מילים נהפכות לפעמים לפצעים פתוחים" (המקום הריק). או משפט ששורבט בטיוטה של הנדל מן העיזבון, ובזמן האחרון לא מרפה ממני: "הכי נורא בחיים זה להגשים חלום". ובעצם, הכי טוב פשוט לקרוא את הספרים עצמם.

הטקסט הראשון של הנדל שקראתי – בקורס של לילי רתוק בתואר הראשון שלי – היה הסיפור "כסף קטן" מתוך קובץ הסיפורים הנושא את שמו, שהוא באמת אחד הספרים הכי יפים ועצובים ומושלמים בספרות העברית. הסיפור הראשון מתוכו – לפעמים אני חושב שייתכן שהוא הסיפור היפה ביותר שאי־פעם נכתב בעברית – "נמוך, קרוב לריצפה", נפתח כך:

השבוע, כאשר עזבתי סופית את הדירה בחיפה, מצאתי על אחד המדפים באטֶליֶה את תמונתה הישנה של אמי. היא הייתה תלויה שנים בביתו של אבי. יום אחד באתי ובמקום התמונה היה על הקיר כתם בהיר ריק. אני לא שאלתי והוא לא אמר ושנינו ידענו מהו הכתם הבהיר הריק, ולמחרת נכנסה לַבית האישה השנייה. אחר־כך צבעו את הקיר והכתם הבהיר הריק נעלם, ואחר־כך, כאשר באתי פעם לבקר את אבי הושיט לי חבילה עטופה וקשורה. אני לא שאלתי והוא לא אמר ושנינו ידענו מה יש בחבילה הקשורה, שלמען האמת לא פתחתי אותה והנחתי אותה ככה, עטופה וקשורה באטֶליֶה על מדף. לפעמים נסענו לבית־הקברות, אחיותי ואני. הוא לא נסע. אחר־כך חדלנו גם אנחנו לנסוע. הקוצים גדלו פרא. האבן שקעה. עברו עשר שנים. עברו עשרים שנה. הקוצים ודאי מכסים את האבן, שהייתה בלאו־הכי נמוכה והפכה ודאי למישטח אחד עם האדמה.

הסיפור מסתיים בהחלטה של הדוברת – בת דמותה של הנדל – לתלות את התמונה בדירה החדשה בתל אביב, "נמוך, קרוב לריצפה".

באותו ביקור שלי בדירתה של הנדל ראיתי פתאום את התמונה הזו של אמהּ של הנדל, נחמה. היא הייתה תלויה דווקא גבוה, בכלל לא נמוך, לא כמו בסיפור. אני נזכר מפעם לפעם באנקדוטה השולית הזו, והיא עדיין משעשעת אותי. נדמה לי שזה חלק מהמשחק שהנדל שיחקה במיזוג של ה"אמת" (גם ה"אמת" האוטוביוגרפית) והבדיון. התמונה הזו שתלויה דווקא גבוה מזכירה שגם הטקסטים של הנדל, שכתובים כביכול בסמיכות מקסימלית לחיים, הם (גם) בִדיוֹן – הם פרוזה. והם הפרוזה הכי יפה ומסעירה שיש.

.

ד״ר גיא ארליך זכה בשנת 2022 בפרס בהט לספרות בקטגוריית הספר העיוני המקורי הטוב ביותר, על כתב היד לספרו ״המקומות הריקים של יהודית הנדל״, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו.
בימים אלה גיא ארליך עורך את מחקר הפוסט־דוקטורט שלו במרכז קראון ללימודי יהדות וישראל באוניברסיטת נורת׳ווסטרן בשיקגו.
רשימה של ארליך על ספרה של ענבר אשכנזי, "לפני שהאדמה תרעד", פורסמה בגיליון מיום 7.6.2022.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון על "הקול והזעם" לוויליאם פוקנר, בשנת השישים למותו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | כולנו, פתיתי השלג

"וולך מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות". יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", רומן הביכורים של לילך וולך

סעיד אבו־שקרה, ריקוד הצבועים 1, 2021, טכניקה מעורבת על נייר, 70x100 سعيد أبو شقرة، رقصة الضباع 1، 2021، تقنية مختلطة على ورق، 70x100 سم

מאת יעל בארי

.

"שלומית ויונתן החליטו לעשות את זה ולשים את עצמם במקום הראשון." כך נפתח התיאור בגב הספר הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח. השניים סוטים מהנתיבים הנוחים והבטוחים של חייהם הנפרדים לטובת סיפור האהבה המשותף שלהם, שאת קורותיו מגולל הרומן. תחושות של דחיפות וגורליות מלאות בפאתוס אופפות את התקציר: "המתנה המופלאה, החד־פעמית, שהיא החיים, ממתינה שהם יעשו איתה משהו, והם מנסים." במבט ראשון נראה שהספר לא מביא עימו בשורה חדשה. קשה למצוא היום מישהו או מישהי שלא חושבים שהם יוצאי דופן, שלא אמרו "הפעם, לשם שינוי, אשים את עצמי בראש סדר העדיפויות" כמה פעמים לפחות. לכן ניגשתי לקריאת הספר בלי לחבב את שלומית ויונתן. מגב הספר בלבד – ואני יודעת שיש רבות שדוגלות באי־קריאת התקציר – נראה שהם דוגמה קלאסית לכל מה שאין להתגאות בו בחברה, למגמה שמחריפה עם כל דור, של נרקיסיזם מתקרבן. אבל מיד כשפתחתי את הספר הבנתי שהבדיחה על חשבוני; שהרי לילך וולך, מחברת הספר, יודעת זאת היטב. המספרת הכול־יודעת שפותחת את הסיפור מנפצת את אשליית הביקורת של הקוראת באחת, בפרולוג שבו נאמר: "אנחנו יודעים שתמיד יש ברירה, אם רק לא מתמסרים להתרפקות העצמית, להתענגות פתית השלג על פתיתיותו" (עמ' 5). מרגע זה כל יתרון שחשבתי שיש לי על פני הספר נגוז. הדבר שהופך את כולנו, פתיתי השלג, לשווים, הוא ההבנה שהצרה הזו אינה נחלת הפרט. הפיכת האישי לאוניברסלי מאגדת אותנו, מקרבת בינינו. מרגע זה אני מחויבת לַספר – לא כי אני מחבבת את הדמויות בהכרח, אלא כי נוצרה בינינו שותפות גורל שאי אפשר להתכחש לה.

זהו ספר הביכורים של וולך, פובליציסטית, עיתונאית ובעלת חשבון טוויטר רב־עוקבים, אפשר לומר אושייה. הקוראת זוכה להכיר לעומק ארבע דמויות: שלומית ויונתן, ובני הזוג שהם עוזבים: עומר של שלומית, ואורנת של יונתן. אף שמדובר בסיפור אהבה הקוראת מקבלת הצצה נרחבת לסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, ומגלה שהן הכול חוץ מגנריות, חיילות במשחק ידוע מראש. כך למשל שלומית לא אוכלת דג מלוח כי היא "נגעלת מחלקלק רירי דגיגי" (עמ' 20); יונתן בוכה משירים של רביד פלוטניק ברדיו; עומר מתבייש ששלומית תראה את גופו העירום, "מחזיק את המכנסיים והתחתונים שכבר הוריד ומכסה את הזין" (עמ' 74); ואורנת מסתובבת עם השן העקורה שלה בתוך קופסה בכיס. הספר הזה, מתברר, הוא הרבה יותר מסיפור אהבה, וממש לא רומן רומנטי. הדמויות בו מכילות נדבכים מסקרנים הרבה יותר, מרגיזים, אנושיים.

ומנגד, וולך מגישה לקוראת טקסט מזוקק, ולא מותירה על הדף מילה אחת מיותרת. לדוגמה, היא מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות, בתמונות קצרות כמו "ועכשיו הם לכודים בלימבו הסנילי של זוגות ותיקים מדי […] הוא אומר, 'זה כמו אז ש–' והיא קוטעת בניד ראש עייף, 'כן, כבר סיפרת לי'" (עמ' 139). והרי יותר מזה אין צורך לכתוב – אנחנו כבר נבין. כך וולך מעזה לעשות דבר שכבר אינו שכיח היום, ולהותיר מקום לדמיון. יתרה מזו, לאורך הרומן היא שוזרת הבלחות של סיפורי משנה מפתים שנותרים עמומים ולא מפותחים, כמעט בגדר רמזים בלבד. למשל נועה, חברת ילדות של שלומית, מופיעה כמה פעמים ברומן. הקוראת מגלה שהיא נעלמה מחייה של שלומית בנסיבות טרגיות, אך הסיפור לא מתגלה עד הסוף; שלומית מתייחסת לאירוע כ"מה שקרה" ומספרת ש"בכל מקרה אני כבר לא נוהגת מאז בכלל" (עמ' 50) – ומעבר לפירוט קל לא נקבל. היכולת לסמוך על הקוראת, ולהיות מסוגלת לא לספר את הסיפור כולו, ראויה לציון. דרושות לכך כתיבה משוכללת ואינטליגנטית, ועריכה ערה וקפדנית (על עריכת הספר אמונה העורכת נוית בראל).

לוולך יש טון ייחודי, שקל להתחקות אחריו ברשתות החברתיות או בקריאת הכתבות שלה. אותו טון מחלחל גם לרומן, והופך את חוויית הקריאה למענגת ביותר – הלשון המושחזת, הציניות האלגנטית, ההומור החריף. אך אותו טון נמצא לעיתים בעוכריו. הרומן מחולק לפרקים עם מספרים מתחלפים: תחילה פותחת אותו מספרת כול־יודעת, ואז נקודות המבט מתפצלות אל כל אחת מארבע הדמויות שמרכיבות את מערכות היחסים הרומנטיות בספר. אך כבר מן ההתחלה ברור ששלומית היא הגיבורה, שכן המספרת הכול־יודעת מגוללת את הסיפור דרך נקודת מבטה שלה עוד בפרק הראשון. ארבע דמויות נגלות לנו זו אחר זו, אולם שלומית מקבלת גם את נקודת המבט הפנימית – הפרקים שעוסקים בה מסופרים בגוף ראשון. היא מקבלת את תפקיד המספרת בפרק השני וגם בפרק הסיום, ומוסרת את הפרטים בחלקים רבים וקריטיים. כך נוצרת "העדפה" של שלומית על פני הדמויות האחרות והטון של וולך, שעקב היותה כותבת מוכרת קשה להפריד אותו מקולה של "המספרת", מחלחל גם אל קולה של שלומית; והמחשבות החדות והעוקצניות, הציניוּת, שימת הלב לפרטים אזוטריים לכאורה – כל אלה משויכים לגיבורה. לכן שלומית היא גיבורה מעניינת, והקוראת נסחפת אחר דבריה.

אך במעבר לסיפורים של הדמויות האחרות – הפרקים על יונתן, אורנת ועומר – הטון הזה ממשיך ללוות את הטקסט. בין שנתייחס לטון הייחודי כחלק מדמותה של שלומית, ובין שנתייחס אליו כקול של המספרת או של וולך עצמה, נראה ששינוי הטון היה יכול לסייע במעבר: הרי דמויות שונות לא חושבות באותה צורה, הן לא נושאות את אותם קווי אופי, והקול הפנימי שלהן אינו זהה. לכן הסיפורים של הדמויות שאינן שלומית לוקים בחסר בכל הנוגע ליכולת שכנוע. למרות הכותרות בראש כל פרק שמכריזות על הדובר או הדוברת, קל להתבלבל ולחוש ששלומית היא שמספרת את הסיפור של כולן. אפשר שבמקרה כזה, שבו הנימה של הכותבת כה ייחודית, מוטב היה לספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ולא לנוע בין חמש.

היצירה של וולך היא חשובה ובעלת ערך. ראשית, בשל היותה תוספת מרעננת למדף הספרים, בזכות נימת הקול הייחודית והלא־שגרתית, הכנסת עברית בת ימינו לשדה הספרות, כולל מקומות שבהם היא לא־תקנית, או אמריקאית מאוד, או סתם "דיבורית" בצורה שבדרך כלל לא מוצאת את עצמה בתוך רומן ("אל תהיי דרמה" [22], "אולי אנשים ברמת גן רגילים להסתובב עם כל הבית על הראס שלהם" [15]). ושנית, משום שוולך מתכתבת עם תופעה שמשותפת לרבים מאיתנו ויוצרת מצוקה ובלבול. אחרי עשורים של הבלטת היחיד מתוך הקולקטיב, וגידול דורות על טהרת הייחודיות והאינדיבידואליזם, נראה שבשנים האחרונות מתחזקת ההבנה שאנחנו לא כל כך מיוחדים. וגם אם כן, זה לא אומר שהכול מגיע לנו, ושיש לנו תירוץ לשים את עצמנו במקום הראשון, לפני המיוחדים האחרים. בצד הנרקיסיזם המתגבר והפניית המבט אל מצלמת הסלפי, מתפשטת תחושה שאיננו יכולים עוד להמשיך ככה, ועלינו לפתוח חלון קטן בבועה שלנו ולהסתכל החוצה. ההבנה שאנחנו איננו פתיתי שלג, ויש דברים חשובים יותר מאיתנו, כמו רגשות של אחרים או אפילו פוליטיקה ומשבר האקלים, היא קריטית להמשכיות שלנו כחברה, ובלי להגזים, גם במובן ההישרדותי. בספר של וולך הדמויות מודעות לבעיה, מתבוססות במיצים שלה, לומדות להכיר את ההשלכות שלה. זה לא ספר עצות, והקוראת לא תצא עם מסקנה ברורה בסוגיה "נרקיסיזם – כן או לא", אבל זו התנסות טובה לראות מהצד איך אנחנו נראים כשאנחנו מסתכלים רק בהשתקפותנו המהפנטת. ספרים כמו הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח יכולים לסייע לנו לצאת מעט מעצמנו – ואין ספק שזה לא יזיק.

.

יעל בארי, בוגרת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. סיפורים, מסות וביקורות פרי עטה פורסמו בכתבי העת גרנטה, פנס ובגיליונות 02.09.21, 23.12.2020 ו־27.01.2022 של המוסך. עורכת במוסך.

.

לילך וולך, "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", ידיעות ספרים, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפרדות | אין אמנות בלא ארוס

ריקי דסקל על "אני, הגבר", ספר הפרוזה הראשון של המשוררת חוה פנחס־כהן, שהלכה לעולמה בטרם עת בחודש שעבר

סעיד אבו־שקרה, נמל עכו בליל ירח 1, 2010, פחם על נייר, 100x210 ס"מ سعيد أبو شقرة، ميناء عكا في ليلة قمرية 1، 2010، رسم بالفحم على الورق، 100x210 سم

אין אמנות בלא ארוס: לזכרה של חוה פנחס־כהן

ריקי דסקל

.

שם ספרה האחרון של חוה פנחס־כהן ראוי להתייחסות מיוחדת: אני, פסיק, הגבר, ולא כפי שנפתח פרק ג בספר איכה: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. מפסוק זה ואילך פורש הגבר בספר איכה את מסכת ייסוריו וסבלו שבאו עליו על לא עוול בכפו, ובהמשך הדברים מתברר שאלוהים הוא שמייסר אותו. בכותרת ספרה של פנחס־כהן אינטונציית הדובר משתנה, ובהמשך הדברים מתברר שהוא עצמו האחראי לסבלו ולסבל שהוא גורם לאחרים.

ספר הפרוזה הראשון של חוה פנחס־כהן נפתח דווקא בפואמה, המזכירה לנו את כוחה העוצמתי כמשוררת בעלת קול ייחודי ונוכחות בעלת משקל בשירה העברית של ימינו. הפואמה בעלת הכותרת "הולמים והלומים" עוסקת בגבר פרטי או כללי ובמערכת יחסים בין המינים שעיקרם כובש ונכבשת, אך מתברר שהכובש הזה הוא דווקא כובש חלש, רפה וסובל. בתוך המסגרת הזו אני קוראת את הספר כולו.

פרט לפואמה יש בספר שישה סיפורים בעלי מכנים משותפים רבים ואחרית דבר חשובה מאת המחברת. אי אפשר לזהות שמשוררת כתבה את הפרוזה הזו – הריאליסטית, עתירת הפרטים, שעלילתה מובלת ביד בוטחת, עיצוב הדמויות בה מוקפד והדיאלוגים כתובים בעברית קולחת וטבעית – בהחלט לא מה שמכנים "פרוזה לירית". לעיתים נדמה שאפשר בקלות להפוך את הסיפורים לדרמות טלוויזיה שהכול מוכן בהן מראש, כולל הלוקיישנים ותנועות המצלמה, ועיקרם, כמו שאומרת בלדינו הסבתא בסיפור "רבינוביץ' חומרי בניין": "אנדוויאה דה סר דה און מרידו, אי דה אונה מוז'יר… היה היו בעל ואישה, ומאותו הרגע מתחיל סיפור" (עמ' 135).

אהבה, אמנות והקשר ביניהם הם ליבו של הספר. הסיפורים רובם ככולם מאופיינים בגיבורות נשים העוסקות בתחומי אמנות שונים: ציור, צילום וכתיבה. נשים שדעתן אינה קלה, המתגברות על אכזבות ופחדים ופועלות במציאות החיים מול גברים שבהם הן מתבוננות כשוות, בגובה עיניים מאוכזבות. גברים שמספיק לאפיינם במילה אחת: פגומים. לעיתים הגברים האלה חולים, פצועים או גורמים נזקים חסרי תקנה. כך למשל באותו הסיפור "רבינוביץ' חומרי בניין" הגבר, שסיגריה תמידית בפיו, שורף בכוונה או שלא בכוונה את ציוריה של אשתו, שכולם פורטרטים של נשים. לעיתים הגברים בסיפורים פגומים נפשית: הססנים, לא מסוגלים לקבל החלטות, בוגדניים, ובמילה מכובסת פחות – שקרנים. השקר מתאפשר דווקא בזכות הטכנולוגיה האמורה ליצור קשר: הטלפונים הזמינים בכל עת, כולל בתוך בית מרחץ טורקי, והמחשב המחזיק את העולם כולו בכף היד ודרכו אפשר לעשות הכול, ובעיקר לשקר ("תהיתי מתי יחבקני ויישקני, ושלחתי ידי ללטף את פניו, ואז צלצל הטלפון מתוך מכנסיו התלויים בחדרון הכניסה", עמ' 83).

הנשים בסיפורים, כמו שמעידה הדוברת בסיפור המרכזי בספר, "צבע הלבנדר של הים", מתעקשות לספר את הסיפור על הדקויות שבו. הן תלמידות שקדניות של החיים, וכמהות לקשר מעמקים שהגבר לא מסוגל לספק להן. מעניין לציין שבין הנשים בסיפורים השונים, כולן פנויות מבחינת מצבן הרשמי, יש נשים דתיות או לפחות קשורות לעולם הדתי, כולל מוסלמיות. במובנים רבים הן פורצות את גדר האיסורים ופועלות בניגוד לצווים הפטריארכליים, ובניסוח המחויך של פנחס־כהן: "גוף של אישה חושקת, והראש שלה – רוקד עם אברהם אבינו" (עמ' 192).

הנושא המרכזי של כל הסיפורים ("תמצית הרדופים" שונה מבחינה זו ומבחינות נוספות) הוא חוסר יכולת לפתח קשר או אי־יכולתו של קשר להתקיים לאורך זמן, אלא אולי רק לרגע חולף של אושר, שכן: "האיש אף פעם לא יעמוד בדיבורו" (עמ' 107). חילופי השפות (אנגלית, עברית וטורקית) בין הדוברים ב"צבע הלבנדר של הים" מדגימים את חוסר התוחלת הזה. האישה בסיפור, שבאה לדבר בכינוס על שירת האהבה של נאזים חכמת, נוחלת מפח נפש ושיברון לב בסוף סיפור האהבה שלה.

הזכרתי קודם את הצירוף "קשר מעמקים", המוביל למכנה משותף נוסף בין הסיפורים: כולם מתרחשים בסביבת המים, בין שבחופי הים בארץ, מימי הים התיכון, ובין שבחוף הבוספורוס, בחוף של אי יווני, על שפת היאור או בטֶרמָל טורקי. גם אם העלילה מתרחשת בירושלים, נוכחות הים מוזכרת בה. המים בכל הסיפורים הם תמיד מרחב של אושר ושחרור, ומפתיע שאין בהם שום רמז לסכנה: "לגעת במים, זה כמו לגעת בחופש" (עמ' 116). ועוד מילה בעניין המים מתוך "תמצית הרדופים", הסיפור הראשון שכתבה פנחס־כהן, אך האחרון בספר. זהו סיפור נפלא שסגנונו מיוחד, ומובא מפיה של מרים, אחות אהרון ומשה האומרת על האחרון: "בגמגומו המתוק היה מפרק את שמי וקורא לי 'מי מי מיר־ים', ולפעמים נשמע שמי בפיו כ'מים' ולפעמים כ'מיר' ולאחריו ה'ים'. וכך ידעתי ששמי יסודו במים, המים הזורמים" (עמ' 216).

התגובה הראשונה שלי לסיפורים באני, הגבר הייתה הערצה כלפי נועזות התיאורים הארוטיים להפליא, שאינם רק חגיגה פיזית של גופים, אלא ארוטיקה בכל דבר שהעין המתבוננת החושנית של המחברת קולטת ונחה עליו: בצבעים, בריחות, במגע, באוכל, ברחובות, בתיאור חדרים ובגדים, בלחם, בקפה ובאור. אין אמנות בלא ארוס, וחוה פנחס־כהן, אמנית המילה, חוותה זאת על בשרה.

חוה הסתלקה מן העולם לאחר מחלה קשה ואכזרית. ממש עד לימיה האחרונים נלחמה בכוחות־על בגזרה שנחתה עליה, שיתפה את חבריה בדוא"ל ופרסמה ברשת יומן מחלה תחת הכותרת "שארית החיים". חוה הייתה פועלת שירה ותרבות מלאת כישרון, השראה, נחישות ותחושת שליחות. שבועות מעטים לפני מותה עוד הספיקה לזכות בפרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית על ספר שיריה האחרון והיפהפה גשם בשפה זרה. תהא נשמתה ויצירתה צרורים בצרור החיים.

.

ריקי דסקל היא משוררת, שחקנית וקריינית. ספרה האחרון, "שפת הנהר" (עם עובד), ראה אור לפני שנה. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 93 ו-65 של המוסך.
הרשימה מבוססת על דברים שנשאה בהשקת ספריה של חוה פנחס־כהן, "גשם בשפה זרה" ו"אני, הגבר" בבית עגנון בירושלים, 22 ביוני 2022.

.

חוה פנחס־כהן, "אני, הגבר", כרמל, 2021.

.

.

שירים מאת חוה פנחס־כהן פורסמו במוסך בגיליון 81 ובגיליון מיום 1.9.2022.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | טיול לקצה היקום

״הוא נזכר בְּלֵילוֹת מעל בניינים מזכוכית שהחשיכה משתקפת בהם, מעל אורות לבנים ואדומים זורמים באיילון דרום, מעל הפחים והבסים של הספוטניק, מעל כל אימפריית הלכלוך הזו.״ שלושה סיפורים קצרצרים מתוך ספר בכתובים מאת גל גורליק

פריד אבו־שקרה, חתול חוזר הביתה, 2015, שמן על בד, 125x125 ס"מ فريد أبو شقرة، قط يعود الى البيت، 2015، ألوان زيتية على قماش، 125x125 سم

מתוך ״טיול לקצה היקום״

גל גורליק

.

שתים־עשרה מילים יש במודה אני

שתים־עשרה מילים יש במודה אני. מילים שלא הכרתי בילדותי. בית הכנסת תמיד נראה לי כמו מקום שגברים מתאספים בו בדמדומי היום כדי לשבת לעשן בחצר על כיסאות כתר פלסטיק ולאכול ערגליות. עשן הסיגריות שלהם היה מתערבב לי עם ריח הנס קפה מחדר המורים. הייתי מביטה בהם מבעד לסורגי החלונות בבית הספר, מחכה ליום שאהיה מספיק גדולה לעשן כמוהם, ליום שאהיה חלק ממשהו, כמוהם. גם אם המשהו הזה הוא חמישה כיסאות כתר פלסטיק בחצר של בניין ישן שמעלה אבק מספרי קודש.

מאז לא מפסיקה אני להודות לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. אני מודה על כאבי הגדילה, מודה על הבדיות והאמיתות, מודה על הרִיק מחוץ לחלון, וגם מבית. הוא מתרחב בחללים שאנשים מתהלכים בהם יום־יום, ולא פחות בליבם. הוא מבעבע ומסיט את כל הווילונות, פותח את כל הדלתות, מפיל מגדלים שבניתי.

פעם חשבתי שאין מקום לכל זה בין צלעותיי, שכלי הקיבול לא תואם את מידות העולם שחודר אליו, פעם אחר פעם אחר פעם, בנחישות כזו, באדישות כזו, כדרכו של עולם, שכמנהגו נוהג. כל תהיות האדם כבר נִתהו, כל מחשבה כבר נחשבה וכל סוג של כאב אנושי כבר נחווה. ורק ההודיה, סוד היא ממתיקה. אז אני מודה. ומודה. ומודה.

.

כעבור שבע שנים

בין ההר לים איבדתי אותך.

בכל פעם שאני מגיעה לכאן, מתחדד לי בעיניים היופי של המפרץ. ים שטוח כמו מפת שולחן חד־פעמית כחולה בשבעה. ספינות עוגנות בנמל. ניצבות שקטות וגאות במים העומדים, בין העגורנים והמכולות לשובר הגלים של נחל הקישון.

באוזניים מתנגן לי בַּסְטָה. הרוסי, לא האמריקאי. הוא שר על ילדה חדשה ויפה שהגיעה לכיתה. איך כל הבנים הפסיקו לנשום כשעברה לידם. איך הוא הפסיק להקשיב בכיתה ולגשת למבחנים. רק התאמן שעות על הגיטרה, באצבעות מדממות, וקיווה להרשים אותה יום אחד, לזכות באהבתה. וכל השירים שלו עליה. כמו שכל השירים שלי עלייך. גם לה קראו יוליה, כמו שקראו לך.

האוזניות שלי ממותגות ויקרות אז התחושה היא כאילו בַּסְטָה שר לי לתוך הנשמה. גם משקפי השמש שלי עלו אלפי שקלים, אז אני רואה כל לְבֵנָה ולְבֵנָה בארובת בתי הזיקוק היחידה שנותרה. אני מרכיבה אותן באוטובוס אפילו שאין שמש. כבר דצמבר והעיר אפורה. עוד חודש בדיוק ימלאו שבע שנים בלעדייך. קניתי בפריז מגפיים במחיר של שתי משכורות שלך. אני קונה וקונה וקונה. את יודעת איך זה, אני מתמסרת לאשליה שהחומר ירחיק אותי מהכאב. ירחיק אותי ממך.

אבל אז אני יוצאת מהבית שלי בתל אביב ונוסעת בחזרה לחיפה. ופה הזיכרונות מוחשיים כמו סטירה לפנים. אני נזכרת איך הלכתי איתך יד ביד ברחובות של ציר מוריה, בעליות, בירידות. איך קנית לי גלידה וניל אחרי עקירה אצל רופאת השיניים בהדר עליון, קראו לה מִינָה והיא הייתה רזה מדי. איך נישקת לי את הפצע המדמם בברך כשנפלתי מהאופניים בטיילת לואי. איך עישנת סיגריה פרלמנט לייט מחוץ לקונסרבטוריון בנשר, וזרקת אותה מתחת לאוטו ברגע שראית אותי יוצאת מהדלת.

תמיד כשאני מגיעה לפה, אני נהיית חולה. הגרון מגרד, הראש כבד, העיניים שורפות. סבתא מטפטפת לי פרופוליס על הלשון, אבא מכין לי חלב חם. רק אחי מביט בי בשקט, מהצד. הוא יודע שיש לי אלרגיה לאוויר של הכרמל, ולב שבור מהעיר התחתית. הוא יודע שכל הבניינים באזור חיוג 04 הם בצלמך ובדמותך בראשי, שכל העצים פה הם את, שכל הציפורים פה שרות עלייך. הוא יודע שבשבילי עשרים וארבע שעות בבית שגדלנו בו זה כמו להביט עשרים וארבע שעות לתוך בור ולצרוח עד שייקרע לי הגרון, "איפה את? בואי לקחת אותי, אני לא יכולה לנשום פה עוד דקה אחת בלעדייך".

.

במקום הכי יפה בתל אביב

במקום הכי יפה בתל אביב, בנקודה שבה שדרות בן גוריון פוגשות את כיכר אתרים ואת המדרגות היורדות אל הים, שוכב על הרצפה איש בלי שם. ריח של שתן, עור חרוך משמש שנראה כמו שכבת צבע מרוחה בגסות על עצמות כמעט חשופות, סביבו בדלים וקרעי סדין מטונף. הוא שוכב שם ונשרף מיום ליום, וימשיך לשכב כך. עוד שמש, ועוד בדלים, עוד שתן, עוד בקבוקי מים זרוקים, עוד רעב ועוד סטלה שמוחקת את כל זה אבל רק לרגע.

שם הוא חי, בין הגולשים שחוזרים מן החוף, התיירים עם תיקי הקש והאייס־קפה שלהם, מנהלות השיווק שמנקות את הראש מול הגלים. הוא תקוע לכולם בגרון, כמו גלעין עיקש של שזיף. הם מסיטים את המבט ושותים עוד שלוק מהבירה, מגבירים את קניה ווסט באוזניות ומסמסים לחברים מה עושים בערב. עוצרים לידו את הנשימה, נגעלים מקיומו העלוב, שמכתים להם את הפנורמה. בדרך אל הים הסירחון של החיים מכה להם בפנים, והם לא מעוניינים. שמישהו אחר יעזור לו, לאיש החי־מת הזה.

בלילות הוא הופך לפרפר, עף מעל העיר. מעל כל הגולשים והתיירים ומנהלות השיווק. כשהסטלה יורדת, הוא נזכר בְּלֵילוֹת מעל בניינים מזכוכית שהחשכה משתקפת בהם, מעל אורות לבנים ואדומים זורמים באיילון דרום, מעל הפחים והבסים של הספוטניק, מעל כל אימפריית הלכלוך הזו. בלילות, הוא נקי מכל רבב. בבוקר נושרות לו הכנפיים והוא צונח עם הפנים לתוך המדרכה הלוהטת.

.

גל גורליק, עוסקת בדוברות וביחסי ציבור. ספרה הראשון ״מבוך הבניינים הנמוכים״ ראה אור בשנת 2017 בהוצאת פרדס, וסיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים. שלושת הסיפורים לקוחים מתוך ספרה השני, ״טיול לקצה היקום״, העתיד לראות אור בקרוב.

.

» עוד קטעי פרוזה קצרים בגיליון קודם של המוסך: שלושה פרגמנטים על מודל זוגי מאת יעל צבעוני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן