ביקורת פרוזה | מה שמתחת לעור

"הקשר שבין התבוננות מדוקדקת בפרטים קונקרטיים לבין ראייה פנימית ניכר בתיאור מערכת היחסים בין המשרתת לאמן ומאפיין גם את רשת המבטים שנפרשת ביניהם – כך הם רואים זה את זו." גיא פרל על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
12.10.2022
רוני טהרלב, הסנונית הראשונה של הקורונה, פחם ושמן על בד, 80X60, 2021. צילום: אלעד שריג

״לדעת מה יש מתחת לעור״: על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

גיא פרל

 

בליבו של הרומן הבקשה עומדת מערכת יחסיו של אמן גדול – צייר, אדריכל וחוקר – עם משרתת שהופקדה על הטיפול בו ובחבורת תלמידיו. האמן, ששמו אינו נזכר לאורך כל הסיפור, הוא בן דמותו של ליאונרדו דָה וינצ'י, שבערוב ימיו נענה להזמנת המלך ועובר מאיטליה לצרפת שלא על מנת לחזור למולדתו. המשרתת היא ילידת אחד הכפרים בעמק הלואר, שכל חייה הבוגרים עוברים עליה בעבודה בטירות האזור. שמה של המשרתת, טסטין, נזכר בשורות הפתיחה של הספר, לפני הפרק הראשון, ואינו נזכר שוב. אי־אזכורם של שמות הגיבורה והגיבור עומד בניגוד לאזכורם החוזר ונשנה של שמות תלמידיו של האמן, כמו גם לפירוט הרב של שמות מקומות, נהרות ואף שמותיהם של עצים ושיחים ביצירה בכללותה. לתפיסתי ניגוד זה הוא אחת מן הדרכים שבאמצעותן מייחדת דבורד את זוג גיבוריה ואת מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מסביבתם ואף מתקופתם. שמם, הבדלי המעמדות ביניהם, קליפת הפרסונה שלהם, אינם רלוונטיים לקשר הנוצר ביניהם. לכאורה לא ייתכנו אנשים רחוקים יותר זה מזה, ובפועל, בדידותם העמוקה, שונותם, קווי הדמיון שבין גורלותיהם וזיקתם אל המוות עומדים בבסיס הקשר ביניהם. כחלק מכך, מערכת היחסים בין השניים כמעט שאינה מתקיימת ברמה המילולית. מעטים המשפטים המוחלפים בה, יחסיהם נרקמים כרשת של פעולות, מחוות, צלילים, הרהורים קצרים ומבטים.

הוא ביקש מהתלמידים להביא את מחקרי האנטומיה, חזר אל קו שריר או עצב, צבע באדום ממברנה, חריץ, הסביר לתלמידים, אמר שכדי לצייר גוף אדם עליהם לדעת מה יש מתחת לעור, עצמות שרירים ועצבים, עליהם לדעת את מה שאינו נראה לעין. (עמ' 62)

דומה שהנחיה זו של האמן לתלמידיו – לדעת היטב את שאינו נראה לעין כדי לצייר היטב את גופם הנראה של הדברים – מתארת יסוד מרכזי בכתיבה של דבורד. כתיבתה, כמו ציוריו של דה וינצ׳י, רווייה בתיאורים מפורטים ויפים להפליא של הנימים הדקים ביותר במציאות הגלויה. הן תיאורי הנוף שלה הן מבטה הנח על פרטי פרטים בגופם ובהתנהגותם של גיבוריה, נשענים על היכרות עמוקה שלה עם שכבות עמוקות וסמויות מעין, והיא מעוררת בקורא.ת מגע בלתי פוסק עם שכבות אלו. הקשר שבין התבוננות מדוקדקת בפרטים קונקרטיים לבין ראייה פנימית ניכר בתיאור מערכת היחסים בין המשרתת לאמן ומאפיין גם את רשת המבטים שנפרשת ביניהם – כך הם רואים זה את זו. כאמור, אף שיחסיהם מתקיימים בעיקר בשתיקה וברמת המחוות, המראות והצלילים, קשה לתאר יחסים קרובים ועמוקים מהם. דוגמה לדבר מומחשת בקטע שבו לא זו בלבד שהאמן אינו משוחח עם המשרתת, הוא אף אינו מביט בה. די לו לדמיין אותה עולה על יצועה בחדרה:

הוא דמיין אותה יושבת על שפת המיטה, אינה מסוגלת להשתרע, לומר לעצמה שבאה העת לישון, מהרהרת ביום שעבר, בדברים שנאמרו או נעשו, מאריכה את הזמן ככל יכולתה או שוכבת קפואה, מביטה בתקרה, צוללת לפתע לשינה כבדה, מתעוררת בבוקר באותה תנוחה, זרועותיה לאורך גופה העטוף בכתונת מחוספסת ופניה החשופים כפניהם של פסלי המתים והגוויות בכנסיות. (עמ' 67)

מערכת יחסים שבין אמן גדול לבין המשרתת שלו עשויה להדהד מבנים ארכיטיפיים של יחסים, דוגמת יחסי אמן ומוזה או יחסי גבר חזק ואישה מוחלשת. דומה שדבורד יודעת זאת, מעוררת בנו את האפשרות הזו, אולם ממשיכה הלאה, וחושפת בפנינו את צורתו המורכבת והייחודית של הקשר המסוים הזה; קשר שיוצא כנגד כל אפשרות שגורה ומוכרת של מערכת יחסים, ונישא מעל ומעבר למקום ולזמן שבהם הוא מתקיים. המשרתת אינה המוזה של האמן – הוא שופע יצירתיות ואינו זקוק למוזה, אולי להפך, הוא זקוק לאפשרות להרפות ממלאכתו ולהתכנס אל תוך גופו וקיומו הארצי. אך גם את האפשרות הזו הוא מפתח בעצמו, במקביל לטסטין ולא בזכותה. האמן אינו מגלה בעזרתה את עולם הרגש והיחסים – מלכתחילה הוא אינו מרוכז בעצמו ויש לו מערכות יחסים קשובות עם תלמידיו ואיתה. דמותו מורכבת ומשוכללת במידה שמשחררת אותו מכל צורך במערכת יחסים מאזנת עם אישה רגישה, ארצית, מזינה, חושנית, מחוברת לאדמה ולטבע ושאר אפשרויות ארכיטיפיות שדומה שכבר פגשנו באין־ספור מיתוסים ויצירות אחרות. וגם המשרתת אינה צריכה את האמן ואינה תלויה בו. היא מתפתחת לצידו, בתוך מערכת יחסים הדדית. לקראת סופו של הסיפור, אכן, היא מציגה בפני האמן בקשה ייחודית. כדי לא לפגוע בקריאה (חרף קנאתי במי שטרם קראה את הבקשה והחוויה המעודנת עוד ממתינה לה) אימנע מהתייחסות לבקשה זו, אך אציין שאף היא, ובייחוד ההתרחשות אחריה, מתנגדות לצורות השגורות של צורך ובוודאי של ניצול בתוך מערכות יחסים. גם יחסי הכוח המגדריים אינם עומדים בבסיס היחסים; דבורד ערה לקיומו של מלכוד זה ובה בעת משחררת ממנו את מערכת היחסים הייחודית שבין האמן למשרתת. בכמה מקומות היא מתארת את דיכוין או ניצולן המיני של נשים בידי גברים בתקופה זו של שלהי ימי הביניים. לדוגמה, באחת הפעמים שטסטין חוזרת מן העיר, היא עצמה מדברת בזעם על גורלן המר של נשים המוענשות ומבוזות בכיכר (ייתכן כי נחשדו בכישוף). נושא יחסי הניצול והכוח נוכח בסיפור ודומה שדבורד מבקשת לשרטט את מערכת היחסים שבין השניים גם על רקע אפשרות זו, ומתוך ניסיון לחלץ את גיבוריה ממסגרת מצמצמת נוספת. אכן, הוא החזק והיא החלשה, היא מנקה ומבשלת עבורו ולא הוא עבורה, ובכל זאת – דווקא על רקע זה, הקשר ביניהם שוויוני, הדדי, והוא מתנשא מעל לכל התבניות השגורות האורבות לו.

אם כן, מה מחבר בין טסטין לאמן? מה הם מאפשרים זו לזה, וכיצד קשור הדבר לבקשה שהיא מציגה בפניו? אומר רק כי הספר טווה קווי דמיון בין משרתות ואמנים – כך למשל הדמיון ההולך ונחשף בין טסטין לאמן – והם נזכרים בכמה מקומות לאורך הסיפור. אחד מיסודות הקשר שבין השניים נשען על שחרורם ההדדי ממרכיבי זהותם ותפקידיהם, ומדפוסים תרבותיים האורבים לפתחם.

אני מניח ששפתו הדחוסה של הבקשה, שפה שבה כמעט כל פסקה גדושה בתיאורים, ריבוי משמעויות ותנועה בין מקומות וזמנים, מציבה אתגר תרגומי. מיכל בן־נפתלי, המתרגמת, התמודדה עם האתגר בהצלחה רבה – הדחיסות אינה פוגמת אפילו לרגע בבהירות וברצף הקריאה. ייתכן כי הדבר קשור לדמיון מסוים שאני מזהה בין סגנונה של דבורד לסגנונה של בן־נפתלי כסופרת, סגנון שאפשר להתרשם ממנו גם באחרית הדבר המזהירה שהוסיפה המתרגמת לספר. אני ממתין בכיליון עיניים לתרגום יצירות נוספות מאת דבורד ותוהה כיצד רק עתה תורגמה לראשונה לעברית.

כדרך שבה אני נוהג פעמים רבות כאשר אני כותב על שירה, אסיים רשימה זו בשורות נוספות מתוך הספר, מתוך הבנה שאין דבר שאוכל לכתוב על אודותיו שיקרב אתכן אליו, יותר משפתו שלו:

לפעמים רכב במשך שעה או שעתיים לעבר מונלואי ושומון, הסתכל בנהר, באור החיוור, המתנצנץ, המים בימים מסוימים היו כמעט עומדים, כאילו נעצרו, לכודים באפור שממנו קרן זהב קל, חסר שיעור, ילד רץ על הכביש מזמר, פוסח מרגל לרגל, שר כמשוגע, מוצץ את לשדו של הרגע, הצצה חטופה אל רגעי האושר, עזים ומוטרפים כרגעי האושר של האהבה. (עמ' 34)

 

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2021. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

 

מישל דֶבּוֹרְד, "הבקשה", בבל וידיעות ספרים, 2022. תרגמה והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן־נפתלי

 

 

»    במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על "היקשרויות עזות" מאת ויוויאן גורניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation