״הוא נזכר בְּלֵילוֹת מעל בניינים מזכוכית שהחשיכה משתקפת בהם, מעל אורות לבנים ואדומים זורמים באיילון דרום, מעל הפחים והבסים של הספוטניק, מעל כל אימפריית הלכלוך הזו.״ שלושה סיפורים קצרצרים מתוך ספר בכתובים מאת גל גורליק
.
שתים־עשרה מילים יש במודה אני
שתים־עשרה מילים יש במודה אני. מילים שלא הכרתי בילדותי. בית הכנסת תמיד נראה לי כמו מקום שגברים מתאספים בו בדמדומי היום כדי לשבת לעשן בחצר על כיסאות כתר פלסטיק ולאכול ערגליות. עשן הסיגריות שלהם היה מתערבב לי עם ריח הנס קפה מחדר המורים. הייתי מביטה בהם מבעד לסורגי החלונות בבית הספר, מחכה ליום שאהיה מספיק גדולה לעשן כמוהם, ליום שאהיה חלק ממשהו, כמוהם. גם אם המשהו הזה הוא חמישה כיסאות כתר פלסטיק בחצר של בניין ישן שמעלה אבק מספרי קודש.
מאז לא מפסיקה אני להודות לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. אני מודה על כאבי הגדילה, מודה על הבדיות והאמיתות, מודה על הרִיק מחוץ לחלון, וגם מבית. הוא מתרחב בחללים שאנשים מתהלכים בהם יום־יום, ולא פחות בליבם. הוא מבעבע ומסיט את כל הווילונות, פותח את כל הדלתות, מפיל מגדלים שבניתי.
פעם חשבתי שאין מקום לכל זה בין צלעותיי, שכלי הקיבול לא תואם את מידות העולם שחודר אליו, פעם אחר פעם אחר פעם, בנחישות כזו, באדישות כזו, כדרכו של עולם, שכמנהגו נוהג. כל תהיות האדם כבר נִתהו, כל מחשבה כבר נחשבה וכל סוג של כאב אנושי כבר נחווה. ורק ההודיה, סוד היא ממתיקה. אז אני מודה. ומודה. ומודה.
.
כעבור שבע שנים
בין ההר לים איבדתי אותך.
בכל פעם שאני מגיעה לכאן, מתחדד לי בעיניים היופי של המפרץ. ים שטוח כמו מפת שולחן חד־פעמית כחולה בשבעה. ספינות עוגנות בנמל. ניצבות שקטות וגאות במים העומדים, בין העגורנים והמכולות לשובר הגלים של נחל הקישון.
באוזניים מתנגן לי בַּסְטָה. הרוסי, לא האמריקאי. הוא שר על ילדה חדשה ויפה שהגיעה לכיתה. איך כל הבנים הפסיקו לנשום כשעברה לידם. איך הוא הפסיק להקשיב בכיתה ולגשת למבחנים. רק התאמן שעות על הגיטרה, באצבעות מדממות, וקיווה להרשים אותה יום אחד, לזכות באהבתה. וכל השירים שלו עליה. כמו שכל השירים שלי עלייך. גם לה קראו יוליה, כמו שקראו לך.
האוזניות שלי ממותגות ויקרות אז התחושה היא כאילו בַּסְטָה שר לי לתוך הנשמה. גם משקפי השמש שלי עלו אלפי שקלים, אז אני רואה כל לְבֵנָה ולְבֵנָה בארובת בתי הזיקוק היחידה שנותרה. אני מרכיבה אותן באוטובוס אפילו שאין שמש. כבר דצמבר והעיר אפורה. עוד חודש בדיוק ימלאו שבע שנים בלעדייך. קניתי בפריז מגפיים במחיר של שתי משכורות שלך. אני קונה וקונה וקונה. את יודעת איך זה, אני מתמסרת לאשליה שהחומר ירחיק אותי מהכאב. ירחיק אותי ממך.
אבל אז אני יוצאת מהבית שלי בתל אביב ונוסעת בחזרה לחיפה. ופה הזיכרונות מוחשיים כמו סטירה לפנים. אני נזכרת איך הלכתי איתך יד ביד ברחובות של ציר מוריה, בעליות, בירידות. איך קנית לי גלידה וניל אחרי עקירה אצל רופאת השיניים בהדר עליון, קראו לה מִינָה והיא הייתה רזה מדי. איך נישקת לי את הפצע המדמם בברך כשנפלתי מהאופניים בטיילת לואי. איך עישנת סיגריה פרלמנט לייט מחוץ לקונסרבטוריון בנשר, וזרקת אותה מתחת לאוטו ברגע שראית אותי יוצאת מהדלת.
תמיד כשאני מגיעה לפה, אני נהיית חולה. הגרון מגרד, הראש כבד, העיניים שורפות. סבתא מטפטפת לי פרופוליס על הלשון, אבא מכין לי חלב חם. רק אחי מביט בי בשקט, מהצד. הוא יודע שיש לי אלרגיה לאוויר של הכרמל, ולב שבור מהעיר התחתית. הוא יודע שכל הבניינים באזור חיוג 04 הם בצלמך ובדמותך בראשי, שכל העצים פה הם את, שכל הציפורים פה שרות עלייך. הוא יודע שבשבילי עשרים וארבע שעות בבית שגדלנו בו זה כמו להביט עשרים וארבע שעות לתוך בור ולצרוח עד שייקרע לי הגרון, "איפה את? בואי לקחת אותי, אני לא יכולה לנשום פה עוד דקה אחת בלעדייך".
.
במקום הכי יפה בתל אביב
במקום הכי יפה בתל אביב, בנקודה שבה שדרות בן גוריון פוגשות את כיכר אתרים ואת המדרגות היורדות אל הים, שוכב על הרצפה איש בלי שם. ריח של שתן, עור חרוך משמש שנראה כמו שכבת צבע מרוחה בגסות על עצמות כמעט חשופות, סביבו בדלים וקרעי סדין מטונף. הוא שוכב שם ונשרף מיום ליום, וימשיך לשכב כך. עוד שמש, ועוד בדלים, עוד שתן, עוד בקבוקי מים זרוקים, עוד רעב ועוד סטלה שמוחקת את כל זה אבל רק לרגע.
שם הוא חי, בין הגולשים שחוזרים מן החוף, התיירים עם תיקי הקש והאייס־קפה שלהם, מנהלות השיווק שמנקות את הראש מול הגלים. הוא תקוע לכולם בגרון, כמו גלעין עיקש של שזיף. הם מסיטים את המבט ושותים עוד שלוק מהבירה, מגבירים את קניה ווסט באוזניות ומסמסים לחברים מה עושים בערב. עוצרים לידו את הנשימה, נגעלים מקיומו העלוב, שמכתים להם את הפנורמה. בדרך אל הים הסירחון של החיים מכה להם בפנים, והם לא מעוניינים. שמישהו אחר יעזור לו, לאיש החי־מת הזה.
בלילות הוא הופך לפרפר, עף מעל העיר. מעל כל הגולשים והתיירים ומנהלות השיווק. כשהסטלה יורדת, הוא נזכר בְּלֵילוֹת מעל בניינים מזכוכית שהחשכה משתקפת בהם, מעל אורות לבנים ואדומים זורמים באיילון דרום, מעל הפחים והבסים של הספוטניק, מעל כל אימפריית הלכלוך הזו. בלילות, הוא נקי מכל רבב. בבוקר נושרות לו הכנפיים והוא צונח עם הפנים לתוך המדרכה הלוהטת.
.
.
» עוד קטעי פרוזה קצרים בגיליון קודם של המוסך: שלושה פרגמנטים על מודל זוגי מאת יעל צבעוני
תגובות על כתבה זו