.
הרי זאת אני הרועדת: על "לפני שהאדמה תרעד" לענבר אשכנזי
מאת גיא ארליך
.
זה כשנתיים (ואולי חיים שלמים, קשה לקבוע בוודאות) הבניין שאני מתגורר בו בתל אביב נמצא בתהליך שיפוץ חזיתי. זה היה אמור לקחת שישה חודשים, אבל כפי שבדרך כלל קורה בשיפוצים, צרות ועוד צרות הובילו לכך שהפיגומים עדיין כאן. לכן, כשקיבלתי לידיי את לפני שהאדמה תרעד, ספרה החדש של ענבר אשכנזי, שגיבורתו רותמת את שכניה לפרויקט של חיזוק מִבְני מפני רעידת אדמה ואגב כך מתחילה לנהל בראשה שיחות עם השנאי (הטרנספורמטור) שממוקם על עמוד החשמל מחוץ לחלון דירתה – תהיתי אם זה הגורל הצפוי גם לי; אם הקוסמוס – או אלוהי השנאים – שלח לי את הספר הזה כדי לאותת לי שרננה, גיבורת הרומן, היא העתיד שלי. בינתיים טרם התחלתי לדבר עם עמודי חשמל, אבל מיום ליום זה נעשה תרחיש פחות ופחות דמיוני.
רננה היא אם חד־הורית לבתהּ איה – נערה בת שש־עשרה שמעדיפה לבלות את זמנה מחוץ לבית, לרוב עם חברתה הטובה טל, והתקשורת שלה עם אמהּ מסתכמת בעיקר בהודעות ווטסאפ לקוניות. במקצועה רננה היא מתאמת ניתוחים במחלקה הנוירוכירורגית, וכעת היא מקבלת על עצמה את התפקיד – הנחשק, בעיניה – של סגנית ועד הבית, שעתידה להוביל את השיפוץ המיועד שיציל את הבניין מרעידת אדמה (לוּ תתרחש), ואולי, כך היא מקווה, גם את חייה שלה מהתפוררותם. כלומר, לפעמים רעידות אדמה הן רק תירוץ, שכן הדבר שרננה מרגישה את רעידותיו ואת קריסתו הצפויה הוא חייה שלה, ובעיקר התרחקותה של בתה ממנה ותחושת הבדידות שמאיימת למוטט אותה. רעידת האדמה, אם כן, היא מעין ליטרליזציה של המטאפורה. כפי שכתבה דליה רביקוביץ בשירה המפעים "הבגד", "אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת".
האימה מההתמוטטות הצפויה, לצד התקשורת החסרה עם האנשים הסובבים אותה (בתה, שכניה, עמיתיה לעבודה), מובילות את רננה לפתח מערכת יחסים חברית עם השנאי הניצב מחוץ לבניין ולנהל איתו שיחות אינטנסיביות. למעשה, זוהי התקשורת החיה ביותר שרננה מקיימת. מתוך ה"המהום" שהשנאי משמיע ("תוצר לוואי של פעולת השדה המגנטי שאני מייצר", כפי שהוא מסביר לה) מחלצת רננה שפה סודית, המשותפת רק לשניהם. היא אף קוראת לו בשם – שמאי – שמקורו בטעות: היא חשבה שכך כינתה אותו רבקה, שכנתה הנערצת המכהנת בראשות ועד הבית, באחת הפגישות לקראת השיפוץ; רבקה אמרה כמובן "שנאי", אך רננה שמעה "שמאי", והשם נשאר.
אני מודה שבהתחלה לוותה חוויית הקריאה באיזו תחושה של אי־נוחות. משהו לא היה לגמרי משכנע. למשל, השם שמאי והסיפור שמאחוריו, שנדמים מעט ילדותיים; או החזרות התכופות מדי של צליל ההמהום שהוא משמיע ("הממממ…") בדיאלוגים ביניהם, המחקים את "קולו" של השנאי שמתוכו רננה מחלצת את אותה שפה סודית ("רק יחידי סגולה מסוגלים לפענח בהמהום הזה מילים של ממש"); או הרצינות וההתרגשות התהומיות שבהן רננה מתמסרת לתפקיד של סגנית ועד הבית; ובעיקר, אולי, ההקבלה הברורה מדי בין ה"חוץ": איום רעידת האדמה, הבניין הקורס שיש לשפץ ולבצר – ובין ה"פנים": רעידת האדמה הפנימית־נפשית של רננה וקריסתו המאיימת של עולמה שלה. אבל הרומן מתגבר על המקומות הללו, וגם אם שאר הדמויות – איה, רבקה ושמאי השנאי – נשארות חד־ממדיות לרוב, דמותה העשירה והייחודית של רננה מפצה על כך. ככל שהספר מתקדם, הוא וגיבורתו נעשים מעניינים יותר, מפותחים יותר ומפתיעים יותר.
למעשה, כפי שנגלה (בלי יותר מדי ספוילרים), רננה כבר חוותה בחייה רעידת אדמה חזקה במיוחד, ולכן היא יודעת לזהות את התכונות המקדימות של רעידת אדמה, הרבה לפני שהן מופיעות (ממש כשם שהיא מצליחה לשמוע בהמהום הסתמי של השנאי החשמלי שפה של ממש). היו לה חיים אחרים לחלוטין – שם אחר, משפחה אחרת, עבודה אחרת, בית אחר, עיר אחרת – וכשהכול התמוטט וקרס היא הצליחה לברוא את עצמה מחדש. החיים החדשים שלה הם ההווה של הספר, והטראומה של העבר מבליחה בו באופן חטוף כמעט. אבל היא מחדדת משהו מהותי – הן בנוגע לקיום החרדתי של רננה והן באשר לכוח האדיר שלה להמציא את עצמה מחדש. כך, למרות שהספר נקרא "לפני שהאדמה תרעד", ההווה הסיפורי שלו – ואת זאת אפשר לחלץ רק בדיעבד – מגיע אחרי שהאדמה כבר רעדה. ההווה רדוף כל הזמן מצד שתי רעידות האדמה הללו: זו שכבר קרתה בעבר וזו שעוד צפויה לקרות בעתיד ההולך ומתקרב.
רננה מרגישה בודדה בעולם. ממשפחתה הקודמת היא התנתקה אחרי האסון שפקד אותה, "רעידת האדמה" הקודמת, ובתה היחידה הולכת ומתרחקת ממנה, מקרבת את "רעידת האדמה" של העתיד; חבריה לעבודה מכירים בחשיבותה רק בשעות משבר – כשחייבים למצוא פתרון ללוח הזמנים של ניתוחי המחלקה בגלל שיבוש לא צפוי – ואין לה עימם שום יחסים מחוץ לבירוקרטיות המשרדיות; ורבקה, השכנה היחידה בבניין שאיתה יש לה קשר כלשהו, נשארת בסופו של דבר מרוחקת וקרה, על אף החום שהיא מעתירה לכאורה על רננה. כשרננה תחשוב שרבקה מבקשת לשתף אותה מתוך קרבה במשבר רפואי שהיא חווה, ותבקש לגמול לה בווידוי אינטימי משלה על צרה גופנית מעיקה ומטרידה (ובכלל, הגוף – על שלל נוזליו, הפרשותיו, רעשיו ותחלואיו – מאוד נוכח בספר הזה, שכמו מהדהד את מושג הבְּזוּת של קריסטבה, היא תגלה שהכמיהה שלה להפוך את רבקה לחברה גרמה לה לפרש לא נכון את הסימנים: הפתח האינטימי שרננה חשבה שזיהתה התגלה כטעות, והווידוי שלה רק מבהיל את רבקה ומרחיק אותה יותר. הרצון שלה להצטרף לוועד הבית כדי למצוא קבוצת השתייכות, כדי לשוחח עם אנשים במובן הכי בסיסי וראשוני, מוביל לאכזבה נוספת. בדומה לאחד מגיבוריו של סמי ברדוגו בסיפור "לא מהר קוברים את המתים" (הילד האחרון של המאה, הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד, 2011), המתוודה "אין לי אגודה, אפילו לא של איש אחד", גם רננה מרגישה כך; אבל היא מיטלטלת בין בחירתה האקטיבית "לא להשתייך לשום קבוצה אחרת", בלשונה, לבין כמיהתה למצוא בכל זאת איזושהי קבוצה (או אגודה), אפילו מינימלית. אך החבר היחיד שהיא מצליחה למצוא הוא שמאי הטרנספורמטור.
עם זאת, מה שרננה יודעת לעשות היטב הוא לספר סיפורים. זה ניכר בשיחותיה עם שמאי, שבהן היא מתחקה – באופן יצירתי להפליא – אחר חייהם הסודיים (המדומיינים?) של שכניה ("הדמיון שלך מפורט מאוד", אומר לה שמאי). הדבר מתבטא לא רק ביכולתה לספר סיפורים על חייה שלה או של אחרים, אלא גם בהבנה העמוקה שלה שהחיים הם למעשה סיפור – וסיפור הוא דבר שנמצא כל הזמן בתנועה. נרטיב אחד יכול להפוך לנרטיב אחר, ויכולות להיות אפשרויות שונות לספר – ולהבין – סיפור אחד. במובן הזה, רננה אינה תופסת את עצמה כקורבן אומלל שהחיים (רק) התאכזרו אליו. היא יודעת שאם היא בודדה, גם לה יש חלק בכך ("לא הקמתי עמודי תמיכה, לא התבצרתי בקהילה"). היא גם מגלה יחס אירוני לשיחותיה עם שמאי. אבל בעיקר, היא יודעת שיש לה סוכנות פעולה בסיפורים שהיא מספרת, ושאם הנרטיב הנוכחי הגיע לנקודת קריסה, אפשר לייצר נרטיב אחר במקום. והרי היא כבר עשתה את זה פעם: כשהיא בראה לעצמה (ממש במובן הליטרלי) חיים חדשים, יש מאין, אחרי אסון העבר, היא העמידה סיפור אחר וחדש עם דמויות אחרות (בחייה הקודמים שמה הפרטי, השם שניתן לה בילדותה, היה אביבה; בחייה החדשים הוא הוחלף לרננה) וחדשות (איה, שנולדה רק בגלגול החיים החדש בתור "תיקון לתאונה הגדולה"). ואם היא עשתה את זה בעבר, למה שלא תוכל לעשות זאת שוב, לפני שהאדמה תקרוס בשנית?
אימת הקריסה הגדולה מתגלמת כאמור במקום ההולך ומתמעט של איה בחייה. רננה מרגישה שאיה אינה זקוקה לה עוד, שחברתה טל גונבת את מקומה, שגם כשאיה נמצאת בבית הבית ריק, ושהיא ובתה כבר אינן מדברות כלל. כבר בפתח הספר אומרת רננה לשמאי – והנה הדהוד נוסף לאותה "אגודה של איש[ה] אחד[/ת]" – שהדבר הדחוף ביותר הוא "לאגד את איה אליי. היא נשמטת ממני. … היא כבר נעלמת מפה. ממני", ושהיא הייתה רוצה לצעוק לה: "איה, אני מדברת עם עמוד חשמל מרוב שאני מפחדת לדבר איתך!". היחסים – או היעדר היחסים – בין האם לבת ניצבים בלב הספר, וגם במרחב הזה הספר אינו מפחד להרעיד את האדמה. במקום שרננה תשלים עם הסדר ה"טבעי" – בתה מתבגרת, וההתבגרות הזו פירושה גם התנתקות מהאם והיקשרות לאובייקטים אחרים – היא מבקשת למרוד בו, או לכל הפחות להרעיד אותו מעט. היא מתמלאת זעם על כל הוויתורים שעשתה במהלך חייה למען איה – שמות הכוכבים בשמיים שהיא למדה ושיננה כדי שתוכל ללמד את בתה לפני טיול של הצופים, ויתור על מאכלים שהיו אהובים והתמסרות לבישול טבעוני בגלל רצונותיה של איה, שירותי הסעות וקניות מסביב לשעון, ובעיקר: דחיקת עצמה לתחתית סדר העדיפויות. כחלק מתהליך ההתמוטטת / ההתפכחות של רננה, או כהתכוננות לרעידת האדמה הצפויה, גם הנרטיב הזה משתנה, ובאחת מסצנות השיא של הספר מכריזה רננה: "אני רוצה לצעוק את כל הוויתורים שלי עליה [על איה]. לשאוג החוצה את הפשרות והריצוי. … אני רוצה להרוג אותה. אני רוצה שהיא תמות".
מצד אחד, זהו וידוי של אמא משוגעת, כזו שמדברת עם עמודי חשמל, המשובץ לקראת סופו של הספר במה שנדמה כשיאו של תהליך התמוטטותה הנפשית של רננה. מצד שני, הספר – שנמסר כולו בהיצמדות לתודעתה של רננה ומתוך אינטימיות גדולה איתה – מבהיר שרננה אינה משוגעת כלל וכלל. בדומה לספרים אחרים – החל בדולי סיטי של אורלי קסטל־בלום (הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד, 1992), רומן מופתי ומבריק שהוא קלאסיקה על־זמנית בספרות העברית, ועד למחר ניסע ללונה פארק היפהפה והמטלטל של אילנה ברנשטיין (כנרת זמורה־דביר, 2018) – גם לפני שהאדמה תרעד מבקש להרעיד בדרכו את מושג האימהות ולהשמיע נרטיב אחר. בנרטיב החדש – זה שרננה תייצר מחדש, כפי שכבר עשתה כאמור בעבר, כדי לשרוד ברעידת האדמה החדשה – איה תישאר, לפחות במובן מסוים, בחוץ. סיומו החזק של הספר מהדהד שוב את כוח־העל הייחודי של רננה: היכולת לספר סיפור, ואם צריך – למוטט את הסיפור הקיים ולהמציא סיפור אחר; להפוך את המציאות לבדיון ואת הבדיון למציאות. זה בעיניי גם הכוח (והיופי) של הספר כולו, ואולי – של הספרות בכלל.
.
ד"ר גיא ארליך הוא עמית פוסט־דוקטורט בחוג לספרות באוניברסיטה העברית ומלמד באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בסופרת יהודית הנדל. שימש כתב ב״עכבר העיר״, רשימות ביקורת פרי עטו התפרסמו במוסף הספרים של ״הארץ״.
.
ענבר אשכנזי, "לפני שהאדמה תרעד", פרדס, 2021.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל זכריה על ספרה החדש של יערה שחורי, "שעת השקרנים"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
