.
תמר פרדמן מעמותת "מקלט הקופים":
"ג'ני", מאת דאגלס פרסטון
.
ג'ני הוא סיפורה של גורת שימפנזה יתומה. אמה ניצודה לבשר באפריקה וג'ני הגורה הועברה לארצות הברית, ושם גודלה בבית כבת משפחה והשתתפה בניסוי שבו קופי־אדם למדו להשתמש בשפת הסימנים ולתקשר עם סביבתם. אך מהרגע שג'ני עזבה את אפריקה הסוף העצוב של חייה היה בלתי נמנע. הניסיון לגדל שימפנזה בבית כאילו הייתה אדם מתעלם מהעובדה שלנצח תישאר חיית בר, עם צרכים ואינסטינקטים של חיית בר. עם התבגרותה ג'ני נהייתה מסוכנת ונאלצה לעזוב את הבית. היא נותקה מכל מה ומי שהכירה בחייה ומתה בשברון לב.
את הספר ג'ני קראתי לפני עשרים ושש שנה, בשנה שייסדתי את עמותת "מקלט הקופים הישראלי". הסיפור של ג'ני עבורי הוא סיפורם של כל הקוֹפָאִים שעוברים את סבל הניתוק מבני מינם בשל רצון אנוכי של האדם לגדלם כחיות מחמד. קופים אלו מבלים את רוב חייהם בכלוב קטן בעצב ותסכול. "מקלט הקופים" הוקם במטרה לתת לקופים שמוחזקים בארץ בניגוד לחוק בבתים ועסקים או בתנאים קשים בפינות חי למיניהן הזדמנות שנייה לחיים מלאים ומספקים כקופים, ובמטרה לפעול למניעת הסחר בקופים.
.
.
דאגלס פרסטון, "ג'ני", מעריב, 1995. מאנגלית: לילית אור
.
.
***
.
נגה שני מיוזמת "חיות בר ≠ חיות מחמד":
"הקפות ביער", מאת דלין מתיה
.
במרכז עלילת הקפות ביער, שאול בארנארד, בן למשפחת חוטבי עצים בדרום אפריקה, עוקב אחרי זקן פילי היער, המכונה זקן רגל, כדי להמיתו. אחיו של שאול מאשים, שלא בצדק, את זקן רגל בהרג בנו הקטן, ולכן משלם לציידים שיחפשו ויהרגו את הפיל. הציידים, מצידם, חושקים בניבים העצומים שלו, שיוכלו למכור בעיר לסוחרי השנהב. שאול ברנאר מאמין שמאז ילדותו שורר בינו ובין זקן רגל קשר רגשי עמוק, ובהריגתו שאול מבקש לחסוך מן הפיל הזקן מוות משפיל יותר.
זקן רגל מוביל את שאול בהקפות גדולות דרך היער. במשך ימי ההליכה הללו, ביער ששאול נולד וגדל בו, הוא רואה את ההרס שחוטבי העצים, כורי הזהב וציידי הפילים יצרו במשך שנים, ונזכר בגלגולי חייו כחוטב, פועל של סוחר עצים וכורה זהב. הוא מבין את הקשר הישיר בין יחסי המרות, הניצול וההשפלה של חברות המסחר הבין־לאומיות כלפי אנשי היער, ובין ההרס הנורא שאותם אנשים מנוצלים נאלצים לגרום ליער, כדי לשרוד. שאול וזקן רגל, שניהם קורבנות של מערכת קולוניאליסטית היררכית, תאוות בצע ונצלנית שמשאירה אחריה קהילות שהמבנה החברתי שלהן נחרב והן מנותקות מהטבע שסביבן ומנוכרות לו.
הקפות ביער הוא ספר מרתק שמתאר בצורה נפלאה מציאות קשה שהכרתי וחקרתי במשך שנים ביערות של דרום אמריקה. כיום, כשאני חיה ועובדת עם פליטים שחיים באפריקה, אני לומדת להכיר את הקורבנות האולטימטיביים של המציאות הזאת, שכולנו לוקחים בה חלק, אך רובנו לא מודעים לה.
הסחר בחיות בר קשור ישירות להרס היערות ולניכור האדם מהטבע. בישראל מתקיים סחר רחב היקף, חלקו בחסות החוק וחלקו אינו חוקי. לסחר הזה יש השלכות חמורות על שימור המינים בארץ ובעולם, על הפרטים הנסחרים הסובלים מתנאי חיים שאינם מתאימים להם, על חינוך הציבור, שלומד להאמין שמקומן הטבעי של חיות בר הוא בכלובים, ועל בריאות הציבור. אני שותפה בקבוצת פעילים קטנה ונפלאה שמנסה לשנות את המצב הקיים בעזרת שינויי חקיקה שיגבילו את הניצול של חיות בר לשם שעשוע בישראל.
.
ד"ר נגה שני היא ממקימי היוזמה חיות בר ≠ חיות מחמד, העוסקת במאבק בסחר בחיות בר בישראל; לדף הפייסבוק של היוזמה. שני חיה כיום באוגנדה ועובדת עם פליטים בסיכון; לדף העמותה שהקימה באוגנדה.
.
דלין מתיה, "הקפות ביער", עם עובד, 1985. מאנגלית: אמציה פורת
.
.
***
.
שיר כרם מתנועת "מצילים את הרי ירושלים":
"גבעת ווטרשיפ", מאת ריצ'רד אדמס
.
לפחות עשר פעמים קראתי בנעוריי את הספר גבעת ווטרשיפ. עברו בטח עשרים וחמש שנה מאז, אבל אני עדיין יכולה לדקלם בקלות את עיקרי העלילה והדמויות הראשיות.
בספר מסופר על קבוצת ארנבונים, שבעקבות פניקה שתוקפת ארנבון אינטואיטיבי במיוחד למראה שלט שתקעו בני אדם באזור המחילות שלהם, בורחים מהאזור ומחפשים בית חדש.
הדרך שבה ריצ'רד אדמס מתאר את האופי המיוחד של כל ארנבון וההאנשה המיוחדת שהוא נותן לבחירות שלהם יוצרות קריאה בלתי נשכחת.
.
.
ריצ'רד אדמס, "גבעת ווטרשיפ", זמורה ביתן, 1976. מאנגלית: רנה ליטוין
.
.
***
.
אלית חביב גלעד מקבוצת "שומרים על בעלי הכנף":
"אני והשימפנזים", מאת ג'יין גודול
.
בנעוריי, באחד השיטוטים בספריית בית הספר, מצאתי תמונה של אורנג־אוטנג צעיר. משהו בתמונתו צבט את ליבי, עיניו העצובות לא נתנו לי מנוח והרגשתי שאני יותר ויותר נמשכת להבין את עולמם של בעלי החיים. באחד הימים התגלגל אליי ספרה של חוקרת השימפנזים ג'יין גודול, אני והשימפנזים, והתחלתי לקרוא את הספר בהתרגשות, כולי פליאה מהמסע שנסחפתי אליו יחד איתה וממנה עצמה. איזו אישה אמיצה! כמה הופתעתי לגלות שאישה אחת הצליחה להוביל לשינוי גדול כל כך. שמחתי לקבל אישור מדעי לאמונה שהייתה לי, שבעלי חיים חווים רגשות בדומה לנו. עם זאת הרגשתי גם את כובד המשקל של ההבנה הזו. מעבר לתסכול על הסכנות שבהן מעמיד האדם את חיי בעלי החיים, חשתי בליבי את העצב על סבלן הגדול. התעורר בי כעס על כך שבני מיני אחראים לסבל הזה. לא יכולתי עוד להישאר אדישה. מצאתי את עצמי מאז בהזדמנויות רבות מעורבת במאבקים סביבתיים שונים, נגד הקמת מפעלים מזהמים, נגד הקמת טורבינות רוח עצומות הגורמות להרג בייסורים של אלפי בעלי כנף.
מתסכל לחיות במציאות שבה האדם, המחשיב עצמו ליצור התבוני ביותר, הופך במו ידיו את גן העדן שנולד לתוכו – לגיהינום. הטבע אינו מותרות, חיינו תלויים בטבע ובבעלי החיים – מהחמצן שמספקים עצים ואצות ועד לנשר המסלק פגרים. אני מאמינה שאפשר אחרת. שבכוחנו המשותף יש לנו יכולת לשנות. לקדם שימוש בתבונה האנושית כדי לפעול להגנה, לשימור ולשיקום הטבע.
דויד שב־זקן וגלית ישבו וסרקו זה את זה למעלה מעשר דקות; ואז, ממש לפני שקעת השמש מעבר לאופק שמאחורי, התרומם דויד ובעמדו נעץ בי את עיניו. ובמקרה אירע הדבר שנפל עליו צלי המתארך באורו של הערב. הרקע חרות עמוק בזיכרוני: ההתרגשות הכרוכה במגע הראשון מקרוב עם שימפנזה פרא, ויד המקרה המוזר שהטיל את צלי על דויד, כשנדמה היה שהוא מתבונן לתוך עיני. לאחר מכן נודעה לאותו רגע משמעות כמעט סמלית כי מכל היצורים החיים כיום רק האדם, בעליונות מוחו ושכלו, מעמיד את השימפנזה בצל. רק האדם, בכלי נשקו ובישוביו המתפתחים ומתפשטים, מטיל את צל הכליון על חירות השימפנזה ביערות. אולם באותו רגע לא הירהרתי בזאת; רק התפעלתי מדויד וגלית עצמם.
.
.
ג'יין ון לואיק גודול, "אני והשימפנזים", עם עובד, 1973. מאנגלית: מירי אליאב פלדון
.
.
***
.
אביהוא שרווד מעמותת "למען חיות הבר":
סדרת מדריכים על בעלי חיים, מאת פנחס אמִתַי
.
בילדותי אהבתי מאוד בעלי חיים, וטיפלתי בהם כבר מגיל שש. בבית, חדרי היה עמוס כלובים עם בעלי חיים, חלקם בטיפול רפואי כזה או אחר.
בגיל העשרה התחלתי לעבוד בגן הזואולוגי בתל אביב ושם נפגשתי עם פנחס אמִתי, שהגיע לצלם בעלי חיים. שמעתי ולמדתי ממנו רבות, והיסוד של הידע המקצועי שלי בא מפנחס, שגם כתב כמה וכמה ספרים על אודות בעלי חיים. סדרת המדריכים היא סדרת ספרים שלמה על חיות שונות לפי שיוך – בית, משק, בר, וגם לפי טקסונומיה – יונקים, עופות וכד'. הספרים הללו מרתקים, ומלמדים מאוד, בכל אחד משלבי הידע של המתעניין.
.
אביהוא שרווד הוא מייסד עמותת "למען חיות הבר", שהוקמה במטרה להציל חיות בר במצוקה, לטפל בהן ולשקמן, חינם, ללא כל תשלום; לדף הפייסבוק של העמותה.
.
פנחס אמִתי, סדרת מדריכים: חרקים, חיות מחמד, זוחלים ועוד, כתר, 1987–2006
.
.
***
.
אפרת יגור מפארק עמק הצבאים:
"לחופש נולדה", מאת ג'וי אדמסון
.
הספר שהשאיר עליי את חותמו בהקשר של שמירת טבע הוא לחופש נולדה: סיפורה של הלביאה אלזה, שאומצה ולבסוף שוחררה בחזרה לטבע. קראתי אותו אי אז בתקופת בית הספר היסודי, כך שהפרטים זכורים לי בקושי. זה יותר הלך הרוח של הספר, הרגישות שהסיפור מסופר בו, שהולכים איתי. אני חושבת שזה ספר שמתאר את הקשר בין אדם לחיית פרא בכל הרבדים, החל מהיכולת לפגוע (בהרג הלביאה, אמה של אלזה) ועד הרצון לא להזיק, או לצמצם פגיעה כמה שניתן – בכך עוסקת עיקר העלילה: השבתה של אלזה לטבע.
אני מתנדבת זה שנתיים בעמק הצבאים בירושלים, וממש לאחרונה התחלתי לעבוד בעמק בתור מטפלת עדר הצבאים ואחראית על פרויקט שיקום צַבּים שגודלו בבתים (אם בספרות עסקינן, לא מעט מזה נזקף לחובת ספר הילדים הצב של אורן) והשבתם לטבע. אחד הדברים שהחלטתי לעשות בתחילת התפקיד הוא לחזור ולקרוא את לחופש נולדה, הפעם בעיניים בוגרות, של מי שכבר לוקחת חלק פעיל בשמירה על חיות הבר, ואף, כמו עם אלזה, בהשבת צבאים וצבים לטבע ובחיזוק אוכלוסיות של המינים הללו שנמצאות בסכנת הכחדה חמורה.
.
.
ג'וי אדמסון, "לחופש נולדה: סיפורה של הלביאה אלזה", אחיאסף, 1988. מאנגלית: בינה אופק. איורים: יפה טלרק
.
.
***
.
יעל אכמון מעמותת "ע.ט.ל.ף":
"משפחתי וחיות אחרות", מאת ג'ראלד דארל
.
מאז שהייתי ילדה אני אוהבת בעלי חיים, ובילדותי גידלתי כל חיית מחמד אפשרית, ואני גם תולעת ספרים גדולה (רק עכשיו הבחנתי שהביטוי משלב ספרים ובעלי חיים!), כך שספרים על בעלי חיים היו תמיד אהובים עליי במיוחד. קראתי כל דבר שהצלחתי למצוא, מאנציקלופדיות בעלי חיים דרך סיפורי הווטרינר ג'יימס הריוט ועד ספרים עלילתיים כמו הסייח השחור, פנג הלבן וגבעת ווטרשיפ. בין הספרים האהובים עליי ביותר היו הספרים של ג'ראלד דארל, החל במשפחתי וחיות אחרות, על חייו כילד באי קורפו ואהבתו הגדולה לבעלי חיים, וכלה בספרים המתעדים את פעילותו למען שימור הטבע.
במבט לאחור אני מוצאת באהבה שלי לספרים של דארל רמז מטרים לעתיד, כיוון שמלבד היותם ספרים מצחיקים ומלאים אהבת אדם ובעל חיים כאחד, הם עוסקים במידה רבה גם בשימור בעלי חיים, בהגנה עליהם ובטיפול בהם. ג'רי הילד לא רק אהב חיות אלא גם התעניין בהן מדעית, וצמח עם השנים להיות למגן גדול שלהן, פעיל לשיפור תנאים לחיות בר בגני חיות, מקים קרנות להצלת חיות בר ויוזם פרויקטים של שימור.
כמבוגרת, החיים שלי עדיין סובבים במידה רבה את שני התחומים. במקצועי אני מתרגמת, וכעיסוק מרכזי בחיי – מתנדבת עם בעלי חיים, תחילה בבית החולים לחיות בר בספארי וכעת בעמותת ע.ט.ל.ף, שמצילה, משקמת ומחזירה לטבע עטלפי פירות. אני משמשת כבית אומנה רפואית לעטלפים ונמנית עם מנהלות המדיה החברתית של העמותה. נראה שגם ספרים וגם חיות בר יישארו חלק מרכזי בחיי לתמיד.
.
יעל אכמון, פעילה בעמותת ע.ט.ל.ף, עזרה וטיפול לעטלפי פירות; לדף הפייסבוק של העמותה.
.
ג'ראלד דארל, "משפחתי וחיות אחרות", ספרית פועלים, 1978. מאנגלית: עפרה ישועה
.
.
***
.
אלה אבין מעמותת "נח":
"מלך האריות", על פי הסרט של דיסני
.
כמו ילדים רבים בעולם, גם אני הכרתי את הסיפור על סימבה במלך האריות, מן הסרט ומן הספרים שיצאו בעקבותיו.
צבועים הוצגו כדמות שלילית בסיפור, דמות דוחה ולא אמינה, חיה מלוכלכת שאוכלת נבלות.
לא הכרתי צבועים במציאות, עד לערב יום כיפור בשנת 2014.
באותו הערב שוטטתי בפייסבוק וקיבלתי הודעה מאיש שאני לא מכירה. האיש שלח לי סרטון מחריד של התעללות בצבוע. פניתי מיד לרוני מלכא, אז ראש האכיפה ברשות הטבע והגנים. להפתעתי הוא השיב לי תוך כמה דקות וביקש לשמור את הסרטון כראיה.
התברר כי בבוקר, בגוש עציון, חיילים החרימו מחבורת סדיסטים את הצבוע, שהיה פצוע קשה, עם חוט תיל על פיו. המתעללים טענו שככה מצאו אותו. אך האמת הייתה אחרת. הם היו כל כך גאים במעשים שלהם, שהם תיעדו את מסכת ההתעללות בצבוע והעלו אותה ליוטיוב. בעקבות סרטון הראיה הם נעצרו. הצבוע הועבר לבית החולים לחיות בר בספארי, ושם הרופאים נלחמו על חייו.
פתחתי עצומה וסיפרתי על המקרה המחריד בפייסבוק. בתוך כמה ימים יותר מ־5,000 איש חתמו על העצומה הדורשת מהפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום חמור, לדרוש מאסר ממושך בפועל ולהחזיק את המתעללים במעצר עד תום ההליכים.
בכיתי ולא יכולתי לעצום את העיניים בלילות. הזוועות מהסרטון לא עזבו אותי, חלמתי שאני משחררת את הצבוע ומחסלת את המתעללים. קיבלתי אישור מיוחד לבקר את הצבוע המתוק בבית החולים. הוא ישב עם הגב אליי בקצה השני של המתחם. סיפרתי לו שלא כולם אנשים רעים, איחלתי לו רפואה שלמה ומסרתי את אהבתם של אלפי העוקבים שלנו בפייסבוק, שהגיבו לפוסט עליו.
הוא סובב את ראשו והסתכל עליי. לעולם לא אשכח את מבטו. זוג עיניים שחורות הביטו בי במבט כבד ומכשף.
אחרי כשנתיים החלו הדיונים בבית המשפט הצבאי במחנה עופר. סוהרים בכלא וחיילים במחנה נחרדו מההתאכזרות הקשה לצבוע, אך השופטים היו רחמנים כלפי המתאכזרים ולא ראו את הסבל הגדול של הקורבן. נגזר על המתעללים מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח. הם יצאו מחויכים מבית המשפט.
בבית החולים קראו לצבוע עמוס. הוא השתקם והוחזר לטבע עם משדר בקולר. עמוס ניסה לחזור לבית שלו בגוש עציון, אך ככל הנראה נורה בדרך הביתה. יהי זכרו של עמוס הגיבור ברוך.
בישראל ובמדינות הסמוכות חיים צבועים מסוג צבוע מפוספס. זהו בעל חיים חכם ועדין שסובל מהתעללות עקב סטיגמות ואמונות טפלות. הוא ההפך הגמור ממה שהוצג במלך האריות.
.
אלה אבין, יו"ר עמותת נח – ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי החיים. לדף הפייסבוק של העמותה.
.
אולפני דיסני, "מלך האריות", 1994.
.
.
***
.
אבימור חדד מעמותת "אנימלס":
"על עצמות המתים", מאת אולגה טוקרצ'וק
.
הספר על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2018, הוא מותחן בלשי־פסיכולוגי מצחיק ומטריד ומתוחכם. הוא מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה יוצאת הדופן, זקנה חסרת מנוח, אשת מצפון עקשנית (שלא לומר נודניקית מהגיהינום), שכל שוטרי האזור הנידח שבו היא חיה מכירים היטב אותה ואת תלונותיה (הרבות). שרשרת רציחות מסתורית שמתרחשת באזור מושכת אותה לנהל חקירה עצמאית ולפתח תאוריה ביזארית שלפיה הרוצחים הם בעלי חיים שנוקמים בציידים ובסוחרי הפרוות, והיא מרגישה צורך בוער לשתף את הרשויות בפרטי התאוריה. הדרמה של הגילוי מתקדמת לקראת שיאה המפתיע, תוך דילוג מתמיד בין המזעזע לקומי, בין האזוטרי לאוניברסלי, והכול על רקע שהוא אמנם ריאליסטי, אבל אפוף לכל אורכו אווירת הזיה אגדתית כמעט.
הספר לא מתעלם מבעלי החיים הרבים שמקיפים את החברה האנושית, ומהיחסים האלימים שאנחנו מנהלים איתם, לרוב מאחורי מסך עבה של מליצות והכחשות והצדקות והמצאות. עלילת הספר גדושה בעלי חיים – מכלבים ושועלים ועד עקעקים וחזירים ואפילו חיפושיות – ומרוכזת בגיבורה שבוחרת להפוך למעין דוברת של עולם החי הרדוף והמעונה והנכחד. כשהספר יצא בפולין, לפני שלוש־עשרה שנה, ציידים התקיפו קשות את טוקרצ'וק והאשימו אותה שהיא מעודדת "טרור אקולוגי" נגדם. הציבור הפולני פחות התרשם מהטענה, והספר הפך ללהיט. הוא אפילו עובד לסרט קולנוע שזכה בפרס "דב הכסף" בפסטיבל הסרטים בברלין.
קשה לדעת מה מניע תהליכי שינוי חברתי, אבל מותר לשער. כשגיליתי לשמחתי שיש בוורשה כיום חמישים וחמש מסעדות טבעוניות (לפי אפליקציית Happy cow) לא יכולתי שלא להודות לטוקרצ'וק על חלקה בתנועה הצומחת לחשיבה־מחדש ולשינוי של היחס שלנו לבעלי חיים.
.
אבימור חדד, פעילה בעמותת אנימלס, עמותה ללא כוונות רווח, הפועלת למען עולם ללא התעללות בבעלי חיים; לדף הפייסבוק של העמותה; לסקירת וידאו קצרה של הספר, בהגשת אבימור חדד.
.
אולגה טוקרצ'וק, "על עצמות המתים", אחוזת בית, 2021. מפולנית: מרים בורנשטיין
.
.
.
***
.
אתי אלטמן מעמותת "תנו לחיות לחיות":
"ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים", מאת פיליפ גונזלס
.
אני ממליצה לקרוא את הספר ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים. זהו סיפור אמיתי, לכל הגילים. מחבר הספר, פיליפ גונזלס, אמריקאי ממוצא לטיני, עבר תאונת עבודה. הוא הפך לנכה ואיבד את החשק לחיות. שילה, השכנה שלו, יהודייה אמריקאית, הציעה לו לאמץ כלבה.
פיליפ אימץ את ג'יני, כלבה שעברה התעללות. היא התגלתה ככלבה מיוחדת במינה: היא נהגה להציל גורי חתולים במצב נואש – נטושים, מוכים, נכים או על סף מוות ממש. פיליפ למד מג'יני שחיים אמיתיים הם חיים של נתינה.
הספר נגע מאוד לליבי והקריאה בו חיזקה אצלי את כל מה שאני מרגישה ועושה למען בעלי חיים. כל החיים של פיליפ השתנו מאז שהוא התחיל להקדיש את חייו למען בעלי חיים, וזה גם מה שקרה לי, לכן אני כל כך מזדהה איתו.
ביקרתי את פיליפ בביתו ופגשתי את ג'יני ואת החתולים. פיליפ הוא איש מדהים. יש בו יופי פנימי, הוא רגיש ועדין. אני אוהבת אנשים כאלה, עם אנשים כאלה אני רוצה לחיות.
.
.
פיליפ גונזלס וליאונור פליישר, "ג'יני – הכלבה שמצילה חתולים: סיפור אמיתי", גל, 2014. מאנגלית: מיכל קוריאט
.
.
***
.
» חינוך לאהבת הטבע בספרות ילדים עברית ושוודית – ברשימה מאת בשמת אבן־זהר ז"ל, שפורסמה במוסך במלאת שנה למותה.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
