.
שלושה פרגמנטים על מודל זוגי
יעל צבעוני
.
המונולוג של המטפלת הזוגית שלי
"אף אחד מכם לא גדל בבית עם מודל זוגי. מעולם לא ראיתם איך חוצים בעיות. אצלך טאטאו את זה מתחת לשטיח," אמרה והרימה טיפה את השטיחון שלרגליה, "ואצלך אבא הלך," והניפה קצת את היד ואת הראש לתקרה או לשמיים. "אבל אף אחד לא הראה לכם איך להתגבר. תראו, כל הקשיים שלכם הם לא משהו שלא שמעתי. אבל אתם לא יודעים לדבר." לרגע פסקה. "העניין הוא שבפנים אתם מבקשים בדיוק את אותו הדבר." החיוך שלה חייך עמוק יותר. "אתם מאוד דומים בזה אפילו. שניכם רוצים שיראו אתכם. יש לכם את אותו הפצע."
עיניה הבורקות הביטו בנו, מבקשות אישור.
"טוב, בואו נעשה משהו אחר. אתם מסכימים?" ואז הציעה לנו תרגיל מחתונמי. "השבוע אני רוצה שתיגעו אחד בשני, אבל רק בכף היד. לא לעבור את המרפק."
אני מדמיינת את השיעור בקורס למטפלים זוגיים, והוא הולך כך: לפעמים המרחק כל כך גדול עד שאי אפשר להתקרב. ראשית עלינו להשיב את האמון, את המגע הקטן, זה שהיה פעם, בהתחלה.
"חמש דקות כל אחד, ואז תתחלפו. אלה שיעורי הבית שלכם. ולא צריך לחתור למין," הסבירה, כמו בחתונמי, אבל שם בעקבות התרגיל כל אחד חתר לתוך עצמו וחתך.
לא רציתי להיות האישה שישבה שם בחדר, זקוקה לתרגיל מתוכנית ראליטי, למגע קצוב. לא רציתי שנהיה כזה זוג, עם מודל הורי דפוק, זקוק לאבחנות. לא רציתי להיות אבחנה. רציתי להראות לה תעודות אחרות, לאישה הזאת שבקושי מכירה אותנו, לשלוף מהזיכרון תמונות תמונות ולהוכיח – היי, אנחנו לא במצב הזה! את צריכה להיכנס אלינו לבית. יש בו אור ואוויר וילדים רוקדים. לפעמים אנחנו חברים טובים. פעם היינו נוסעים באופניים ברחבי תל אביב ועוצרים ללקק גלידה. עבור שנינו, לא עבור אף אחד אחר. אף אחד אחר.
"אתם הגעתם אליי עם הלשון בחוץ," סיכמה.
.
תפילילה
בבקשה שלא יברח לך פיפי הלילה. ואם יברח, לא בקצוות של המיטה, ולא ישירות על הפּוך, ושיהיה רק פעם אחת, את מבינה, בזמן האחרון המצעים הדביקים משתלטים על כל המכונה ואני לא מספיקה לכבס את מה שאני רוצה.
אחרי שהוא בורח, אבא שלך ואני מדברים על זה, כלומר: "אני שוטפת, אתה מחליף מצעים." אחר כך אנחנו רואים טלוויזיה ביחד, כלומר שנינו יושבים באותו החלל, אבל מתכנסים לטריטוריה פרטית.
ואולי זאת דרכך לזעוק אלינו: אבא, אמא, די.
דרכך לחתוך את השקט שלנו, הבלתי נסבל.
תראי, שקט אנחנו צריכים. בערמות. זמן שבו לא נחליף דבר לאיש ונהיה רק שנינו. אולי נחצה את הזמן הזה ואולי לא. אני לא יודעת. אני לא יכולה להגיד לך על זה דבר. אבל אין לנו ברירה, אז בבקשה, שלא יברח לך פיפי הלילה. ואם יברח, לא כל כך מוקדם, שלא אקום ואדאג שקר לך, ושנתי תהיה קלה ואשמע אותו נוחר, ואסובב אותו לצד השני.
תישני עמוק, ילדה שלי, ותניחי לעניינים שלנו בצד. אל תעשי פיפי כדי לפרוע את השתיקות שלנו.
עזבי, את יודעת מה, תעשי פיפי במיטה. בקצוות המיטה. בקצוות שלנו. על שמיכת פוך רכה.
ואנחנו נקיץ וניגש ונחליף ונשטוף ונכבס, ואת תשאלי: עשיתי פיפי? ונגיד שכן,
ונחייך אליך, והכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר.
.
הליכה
נקודת המוצא – דלת ביתה. לצידה נעליים מלאות בוץ. במידותיה. נראה שלא ידעה על בוא הבוץ, בנעליה הנמוכות שהפכו לחומות. אולי יצאה לטייל בשכונה ונתקלה באדמה רטובה, ולא רצתה לחזור לאחור. אולי הייתה מוכרחה להמשיך לצעוד. ועכשיו לא טרחה להסתיר אותו מאיתנו, את מה שדבֵק לעיתים גם בה. כבר איחרנו בחמש דקות, וההליכה שלה לעבר הדלת תמיד משתהה. הקשתי פעם אחת ואז פעם שנייה ולבסוף ניגשה ופתחה. חלפנו ליד המטבח וראיתי איש קרח מקנח את האף. מה קורה במרחב הזה שבין שניכם, שאלה רגע אחרי שהתיישבנו בחדר הדחוס, והפעם לא הנחתי לו לדבר את כל המילים שלנו ופצחתי בכל מיני סיפורים והבנות, למשל איך החלטתי הבוקר לא לסחוב איתי את האשמה, ועוד מילים נשרכו זו אחר זו.
לא דיברנו על הנעליים עם הבוץ ולא על הקרחת של בעלה ולא על כך שאולי עוד הייתה באמצע הביס של ארוחת הצהריים שלה, ואולי כשאיחרנו חשבה לעצמה, הלוואי שלא יבואו. אולי נלך לנוח. האם היא ובעלה נחים יחד ומתַקשרים היטב כמו שהיא מלמדת אותנו, כל אחד מדבר בזמנו ולא דוחק את השני, או שדווקא הייתה מעדיפה להלך עכשיו בבוץ או לעצום את עיניה לבדה. ומי מנקה את הבוץ המצטבר, הוא או היא. האם הותירה אותן כך, עד שהוא יסיר את עצמו משולחן המטבח וינקה את נעליה. והאם הם עושים אהבה. בכל מיני חדרים ואופנים. על שולחן המטבח. האם הם פרועים עכשיו כפי שלא היו מעולם. האם בזכות הגילוי המחודש הלכה ללמוד גם טיפול מיני, שזה מה שסקרן אותה מההתחלה כשהחליטה לקבל אותנו, כך הסבירה בכנות מופרזת בפגישתנו הראשונה, למרות זמנה הצפוף.
לפני שיצאתי שלחתי לה תמונות מהטיול בשלג כפי שביקשה, והיא כתבה: מדהים, וכתבתי: כן, מטורף, אף על פי שבבית שלי כבר אין סימן לשלג. לא רטיבות ולא בוץ, ובוודאי לא הלבן ההוא שצבע את האדמה והשמיים ויכולתי ללכת וללכת לתוכו.
.
יעל צבעוני, משוררת, עורכת, מלווה כותבים, מכשירה מנחי סדנאות כתיבה, מייסדת "מבעד למילים – בית לכתיבה יצירתית". מחברת הספרים: "אחרי סוף הסיפור" (2018), "משהו קורה לאישה" (2020), שראו אור בהוצאת צבעונים. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת המוסך ומאזניים, ובאנתולוגיות "עורי שפת עבר" (צבעונים, 2018), "בגדות האפשר" (קתרזיס, 2021), "אנא" (קתרזיס, 2022).
.
» עוד קטעי פרוזה קצרים בגיליון קודם של המוסך: "אם ובת (ומלחמה)", שלושה קטעים מאת עדי שורק
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
