אין אמנות בלא ארוס: לזכרה של חוה פנחס־כהן
ריקי דסקל
.
שם ספרה האחרון של חוה פנחס־כהן ראוי להתייחסות מיוחדת: אני, פסיק, הגבר, ולא כפי שנפתח פרק ג בספר איכה: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. מפסוק זה ואילך פורש הגבר בספר איכה את מסכת ייסוריו וסבלו שבאו עליו על לא עוול בכפו, ובהמשך הדברים מתברר שאלוהים הוא שמייסר אותו. בכותרת ספרה של פנחס־כהן אינטונציית הדובר משתנה, ובהמשך הדברים מתברר שהוא עצמו האחראי לסבלו ולסבל שהוא גורם לאחרים.
ספר הפרוזה הראשון של חוה פנחס־כהן נפתח דווקא בפואמה, המזכירה לנו את כוחה העוצמתי כמשוררת בעלת קול ייחודי ונוכחות בעלת משקל בשירה העברית של ימינו. הפואמה בעלת הכותרת "הולמים והלומים" עוסקת בגבר פרטי או כללי ובמערכת יחסים בין המינים שעיקרם כובש ונכבשת, אך מתברר שהכובש הזה הוא דווקא כובש חלש, רפה וסובל. בתוך המסגרת הזו אני קוראת את הספר כולו.
פרט לפואמה יש בספר שישה סיפורים בעלי מכנים משותפים רבים ואחרית דבר חשובה מאת המחברת. אי אפשר לזהות שמשוררת כתבה את הפרוזה הזו – הריאליסטית, עתירת הפרטים, שעלילתה מובלת ביד בוטחת, עיצוב הדמויות בה מוקפד והדיאלוגים כתובים בעברית קולחת וטבעית – בהחלט לא מה שמכנים "פרוזה לירית". לעיתים נדמה שאפשר בקלות להפוך את הסיפורים לדרמות טלוויזיה שהכול מוכן בהן מראש, כולל הלוקיישנים ותנועות המצלמה, ועיקרם, כמו שאומרת בלדינו הסבתא בסיפור "רבינוביץ' חומרי בניין": "אנדוויאה דה סר דה און מרידו, אי דה אונה מוז'יר… היה היו בעל ואישה, ומאותו הרגע מתחיל סיפור" (עמ' 135).
אהבה, אמנות והקשר ביניהם הם ליבו של הספר. הסיפורים רובם ככולם מאופיינים בגיבורות נשים העוסקות בתחומי אמנות שונים: ציור, צילום וכתיבה. נשים שדעתן אינה קלה, המתגברות על אכזבות ופחדים ופועלות במציאות החיים מול גברים שבהם הן מתבוננות כשוות, בגובה עיניים מאוכזבות. גברים שמספיק לאפיינם במילה אחת: פגומים. לעיתים הגברים האלה חולים, פצועים או גורמים נזקים חסרי תקנה. כך למשל באותו הסיפור "רבינוביץ' חומרי בניין" הגבר, שסיגריה תמידית בפיו, שורף בכוונה או שלא בכוונה את ציוריה של אשתו, שכולם פורטרטים של נשים. לעיתים הגברים בסיפורים פגומים נפשית: הססנים, לא מסוגלים לקבל החלטות, בוגדניים, ובמילה מכובסת פחות – שקרנים. השקר מתאפשר דווקא בזכות הטכנולוגיה האמורה ליצור קשר: הטלפונים הזמינים בכל עת, כולל בתוך בית מרחץ טורקי, והמחשב המחזיק את העולם כולו בכף היד ודרכו אפשר לעשות הכול, ובעיקר לשקר ("תהיתי מתי יחבקני ויישקני, ושלחתי ידי ללטף את פניו, ואז צלצל הטלפון מתוך מכנסיו התלויים בחדרון הכניסה", עמ' 83).
הנשים בסיפורים, כמו שמעידה הדוברת בסיפור המרכזי בספר, "צבע הלבנדר של הים", מתעקשות לספר את הסיפור על הדקויות שבו. הן תלמידות שקדניות של החיים, וכמהות לקשר מעמקים שהגבר לא מסוגל לספק להן. מעניין לציין שבין הנשים בסיפורים השונים, כולן פנויות מבחינת מצבן הרשמי, יש נשים דתיות או לפחות קשורות לעולם הדתי, כולל מוסלמיות. במובנים רבים הן פורצות את גדר האיסורים ופועלות בניגוד לצווים הפטריארכליים, ובניסוח המחויך של פנחס־כהן: "גוף של אישה חושקת, והראש שלה – רוקד עם אברהם אבינו" (עמ' 192).
הנושא המרכזי של כל הסיפורים ("תמצית הרדופים" שונה מבחינה זו ומבחינות נוספות) הוא חוסר יכולת לפתח קשר או אי־יכולתו של קשר להתקיים לאורך זמן, אלא אולי רק לרגע חולף של אושר, שכן: "האיש אף פעם לא יעמוד בדיבורו" (עמ' 107). חילופי השפות (אנגלית, עברית וטורקית) בין הדוברים ב"צבע הלבנדר של הים" מדגימים את חוסר התוחלת הזה. האישה בסיפור, שבאה לדבר בכינוס על שירת האהבה של נאזים חכמת, נוחלת מפח נפש ושיברון לב בסוף סיפור האהבה שלה.
הזכרתי קודם את הצירוף "קשר מעמקים", המוביל למכנה משותף נוסף בין הסיפורים: כולם מתרחשים בסביבת המים, בין שבחופי הים בארץ, מימי הים התיכון, ובין שבחוף הבוספורוס, בחוף של אי יווני, על שפת היאור או בטֶרמָל טורקי. גם אם העלילה מתרחשת בירושלים, נוכחות הים מוזכרת בה. המים בכל הסיפורים הם תמיד מרחב של אושר ושחרור, ומפתיע שאין בהם שום רמז לסכנה: "לגעת במים, זה כמו לגעת בחופש" (עמ' 116). ועוד מילה בעניין המים מתוך "תמצית הרדופים", הסיפור הראשון שכתבה פנחס־כהן, אך האחרון בספר. זהו סיפור נפלא שסגנונו מיוחד, ומובא מפיה של מרים, אחות אהרון ומשה האומרת על האחרון: "בגמגומו המתוק היה מפרק את שמי וקורא לי 'מי מי מיר־ים', ולפעמים נשמע שמי בפיו כ'מים' ולפעמים כ'מיר' ולאחריו ה'ים'. וכך ידעתי ששמי יסודו במים, המים הזורמים" (עמ' 216).
התגובה הראשונה שלי לסיפורים באני, הגבר הייתה הערצה כלפי נועזות התיאורים הארוטיים להפליא, שאינם רק חגיגה פיזית של גופים, אלא ארוטיקה בכל דבר שהעין המתבוננת החושנית של המחברת קולטת ונחה עליו: בצבעים, בריחות, במגע, באוכל, ברחובות, בתיאור חדרים ובגדים, בלחם, בקפה ובאור. אין אמנות בלא ארוס, וחוה פנחס־כהן, אמנית המילה, חוותה זאת על בשרה.
חוה הסתלקה מן העולם לאחר מחלה קשה ואכזרית. ממש עד לימיה האחרונים נלחמה בכוחות־על בגזרה שנחתה עליה, שיתפה את חבריה בדוא"ל ופרסמה ברשת יומן מחלה תחת הכותרת "שארית החיים". חוה הייתה פועלת שירה ותרבות מלאת כישרון, השראה, נחישות ותחושת שליחות. שבועות מעטים לפני מותה עוד הספיקה לזכות בפרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית על ספר שיריה האחרון והיפהפה גשם בשפה זרה. תהא נשמתה ויצירתה צרורים בצרור החיים.
.
ריקי דסקל היא משוררת, שחקנית וקריינית. ספרה האחרון, "שפת הנהר" (עם עובד), ראה אור לפני שנה. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 93 ו-65 של המוסך.
הרשימה מבוססת על דברים שנשאה בהשקת ספריה של חוה פנחס־כהן, "גשם בשפה זרה" ו"אני, הגבר" בבית עגנון בירושלים, 22 ביוני 2022.
.
חוה פנחס־כהן, "אני, הגבר", כרמל, 2021.
.
.
שירים מאת חוה פנחס־כהן פורסמו במוסך בגיליון 81 ובגיליון מיום 1.9.2022.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
