ה-9 במאי, יום הניצחון במלחמת המולדת הגדולה על גרמניה הנאצית, היה לחג הלאומי המרכזי בברית המועצות בתקופה הסובייטית. גם כיום הוא נשמר ברוסיה ובמדינות נוספות, והוא מצוין אף בקרב עולי חבר העמים בישראל בתהלוכות ובאירועים שונים.
בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית נחשפים לראשונה תצלומים נדירים של גיבורים וגיבורות יהודיים בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. התצלומים תועדו במסגרת פרויקט תיעוד מיוחד שמפעיל הארכיון, בשיתוף ארגון 'אווה' בסנקט פטרבורג, בקרב מרכז יום לקשיש, הפועל עם יהודי סנקט פטרבורג. במסגרת הפרויקט מצולמים אלבומי משפחה, ונאסף תיעוד משלים.
יהודים רבים נטלו חלק במאמץ המלחמתי נגד גרמניה ובנות בריתה במלחמת העולם השנייה, וכרבע מיליון מהם שילמו על כך בחייהם. סיפורם לא תמיד סופר בשל הדומיננטיות של השואה בזיכרון היהודי על המלחמה. גם באתוס 'הגבורה' הודגש לרוב חלקם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים היהודיים, ופועלם של היהודים הרבים שנטלו חלק במלחמה נשכח.
באלבומי המשפחה בולט המקום של החיילים היהודיים בצבא האדום. לעיתים זה אבא של בעל האלבום שנפל במלחמה, ולעיתים מדובר בדודה רחוקה.
התצלומים
ישראל דנילוביץ' שטקלברג נפצע קשה בקרב ב-1942. בתמונה הראשונה הוא נראה עם האחות שהצילה את חייו. בתמונה השנייה, הוא נראה עם חבריו לפלוגה, אוחז מקלע, ובשלישית הוא מעוטר במדליה. סרן שטקלברג נפל ב-1944 בחזית לנינגרד. האלבום נמסר לצילום בידי בנו, ליאוניד, ותועד על ידי דאריה זאכרובה.
משפחתו של גריגורי מלר הביאה את התצלום שלפניכם, שבו הוא מעוטר במדליות. על גבו כתב מלר: "אני, מיד אחרי קרב סטלינגרד, דצמבר 1943"
גם נשים רבות מילאו תפקידי לחימה בברית המועצות לשעבר, בהן גם נשים יהודיות רבות.
אחת מהן היא גולובינסקאיה סופיה זכרובנה (2005-1909). בזמן מצור לנינגרד גויסה סופיה ליחידה צבאית של כיבוי האש, ושירתה בה יותר משנה, עד הסרת המצור. לאחר המצור הוכשרה ליחידת סילוק פצצות בחיל הנדסה קרבית, ועסקה באיתור וניטרול מוקשים שהונחו בזמן המצור במבנים אסטרטגיים בעיר, כדי לפוצץ אותם אם הגרמנים יפרצו לעיר. סופיה ניטרלה 750 מוקשים, ועל פועלה זכתה בצל"ש ובחמש מדליות. סופיה עלתה לארץ ב-1994.
מימין: גולובינסקאיה סופיה זכרובנה
מאיור (מארק) סמואילוביץ קאליבקו גויס לצבא, למרות שהיה קצר ראייה, כפי שניתן להסיק ממשקפיו העבים. הוא לקח חלק בכיבוש ברלין במאי 1945. בתמונה שלפניכם הוא נראה עם חבר על גבי אחת האנדרטאות בברלין.
מאז שראה אור בשנת 1911 ספר היזכור העברי הראשון, המנציח שמונה מבני היישוב העברי בארץ שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890, חוזרים בני משפחה וחברים של נופלים להיעזר בדרך זו על מנת להנציח את זיכרון אהוביהם. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שוחחנו עם שלושה מחברים של שלושה ספרי נופלים על האדם שאיבדו ועל הדרך שבה הגיעו לכתוב ספר לזיכרו.
עמוד השער של ספר ה'יזכור', שנת 1911
"קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על אדם שלא הכרתי"
שער הספר לזכר ישראל מכטינגר
בשיחת הטלפון שקיימנו, סיפרה שרית סגל על מחשבה שחזרה וביקרה אותה לקראת יום ההולדת השישים, "מה אנחנו משאירים אחרינו לילדינו ולנכדינו". התהייה החוזרת הזאת הובילה אותה לעיין באלבומי התמונות ובמסמכים שנותרו מישראל מכטינגר, אביה של שרית, שנפל במלחמת סיני בשנת 1956 והוא בן 38.
אימה של שרית כבר לא הייתה בחיים, ומכאן שלא יכלה להיעזר בה כדי לשחזר את סיפור חייו של האב שאיבדה כשהייתה בת שנתיים. מלאכת השחזור התבססה על אלבומי התמונות והמסמכים שנותרו. דרכם למדה על הילד השובב שהיה: "במכתב מבית-הספר שבו למד הוא הוזמן לשוחח עם המורה", וגם על תחושת השליחות שליוותה את האיש שנולד בפולין, עלה ארצה והתגייס לצבא הבריטי ולאחר מכן לצה"ל. עוד למדה על ניסיונותיו לשמור על קשר עם המשפחה שנותרה בפולין – שרובה, כך גילתה מאוחר יותר, נספתה במהלך המלחמה; ועל הדוד ששרד את המלחמה ושעימו נוצר קשר מחודש.
מה שהתחיל כפרויקט אישי ראה אור בספר שחולק לילדיה ולנכדיה של שרית – "ספר אנדרטה לסבא" לדבריה. כמה מעותקי הספר העבירה שרית למרכז הזיכרון של חיל הלוגיסטיקה שבו שירת אביה, ולבית יד-לבנים. שם סיפרו לה שהספרייה הלאומית שומרת אף היא על ספרי היזכור, וכך הגיע עותק גם לירושלים.
ישראל ואסתר מכטינגר יחד עם בתם שרית, מתוך הספר לזכר ישראל מכטינגר
"אחרי מותו נכנסנו לחדר וגילינו מחברת שירים שחיבר"
יאיר אנגל
לפני שיצא למסע לפולין בשנת 1994 לא הקדיש יאיר אנגל מחשבה רבה לשירותו הצבאי הקרב. חלומו הגדול היה להיות כדורסלן, ולכן האמין ששירות כספורטאי מצטיין הוא שיתאים לו ביותר. כשחזר מהמסע השמיע מנגינה חדשה לחלוטין ולהוריו סיפר שהוא מתכוון להתגייס ליחידה המובחרת ביותר בצה"ל כי זוהי חובתו של נער יהודי.
בערב חנוכה של שנת 1996 יצא יאיר עם חברו מתן פוליבודה לאימון צלילה במפרץ חיפה. השניים היו לקראת סוף מסלול ההכשרה בשייטת 13, אך מהצלילה הזו הם לא חזרו.
"אנחנו גרים בקיבוץ כך שהחדר של יאיר היה נפרד", סיפר יוסף אביו של יאיר, "אחרי מותו נכנסנו לחדרו וגילינו מחברת שירים שחיבר". רוב השירים במחברת הוקדשו לאהבת נעורים של יאיר, בעוד כמה נכתבו בעקבות (ולמעשה, בזמן) המסע לפולין. את אחד השירים, "שישה מיליון אחים", הקריא יאיר בסיום מצעד החיים שבו השתתף על חורבות משרפות בירכנאו, אותו היעד שאליו הגיע סבו של יאיר (אביו של יוסף) בזמן המלחמה כעובד כפייה. בשנת מותו של יאיר הדפיסו בני המשפחה את מחברת השירים שלו, ונוסף על כך חוברת להנצחת זיכרו.
השיר "אתם!!!" שכתב יאיר לכבודם של אנשי העדות שהשתתפו איתו במסע, מתוך מחברת השירים של יאיר אנגל
יוסף ממשיך ומספר: "חברי יורם דורי פנה אליי והציע שהשיר "שישה מיליון אחים" יולחן, כמובן שנענתי בחיוב. משה יוסף הלחין ודוד דאור שר את השיר. בפעם הראשונה שדוד שר אותו זה היה ב"מצעד החיים" על חורבות משרפות בירכנאו. מיד אחרי האירוע, שבו השתתפנו אני וכל המשפחה, ולקראת הטיסה חזרה לארץ, התכנסו ושאלנו את עצמנו "מה הלאה?". החלטנו שנקים מיזם של שירים של ילדים שהשתתפו במסע לפולין. פניתי למשרד החינוך. המשרד ניאות להשתתף. אז גם גילינו שפרופ' זהבית גרוס ממרכז ון גלדר לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן כותבת מאמר על היחס של הדור השלישי והרביעי לשואה".
כך יצא לדרך פרויקט מיוחד בשיתוף משרד החינוך ואוניברסיטת בר-אילן, שבמסגרתו נשלחים כל שנה עשרות שירים שחיברו תלמידים ותלמידות שלקחו חלק במסע לפולין. זו השנה הרביעית לפרויקט. מתוך השירים שהתקבלו מולחנים שישה שירים כל שנה היוצאים בתקליטור. עד כה הולחנו 19 שירים, נוסף על השיר "שישה מיליון אחים" של יאיר.
"מתוך כל זה משהו מהארז שאבד לנו ימשיך איתנו"
ארז אורבך, מתוך ארכיון היישוב אלון שבות
אחד מספרי הנופלים האחרונים שהגיעו לספרייה מוקדש לזיכרו של ארז אורבך. מחלת הדם שעימה נולד ארז לא מנעה ממנו לשרת בצה"ל. לאחר כמעט שנה של שיחות ושכנועים מול המערכת הצבאית, התקבל ארז כמתנדב בתפקיד אחראי על מחסן הכלים במערך הטכני של חיל האוויר. בשנת 2017 נרצח בפיגוע בארמון הנציב במהלך סיור כחלק מסד"ח בקורס הקצינים שאליו יצא. עם ארז נפלו סגן שיר חג'אג', סגן יעל יקותיאל וסגן משנה שירה צור. ארז הועלה לדרגת סגן משנה לאחר נפילתו.
לקראת יום השנה הראשון לנפילתו התכנסו חבריו, בני המחזור של ארז בישיבת ההסדר מעלות, והחליטו לקיים לימוד משותף לזיכרו. הנושא שבחרו היה "הארת פנים" – תכונה שאפיינה את ארז – בחור חייכן, חברותי וחם. בשנה שלאחר מכן, סיפר חברו הראל בז'ה, החליטו לצאת למסע שישלב תכונות של יצירתיות ועבודת המידות – עידון של האישיות. היצירתיות של ארז התבטאה בכתיבה, נגינה, ציור ובשלל תחומים נוספים. המחשבה שלהם הייתה שהדרך לזכור את חברם, היא דרך התכונות והצדדים שאהבו באישיותו, ולא בהנצחת הכאב. הם נפגשו עם מורה לכתיבה יוצרת, הונחו על דרכו של כתיבת מאמר וכל אחד בחר נושא בהקשר של עבודת המידות שאותה למד. לאור הלימוד כל אחד יצר בנתיב שאליו התחבר, וכך נוצר הקובץ שיש בו מגוון יצירות לזיכרו של ארז, אבל גם משהו בלתי נפרד מהחברים עצמם. בקובץ נמצא שירים, מאמרי תוכן ודעה וציור. השם לחוברת נבחר מתוך שיר שכתב ארז, ופורסם בקובץ שהוציאה המשפחה (והיה לארז אדיר) – "הכי קל לומר את זה".
הראל, שעימו דיברנו, הוא מבקר קבוע בספרייה הלאומית, ומכאן שהכיר בצורך להעביר שני עותקים של החוברת שחוברה לזכר חברו למחזור אל הספרייה הלאומית.
שער החוברת "הכי קל לומר את זה"
מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.
אנחנו מודים לכל המרואיינים על ששיתפו אותנו בזיכרון הנופל.
עשורים אחרי מותו של מחבר התקווה, יידבק בו הכינוי "ההיפי העברי הראשון". כינוי מתאים יותר, שתופס משהו מעלילת חייו של האיש שהיה עבורו דורו לחידה ונותר כזה עבור דורנו, יהיה כינוי שכיח ושגרתי יותר: אימבר "היהודי הנודד". עובדה – גם כשהגיע אל היעד שעליו חיבר שירים רבים כל כך, לא הצליח להישאר בו יותר מחמש שנים בלבד לפני שחזר לנדוד.
ב-1882 סוגר נפתלי הרץ אימבר את עסק מכירת הקמעות והגפרורים שלו בשוק של איסטנבול ויוצא לפגוש את חבר הפרלמנט ואיש העסקים סר לורנס אוליפנט. המטרה הראשונית של אימבר אולי הייתה להודיע לאוליפנט שהעם היהודי אינו צריך את טובתה של אנגליה כדי לחזור לארצו, אבל, כפי שתיאר זאת לימים, "בהיכנסי ראו עיניי בפעם הראשונה את מרת אוליפנט". זה הספיק לצעיר כדי להגות תוכנית חדשה – מסע משותף לארץ הקודש. עוד באותה השנה, ובמימונו המלא של אוליפנט (אימבר התפרן לא היה מסכים לשום סידור אחר) הגיעו השלושה אל חופי נמל חיפה.
בארץ, פנתה כל אחת מצלעות המשולש המשונה הזה לדרכה. האוליפנטים, זוג נוצרים פרוטסטנים חובבי ציון, בחרו להתרשם מיופיה של הארץ ומאתריה הקודשים, ולהגות תוכנית בנוגע להחזרת היהודים לארצם – מה שייקרב כמובן את ביאת המשיח. אימבר, על פי כל העדויות, העדיף להעביר את ימיו בשתייה לשוכרה, ובכל עת שהייתה בקרבתו נערה שמצאה חן בעיניו, או פטרון עם יין במזווה – בהעמדת פנים שממש הרגע נחה עליו המוזה והינה הוא מחבר עבורם את שיר הערגה הציונית הגדול, "תקוותנו". את רישומי המסע אנו יכולים לזהות עד היום באתרים השונים שבהם שהה המשורר (בהם גדרה, יסוד המעלה, משמר הירדן וראשון לציון) – שכולם ללא יוצא מן הכלל טוענים שדווקא אצלם נכתב השיר שיהיה להמנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
את השיר שיזכה את אימבר בתהילת עולם הוא התחיל לחבר ככל הנראה בכלל בטורקיה, בעיר יאסי, על פי שיר גרמני בשם "הריין הגרמני" המתחיל גם הוא בכל בית ובית במילים "כל עוד". בשנת 1884, בירושלים, סיים סופית לתקן את השיר. בסיומו הורכב "תקוותנו" מתשעה בתים. לימים קוצר השיר של אימבר לשני בתים, וכמה ממילותיו הוחלפו כדי להתאים למצב הנוכחי של העם החוזר לארצו. את התיקונים האחרונים בנוסח השיר ערך הד"ר י"ל מטמן הכהן, מייסדה של הגימנסיה הרצליה. את המילים "התקווה הנושנה" החליף כהן במילים "התקווה בת שנות אלפיים" ואת השורה "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה" המיר הכהן במשפט "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". בשינויים אלו נחתם הנוסח הסופי של של השיר בשמו המחודש, "התקווה". ב-1886, הלחין פועל חקלאי בשם שמואל כהן מנגינה להמנון הגעגועים של אימבר.
שלוש שנים לאחר מכן, כשיימרדו איכרי ראשון לציון בפקידי הברון רוטשילד, הם ייבחרו ב"תקוותנו" כשיר המחאה שלהם מול בית הפקידות. אימבר, ששהה באותם הימים בראשון, זכה אפילו לשמוע את שירתם – בעודו מסב לשולחנו של הפקיד. הייתה זו תחילת הנסיקה של השיר אל לב הפנתאון הציוני, וגם – האות של אימבר לחזור לנדודים. תחילה עזב לאנגליה, ומשם לניו יורק.
בשנה האחרונה לחייו, כשהוא מאושפז בבית חולים יהודי בניו יורק, פגשה את אימבר זמרת צעירה – ז'נט רובינסון-מרפי. לבקשתה, הוא רשם עבורה במקום את מילותיהם המקוריות של שני הבתים הראשונים של שירו שהפכו להמנון הלאומי, על גבי מסמך רפואי של בית החולים שהיה בהישג ידו באותו רגע. בשנת 1936 שלחה הגב' רובינסון-מרפי את כתב היד, היחיד מסוגו בעולם ככל הידוע, למשמרת עולם בספרייה הלאומית בירושלים.
לילי הֶנוֹך הייתה ספורטאית יוצאת דופן. היא לא הייתה רק אצנית מצטיינת, אלא גם קופצת לרוחק. היא לא רק השליכה את כדור הברזל הכי רחוק שאפשר, אלא גם את הדיסקוס. היא לא הסתפקה במקצועות אתלטיקה אישיים אלא גם הובילה קבוצת כדוריד לנשים וקבוצת הוקי. לילי הנוך הייתה אלופת גרמניה עשר פעמים במקצועות אתלטיקה שונים, היא הייתה שיאנית עולם – אבל היא גם הייתה יהודיה.
זהו סיפור שכמוהו יש לא מעט: אפשר לספר על אלופת הקפיצה לגובה, גרטל ברגמן, שהודחה מהמשלחת הגרמנית למשחקים האולימפיים בברלין ב-1936; רבים מכירים את סיפורו של בלה גוטמן, מאמן הכדורגל האגדי ששרד את מחנות הריכוז; סיפורה של הנוך טראגי אפילו יותר.
הנוך נולדה בשנת 1899 בעיר קניגסברג שבמזרח פרוסיה (היום העיר הרוסית קלינינגרד), ילדה שנייה במשפחה יהודית מן המעמד הבינוני. מדי פעם בפעם אירחה המשפחה את השכן החביב, אלברט איינשטיין. כבר מגיל צעיר אהבה לילי לקפוץ ולרוץ, אבל החיים לא התנהלו על מי מנוחות. אביה, לאו, נפטר כשהייתה כבת 13 בלבד. כמה שנים לאחר מכן עברה המשפחה לברלין, ושם נישאה האם מחדש. לילי, מצידה, מיהרה להצטרף למועדון הספורט הברלינאי (Berliner Sport Club – BSC), ועסקה שם באתלטיקה בתקופה שבה נחשב הענף "גברי" ולא הולם לנשים.
לילי הנוך מתחרה בריצה. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
שם במועדון הספורט עמוס ההיסטוריה, עטור התהילה והפרסים, החלה הקריירה המפוארת של אחת הספורטאיות הטובות והמגוונות ביותר בהיסטוריה הגרמנית. בשנת 1924 לבדה, לדוגמה, הייתה הנוך אלופת גרמניה בארבעה תחומים שונים: הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק וריצת שליחות (4X100 מטר). בשנים האלה קטפה גם שני שיאי עולם בדיסקוס, שיא עולם נוסף בכדור הברזל, והייתה שותפה לנבחרת הרצות שקבעה את שיא העולם בריצת 4X100 לשנת 1926. יש הטוענים כי הישגיה, עם הישגיהן של אתלטיות גרמניות אחרות באותה התקופה, הם שהובילו את הוועד האולימפי הבינלאומי לאשר השתתפות נשים במקצועות האתלטיקה לראשונה באולימפיאדת 1928.
לילי הנוך הודפת כדור ברזל. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
אומנם, כפי שקורה פעמים רבות בענפי ספורט בתחילת דרכם, עד האולימפיאדה שהתקיימה באמסטרדם כבר עקפו ספורטאיות אחרות את הישגיה, והיא לא השתתפה בה. אך הנוך המשיכה להיות דמות בולטת במועדונה הברלינאי. היא הייתה קפטנית קבוצת הכדוריד (ספורט שדווקא כן נחשב ראוי להשתתפות נשים), ונחשבה אחת הספורטאיות הידועות בברלין. כה מוערכת הייתה הנוך במועדון הספורט הברלינאי, עד שב-18 בינואר 1933 נבחרה לנהל את מחלקת הנשים שלו.
מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
אך כפי שקרה במקרים אחרים עם מדענים מבריקים, אומנים ידועים, אנשי חינוך ועוד – הישגיה לא הפריעו לשלטון הנאצי לאסור גם על הנוך לעסוק בפעילות ספורט מרגע שעלו לשלטון בשנת 1933 – פחות משבועיים אחרי שמונתה לתפקיד היוקרתי. הנוך איבדה את מקומה ונאלצה לחפש יעד חדש. היא הצטרפה למועדון יהודי קטן בשם JTSC, מועדון שהיה מזוהה עם יהודים לא ציונים שנטמעו בחברה הכללית. היא שיחקה עבור קבוצת הכדוריד שלו בליגות היהודיות של שנות השלושים, וזכתה עימה בשתי אליפויות. במקביל לימדה חינוך גופני בבית ספר יהודי בעיר.
לילי הנוך משחקת כדוריד. מתוך אוספו הפרטי של מרטין־היינץ אהלרט
שנים אחר כך סיפרה אחותה של לילי, סוזי, שהנוך קיבלה הצעות לעבור להולנד ולעבוד שם כמאמנת. על אף שכבר היה ברור כי מסוכן להישאר בגרמניה, הנוך סירבה. היא העדיפה להישאר בברלין עם אימה, שהתאלמנה גם מבעלה השני. ב-1942 גורשו האם והבת מהבירה הגרמנית ונשלחו ברכבת לריגה שבלטביה. העדויות בנוגע לגורלה מאז סותרות, אך מה שידוע בוודאות הוא שלילי ואימה, רוז, הוצאו להורג על ידי חיילי האיינזצגרופן, ונקברו – עם עוד רבים נוספים – בקבר אחים ביערות הסמוכים לעיר הלטבית. הודות למאמציו הבלתי נלאים של חוקר גרמני אחד, מרטין־היינץ אהלרט, הונצח שמה של הנוך בברלין: על שמה קרויים כיום אולם ספורט, מגרש כדורגל לא רחוק מהמוזיאון היהודי, וגם רחוב קטן.
מדוע שמה של לילי הנוך לא מוכר כל כך בישראל? מדוע כה מעט נכתב עליה בעברית? אולי כי ככל הנראה לא הייתה ציונית, ולא הצטרפה למועדון יהודי וציוני במוצהר כמו המועדון המצליח המקביל "בר־כוכבא" ברלין. עבור הנוך הספורט לא היה קרדום פוליטי לחפור בו, אלא תשוקה, הנאה, ומקום מפלט ליצר התחרותיות. לילי הנוך בסך הכול רצתה תמיד רק לקפוץ ולרוץ.
