התקווה שחיבר נפתלי הרץ אימבר על ערש דווי

בספרייה הלאומית שמור כתב-היד המקורי של ''התקווה': איך הוא הגיע לספרייה ובמה הוא שונה מהגרסה המוכרת לנו?

חן מלול
19.04.2020

עשורים אחרי מותו של מחבר התקווה, יידבק בו הכינוי "ההיפי העברי הראשון". כינוי מתאים יותר, שתופס משהו מעלילת חייו של האיש שהיה עבורו דורו לחידה ונותר כזה עבור דורנו, יהיה כינוי שכיח ושגרתי יותר: אימבר "היהודי הנודד". עובדה – גם כשהגיע אל היעד שעליו חיבר שירים רבים כל כך, לא הצליח להישאר בו יותר מחמש שנים בלבד לפני שחזר לנדוד.

ב-1882 סוגר נפתלי הרץ אימבר את עסק מכירת הקמעות והגפרורים שלו בשוק של איסטנבול ויוצא לפגוש את חבר הפרלמנט ואיש העסקים סר לורנס אוליפנט. המטרה הראשונית של אימבר אולי הייתה להודיע לאוליפנט שהעם היהודי אינו צריך את טובתה של אנגליה כדי לחזור לארצו, אבל, כפי שתיאר זאת לימים, "בהיכנסי ראו עיניי בפעם הראשונה את מרת אוליפנט". זה הספיק לצעיר כדי להגות תוכנית חדשה – מסע משותף לארץ הקודש. עוד באותה השנה, ובמימונו המלא של אוליפנט (אימבר התפרן לא היה מסכים לשום סידור אחר) הגיעו השלושה אל חופי נמל חיפה.

נפתלי הרץ אימבר, מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית
 

בארץ, פנתה כל אחת מצלעות המשולש המשונה הזה לדרכה. האוליפנטים, זוג נוצרים פרוטסטנים חובבי ציון, בחרו להתרשם מיופיה של הארץ ומאתריה הקודשים, ולהגות תוכנית בנוגע להחזרת היהודים לארצם – מה שייקרב כמובן את ביאת המשיח. אימבר, על פי כל העדויות, העדיף להעביר את ימיו בשתייה לשוכרה, ובכל עת שהייתה בקרבתו נערה שמצאה חן בעיניו, או פטרון עם יין במזווה – בהעמדת פנים שממש הרגע נחה עליו המוזה והינה הוא מחבר עבורם את שיר הערגה הציונית הגדול, "תקוותנו". את רישומי המסע אנו יכולים לזהות עד היום באתרים השונים שבהם שהה המשורר (בהם גדרה, יסוד המעלה, משמר הירדן וראשון לציון) – שכולם ללא יוצא מן הכלל טוענים שדווקא אצלם נכתב השיר שיהיה להמנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.

את השיר שיזכה את אימבר בתהילת עולם הוא התחיל לחבר ככל הנראה בכלל בטורקיה, בעיר יאסי, על פי שיר גרמני בשם "הריין הגרמני" המתחיל גם הוא בכל בית ובית במילים "כל עוד". בשנת 1884, בירושלים, סיים סופית לתקן את השיר. בסיומו הורכב "תקוותנו" מתשעה בתים. לימים קוצר השיר של אימבר לשני בתים, וכמה ממילותיו הוחלפו כדי להתאים למצב הנוכחי של העם החוזר לארצו. את התיקונים האחרונים בנוסח השיר ערך הד"ר י"ל מטמן הכהן, מייסדה של הגימנסיה הרצליה. את המילים "התקווה הנושנה" החליף כהן במילים "התקווה בת שנות אלפיים" ואת השורה "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה" המיר הכהן במשפט "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". בשינויים אלו נחתם הנוסח הסופי של של השיר בשמו המחודש, "התקווה". ב-1886, הלחין פועל חקלאי בשם שמואל כהן מנגינה להמנון הגעגועים של אימבר.

שלוש שנים לאחר מכן, כשיימרדו איכרי ראשון לציון בפקידי הברון רוטשילד, הם ייבחרו ב"תקוותנו" כשיר המחאה שלהם מול בית הפקידות. אימבר, ששהה באותם הימים בראשון, זכה אפילו לשמוע את שירתם – בעודו מסב לשולחנו של הפקיד. הייתה זו תחילת הנסיקה של השיר אל לב הפנתאון הציוני, וגם – האות של אימבר לחזור לנדודים. תחילה עזב לאנגליה, ומשם לניו יורק.

בשנה האחרונה לחייו, כשהוא מאושפז בבית חולים יהודי בניו יורק, פגשה את אימבר זמרת צעירה – ז'נט רובינסון-מרפי. לבקשתה, הוא רשם עבורה במקום את מילותיהם המקוריות של שני הבתים הראשונים של שירו שהפכו להמנון הלאומי, על גבי מסמך רפואי של בית החולים שהיה בהישג ידו באותו רגע. בשנת 1936 שלחה הגב' רובינסון-מרפי את כתב היד, היחיד מסוגו בעולם ככל הידוע, למשמרת עולם בספרייה הלאומית בירושלים.

כתב-היד המקורי היחיד של "תקוותנו" בכתב ידו של אימבר, מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית
   

לקריאה נוספת

"התקווה" באתר מחלקת חינוך של הספרייה הלאומית הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה" מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה" משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation