והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי.  השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו.  אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם

חיים תרבותיים מלאים בעברית, זאת היתה המטרה שעמדה לנגד עיניהם של בני ובנות היישוב העברי כמעט מרגע הקמתו אי שם בערפילי העלייה הראשונה. לצד הסיבות הרבות לאופטימיות – הכוללות את הולדת הילד העברי הראשון בשנת 1882 בבית משפחת בן-יהודה ואת הקמת גני הילדים העבריים הראשונים כ-16 שנה אחרי כן – הבינו כמעט כל העוסקים במלאכה שאם לא ימהרו לקבוע עובדות בשטח ולבסס, בארץ ישראל ובעברית, תרבות חדשה – בהחלט אפשר שהדור הראשון והשני לתחיית העברית יהיו גם האחרונים.

אחת הדרכים הבטוחות להפיץ ולפתח חיי תרבות בעברית, הבינו אותם מבינים, היא יצירתה של ספרות ענפה בעברית. לשם כך חייב ארון הספרים העברי להתרחב משמעותית. אם עד אז הכיל ארון זה בעיקר, אך בשום פנים ואופן לא רק, ספרות קודש, מעתה עליו לכלול גם יצירה עברית בכל תחומי החיים. ספרי מדע והגות, שירה ופרוזה, החלו נכתבים, מתורגמים ונדפסים בקצב מסחרר. בין שלל היצירות הללו נכתב ונדפס בירושלים של שנת 1909 גם ספר החינוך המיני העברי הראשון בשם "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)", שחיבר והוציא לאור המחנך והסופר חיים אריה זוטא. ספר זה עורר בשעתו זעקה אדירה, וסופו היה שנעלם לחלוטין ממדפי חנויות הספרים בארץ ישראל.

"כח המוליד כדמותו כצלמו"

בטרם מלאו לו 30, הספיק חיים אריה זוטא לנצח על שורת יוזמות חינוכיות חדשניות בעברית, ולזכות בשל כך להערכת ראשי התנועה הציונית המתגבשת. בשנת 1903 נענה להצעתו של מנחם אוסשקין, אותו הכיר עשור קודם לכן ברוסיה, ועלה לארץ ישראל כדי לסייע בהקמת מערכת החינוך העברי.

ההחלטה לעלות ארצה באחת מתקופות השפל של ארץ ישראל התאימה היטב למשנתו החינוכית של זוטא. הוא ראה במקצוע ההוראה משימה לאומית ממדרגה ראשונה, שאינה כוללת רק את כיתות הלימוד. תפקיד המחנך העברי בתקופה של מחסור היה, מבחינתו, למלא ככל יכולתו את החללים הריקים בתרבות שבה הוא פועל, בין השאר באמצעות ליקוט, עריכה ולא פעם גם חיבור של יצירות ספרותיות ופדגוגיות עבור דובריה הצעירים של העברית. בשנת 1909, לאחר שזיהה מחסור חמור במקצוע החינוך המיני בארץ, חיבר והוציא לאור ספרון קצר בעל השם הרמזני – "הזרע למינהו!".

מדובר ביצירה בת 16 עמודים המתקדמת בצורה שיטתית מעיסוק בדרכי הרבייה של עולם הצומח אל אלו של עולם החי, ומגיעה לבסוף אל האדם. הדרך בה מבצע זוטא את המעבר ההדרגתי שמאפיין את ספרו היא כזו של השוואה והקבלה: כמו שגרגיר החיטה הפשוט המופיע בעמוד הראשון של הספרון אוצר בתוכו "כח המוליד כדמותו כצלמו", כך גם הזרע של הגבר, בשילוב עם הביצית של האישה, "מולידים – ככל הצמחים והעופות והבהמות והחיות – כדמותם כצלמם בשכלם ובמדותיהם, בטבעם ובמזגם".

משעה שפרסם את ספרו פורץ הדרך, פנה זוטא לנסות ולקבל את המלצת מרכז המורים הארץ-ישראלי. את ההמלצה הזו לא קיבל מעולם. למעשה, הורַה מרכז המורים להחרים את עותקי הספר, והם אכן הוחרמו בשעתם. לימים, סיפר אליעזר שמאלי, מחנך וסופר עברי דגול אחר, כיצד עבר הספר בסתר בין תלמידיו של זוטא במדרשה למורים: "כשנכנסתי בשנת 1920 ללמוד בבית-המדרש למורים בירושלים, עבר בינינו, הסמינריסטים, מיד ליד וב'מחתרת' ספרון בלתי-רגיל. שמו היה 'הזרע למינהו', ומחברו – מורנו חיים אריה זוטא – ניסה להסביר בו לילדים בשפה קלה ובצורה חינוכית את הנושא המסקרן אותם כל-כך: 'מאין באתי ואיך נולדתי פתאום?' אינני יודע בפקודת מי הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהעזנו לשאול את מורנו המחבר לפשר החרם, היה משתמט ומשיב: לא איכשר דרא', כלומר: עדיין לא הוכשר הדור לספרון כזה…" (מתוך כתבתו של אוריאל אופק בעיתון מעריב, הכתבה התפרסמה ב-26 באוקטובר 1984).

הקוראת או הקורא המודרניים שיעיינו ב"זרע למינהו" יתקשו להסביר, או אפילו להבין, את גודל הזעקה שנשמעה נגד הספרון של זוטא. את ההסבר לא נמצא ככל הנראה בדיון הקצרצר והמתחמק של זוטא ברבייה ובהולדה האנושית (דיון שעוקף לחלוטין את עניין יחסי המין), אלא דווקא בפירוט בו עוסק המחנך במיניות החיות – עיסוק המכיל תיאור גרפי של יחסי המין ביניהן. ואולי לזעקה אחראי דווקא הקטע האחרון בספרון, המוקדש לאזהרה ידידותית וכנה באופן יוצא דופן בספרות התקופה.

 מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה.  כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח.

"הזרע למינהו" – הטקסט המלא בפרויקט בן יהודה