אורי צבי גרינברג – שירי תפילה

בשמו של המשורר אורי צבי גרינברג כבר נטמן הזרע לצמיחתה של נפש המתרוננת בתפילה.


23.09.2019
בשמו של המשורר אורי צבי גרינברג כבר נטמן הזרע לצמיחתה של נפש המתרוננת בתפילה. הוא נקרא על שמו של ר' אורי מסטרליסק, ממפיצי החסידות בגליציה בשלהי המאה ה-18, אשר זכה לכינוי "השרף" – במשמעות מלאך וגם להט. נראה שמנעוריו הרגיש אצ"ג כי אף בתוכו בוער להט הרוח, וכך כותב הוא על "השרף" בשירו "שלושה אבות": "כְּלַפִּיד הָאֵשׁ הוּא שֶׁאֵינוֹ שׂוֹרֵף מַלְבּוּשָׁיו וּמֵסִית הֲדוֹם הָאֲדָמָה בִּשְׁתֵי כַּפּוֹת רַגְלָיו" פעמים נדמים כל שירי אצ"ג כתפילות נשגבות, אבל כמה מהם התייחדו בכך. נזכיר כאן שלושה שירי תפילה.

תפילה בעד אלה שאינם עומדים בתפילה

– – בְּעַד אֵלֶּה שֶׁאֵינָם עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְּפְנֵיהֶם בְּפָרֹכֶת הַמֶּשִׁי – כְּאֵל פְּנֵי אֲבִיהֶם הַרַחוּם, הִתְפַּלַּלְתִּי תְּפִלַּת דָּם מִדָּמָּם בְּלִי יְדִיעָתָם בִּשְׂפָתַי וּבָכִיתִי פְּסוּקֵי זֶמֶר לֵאלֹהִים. כְּאִלּוּ הֵם בַּחֲמִימוּת בָּכוּם…   זהו שיר תפילה מובהק, כפי שכותרתו מעידה עליו, שפרסם אורי צבי בעיתון הארץ. השיר נכתב כשיר תפילה על היהודים "שֶׁגָלוּ מִשֻּלְחָנְךָ הָאַבְהִי" (ציטוט הלקוח ממסכת ברכות דף ג ע"א, שם הוא מושם בפי השכינה – "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"). הללו אינם דוברים את שפת התפילה אלא "קְטֹרֶת הֶבֶל הַלּוֹעֵז בְפִיהֶם", וממילא – "בֵינָם לְבֵינָם – הַשִּעְמוּם", ועליהם המשורר מתפלל.
.
             

תפילה אחרונה

שיר תפילה אחר – ידוע יותר – הוא השיר "תפילה אחרונה":   הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי, כִּי גַּם אָנוּ עֵצֶיךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד; אַךְ אַל נָא תְעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה, כִּי בָחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּהּ כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.   אִם גְּזַר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגַּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלַּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן – תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְּרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה, וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלוֹש אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.
.
. ההדגשה (במקור!) של השורה האחרונה, יחד עם המילה המהדהדת בחזקה, המבקשת להימחות: מות (כשברקע מהדהד הפסוק מישעיהו כה, ח: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים"), מכים את הקורא בנקודה הכואבת והבלתי נמנעת בתרבות האנושית. אולם קודם נגיע לתפילה המצויה בשורת השיר האחרונה, נשים לב למהלך שעושה פה אורי צבי ביחס לאדמה. "אַל נָא תְעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה" – על איזו אדמה מדבר השיר? בארכיונו של אורי צבי בספרייה הלאומית, נמצא מכתב ששלח אליו אביגדור המאירי (סופר ומשורר עברי, 1890–1970) שבו הוא מבקש מאורי צבי לשלוח לו "שיר בתוכן ארצישראלי", תוך כדי שהוא מעיד על אורי צבי: "הלא אחר אין לך אפילו בזמן האחרון", ומתווה דרך לתכנית הספרותית בת הזמן (בכתב העת שלו, על כל פנים): "גם שירים וגם ספורים בתוכן א"י".
.
האם לפנינו, אם כן, שיר על פי ה"תכנית הספרותית" – "שיר בתוכן ארצישראלי"? מקריאה ראשונה, נראה כי ישנו כאן שיר ארץ ישראל. שיר שמספר, באמצעות דימוי האילנות, על היאחזותינו באדמה ומתפלל שלא ניעקר ממנה, תוך כדי שימוש במוטיב הבחירה באדמה, וכריתת ברית עם האדמה. לכאורה שיר ציוני דוגמת שירים רבים שנכתבו בתקופה זו – שיר העמק (אלתרמן), אדמה אדמתי (אלכסנדר פן) ועוד רבים. האם אכן מדובר כאן על אדמת ארץ ישראל? האם עם ישראל הנטועים על אדמתם, הם אלו שעומדים כאן לתפילה? או מדוייק יותר: האם רק הם? כאן המקום לחזור לשורה המודגשת החותמת את השיר: "וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלוֹש אוֹתִיּוֹת: מָוֶת." נראה שכאן מנוסחת התפילה הגדולה מכולן, המשותפת לכל בני המין האנושי – מחיית המוות.

במוצאי תפילה

אורי צבי הכיר היטב את אימת המוות. בשיר תפילה אחר, הנקרא: "במוצאי תפילה" הוא חוזר לרגעי אימת המוות אותם חווה: …רָאִיתִי הַמָּוֶת קָרֵב בִּדְמוּת נֶשֶׁר פְּלָדָה לְטָרְפֵנִי שָׁכַבְתִּי (מחוק: יְהוּדִי) אָדָם בַּשָּׂדֶה. הוּא רָאָנִי שׁוֹכֵב וְיָדַעְתִּי מֵאַיִן הוּא בָּא, מִי שֹׁולְחוֹ.. וֵאלֹהִים הֶעֱבִירוּהוּ בְּמַשָּׁק כְּנָפָיו מֵעָלַי וַיִתְפֹּשׂ כַּדּוּרוֹ הַנּוֹפֵל וַיַטֵּהוּ הָצִדָה רַק אַרְבָּע אַמּוֹת מִיְמִינִי וַיַכֵּהוּ בַּתֶּלֶם… וְזִנֵּק הֶעָפָר וַיְכַסֵּנִי אָדָם יְחִידִי בַּשָׂדֶה הַפָּרוּעַ— וְהַמָּוֶת עָבַר… דֻּמִּיַּת בֵּין עַרְבָּיִם …  
.

וידע כל יצור כי אתה יצרתו – עמק האדם היפה

לא סתם מחק אורי צבי, בתארו את עצמו כאשר הוא חווה את אימת המוות הנוראה, את המילה "יהודי" והשאיר את המילה "אדם" לבדה:
.
אורי צבי מתאר כאן את אימת מוות אנושית – אוניברסלית, המשותפת לכל אדם באשר הוא. וכמו בשיר "במוצאי תפילה", כך גם בשיר "תפילה אחרונה": בקריאה מעמיקה זהו שיר על עמק האדם היפה – עמק בו גדלים כל האילנות והעצים – בני האדם, ומבקשים שלא להיעקר ממנו. מבקשים לכרות ברית חיים עם האדמה – ולא להיקבר מתים תחתיה. לא בכדי הופך כאן אורי צבי את "אשר בחר בנו" היהודי-ישראלי-ציוני לבחירה הפוכה – בחירת בני האדם אשר נשתלו בעמק האדם בעל כרחם, להמשיך ולחיות בחינת "ובחרת בחיים" (כאן יכול הקורא להיזכר גם בשירו של אלתרמן: "מכל העמים" – בו מתוארת הבחירה בישראל כעם כבחירה חד צדדית מלמעלה, שאיננו רוצים בה, מפני שהיא מביאה עלינו את המוות). אם כך, שיר אוניברסלי, בו מתפלל המשורר על החיים ב"עמק האדם היפה", ומייחל למחיית המוות. שיר שבו מבקש האדם מבורא האדם, שגם אם לא יברכו כמו את האילנות, בשפע ברכה וגבהות, על כל פנים – שלא יעקור אותו ממקומו.    

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation