בית המקדש

בית המקדש היה המרכז לקיום הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל – הקרבת קורבנות על המזבח, ותפילה. התורה מגדירה את מעמדו כמקום בו שוכן ה' בקרב עמו, ומשמש כנקודת ממשק בין העולם הזה לעולם האלוהות. בית המקדש שכן על הר המוריה, ועל פי הפרשנים היה קיים מימי שלמה המלך ועד למאה הראשונה לספירה.

בבית המקדש עבדו הכהנים, ובראשם הכהן הגדול, כשלצידם סייעו הלווים. פעמיים ביום הקריבו הכהנים את קורבן התמיד, שהיה קורבן הציבור שנרכש מתרומות הציבור. הכהנים גם הקריבו קורבנות אישיים של המבקרים. הם הדליקו בתחילת היום וסופו את הקטורת על מזבח הזהב בהיכל, וגם הדליקו את המנורה. בנוסף, היו הכהנים ניצבים על מדרגות האולם, ומברכים את העם בברכת כהנים. לצד הקרבת הקורבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (לימים הסנהדרין הגדולה) שהורה הלכה לעם ישראל. על פי המנהג, בשלושת הרגלים היתה חובה על כל אדם מישראל לעלות לרגל לירושלים, להקריב קורבן ולערוך סעודה בעיר הקודש עם בשרו.

בית המקדש הראשון נבנה בידי שלמה המלך על הר המוריה בשנת 480 ליציאת מצרים – שנת 950 לפנה"ס. לפי המקרא, בית המקדש הראשון חרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפנה"ס. כ-70 שנה אחר כך נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשות זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הכרזת כורש המאפשר לעמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. המלך הורדוס אף שיפץ והרחיב את המקדש ביסודיות. הבית השני נחרב על ידי טיטוס, בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים בשנת 70 לספירה. כבר לאחר חורבן הבית ראשון נקבעו ימי צום כאבל על החורבן. תשעה באב נקבע כיום צום ואבל על חורבן שני הבתים. הכותל המערבי, שעומד על תילו בירושלים, נחשב לשריד של אחת החומות שהקיפה את בית המקדש, ומכאן קדושתו לעם היהודי.

על פי האמונה היהודית קיים רעיון של בית מקדש שלישי שעתיד להיבנות מחדש ביום מן הימים ולשמש מרכז רוחני לעם היהודי ולעולם כולו, במציאות של גאולה שלמה, קיבוץ גלויות ואחרית הימים.

קראו על האלבום שלימד את הציירים היהודים איך לצייר את בית המקדש