בספר מלכים מופיע תיאור מדויק של בניין בית המקדש; מידות הבית, קורות הארזים והברושים שציפו את הקירות, הקישוטים והפיתוחים המוזהבים ושני הכרובים שעמדו כנף אל כנף מעל ארון הברית. בתיאור תהליך הבנייה מופיע פסוק אחד, מפתיע אולי: "וְהַבַּיִת, בְּהִבָּנֹתוֹ–אֶבֶן-שְׁלֵמָה מַסָּע, נִבְנָה; וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א', ו', ז').

תיאור זה מעורר תמיהה – כיצד נאמר שלא נעשה שימוש בפטישים, גרזנים וכלי ברזל לסיתות אבני בית המקדש, בעוד שנכתב במקרא כי אבניו היו אבנים מסותתות, אבני גזית. חז"ל ניגשו להבהיר את הסוגיה. הסבר אחד שנתנו כמעט מתבקש מהכתוב: לדעתם האבנים סותתו במקום אחר והוסעו לאחר מכן להר הבית, אל אתר הבנייה. גם ספר מלכים מחזק את הסברה הזו: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת–אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א', ה', ל"א).

אך עיקר ענייננו הוא בהסבר החלופי שהציעו חז"ל; הסברה שלפיה האבנים סותתו בעזרת דבר-מה הנקרא "שמיר". אותו שמיר אמנם מופיע במקרא, אך טיבו לא מוסבר די צרכו. בספר יחזקאל למשל (יחזקאל ג', ט'), נכתב כי הוא חזק מאבן צור. אפילו ירמיהו (ירמיה י"ז, א') פותח נבואה באמרו "חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל–בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם, וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". מהאזכורים הללו ברור שמדובר בחומר חזק מאוד.

בספרות התלמודית נמסר מידע נוסף על אותו שמיר מסתורי. כך למשל במסכת אבות מסופר כי השמיר הוא אחד מעשרה דברים שנבראו ב"ערב שבת בין השמשות", רגע לפני תום מעשה בראשית. לאותם ברואים שנוצרו במועד הזה יש אופי חידתי, וכך גם לשמיר שבכוחו לסתת אבנים. גם במסכת סוטה (דף מח, עמ"ב) מוסבר כי בעזרת השמיר סותתו גם אבני החושן שנבקעו מאליהן "כתאנה זו שנבקעת בימי החמה". שם נכתב בנוסף שבגלל שאין דבר העומד בפני כוחו של השמיר, הוא נשמר כרוך בצמר בתוך קופסת עופרת מלאה בסובין של שעורה.

סיפור האגדה המפורט ביותר שסובב סביב השמיר, מופיע בתלמוד (מסכת גיטין, דף סח, עמ"א). השמיר הדרוש לבניית בית המקדש הוא מניע העלילה באגדה הידועה "שלמה המלך ואשמדאי"; על פי האגדה, פנה שלמה המלך אל חכמיו ושאל אותם כיצד יוכל לסתת את אבני המקדש ללא גרזן ומקבת. אלו סיפרו לו על השמיר המופלא אך לא ידעו לומר היכן ניתן למצוא אותו. גם כשקיבץ המלך שדים ורוחות, לא ידעו לומר לו היכן טמון השמיר, אך טענו שאולי מלך השדים, אשמדאי, יודע את התשובה. שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע, שר צבאו, שהצליח להתגבר על אשמדאי ולהביא אותו אל ארמון המלך. אשמדאי גילה לשלמה כי השמיר נמצא בידי שר הים ונשמר מכל משמר על ידי תרנגול הבר. שלמה שולח שוב את אחד מעבדיו שמצליח לגבור על תרנגול הבר ולגנוב את השמיר. האגדה עוד נמשכת ופרטיה מרובים, וניתן לקרוא גרסה שלה כאן ("כל אגדות ישראל", ישראל בנימין לבנר, הוצאת "תושיה").

רש"י פירש שאותו תרנגול בר הוא הדוכיפת, שהפך עם השנים למוטיב ידוע באגדות שלמה המלך. בפירוש שנוגע יותר לענייננו העלה רש"י את האפשרות שהשמיר אינו חומר דומם או אבן, כפי שאפשר לקרוא בחלק מגרסאות האגדה, אלא יצור חי – תולעת. לא ברור על מה התבסס רש"י בפרשנותו זו, אך הצירוף "תולעת השמיר" התקבע, והתגלגל גם עד כתביו של מנדלי מוכר ספרים, שמציין את השמיר כאחד היצורים המופלאים שבנימין השלישי יוצא לחפש במסעותיו.

הפרשנים, אם כן, לא קובעים באופן חד משמעי האם השמיר הוא יצור חי או רק מין אבן בעלת כוחות פלאיים. לעומת זאת, על סמך התלמוד (מסכת סוטה, דף מח, עמ"ב) קבעו כולם כי משנחרב בית המקדש, בטל השמיר מהעולם ואינו קיים עוד. אולם לפני כשנה וחצי, גילה צוות חוקרים בפיליפינים מין תולעת שחוצבת תעלות באבן גיר. הגיר היא כמובן אבן רכה יחסית, אך אולי, בסופו של דבר, הרעיון שקיימת תולעת שחוצבת אבנים אינו מופרך כל כך.

חכמי התלמוד סירבו להתייחס אל המקרא כאל ספר היסטוריה. הפסוקים המרכיבים את הטקסט המקראי ודאי מספרים על אירועי העבר של תקופת המקרא, אבל עבור חכמינו היו פסוקים אלו גם בגדר מציאות חיה. על ידי מדרש הפסוקים פתחו חכמים את הטקסט המקראי לרווחה, וגילו תחום אפל ומסוכן השמור לדמויות על-טבעיות – מלאכים מגינים ומזיקים, מפלצות אימתניות ושדים רעים דוגמת קֶטֶב מְרִירִי.

את השם קטב מרירי לא המציאו חכמינו. ארבע פעמים מוזכרת המילה 'קטב' במקרא, ופעם אחת בצירוף שיפותח בספרות החז"לית – קטב מרירי.

בשלוש מארבעת הופעתיו של הספק שד, ספק כוח אלהי הזה מצוות קטב לרעות חולות אחרות. בדברים (לב, כ"ג-כ"ד) נקשר הקטב במילה המפורשת לרוב כמחלה או מגיפה, רֶשֶׁף. וכך נכתב: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר".

בפיוט תהלים צא (א-ו) מבטיח האל לשמור את האדם מסכנות רבות. כאן מונגד הקטב הפוגע בצהריים לדֶּבֶר הפוגע בלילה: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (…) לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם."

בהושע (יג, יד) מצוות שוב הקטב עם הדבר, וגם עם המוות והשאול. נראה שמדובר בארבעה כוחות שהאל מטיל על עם ישראל על שחטא בעבודת אלהים אחרים: "מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי".

על דמותו המסתורית והלא מוגדרת של קטב המקראי הרחיבו חכמים. הם קבעו לו תפקיד ברור וצורה מוגדרת ומפלצתית. במדרש איכה רבה מתארים ר' וחנן וריש לקיש את מראה דמותו של קטב מרירי: "ר' יוחנן אמר: [כלו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות. וריש לקיש אמר:] עין אחד קבוע לו על לבו וכל מי שהוא רואה אותו הוא נופל ומת. ומעשה בחסיד שראה אותו ונפל ומת".

כיוון שמדובר בדמות איומה וקטלנית ביקשו חכמים ליישב בין הכתוב המקראי על הופעתו. מתי תוקף הקטב? האם ב"ישוד צהרים" או שמא "באופל יהלוך?" הפשרה שהגיעו אליה היא שמסבירה את נוהגו המשונה של קטב להימנע מהשמש וללכת אך ורק בצל.

מדרש תנחומא (נשא כג) הולך וממקד לחוששים את זמן פעילותו של קטב מרירי. ושוב מוסיף ריש לקיש לעסוק בדמותו ההרסנית של קטב. ריש לקיש דורש את "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" של תהלים, וקובע כי "זה קטב מרירי, שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם, בין אדם ובין בהמה ובין חיה. כיצד עשוי? ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצאה בתוך מצחו והוא עשוי אפסיין. ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב בצהריים, לפיכך "מקטב ישוד צהרים"."

תמונת הדמות העולה מתוך מדרש זה וממדרשים נוספים היא של מפלצת בעלת קרניים ושיער פרוע הממיתה במבט. קטב מזכיר לנו דמות מיתולוגית ידועה בהרבה: המדוזה במיתולוגיה היוונית. אבל אם מדוזה פועלת בכל ימות השנה, קטב מרירי מגביל את עצמו לתקופה מסוימת.

אבל גם הדיוק בזמנים שבה שולט קטב – ימי בין המצרים – לא הצליח לעצור את פיצול הדמויות. ובצד קטב מרירי נולדה מפלצת חדשה, או לפחות – כך הובנה הדמות של קטב במסכת פסחים (קיא ע"ב): "קטב מרירי, שני קטב היו, אחד [הבא] לפני הצהרים ואחד אחר הצהרים". שני הקטבים הם קטב מרירי, הפוגע לפני הצהריים, וקטב ישוד, הפוגע אחרי הצהריים.

מבולבלים? רוצים להישאר בטוחים מהשפעותיו המזיקות של קטב? עצה שלנו: עקבו אחרי הנחיות משרד הבריאות ופשוט הישארו בבית.

הציור הנפלא בראשית הכתבה צויר בידי שרית עברני, ופורסם באישורה. בדקו את עבודותיה של שרית כאן.

לקריאה נוספת

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט

Judit M. Blair, De-demonising the Old Testament: an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible, Tubingen: Mohr Siebeck, 2009.

הרב ישראל משה חזן (1862-1808) היה דמות מרתקת ורבת פנים. חכם תלמודי, נואם דגול, משורר, ודובר שפות רבות. הוא האמין בדיאלוג בין-דתי מתוך הערכה הדדית, ודיבר גבוהה בשבחם של ראשי הנצרות באיטליה. בספרו 'נחלה לישראל' (וינה תרי"א, עמודים מו-מז) הוא כותב דברים יוצאי דופן, ומאהבת הקוראים לא אאריך ואצטט רק מעט:

התנשה [=התשכח] קהלת רומי המיוחסת בישראלים שמיום גלותה מעל אדמתה לא ניסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה. ולא שמעה מפי שום אפיפיור (אף ביום עברה וזעם) לאמור קומו צאו מתוך עמי […] אחינו הנוצרים! אוהבינו המשיחיים! לא אחים אנחנו? לא שתי נטיעות אנחנו יונקות מגומא אחת, היא תורת אלהינו אשר בידינו! […] אבותיכם השלוחים מסרו בידכם פירוש הדת המשיחיית, ואבותינו הרבנים מסרו לנו פירוש דת היהודית". הוא מוסיף ואומר בשבח הנוצרים: "כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות, כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח" (עמוד נד).

דברי הרב חזן נועזים ביותר, ואפילו בימינו היו נחשבים לכפירה בעיני האורתודוקסיה היהודית. דברים דומים לאלו כתב הרב ג'ונתן זאקס ז"ל בשנת 2002 בספרו The dignity of difference: how to avoid the clash of civilizations, וטען כי הגיע הזמן שהדתות יכירו באמת שיש בכל אחת מהן. לדבריו "האל מדבר עם האנושות בהרבה שפות, בשפת היהדות ליהודים, נצרות לנוצרים, והאסלם למוסלמים". יש להאמין באל אחד, אבל לא בקיומה של דת אחת. כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כך טען, מבטאות את האמת האלוהית בעולם. עם הופעת הספר התעוררה סערה בעולם האורתודוקסי, ואף עלו קריאות להחרימו. בעקבות הסערה נאלץ הרב זאקס לרכך את דבריו, ולפרסם מהדורה שנייה מתוקנת.

באיגרת מאוסף מאיר בניהו מצאתי ביטוי מעשי לגישתו הדתית של הרב חזן, ויש בה גם צד חינני ומשעשע. האיגרת נכתבה ברומא בזמן שהרב חזן שימש שם ברבנות, בט' בטבת תר"ח (16.12.1847), והיא נשלחה אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון (1848-1787). את יחסו אל הרב גאגין מתאר חזן באחת מתשובותיו: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורסם רבן של כל בני גולה כמוה"ר חיים אברהם גאגין" (כרך של רומי, סימן יח).

באיגרת מספר חזן לגאגין על פגישתו עם האפיפיור פיוס התשיעי, ועל "סיניור ואלירגא" (Giuseppe Valerga, 1872–1813) הפטריארך החדש שעומד להגיע לירושלים. הוא מרבה בשבחו של הפטריארך, ומבטא את רצונו כי הראשון-לציון ופטריארך ירושלים הקתולי יהיו "כאיש אחד חברים". החברות הזאת נראית לחזן טבעית ומתבקשת, משום שמדובר ב"שני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו". המשפט הזה שמשווה בין עבודת הרב וקבלת אבותיו לזו של הכומר, באיגרת אל הרב גאגין, יוצא דופן ומפתיע בתעוזתו.

הרב חזן מבקש באיגרתו מגאגין לבקר את הפטריארך עם הגעתו לירושלים, והוא נותן לו טיפ קטן איך לכבוש את ליבו. אחרי שהוא מנחה אותו בכללי הטקס הראוי לביקור הזה (בגדים נאים, פמליה מכובדת, והודעה מראש), הוא ממליץ לו לשלוח לפטריארך מיני מתיקה מקומיים שבוודאי ימצאו חן בעיניו. האיטלקים הרי חובבי מתוק ("חִכָּם  מַמְתַּקִּים"), ובאיטליה אין מי שיודע להכינם כראוי. ממתקי ירושלים, מעיד הרב חזן, לא נופלים מאלו שמיוצרים בפורטוגל!

הרי כמה שורות מהאיגרת:

יומא כי האידנא עט הזמיר הגיע, יען הולך קדמת אשור חד מגדולי חכמי אחינו הנוצרים, והוא כהן אשר שלחו אדוננו האפיפיור להיות פאטריארקא של ירושלים על כל הקאטוליקוס רומאנוס. זה שמו מון סיניור ואלירגא פאטריארקא די ג'ירוסאלימי. והחכם הכהן הזה הוא נכבד וחשוב באמת בתכלית החשיבות. חכם בכל חכמה ומבין לשונות בני קדם, ומכללם לשון הקדש ולשון ערבי. ואני נתעלסתי עמו פעם אחת, ובאמת הנאני הרבה יופי שלימותו […] ודברתי עמו ככל הצורך על מני"ר שיחל"א [=מר ניהו רבה שיחיה לעד אמן, ובקיצור: גאגין]. וכי יש את רצוני שיהיו כאיש אחד חברים. כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. הדברים קל וחומר לשני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו […] הנה כי כן מר באתריה תכף לקבלת כתבא דנא כלביא יקום בלבוש מלכות, הוא וכל רואי פניו, פקחים ונחמדים לבושי שרד, ויעלה לבקרו. בשלוח לו ידיעה אך אם יום או יומים. ובפרט גם עט"ר מר מחותנו רב חנ"א [=חיים נסים אבולעפיה] נר"ו יתלוה עמו, כי הוא מהגופים הראויים בכל מילי דמיטב ולשונו תדבר צחות […] ואם כפעם בפעם ישלח לו איזה מיני מתיקה עשוים באמת וישר ועבר צופים, בודאי יהיה גם כן לו לנחת. היות בני איטאליא חִכָּם ממתקים, ושם לא ימצא בעלי מלאכה זאת כאשר נמצא במקומות אלו. ומיני מתיקה שלנו הספרדים עתקו גם גברו חיל כאשר ראיתי בפורטגאל, כמונו כמוהם ממש!