הרב ישראל משה חזן (1862-1808) היה דמות מרתקת ורבת פנים. חכם תלמודי, נואם דגול, משורר, ודובר שפות רבות. הוא האמין בדיאלוג בין-דתי מתוך הערכה הדדית, ודיבר גבוהה בשבחם של ראשי הנצרות באיטליה. בספרו 'נחלה לישראל' (וינה תרי"א, עמודים מו-מז) הוא כותב דברים יוצאי דופן, ומאהבת הקוראים לא אאריך ואצטט רק מעט:
התנשה [=התשכח] קהלת רומי המיוחסת בישראלים שמיום גלותה מעל אדמתה לא ניסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה. ולא שמעה מפי שום אפיפיור (אף ביום עברה וזעם) לאמור קומו צאו מתוך עמי […] אחינו הנוצרים! אוהבינו המשיחיים! לא אחים אנחנו? לא שתי נטיעות אנחנו יונקות מגומא אחת, היא תורת אלהינו אשר בידינו! […] אבותיכם השלוחים מסרו בידכם פירוש הדת המשיחיית, ואבותינו הרבנים מסרו לנו פירוש דת היהודית". הוא מוסיף ואומר בשבח הנוצרים: "כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות, כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח" (עמוד נד).
דברי הרב חזן נועזים ביותר, ואפילו בימינו היו נחשבים לכפירה בעיני האורתודוקסיה היהודית. דברים דומים לאלו כתב הרב ג'ונתן זאקס ז"ל בשנת 2002 בספרו The dignity of difference: how to avoid the clash of civilizations, וטען כי הגיע הזמן שהדתות יכירו באמת שיש בכל אחת מהן. לדבריו "האל מדבר עם האנושות בהרבה שפות, בשפת היהדות ליהודים, נצרות לנוצרים, והאסלם למוסלמים". יש להאמין באל אחד, אבל לא בקיומה של דת אחת. כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כך טען, מבטאות את האמת האלוהית בעולם. עם הופעת הספר התעוררה סערה בעולם האורתודוקסי, ואף עלו קריאות להחרימו. בעקבות הסערה נאלץ הרב זאקס לרכך את דבריו, ולפרסם מהדורה שנייה מתוקנת.
באיגרת מאוסף מאיר בניהו מצאתי ביטוי מעשי לגישתו הדתית של הרב חזן, ויש בה גם צד חינני ומשעשע. האיגרת נכתבה ברומא בזמן שהרב חזן שימש שם ברבנות, בט' בטבת תר"ח (16.12.1847), והיא נשלחה אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון (1848-1787). את יחסו אל הרב גאגין מתאר חזן באחת מתשובותיו: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורסם רבן של כל בני גולה כמוה"ר חיים אברהם גאגין" (כרך של רומי, סימן יח).
באיגרת מספר חזן לגאגין על פגישתו עם האפיפיור פיוס התשיעי, ועל "סיניור ואלירגא" (Giuseppe Valerga, 1872–1813) הפטריארך החדש שעומד להגיע לירושלים. הוא מרבה בשבחו של הפטריארך, ומבטא את רצונו כי הראשון-לציון ופטריארך ירושלים הקתולי יהיו "כאיש אחד חברים". החברות הזאת נראית לחזן טבעית ומתבקשת, משום שמדובר ב"שני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו". המשפט הזה שמשווה בין עבודת הרב וקבלת אבותיו לזו של הכומר, באיגרת אל הרב גאגין, יוצא דופן ומפתיע בתעוזתו.
הרב חזן מבקש באיגרתו מגאגין לבקר את הפטריארך עם הגעתו לירושלים, והוא נותן לו טיפ קטן איך לכבוש את ליבו. אחרי שהוא מנחה אותו בכללי הטקס הראוי לביקור הזה (בגדים נאים, פמליה מכובדת, והודעה מראש), הוא ממליץ לו לשלוח לפטריארך מיני מתיקה מקומיים שבוודאי ימצאו חן בעיניו. האיטלקים הרי חובבי מתוק ("חִכָּם מַמְתַּקִּים"), ובאיטליה אין מי שיודע להכינם כראוי. ממתקי ירושלים, מעיד הרב חזן, לא נופלים מאלו שמיוצרים בפורטוגל!
הרי כמה שורות מהאיגרת:
יומא כי האידנא עט הזמיר הגיע, יען הולך קדמת אשור חד מגדולי חכמי אחינו הנוצרים, והוא כהן אשר שלחו אדוננו האפיפיור להיות פאטריארקא של ירושלים על כל הקאטוליקוס רומאנוס. זה שמו מון סיניור ואלירגא פאטריארקא די ג'ירוסאלימי. והחכם הכהן הזה הוא נכבד וחשוב באמת בתכלית החשיבות. חכם בכל חכמה ומבין לשונות בני קדם, ומכללם לשון הקדש ולשון ערבי. ואני נתעלסתי עמו פעם אחת, ובאמת הנאני הרבה יופי שלימותו […] ודברתי עמו ככל הצורך על מני"ר שיחל"א [=מר ניהו רבה שיחיה לעד אמן, ובקיצור: גאגין]. וכי יש את רצוני שיהיו כאיש אחד חברים. כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. הדברים קל וחומר לשני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו […] הנה כי כן מר באתריה תכף לקבלת כתבא דנא כלביא יקום בלבוש מלכות, הוא וכל רואי פניו, פקחים ונחמדים לבושי שרד, ויעלה לבקרו. בשלוח לו ידיעה אך אם יום או יומים. ובפרט גם עט"ר מר מחותנו רב חנ"א [=חיים נסים אבולעפיה] נר"ו יתלוה עמו, כי הוא מהגופים הראויים בכל מילי דמיטב ולשונו תדבר צחות […] ואם כפעם בפעם ישלח לו איזה מיני מתיקה עשוים באמת וישר ועבר צופים, בודאי יהיה גם כן לו לנחת. היות בני איטאליא חִכָּם ממתקים, ושם לא ימצא בעלי מלאכה זאת כאשר נמצא במקומות אלו. ומיני מתיקה שלנו הספרדים עתקו גם גברו חיל כאשר ראיתי בפורטגאל, כמונו כמוהם ממש!
