על דיאלוג בין-דתי וממתקים ספרדיים

האיגרת של הרב ישראל משה חזן מספקת הצצה לדרך שבה רב חשוב פועל למען דיאלוג בין-דתי

פטריארך ירושלים "סיניור ואלירגא" על רקע האיגרת ששלח הרב ישראל משה חזן אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון

הרב ישראל משה חזן (1862-1808) היה דמות מרתקת ורבת פנים. חכם תלמודי, נואם דגול, משורר, ודובר שפות רבות. הוא האמין בדיאלוג בין-דתי מתוך הערכה הדדית, ודיבר גבוהה בשבחם של ראשי הנצרות באיטליה. בספרו 'נחלה לישראל' (וינה תרי"א, עמודים מו-מז) הוא כותב דברים יוצאי דופן, ומאהבת הקוראים לא אאריך ואצטט רק מעט:

התנשה [=התשכח] קהלת רומי המיוחסת בישראלים שמיום גלותה מעל אדמתה לא ניסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה. ולא שמעה מפי שום אפיפיור (אף ביום עברה וזעם) לאמור קומו צאו מתוך עמי […] אחינו הנוצרים! אוהבינו המשיחיים! לא אחים אנחנו? לא שתי נטיעות אנחנו יונקות מגומא אחת, היא תורת אלהינו אשר בידינו! […] אבותיכם השלוחים מסרו בידכם פירוש הדת המשיחיית, ואבותינו הרבנים מסרו לנו פירוש דת היהודית". הוא מוסיף ואומר בשבח הנוצרים: "כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות, כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח" (עמוד נד).

נחלה לישראל מאת הרב ישראל משה חזן

 

דברי הרב חזן נועזים ביותר, ואפילו בימינו היו נחשבים לכפירה בעיני האורתודוקסיה היהודית. דברים דומים לאלו כתב הרב ג'ונתן זאקס ז"ל בשנת 2002 בספרו The dignity of difference: how to avoid the clash of civilizations, וטען כי הגיע הזמן שהדתות יכירו באמת שיש בכל אחת מהן. לדבריו "האל מדבר עם האנושות בהרבה שפות, בשפת היהדות ליהודים, נצרות לנוצרים, והאסלם למוסלמים". יש להאמין באל אחד, אבל לא בקיומה של דת אחת. כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כך טען, מבטאות את האמת האלוהית בעולם. עם הופעת הספר התעוררה סערה בעולם האורתודוקסי, ואף עלו קריאות להחרימו. בעקבות הסערה נאלץ הרב זאקס לרכך את דבריו, ולפרסם מהדורה שנייה מתוקנת.

באיגרת מאוסף מאיר בניהו מצאתי ביטוי מעשי לגישתו הדתית של הרב חזן, ויש בה גם צד חינני ומשעשע. האיגרת נכתבה ברומא בזמן שהרב חזן שימש שם ברבנות, בט' בטבת תר"ח (16.12.1847), והיא נשלחה אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון (1848-1787). את יחסו אל הרב גאגין מתאר חזן באחת מתשובותיו: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורסם רבן של כל בני גולה כמוה"ר חיים אברהם גאגין" (כרך של רומי, סימן יח).

באיגרת מספר חזן לגאגין על פגישתו עם האפיפיור פיוס התשיעי, ועל "סיניור ואלירגא" (Giuseppe Valerga, 1872–1813) הפטריארך החדש שעומד להגיע לירושלים. הוא מרבה בשבחו של הפטריארך, ומבטא את רצונו כי הראשון-לציון ופטריארך ירושלים הקתולי יהיו "כאיש אחד חברים". החברות הזאת נראית לחזן טבעית ומתבקשת, משום שמדובר ב"שני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו". המשפט הזה שמשווה בין עבודת הרב וקבלת אבותיו לזו של הכומר, באיגרת אל הרב גאגין, יוצא דופן ומפתיע בתעוזתו.

הרב חזן מבקש באיגרתו מגאגין לבקר את הפטריארך עם הגעתו לירושלים, והוא נותן לו טיפ קטן איך לכבוש את ליבו. אחרי שהוא מנחה אותו בכללי הטקס הראוי לביקור הזה (בגדים נאים, פמליה מכובדת, והודעה מראש), הוא ממליץ לו לשלוח לפטריארך מיני מתיקה מקומיים שבוודאי ימצאו חן בעיניו. האיטלקים הרי חובבי מתוק ("חִכָּם  מַמְתַּקִּים"), ובאיטליה אין מי שיודע להכינם כראוי. ממתקי ירושלים, מעיד הרב חזן, לא נופלים מאלו שמיוצרים בפורטוגל!

הרי כמה שורות מהאיגרת:

יומא כי האידנא עט הזמיר הגיע, יען הולך קדמת אשור חד מגדולי חכמי אחינו הנוצרים, והוא כהן אשר שלחו אדוננו האפיפיור להיות פאטריארקא של ירושלים על כל הקאטוליקוס רומאנוס. זה שמו מון סיניור ואלירגא פאטריארקא די ג'ירוסאלימי. והחכם הכהן הזה הוא נכבד וחשוב באמת בתכלית החשיבות. חכם בכל חכמה ומבין לשונות בני קדם, ומכללם לשון הקדש ולשון ערבי. ואני נתעלסתי עמו פעם אחת, ובאמת הנאני הרבה יופי שלימותו […] ודברתי עמו ככל הצורך על מני"ר שיחל"א [=מר ניהו רבה שיחיה לעד אמן, ובקיצור: גאגין]. וכי יש את רצוני שיהיו כאיש אחד חברים. כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. הדברים קל וחומר לשני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו […] הנה כי כן מר באתריה תכף לקבלת כתבא דנא כלביא יקום בלבוש מלכות, הוא וכל רואי פניו, פקחים ונחמדים לבושי שרד, ויעלה לבקרו. בשלוח לו ידיעה אך אם יום או יומים. ובפרט גם עט"ר מר מחותנו רב חנ"א [=חיים נסים אבולעפיה] נר"ו יתלוה עמו, כי הוא מהגופים הראויים בכל מילי דמיטב ולשונו תדבר צחות […] ואם כפעם בפעם ישלח לו איזה מיני מתיקה עשוים באמת וישר ועבר צופים, בודאי יהיה גם כן לו לנחת. היות בני איטאליא חִכָּם ממתקים, ושם לא ימצא בעלי מלאכה זאת כאשר נמצא במקומות אלו. ומיני מתיקה שלנו הספרדים עתקו גם גברו חיל כאשר ראיתי בפורטגאל, כמונו כמוהם ממש!

סיפורה של הבי"ת: האות שבה נברא העולם

העובדה שהבי"ת נבחרה לפתוח את התורה הביאה את המקובלים לייחס לה תארים ותכונות פלאיות

תנ"ך קוניקוט, ספריית הבודליאנה, אוניברסיטת אוקספורד

בְּרוּבּוּכִיבִּים הַבַָּּאִיבִּים!

אל תרגישו רע אם התקשתם לפענח שכתוב למעלה "ברוכים הבאים"– כנראה שלא יצא לכם לדבר בשפת הילדים הידועה בשם שפת הבי"ת. אתם כנראה מכירים את אותה שפת סתרים מהשיר זוכה האירוויזיון שנת 1978 אבניבי בביצועו של יזהר כהן. את המילים כתב אהוד מנור ולמנגינה אחראית נורית הירש.

תקליט השיר אבניבי

בכתבה הראשונה בסדרת האותיות שלנו סיפרנו לכם על משמעותה המקורית של האות אל"ף – האל"ף הקדומה ייצגה את החיה שור, ולא אוהל. באות השנייה שבאלף-בית נצמדה מחברת שיר האותיות נעמי שמר למשמעותה המקורית, ואכן האות בי"ת היא בית, דירה או מעון. באלף-בית הפרוטו-כנעני הקדום נראה שצורתה הקדומה של הבי"ת מייצגת שלד של בית מזרחי, או של אוהל הסגור מכל צדדיו מלבד פתח יחיד. מכאן נגזרו שמות וצורות האותיות בשפות השונות.

ביוונית נקראת הבי"ת שלנו – בֵּטָא, ובסורית – בֵּית. בערבית ספרותית מבוטאת הבי"ת בתור בַּא. ובאנגלית – המושפעת כמובן מן הלטינית – כולנו מכירים את ה-B, המבוטאת בִּי.

אם במשמעותה המקורית סימנה האות בי"ת מקום קבוע ובטוח כמו בית, תורת הסוד העברית בחרה לראות בה דווקא אלמנט של חידוש גמור. במשפט הראשון בתנ"ך מככבת הבי"ת שלנו בראש שתי המילים הראשונות – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

כבר בתלמוד הירושלמי, לא יאוחר מהמאה החמישית, הופיע דיון בחשיבותה של האות בי"ת כפותחת את המקרא, ומתוך כך כבוראת העולם. במסכת חגיגה פ"ב, ה"א מסופר כי 'אמר רבי יונה בשם רבי לוי: בבי"ת נברא העולם. מה בית סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן, מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולבא'.

העובדה שהבי"ת "נבחרה" לפתוח את התורה הביאה את המקובלים לייחס לה תארים ותכונות פלאיות: התורה ניתנה באות בי"ת לרמוז לשני התורות, התורה שבעל פה והתורה שבכתב, לשני לוחות הברית ולשני העולמות. וכיוון שהמילה בראשית מתחילה בה, נעשתה הבי"ת סמל ליצירה האלהית בכללותה. מאור אחד שהאיר ונגנז, הוא המאור של בית של בראשית (זוהר בראשית, כא ע"א).

תשובות רבות ניתנו לשאלה מדוע נברא העולם דווקא באות השנייה ולא בראשונה. ההסבר הידוע ביותר מופיע בספר הזוהר ובמדרש אותיות דר' עקיבא. בשתי המקורות מסופר על תחרות עזה בין אותיות האלף-בית על התואר הנחשק, האות שתיבחר לפתוח את התורה. בעיקרו של הסיפור עסקנו בכתבה הקודמת, אבל הפעם נספר מדוע נבחרה דווקא הבי"ת?

משנידחו 20 האותיות הקודמות של האלף-בית לשכנע את האל שבהן ראוי לברוא את העולם, מספר המדרש:

אח״כ נכנס בי״ת לפני הקדוש-ברוך-הוא ואמרה לפניו, ריבונו של עולם! רצונך שתברא בי את עולמך, שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום, שנאמר 'ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן' (תהלים פ״ט), 'ברכו ה׳ מלאכיו וגו׳, ואומר ברכו ה׳ כל צבאיו וגו׳ (שם ק״ג), 'ועתידין כל דורות העולם לומר לפניך ברוך ה׳ אלקי ישראל' (שם ע״ב), ואומר וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו וגו׳. מיד קבל הקדוש-ברוך-הוא ממנו ואמר לו הן. אמר לו ברוך הבא בשם ה׳, וברא בו את עולמו בבי״ת, שנאמר בראשית ברא אלהים וגו׳.

אותיות דר' עקיבא, ב כג

Casanatense Florentine Bible, שמור ב-Biblioteca Casanatense שברומא. הצילום מתוך אוסף שוברט במרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית.

 

פתחנו בשפת הבי"ת ובה נסיים. כמו כל דבר שקשור באות המסתורית הזאת, גם את מקורותיה של שפת הבי"ת קשה לאתר. פתרון מפתיע הציע לאחרונה רוביק רוזנטל ברשימה שפירסם באתר הזירה הלשונית. שפת הבי"ת היא בת לפחות מאה שנה. עקבותיה של שפת הסתרים הזו "מוליכים אל השפה התימנית, ואולי לא במקרה ביצע את השיר דווקא יזהר כהן". ואכן, התיעודים המוקדמים ביותר לשימוש בשפה זו תמיד חוזרים אל ילדי עדת תימן בארץ.

 

לקריאה נוספת

הערך בית, האנציקלופדיה העברית (כרך שביעי, ארצות הברית – בורידן), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"ד

אליהו ליפינר, חזון האותיות: תורת האידיאות של האלפבית העברי, הוצאת מאגנס, תשמ"ט

 

הש"ס הנעלם: נדודי תלמוד הבבלי של גרשם שלום

סיפורו של הש"ס של גרשם שלום, שמצא את דרכו לספרייה הלאומית

גרשם ופניה שלום בדירתם בירושלים

אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית מפורסם בכל העולם כאוסף הכי שלם בתחום המיסטיקה היהודית, וכולל תת-תחומים כגון קבלה, חסידות, משיחיות ומאגיה יהודית. חשוב להדגיש ששלום לא הסתפק רק בפרסומים בתחום הזה: ספרייתו היתה רחבה בהרבה, וכללה גם ספרים ומאמרים בכל התחומים הקלאסיים של מדעי היהדות; מקרא, ספרות חז"ל, פילוסופיה יהודית ואפילו מקצת ספרי הלכה (בדגש על אלה שבהם השפעת הקבלה ניכרת). שלום החשיב גם את החלק הזה של ספרייתו, וחשב שמן הראוי שיישאר יחד עם האוסף העיקרי. על כל הוא כתב על פתק בשם "לעניין ספרייתי אחר מותי":

"לעניין ספרייתי אחרי מותי, ראוי לספריית האוניברסיטה לשים לב לכך שמחוץ לאוסף שלי בענייני מיסטיקה יהודית יש כמה יחידות מקיפות על נושאים מסויימים שראוי היה להשאירם יחד… אני מונה כאן יחידות כאלה שהשקעתי מאמצים מיוחדים באסיפתם.
[הפירוט בלועזית]. מיסטיקה כללית, שלינג, מייסטר אקהרט, ניאופלטוניות, גנוסיס, מאגיה קדומה, דימנולוגיה, כישוף, דתות הודו, כתות אזוטריות באסלם, מיסטיקה נוצרות וכתות נוצריות (קתרים), פילוסופיה יהודית לדורותיה, מקורות ומחקרים על אגדה ומוטיבים אגדתיים, וולטר בנימין".

אכן, המסתובב באוסף שלום אינו יכול שלא להתרשם מהעושר שבתת-אוספים אלה (וגם אחרים, דוגמת ספרות גרמנית, ספרי קפקא, תולדות עם ישראל, מגילות ים המלח, ספרי יובל וקהילות יהודיות).המבחר העשיר של ספרי מדרש ואגדה, כולל מהדורות ראשונות של המהדורות הביקורתיות, ואוסף הענק של ספרי ידידו ולטר בנימין ומחקרים עליו מרשימים במיוחד. ובתחום אחר לגמרי זכור לי שלפני כמה שנים פרופ' לדתות מסין היה כאן בשנת שבתון במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. הוא היה מקדיש כמה שעות כל יום לישיבה באוסף שלום וקריאת ספרים על בודהיזם, הינדואיזם, סופיות וספרי קונפוציוס.

אבל מהצד השני, קורא מזדמן לפעמים מתפלא על ספר או על ספרים בסיסיים שנראים לו כ"חסרים" מהאוסף. לפעמים זה אפילו צורם: "איך יכול להיות שלשלום לא היה…?".

האמת היא, שגישה זו מוטעית ביסודה ואסור להחליט על סמך הספרים שבאוסף כיום, מה היה (או לא היה) לשלום בדירתו העמוסה ספרים ברחוב אברבנאל 28 בשכונת רחביה. ומדוע? עלינו לעיין בעוד פתק ששלום רשם כנספח להסכם מכירת האוסף לאוניברסיטה העברית משנת 1965.

"ספרים שאשתי רשאית להחזיק בהם" (Arc 4 1599 02/22).

ספרי שמוש
מלונים
כל ספרי אמנות ותולדות אמנות
תלמוד
רמב"ם, מורה נבוכים
מדרשים לפי מבחרה
ספרות יפה בעברית ולועזית, לפי מבחרה
ספרים בפילוסופיה יהודית שאינם נחוצים לספריה"

מדובר באשתו השניה של שלום, פניה (לבית פרויד) שלום (1999-1914).

הרבה מהספרים האלה הועברו לספרייה הלאומית וצורפו לאוסף שלום – אבל לא כולם… נא לשים לב שברשימה כלול גם "תלמוד", ואכן התלמוד של שלום אינו נמצא באוסף. יש באוסף סט אחר שהעלינו מהמחסן.

לפני שנים רבות, באחד מהאירועים לזכר גרשם שלום שהתקיים בספרייה הלאומית, נגשו אלי זוג מבוגר והציגו את עצמם כירמי פרויד, אחיינו של פניה ורעייתו ד"ר מיכל זילברברג. בין השאר הם סיפרו לי שהש"ס [סט של תלמוד הבבלי] של שלום נמצא בספרייה של בית המשפט העליון! לא הצלחתי להבין מהם את פרטי הסיפור ונשארתי מהרהר – למה דווקא לבית המשפט העליון, מתי ואיך? אבל יותר לעניין, החלטתי לנסות להביא את הספרים חזרה הביתה, לאוסף שלום! מיד התקשרתי לספרנית הראשית של בית המשפט וביקשתי שיבדקו את הנושא. האם אומנם הספרים שם? ואם כן, הניתן להעבירם לספרייה הלאומית תמורת סט אחר של הש"ס? היא הבטיחה לי לבדוק באופן יסודי אבל לאכזבתי העמוקה, לא כלום… הספרים הפיזיים בוודאי לא היו בספרייה, ובדיקה מעמיקה בקטלוג, באינוונטר וכו' לא עלתה אפילו פיסת מידע הקטנה ביותר. כנראה שהזוג סיפר לי מידע שגוי, או שפשוט לא הבנתי נכון. לא ויתרתי. התייעצתי עם כמה מהמומחים לאוסף שלום, אבל לאף אחד לא היה מושג במה מדובר… עם כל הצער שבדבר, החלטתי לוותר ונשכח הענין מליבי…

עד לפני כמה חודשים. בוקר אחד אני מקבל שיחת טלפון מהספרנית הראשית של בית המשפט העליון, טליה זונדר (טליה אינה זו שדיברתי איתה אז, בינתיים הן התחלפו). היא סיפרה לי בפשטות (ללא ידע כלל על כל הסיפור הנ"ל) שהש"ס של שלום נמצא בספרייתו הפרטית (בלשכתו בבנין בית המשפט) של אחד משופטי הבג"ץ. אותו השופט (בשלב זה היא לא הסכימה לחשוף את שמו) פורש לגמלאות ורוצה לתרום את הש"ס לספרייה של בית המשפט. מיד הבנתי שמה שאחיינו של פניה שלום סיפרה לי לפני שנים רבות היה נכון, אבל לא מדויק. אכן הש"ס היה בבית המשפט, אבל לא בספרייה הרשמית שלו, מה שמסביר את תוצאות החיפוש דאז. בכל אופן, היא המשיכה, לספריית בית המשפט אין עניין להחזיק בסט זה, במיוחד כי הוא אינו במצב טוב וזקוק לכריכה מחדש. לכן, היא שאלה, האם במקרה אוסף שלום יהיה מוכן לקלוט את הספרים!

אני מתאר לעצמי שברורה לכם התשובה! בהתרגשות רבה סיפרתי לה את הרקע, ושכמובן נשמח מאוד לקלוט את הסט בכפוף לאישורו של ד"ר יואל פינקלמן, אוצר היהדות בספרייה הלאומית (שכמובן הסכים מיד). השלב הבא היה הצורך של הספרנית לקבל אישור מאותו השופט לתרום את הש"ס לספרייה הלאומית. עבר קצת זמן, והשופט נתן את הסכמתו. בשלב זה עירבתי את מחלקת הקליטה של הספרייה בארגון העברת הסט לבניין והטיפול בו. עבר עוד קצת זמן, והגיע סט התלמוד הנכסף. לצערי גיליתי שהוא אינו שלם, חסרים כמה כרכים. אבל בכל זאת אכן מדובר בסט תלמוד הבבלי של גרשם שלום (ווילנא תרפ"א, ללא פירוש הרי"ף) , כפי שאפשר להתרשם מהחותמת של שלום בעמוד השער.

נוסף על כך, סוף סוף נחשוף את זהותו של השופט התורם.

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, צילום: אתר הרשות השופטת של ישראל

מדובר בשופט בדימוס, אליקים רובנשטיין, שכיהן כמשנה לנשיאת בי המשפט העליון ולפני כן גם כמזכיר הממשלה וכיועץ המשפטי לממשלה. רובנשטיין, שכנראה היה בידידות קרובה עם אחיינו של פניה שלום, קיבל מהם את הש"ס במתנה, והקפיד לרשום את זה בכל כרך וכרך.

הסט כעת עובר תהליך של חיטוי. לאחר מכן הוא יעבור עוד כמה תחנות בדרך הביתה לאוסף שלום, כגון כריכה מחדש וקטלוג. אחר מכן הוא יעמוד במקומו הטבעי באוסף שלום, והחוקרים יוכלו לעיין ולחפש הערותיו של שלום בגיליון הש"ס. ומי יודע אם יתגלה לנו עוד פן באישיותו הרב-פנים שלו – שלום הלמדן?

 

אחרית דבר

כשהש"ס חזר מחיטוי התחלתי לחפש את הכרכים החסרים במחסן על מנת להשלים את החסר. שמתי לב מיד שיש בלבול בין סדר הכרכים ושבחלק מן הכרכים מודפסים מפרשים רבים, ובחלק רק מפרשים מועטים. בקשתי את עזרתו של דוד רוט, מקטלג במחלקת קטלוג העברי. הוא שם לב מיד שלמרות שכל הכרכים הם מווילנה (הוצאת "ראם") הש"ס באמת מורכב משתי מהדורות שונות! חלק מהכרכים היו ממהדורת תר"ע, וחלק ממהדורת תרפ"ב. היה מוזר לי ששלום החזיק סט כזה והתחלתי לחפש רמזים…

בדקתי את רשימת הספרים ששלום הביא אתו מגרמניה בעלייתו ב1923.

 

גם שם המתינה לי הפתעה: הש"ס המקורי של שלום היה בנוי מלא פחות מחמש מהדורות שונות (פרנקפורט, טילזיט, ורשה, אמסטרדם ולעמברג)!

 

שלום בעלייתו מגרמניה אכן הביא אתו סט של תלמוד בבלי ממהדורות שונות, אבל לא ממהדורת ווילנה בכלל! מסיבות שעדיין לא הצלחנו לפענח שלום כנראה מכר או נתן במתנה את הסט שהביא איתו בעלייתו וקנה סט חלופי כשהגיע ארצה, אולי כי פשוט רצה סט יותר חדש. מה שמוזר הוא שגם כאן, במקום לקנות סט שלם, הוא בנה את הש"ס משתי מהדורות דומות, אבל לא זהות. אולי זה מה שהצליח אז לאתר או אולי רצה לחסוך כסף. גם מחברות  אחרות של שלום, כמו "רשימות על מצב ספרייתי" לא העלו דבר בנושא.  כמובן שאפילו מידע זה חלקי, מכיון שיותר משליש הכרכים היו חסרים כשקבלנו את הש"ס. בין כך או בין כך, סוף סוף תלמוד הבבלי של גרשם שלום חזר הביתה!

 

אחרית דבר לאחרית דבר

כתב: דוד רוט

 

כעבור כמה חדשים מקבלת הכרכים הנ"ל, הגיעו אלינו יתר הכרכים של הש"ס, כך שהסט עכשיו שלם!  יש להניח שכל הכרכים הגיעו לספריה ביחד, אלא שהגיעו בארגזים נפרדים ולכן נקלטו בנפרד.

חלק מהכרכים הם מתחילת שנות התר"ע (ונראים כסט אחד שנדפס במשך כמה שנים), וחלקם ממהדורת תרפ"א-תרפ"ב.

עדיין נשארת התעלומה למה שלום החליף את הש"ס שהביא איתו ארצה (שגם הוא היה מורכב מכמה סטים), וגם אז למה הרכיב ש"ס משני סטים שונים, שאלה שכנראה לא נקבל עליה תשובה.

בכל מקרה, מה שחשוב הוא שהש"ס השלם של גרשם שלום חזר הביתה!

 

 

רצוני להודות לרב דוד רוט ממחלקת קטלוג העברי שעזר לי רבות עם הפרויקט הזה.

האם חג שמחת תורה לא היה חג עליז בעברו?

מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו הקדום של היום: הפיוטים הקדומים מארץ ישראל שחוברו לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל

כרזה לשמחת תורה, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

חג שמחת תורה מופיע בסיום חגי תשרי – אחרי חודש מתוח של ימי דין וסליחה, ואחרי שבעה ימים של ישיבה בסוכה. החג מאופיין בימינו בשמחה עצומה של הקפות, ריקודים ושירים. השמחה היא כמובן על סיום מחזור של קריאה בתורה: בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות, המכונה 'שבת בראשית', מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את התורה לפרשותיה, שבת אחר שבת, ובשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה – פרשת 'וזאת הברכה' – ומסיימים את התורה, וכמובן מיד מתחילים מחדש בקטע מתחילת פרשת בראשית. השמחה על שזכינו להשלים את קריאת התורה כולה היא שנחגגת בריקודים מתוך חדווה מתפרצת, ריקודים המבטאים את אהבתו של עם ישראל לה' ולתורתו.

אך מה היה אופיו הקדום של החג? בתורה הוא החג ה'סתמי' ביותר, חג שאין בו כל מצווה מיוחדת. בניגוד לכל המועדים האחרים, שבכל אחד מהם יש – לצד קורבנות החג – גם איזו מצווה המבטאת את ייחודו, על החג הזה לא נאמר אלא 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' (במדבר כט, לה), ללא כל מצווה נוספת מלבד קורבנות היום.

זמנו של החג, לפני ימי החורף הקרבים, בצירוף לקביעת חכמים שמן היום הזה מתחילים להזכיר את הגשמים בתפילת העמידה, הביאו את קהילות ישראל להתפלל ביום זה תפילות מיוחדות שבהן מבקשים שנה מבורכת בשפע של גשמים. פייטנים חיברו לכבוד היום פיוטים מקיפים ל'תפילת גשם', ואלו שיוו לחג אופי רציני, אפילו מתוח קמעא.

הפיוט 'אף ברי' לתפילת גשם מאת ר' אלעזר בירבי קליר, מתוך מחזור דוד בר פסח (Ms. Heb. 224), כתב-היד שמור ב: Dorot Jewish Division, New York Public Library

 

בבבל, שבה בימים שהלוח עדיין לא היה קבוע לא יכלו לדעת בבטחה מתי נקבע ראש החודש, נחגג יום שמיני עצרת – ככל החגים – במשך יומיים. ביום הראשון היה אופיו דומה לזה של בני ארץ ישראל. את היום השני ניצלו שם כדי לסיים בו את המחזור השנתי של קריאת התורה. ההבדל בין שני ימי החג נשאר עד היום: אצל בני חוץ לארץ, החוגגים יום טוב שני של גלויות, קיימת הפרדה ברורה בין היום הראשון, שמיני עצרת, שהוא חג 'רציני' הכולל את תפילת הגשם (ובעדות אשכנזיות רבות – גם הזכרת נשמות הנפטרים), ליום השני, שהוא יום שמחת תורה הנחגג בשירה ובריקודים.

עם החזרה של בני הגלויות לארץ ישראל, שבה אין אלא יום טוב אחד של שמיני עצרת, הועברה קריאת פרשת 'וזאת הברכה' המסיימת את מחזור הקריאה בתורה ליום השמיני – הוא 'שמיני עצרת'. החג החדש כולל אפוא – באופן דחוס – גם את החגיגות הצוהלות של שמחת התורה וגם את תפילת הגשם (והזכרת הנשמות), תוך יצירת מעברים לא פשוטים באווירת היום. בסופו של דבר צהלת הריקודים השתלטה על היום, וכינויו 'שמחת תורה' כמעט דחק את שמו הקדום, 'שמיני עצרת'.

ומתי חגגו בני ארץ ישראל הקדומים את שמחת התורה? ואיך חגגו זאת? בקהילות רבות בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים לא נהגו לקרוא את פרשות התורה במחזור שנתי. במקום הפרשות הארוכות יחסית הדרושות כדי להשלים את הקריאה בשנה אחת, הם חילקו את התורה לקטעים קצרים הרבה יותר, המכונים 'סדרים', והשלימו את הקריאה פעם בשלוש וחצי שנים. בשבת שבה קראו את הסדר האחרון – הזהה במקרה הזה עם הפרשה האחרונה, 'וזאת הברכה' – ציינו גם בני ארץ ישראל את סיום התורה בפיוטים ייחודיים.

עזרא פליישר, שפרסם לראשונה פיוטים של בני ארץ ישראל הקדומים לשבת שבה סיימו את התורה, קרא למאמרו 'שמחת תורה של בני ארץ ישראל' (סיני, נט [תשכ"ו], עמ' רט–רכז). אבל מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו של היום: הפיוטים לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל. במקום אווירת העליזות של הפזמונים המאוחרים לשמחת תורה, כגון 'ישמחו אהובים, ישמחו ברוכים בשמחת התורה', פיוטיהם של בני ארץ ישראל לשבת וזאת הברכה מביעים עצב, ואפילו אבל. וכל זאת למה? משום תוכנה של הפרשה האחרונה בתורה, המסתיימת בפטירתו של משה רבנו. הפייטנים הקדומים ביטאו ביצירותיהם את צערם על פטירת משה יותר מאשר את השמחה על סיום התורה. הסתלקותו של משה אינה אירוע פשוט: לא זו בלבד שעם ישראל הפסיד את המנהיג הגדול שהוציאו ממצרים והוריד אליו את התורה מן השמיים – אלא שעצם פטירתו של אדם כה דגול יש בה בשורה אישית מרה לכל אדם, וכפי שמבוטאים הדברים בפזמון החוזר בכמה מהפיוטים הללו: 'משה מת – מי לא ימות?'. כך, דרך משל, פתח ר' פינחס הכהן, פייטן ארץ ישראלי בן אמצע המאה השמינית, פיוט מקדושתא (קומפוזיציה פייטנית לתפילת שחרית) לשבת וזאת הברכה בתימהון איך אדם גדול כמו משה רבנו נענש ומת:

 

אֲבִי גְדוֹר אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם עָלָה – / תִּמָּהוֹן: אֵיךְ לְהַר נְבוֹ עָלָה?

בְּיוֹתֵר יֶתֶר מִמַּלְאָכִים נִתְעַלָּה – / שִׁבֹּלֶת יַרְדֵּן אֵיךְ בַּעֲדוֹ הָתְעֲלָה? …

 

הוּא אַרְבָּעִים נִהֵג עַמּוֹ, / צַדִּיק הַשָּׁקוּל כְּכָל עַמּוֹ,

וְאֵיךְ אָיֹם אֲשֶׁר אִיְּמוֹ / פְּקָדוֹ לְמִיתָה וּלְדַקְדֵּק עִמּוֹ? …

(פיוטי רבי פינחס הכהן, מהדורת ש' אליצור, ירושלים תשס"ד, עמ' 553‑554)

ביאור: 1 אבי גדור: אחד משמותיו של משה על פי מדרש ויקרא רבה א, ג (עמ' יא). תמהון: דבר תמוה ומוזר. איך להר נבו עלה: איך נצטווה לעלות להר נבו ולמות שם.   2 ביותר יתר ממלאכים נתעלה: משה התעלה יותר מהמלאכים בעלותו לקבל את התורה. שבלת ירדן איך בעדו התעלה: איך ייתכן שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ושטף מי הירדן ('שבלת') הפך לתעלה עמוקה ('התעלה') החוסם את דרכו?   3 הוא … ככל עמו: משה הנהיג את עמו ארבעים שנה, והיה שקול כנגד כל ישראל (תנחומא בשלח י ועוד).   4 אים אשר אימו: הקב"ה המכונה 'איום', הנותן אימתו על הבריות. פקדו למיתה ולדקדק עמו: דקדק עם משה, לא מחל על חטאו וגזר עליו שימות.

 

ובהמשך (שם) עבר ר' פינחס מסיפורו של משה למסקנה לגבי סופו של כל אדם:

 

טַעַם דָּבָר אֶחָד בַּהֲשִׂיחוֹ / נֶעֱנַשׁ מִיתָה וְלֺא הוֹעִיל בְּשׂוֹחֲחוֹ.

יְצִיר לִפְנֵי צוּר מַה יַּעַשׂ בְּדִבּוּר שִׂיחוֹ, / מַגִּיד לָאָדָם מַה שֵּׂחוֹ?

 

כְּשֵׁרַי וְאוֹהֲבַי / כְּנֶעֶנְשׁוּ עֲלוֹת עַל עֶרֶשׂ דְּוַי

לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לִבִּי דַוָּי / לְעַגְמוּת נֶפֶשׁ אֶקְרָא וַיְהִי וַי

 

ביאור: 1 טעם דבר אחד: דיבור אחד (הוא אמירת 'שמעו נא המורים'). בהשיחו: כשאמר משה. בשוחחו: כשהתפלל וביקש לבטל את הגזירה.   2 יציר … בדבור שיחו: אם משה לא הועיל בתפילות, מה תקוותו של כל אדם ('יצור') שיפנה אל הקב"ה ('צור'), ומה הוא יועיל בתפילותיו? מגיד … שחו: כינוי לה' על פי עמוס ד, יג.   3‑4 כשרי … דוי: אם אפילו אנשים כשרים, אוהבי ה', כמו משה נענשו במחלה ובמוות – גם לשאר בני האדם אין תקווה והלב כואב על סופם. לעגמות נפש אקרא: מתוך עוגמת נפש וצער (על משה ועל כל אדם). ויהי וי: לשון 'ויהי' נדרש במקומות רבים כמסמל צרה, משום הקריאה 'וי' הטמונה בו (ראה בראשית רבה מא, ג ועוד). וכאן מכוון הפייטן לפסוק 'ויהי אחרי מות משה' (יהושע א, א).

הפיוט 'אז בקשוב עניו', מתוך מחזור נירנברג, Jeselsohn, David and Jemima Zurich Switzerland Ms. 9

פיוטים רבים העוסקים בפטירת משה נכתבו במרוצת השנים לשמחת תורה, לא רק בארץ ישראל אלא גם בשאר ארצות המזרח וכן במרכזי הפיוט שבספרד ובאשכנז. ברוב הקהילות בארץ אין הם נאמרים היום, להוציא מעט קהילות – בעיקר חסידיות – השומרות על הפיוטים הקדומים. אך הינה תיאור של בֵּן – הוא חוקר הפיוט מנחם זולאי ז"ל – המספר על אביו שחי במזרח אירופה בראשית המאה העשרים, שהיה שר על יד שולחן החג את אחד הפיוטים הללו מתוך בכי מר:

זכורה לי תמונת אבא ז"ל כשהוא יושב בסעודת שמחת־תורה ומזמר בניגון עגום את הפיוט 'אז בקשוב עניו קום עלה אל הר העברים', וכשהגיע למילים 'וי וי צווח זו עלייה ירידה היא', פרץ בדמעות והיה בוכה והולך עד גמר הפיוט (מ' זולאי, מפי פייטנים ושופכי שיח, ירושלים תשס"ה, עמ' קו).

מתברר אפוא שגם לאחר שנתקבע אופיו העליז של יום שמחת תורה, החדווה המתפרצת בהקפות ובריקודים הייתה במשך שנים רבות מעורבת גם ברגשות עצב. וכדבריו של זולאי שם: 'שמחת תורה רוויה בחלקה דמעות טהורות, שכוחן רב בזיכוך הנשמה ועידון הרגשות'.