סיפורה של הבי"ת: האות שבה נברא העולם

העובדה שהבי"ת נבחרה לפתוח את התורה הביאה את המקובלים לייחס לה תארים ותכונות פלאיות

תנ"ך קוניקוט, ספריית הבודליאנה, אוניברסיטת אוקספורד

בְּרוּבּוּכִיבִּים הַבַָּּאִיבִּים!

אל תרגישו רע אם התקשתם לפענח שכתוב למעלה "ברוכים הבאים"– כנראה שלא יצא לכם לדבר בשפת הילדים הידועה בשם שפת הבי"ת. אתם כנראה מכירים את אותה שפת סתרים מהשיר זוכה האירוויזיון שנת 1978 אבניבי בביצועו של יזהר כהן. את המילים כתב אהוד מנור ולמנגינה אחראית נורית הירש.

תקליט השיר אבניבי

בכתבה הראשונה בסדרת האותיות שלנו סיפרנו לכם על משמעותה המקורית של האות אל"ף – האל"ף הקדומה ייצגה את החיה שור, ולא אוהל. באות השנייה שבאלף-בית נצמדה מחברת שיר האותיות נעמי שמר למשמעותה המקורית, ואכן האות בי"ת היא בית, דירה או מעון. באלף-בית הפרוטו-כנעני הקדום נראה שצורתה הקדומה של הבי"ת מייצגת שלד של בית מזרחי, או של אוהל הסגור מכל צדדיו מלבד פתח יחיד. מכאן נגזרו שמות וצורות האותיות בשפות השונות.

ביוונית נקראת הבי"ת שלנו – בֵּטָא, ובסורית – בֵּית. בערבית ספרותית מבוטאת הבי"ת בתור בַּא. ובאנגלית – המושפעת כמובן מן הלטינית – כולנו מכירים את ה-B, המבוטאת בִּי.

אם במשמעותה המקורית סימנה האות בי"ת מקום קבוע ובטוח כמו בית, תורת הסוד העברית בחרה לראות בה דווקא אלמנט של חידוש גמור. במשפט הראשון בתנ"ך מככבת הבי"ת שלנו בראש שתי המילים הראשונות – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

כבר בתלמוד הירושלמי, לא יאוחר מהמאה החמישית, הופיע דיון בחשיבותה של האות בי"ת כפותחת את המקרא, ומתוך כך כבוראת העולם. במסכת חגיגה פ"ב, ה"א מסופר כי 'אמר רבי יונה בשם רבי לוי: בבי"ת נברא העולם. מה בית סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן, מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולבא'.

העובדה שהבי"ת "נבחרה" לפתוח את התורה הביאה את המקובלים לייחס לה תארים ותכונות פלאיות: התורה ניתנה באות בי"ת לרמוז לשני התורות, התורה שבעל פה והתורה שבכתב, לשני לוחות הברית ולשני העולמות. וכיוון שהמילה בראשית מתחילה בה, נעשתה הבי"ת סמל ליצירה האלהית בכללותה. מאור אחד שהאיר ונגנז, הוא המאור של בית של בראשית (זוהר בראשית, כא ע"א).

תשובות רבות ניתנו לשאלה מדוע נברא העולם דווקא באות השנייה ולא בראשונה. ההסבר הידוע ביותר מופיע בספר הזוהר ובמדרש אותיות דר' עקיבא. בשתי המקורות מסופר על תחרות עזה בין אותיות האלף-בית על התואר הנחשק, האות שתיבחר לפתוח את התורה. בעיקרו של הסיפור עסקנו בכתבה הקודמת, אבל הפעם נספר מדוע נבחרה דווקא הבי"ת?

משנידחו 20 האותיות הקודמות של האלף-בית לשכנע את האל שבהן ראוי לברוא את העולם, מספר המדרש:

אח״כ נכנס בי״ת לפני הקדוש-ברוך-הוא ואמרה לפניו, ריבונו של עולם! רצונך שתברא בי את עולמך, שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום, שנאמר 'ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן' (תהלים פ״ט), 'ברכו ה׳ מלאכיו וגו׳, ואומר ברכו ה׳ כל צבאיו וגו׳ (שם ק״ג), 'ועתידין כל דורות העולם לומר לפניך ברוך ה׳ אלקי ישראל' (שם ע״ב), ואומר וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו וגו׳. מיד קבל הקדוש-ברוך-הוא ממנו ואמר לו הן. אמר לו ברוך הבא בשם ה׳, וברא בו את עולמו בבי״ת, שנאמר בראשית ברא אלהים וגו׳.

אותיות דר' עקיבא, ב כג

Casanatense Florentine Bible, שמור ב-Biblioteca Casanatense שברומא. הצילום מתוך אוסף שוברט במרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית.

 

פתחנו בשפת הבי"ת ובה נסיים. כמו כל דבר שקשור באות המסתורית הזאת, גם את מקורותיה של שפת הבי"ת קשה לאתר. פתרון מפתיע הציע לאחרונה רוביק רוזנטל ברשימה שפירסם באתר הזירה הלשונית. שפת הבי"ת היא בת לפחות מאה שנה. עקבותיה של שפת הסתרים הזו "מוליכים אל השפה התימנית, ואולי לא במקרה ביצע את השיר דווקא יזהר כהן". ואכן, התיעודים המוקדמים ביותר לשימוש בשפה זו תמיד חוזרים אל ילדי עדת תימן בארץ.

 

לקריאה נוספת

הערך בית, האנציקלופדיה העברית (כרך שביעי, ארצות הברית – בורידן), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"ד

אליהו ליפינר, חזון האותיות: תורת האידיאות של האלפבית העברי, הוצאת מאגנס, תשמ"ט

 

האם חג שמחת תורה לא היה חג עליז בעברו?

מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו הקדום של היום: הפיוטים הקדומים מארץ ישראל שחוברו לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל

כרזה לשמחת תורה, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

חג שמחת תורה מופיע בסיום חגי תשרי – אחרי חודש מתוח של ימי דין וסליחה, ואחרי שבעה ימים של ישיבה בסוכה. החג מאופיין בימינו בשמחה עצומה של הקפות, ריקודים ושירים. השמחה היא כמובן על סיום מחזור של קריאה בתורה: בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות, המכונה 'שבת בראשית', מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את התורה לפרשותיה, שבת אחר שבת, ובשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה – פרשת 'וזאת הברכה' – ומסיימים את התורה, וכמובן מיד מתחילים מחדש בקטע מתחילת פרשת בראשית. השמחה על שזכינו להשלים את קריאת התורה כולה היא שנחגגת בריקודים מתוך חדווה מתפרצת, ריקודים המבטאים את אהבתו של עם ישראל לה' ולתורתו.

אך מה היה אופיו הקדום של החג? בתורה הוא החג ה'סתמי' ביותר, חג שאין בו כל מצווה מיוחדת. בניגוד לכל המועדים האחרים, שבכל אחד מהם יש – לצד קורבנות החג – גם איזו מצווה המבטאת את ייחודו, על החג הזה לא נאמר אלא 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' (במדבר כט, לה), ללא כל מצווה נוספת מלבד קורבנות היום.

זמנו של החג, לפני ימי החורף הקרבים, בצירוף לקביעת חכמים שמן היום הזה מתחילים להזכיר את הגשמים בתפילת העמידה, הביאו את קהילות ישראל להתפלל ביום זה תפילות מיוחדות שבהן מבקשים שנה מבורכת בשפע של גשמים. פייטנים חיברו לכבוד היום פיוטים מקיפים ל'תפילת גשם', ואלו שיוו לחג אופי רציני, אפילו מתוח קמעא.

הפיוט 'אף ברי' לתפילת גשם מאת ר' אלעזר בירבי קליר, מתוך מחזור דוד בר פסח (Ms. Heb. 224), כתב-היד שמור ב: Dorot Jewish Division, New York Public Library

 

בבבל, שבה בימים שהלוח עדיין לא היה קבוע לא יכלו לדעת בבטחה מתי נקבע ראש החודש, נחגג יום שמיני עצרת – ככל החגים – במשך יומיים. ביום הראשון היה אופיו דומה לזה של בני ארץ ישראל. את היום השני ניצלו שם כדי לסיים בו את המחזור השנתי של קריאת התורה. ההבדל בין שני ימי החג נשאר עד היום: אצל בני חוץ לארץ, החוגגים יום טוב שני של גלויות, קיימת הפרדה ברורה בין היום הראשון, שמיני עצרת, שהוא חג 'רציני' הכולל את תפילת הגשם (ובעדות אשכנזיות רבות – גם הזכרת נשמות הנפטרים), ליום השני, שהוא יום שמחת תורה הנחגג בשירה ובריקודים.

עם החזרה של בני הגלויות לארץ ישראל, שבה אין אלא יום טוב אחד של שמיני עצרת, הועברה קריאת פרשת 'וזאת הברכה' המסיימת את מחזור הקריאה בתורה ליום השמיני – הוא 'שמיני עצרת'. החג החדש כולל אפוא – באופן דחוס – גם את החגיגות הצוהלות של שמחת התורה וגם את תפילת הגשם (והזכרת הנשמות), תוך יצירת מעברים לא פשוטים באווירת היום. בסופו של דבר צהלת הריקודים השתלטה על היום, וכינויו 'שמחת תורה' כמעט דחק את שמו הקדום, 'שמיני עצרת'.

ומתי חגגו בני ארץ ישראל הקדומים את שמחת התורה? ואיך חגגו זאת? בקהילות רבות בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים לא נהגו לקרוא את פרשות התורה במחזור שנתי. במקום הפרשות הארוכות יחסית הדרושות כדי להשלים את הקריאה בשנה אחת, הם חילקו את התורה לקטעים קצרים הרבה יותר, המכונים 'סדרים', והשלימו את הקריאה פעם בשלוש וחצי שנים. בשבת שבה קראו את הסדר האחרון – הזהה במקרה הזה עם הפרשה האחרונה, 'וזאת הברכה' – ציינו גם בני ארץ ישראל את סיום התורה בפיוטים ייחודיים.

עזרא פליישר, שפרסם לראשונה פיוטים של בני ארץ ישראל הקדומים לשבת שבה סיימו את התורה, קרא למאמרו 'שמחת תורה של בני ארץ ישראל' (סיני, נט [תשכ"ו], עמ' רט–רכז). אבל מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו של היום: הפיוטים לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל. במקום אווירת העליזות של הפזמונים המאוחרים לשמחת תורה, כגון 'ישמחו אהובים, ישמחו ברוכים בשמחת התורה', פיוטיהם של בני ארץ ישראל לשבת וזאת הברכה מביעים עצב, ואפילו אבל. וכל זאת למה? משום תוכנה של הפרשה האחרונה בתורה, המסתיימת בפטירתו של משה רבנו. הפייטנים הקדומים ביטאו ביצירותיהם את צערם על פטירת משה יותר מאשר את השמחה על סיום התורה. הסתלקותו של משה אינה אירוע פשוט: לא זו בלבד שעם ישראל הפסיד את המנהיג הגדול שהוציאו ממצרים והוריד אליו את התורה מן השמיים – אלא שעצם פטירתו של אדם כה דגול יש בה בשורה אישית מרה לכל אדם, וכפי שמבוטאים הדברים בפזמון החוזר בכמה מהפיוטים הללו: 'משה מת – מי לא ימות?'. כך, דרך משל, פתח ר' פינחס הכהן, פייטן ארץ ישראלי בן אמצע המאה השמינית, פיוט מקדושתא (קומפוזיציה פייטנית לתפילת שחרית) לשבת וזאת הברכה בתימהון איך אדם גדול כמו משה רבנו נענש ומת:

 

אֲבִי גְדוֹר אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם עָלָה – / תִּמָּהוֹן: אֵיךְ לְהַר נְבוֹ עָלָה?

בְּיוֹתֵר יֶתֶר מִמַּלְאָכִים נִתְעַלָּה – / שִׁבֹּלֶת יַרְדֵּן אֵיךְ בַּעֲדוֹ הָתְעֲלָה? …

 

הוּא אַרְבָּעִים נִהֵג עַמּוֹ, / צַדִּיק הַשָּׁקוּל כְּכָל עַמּוֹ,

וְאֵיךְ אָיֹם אֲשֶׁר אִיְּמוֹ / פְּקָדוֹ לְמִיתָה וּלְדַקְדֵּק עִמּוֹ? …

(פיוטי רבי פינחס הכהן, מהדורת ש' אליצור, ירושלים תשס"ד, עמ' 553‑554)

ביאור: 1 אבי גדור: אחד משמותיו של משה על פי מדרש ויקרא רבה א, ג (עמ' יא). תמהון: דבר תמוה ומוזר. איך להר נבו עלה: איך נצטווה לעלות להר נבו ולמות שם.   2 ביותר יתר ממלאכים נתעלה: משה התעלה יותר מהמלאכים בעלותו לקבל את התורה. שבלת ירדן איך בעדו התעלה: איך ייתכן שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ושטף מי הירדן ('שבלת') הפך לתעלה עמוקה ('התעלה') החוסם את דרכו?   3 הוא … ככל עמו: משה הנהיג את עמו ארבעים שנה, והיה שקול כנגד כל ישראל (תנחומא בשלח י ועוד).   4 אים אשר אימו: הקב"ה המכונה 'איום', הנותן אימתו על הבריות. פקדו למיתה ולדקדק עמו: דקדק עם משה, לא מחל על חטאו וגזר עליו שימות.

 

ובהמשך (שם) עבר ר' פינחס מסיפורו של משה למסקנה לגבי סופו של כל אדם:

 

טַעַם דָּבָר אֶחָד בַּהֲשִׂיחוֹ / נֶעֱנַשׁ מִיתָה וְלֺא הוֹעִיל בְּשׂוֹחֲחוֹ.

יְצִיר לִפְנֵי צוּר מַה יַּעַשׂ בְּדִבּוּר שִׂיחוֹ, / מַגִּיד לָאָדָם מַה שֵּׂחוֹ?

 

כְּשֵׁרַי וְאוֹהֲבַי / כְּנֶעֶנְשׁוּ עֲלוֹת עַל עֶרֶשׂ דְּוַי

לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לִבִּי דַוָּי / לְעַגְמוּת נֶפֶשׁ אֶקְרָא וַיְהִי וַי

 

ביאור: 1 טעם דבר אחד: דיבור אחד (הוא אמירת 'שמעו נא המורים'). בהשיחו: כשאמר משה. בשוחחו: כשהתפלל וביקש לבטל את הגזירה.   2 יציר … בדבור שיחו: אם משה לא הועיל בתפילות, מה תקוותו של כל אדם ('יצור') שיפנה אל הקב"ה ('צור'), ומה הוא יועיל בתפילותיו? מגיד … שחו: כינוי לה' על פי עמוס ד, יג.   3‑4 כשרי … דוי: אם אפילו אנשים כשרים, אוהבי ה', כמו משה נענשו במחלה ובמוות – גם לשאר בני האדם אין תקווה והלב כואב על סופם. לעגמות נפש אקרא: מתוך עוגמת נפש וצער (על משה ועל כל אדם). ויהי וי: לשון 'ויהי' נדרש במקומות רבים כמסמל צרה, משום הקריאה 'וי' הטמונה בו (ראה בראשית רבה מא, ג ועוד). וכאן מכוון הפייטן לפסוק 'ויהי אחרי מות משה' (יהושע א, א).

הפיוט 'אז בקשוב עניו', מתוך מחזור נירנברג, Jeselsohn, David and Jemima Zurich Switzerland Ms. 9

פיוטים רבים העוסקים בפטירת משה נכתבו במרוצת השנים לשמחת תורה, לא רק בארץ ישראל אלא גם בשאר ארצות המזרח וכן במרכזי הפיוט שבספרד ובאשכנז. ברוב הקהילות בארץ אין הם נאמרים היום, להוציא מעט קהילות – בעיקר חסידיות – השומרות על הפיוטים הקדומים. אך הינה תיאור של בֵּן – הוא חוקר הפיוט מנחם זולאי ז"ל – המספר על אביו שחי במזרח אירופה בראשית המאה העשרים, שהיה שר על יד שולחן החג את אחד הפיוטים הללו מתוך בכי מר:

זכורה לי תמונת אבא ז"ל כשהוא יושב בסעודת שמחת־תורה ומזמר בניגון עגום את הפיוט 'אז בקשוב עניו קום עלה אל הר העברים', וכשהגיע למילים 'וי וי צווח זו עלייה ירידה היא', פרץ בדמעות והיה בוכה והולך עד גמר הפיוט (מ' זולאי, מפי פייטנים ושופכי שיח, ירושלים תשס"ה, עמ' קו).

מתברר אפוא שגם לאחר שנתקבע אופיו העליז של יום שמחת תורה, החדווה המתפרצת בהקפות ובריקודים הייתה במשך שנים רבות מעורבת גם ברגשות עצב. וכדבריו של זולאי שם: 'שמחת תורה רוויה בחלקה דמעות טהורות, שכוחן רב בזיכוך הנשמה ועידון הרגשות'.

מה עשו חסידי ברסלב לפני 100 שנה, כאשר לא יכלו לנסוע לאומן?

הברחות הגבול, ריקודים, ותפילות ראש השנה תחת הפצצות הלופטוואפה הנאצית

ה"ציון", המבנה שעמד על קברו של ר' נחמן באומן. בפתח יושב החסיד ר' משה יהושע בז'יליאנסקי, המכונה ר' אלטר טפליקר (הוא נהרג על ידי פורעים, ה"פעטליארעווצעס") במלחמת האזרחים הרוסית, 1919. התמונה מלפני 1910.

בעשור הראשון של המאה עשרים, התוודעו כמה בחורים צעירים בפולין לדמותו של ר׳ נחמן מברסלב ולספריו. באותה העת, ר׳ נחמן לא היה מוכר בפולין. מרכזים קטנים של חסידי ברסלב ישבו במספר עיירות באוקראינה ובארץ, והשפעתם היתה מועטה. אירוע מכונן ב״התקרבות״ של הבחורים מפולין לצדיק הברסלבי הייתה הנסיעה לאומן שבאוקראינה, וההשתתפות בתפילות ראש השנה בקרב חסידי ברסלב. בחזרתם לפולין, החלו להפיץ את הבשורה על התגלית ה״חדשה״, ולעשות נפשות; וככה נוצרה תנועת ברסלב הפולנית. לימים, תנועה זו תשפיע על סופרים, הוגים, ואומנים חילוניים. חסידי ברסלב בפולין נודעו בשל הנסיעות השנתיות לאומן. בעיתונות וברחוב הם נקראו ״אומאנער חסידים״ (חסידי אומן) ו״החסידים הרוקדים הנוסעים לאומן״.

העליות לרגל לאומן התמקדו סביב ראש השנה. ההתקבצות סביב שולחנו של ר׳ נחמן הועתקה לקברו על ידי תלמידו ר׳ נתן, בהבנתו כי הדברים שאמר ר׳ נחמן על ״הראש השנה שלי״, דווקא בסוף חייו, מכוונים לתקופה שלאחר הסתלקותו. ״שיכולין אז אנשים לקבל תיקונים, מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן  […] העיקר להיות אצלי…״

ר' יצחק מאיר קורמן יושב בסוכה (באדיבות משפחת קורמן)

 

בשנת 1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ובעקבותיה פרצה מלחמת האזרחים הרוסית. צבאות ה״אדומים״, ה״לבנים״ וה״ירוקים״ נלחמו זה בזה – אך אזרחים יהודים היו מטרה משותפת לכולם.

בכרוז על ראש השנה משנת תשט"ז (תודה לר' שמואל תפילינסקי) נזכר ר׳ יצחק מאיר קורמן, (מראשי החסידים בפולין שעלה ארצה באמצע שנות ה-30, ועבד במכון שוקן בסוף שנות ה-40), בתקופה זו:

ומן אז [1918] התחיל[ו] הסכנות המרובות בדבר התקבצות על ראש השנה לאומאן – אפילו מאוקריינא – מחמת הכנופיות רוצחי אדם ימ"ש. ואנשי שלומנו [חסידי ברסלב] מפולין סכנו את עצמם כל פעם במסירות נפש גדול, ברוב געגועים והשתוקקותם לבוא לאומאן, אבל הרבה נלקחו לתפיסה ונאבד זכרם, רחמנא ליצלן – וכן שני נפשות נהרגו רחמ"ל על הגבול סמוך לעיר אוסטרה, כידוע. אשר מאז נתקשה מאד הדרך וחדלו האורחות מלבוא לאומאן ממדינת פולין…

מתוך ״שומרי משפט״, לודז׳ 1934 . הספרייה הלאומית
4322 =RR

 

היו מראשי התנועה שיצאו נגד הברחות הגבול המסוכנות (כך לדוגמה, המשפיע ר׳ יצחק ברייטר, במכתב משנת 1923, לחסיד צעיר שחשב לנסוע מארץ ישראל לאומן: ״ודעתנו הוא כי אין צריכין ליסע לאומין בעת כזה אשר ההשגחה [האלוקית] מראה בחוש שאינה מסכמת לזה… גם הוא אינו רשאי לעשות שטות הזה לסכן את עצמו וליסע. ושטות הזה לסכן את עצמו ולעבר ימים ונהרות וגבולין, הוא יוצא מתוך רבוי אור ודקדוק יתרה, מה שלא צוה רבנו ז״ל כלל וכלל…״ [׳שארית יצחק׳ עמ׳ מב-מג]). במקומן, הציעו ראשי התנועה תפילות מיוחדות וריטואלים חדשים, למלא את החלל שנותר. כאשר ״חדלו האורחות״ לאומן, הם החליטו לקיים ״קיבוץ״ על ראש השנה בעיר לובלין, ״ירושלים דפולין״. החל משנת 1930 הם התפללו בישיבת חכמי לובלין, בהזמנת והשתתפות ראש הישיבה הרב מאיר שפירא (מחולל הדף היומי).

נוסף על מאות מכתבים מההתכתבות המסועפת שלו עם חסידי ברסלב בפולין ובאוקראינה, קורמן שמר ומסר למכון שוקן כמה מסמכים וכרוזים של חסידות ברסלב-פולין, ובהם: ״קול קורא במדבר״ משנת 1932 (בתמונה). כרוז זה נכתב בכתב יד, והועתק בסטנסיל (בשביל שכפול והפצה ברבים). בין דברי הכרוז נאמר כי כאשר ״נסתם הדרך ליסע לאומאן להשתטח על ציון [=קבר] רבינו ז״ל בערב ראש השנה ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל, בבית הכנסת שלו שם – מיני אז נבחר מכל אנשי שלומינו שבמדינת פולין להתאסף יחד ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל בעיר לובלין״. כותבי הכרוז הבינו כי תמצית ההתקבצות באומן היא ״לקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ראש השנה של רבינו ז״ל״. ״קביעת המקום״ פועלת לקדש את המקום, ומכשירה אותו להיות כלי להופעת ״אור רבנו ז״ל״, בעולם הדומה למדבר. ההשתתפות בקיבוץ – אפילו בעצם ההגעה, ושבירת המניעות הכרוכה בה – מביאה להתחדשות נפשית מורגשת,  ו״להשתוקקות אמונה פשוטה אמיתית… אשר זה הוא תיקון העולם באמת״. התיקון שנעשה בקיבוץ אינו רק לחסידים – ואף לא לעם ישראל בלבד – אל, לכל העולם: ״עבור נפשו ועבור כל העולם כולו״; ״ויומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״.

(KC-L-10) ״קול קורא במדבר״. אוסף קורמן, מכון שוקן למחקר היהדות

 

מסמכים נוספים מאוסף קורמן במכון שוקן שופכים אור על ״קיבוצים״ ברסלביים בפולין משנות השואה.

במכתב יוצא דופן מתחילת המלחמה, שנת 1940, החסיד ר׳ צבי לסקר, תלמיד-חבר של ברייטר, כותב לקורמן, מווילנה (עיר שאותה הרגמנים טרם כבשו, ואליה הוא ברח): ״[ה]אם היה קבוץ על ראש השנה שנה זו? היה אמנם ׳קיבוץ׳ בורשה, אבל אוי לו לאותו הקיבוץ שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שרפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא. הבה ואנסה לתאר לך על הניר הקר – שיכול את הכל לסבול – קיצור קטן שבקטן על הקרבות מאנ״ש של ר״ה״. בכישרון ספרותי מלסקר מתאר את תפילות ראש השנה של חסידי ברסלב שהתקיימו בעת הפצצות חיל האויר הגרמני על ורשה, כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה (אחרי פגרה של שלושה ימים, שנתנה תקוה ליהודי העיר שתהיה מנוחה בחג – תקוה שהתבדתה).

החסיד ר׳ ביירך רובינזון, ששכל את משפחתו בשואה, שרד את אושוויץ ועבר לאמריקה ואחר כך לארץ, כתב ב-1947 לקורמן על ראש השנה בלב המלחמה: ״ושנה תש״ב [1941] בראש השנה היה בעזרת ה׳ כינוס בעיר אפטא, אשר התפללו יחד [החסידים] וגם עשו ריקודין…״

אחתום בהיסטוריה קרובה יותר. באחת הנסיעות סביב ראש השנה (מעידן הטרום-קורונה), בטיסה מאוקראינה לצ׳כיה שהייתה מפוצצת בחסידים והגיטרות שלהם, עמדתי במעבר בסוף המטוס ועשיתי יוגה. דייל צ׳כי צעיר ניגש אליי (אולי היוגה גרמה לו להרגיש שנוכל לתקשר) – ושיתף אותי בתמיהתו על עולי הרגל הבלתי שגרתיים. הוא שמע על עליית הרגל (כל מזרח אירופה רועשת ממנה), אבל הוא רצה להבין מה העניין. אמרתי לו: באומן, קבור אדם שאמר שאין יאוש כלל. החסידים מאמינים שעל ידי זה שהם נוסעים ובאים על קברו, הם משדרים חיזוק ותקווה לכל הזקוקים להם, לכל השבורים והמדוכאים, בכל העולם כולו, באשר הם שם. זה נגע בו.

יהי רצון ש״יומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״, אמן.

מתוך ״מודעת האסיפה תר״צ״, מכון שוקן למחקר היהדות
KC-L-1 (3).

במים, באש או ביום אביב זוהר?

קביעת הגורלות ביום כיפור נתנה השראה לפיוט "ונתנה תוקף" וליצירות רבות שנכתבו בהשפעתו

פתיחת שערי השמיים וקביעת גורלו של כל אדם ואדם הן מעמד דרמטי המתואר באופן מצמרר בפיוט המכונן "ונתנה תוקף", הנאמר ביום הכיפורים, אשר מאז ומעולם נתפס ביהדות בסימן חריצת גורלות – לשבט או לחסד. את נוסחו המלא של הפיוט בן המאה ה-6 ניתן למצוא באתר הספרייה הלאומית, ושם גם ניתן להאזין לביצועים רבים שלו, מפי חזנים מכל עדות ישראל, ולהתחקות אחר נסיבות כתיבתו הקדומות – בשנים האחרונות התגלה, על סמך כתבי יד עתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, כי מקורו של הפיוט, שיוחס לר' אמנון ממגנצה מן המאה ה-12, הוא בעצם מן המאה ה-6 ונכתב בידי אליעזר בירבי קליר. התמונה המצטיירת בו עזה וזכירה: "תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי" – האל מכנס אליו את כל בָּאֵי עולם כרועה המוביל עדר ומברר את עניינו של כל אדם ואדם:

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן

וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין

כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי

וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת

מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַּמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בַרָעָב וּמִי בַצָּמָא

מִי בַרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

עדר צאן. צילום: גדעון שיפטן. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת 990050172850205171.

רשימת הגורלות האפשריים שב"נתנה תוקף" מפורטת מאוד ומרבה בצמדי ניגודים: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם. הניגודיות אינה מתבטאת רק בצורה, אלא גם במובן העמוק של קביעת הגורל: ההחלטה על האופן שבו יעברו הן השנה הקרובה והן החיים עד תומם לעולם אינה מעורפלת, ואין בה פסיחה על שתי הסעיפים. היא חד-משמעית ונתונה לבחירתו של האדם, מצד אחד, ולגזירה של כוח עליון, מצד אחר.

תקיעת שופר "יום הדין". צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה. מס' מערכת: 997000136520405171.

יותר מאלף שנים לאחר כתיבת "ונתנה תוקף", המיוחס מסורתית לר' אמנון ממַגֶנְצָה, כתב יוצר יהודי רליגיוזי אחר, הזמר ליאונרד כהן, גרסה אישית משלו לפיוט, שנקראה Who By Fire. בין היתר, הושפעה כתיבת השיר מחוויות שכהן עבר במהלך התנדבותו במלחמת יום הכיפורים, כשהופיע לפני חיילים בנוף המדברי שבין סואץ לרפידים. על התקופה המרתקת הזו ניתן לקרוא בהרחבה באתר הספרייה הלאומית.

לאונרד כהן מופיע בפני חיילים ישראלים במהלך מלחמת יום כיפור. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

השיר תורגם לעברית (בידי יהונתן נדב) בתרגום אקוויריתמי, כלומר כזה המאפשר לשיר את השיר בעברית:

מי באש

וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם,

מִי לְאוֹר יוֹם, מִי לְעֵת לַיִל,

מִי בַּחֲרִיצַת מִשְׁפָּט, מִי בְּיִסּוּרִים מָרִים,

מִי בְּיוֹם אָבִיב זוֹהֵר־זוֹהֵר,

מִי לְאַט מְאוֹד יִתְפּוֹרֵר,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

 

וּמִי בִּמְעִידָה קְטַנָּה, מִי בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה,

מִי בְּעוֹל הָאַהֲבָה, מִי בַּחֲבָטַת אַלָּה,

מִי בָּרַעַשׁ, מִי בְּאַבְקָה,

מִי בִּגְלַל הַחַמְדָנוּת, מִי בִּגְלַל רָעָב פָּשׁוּט,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

 

וּמִי בְּהַשְׁלָמָה שְׁלֵוָה, מִי בִּתְאוּנָה קְרוֹבָה,

מִי יָחִיד בִּבְדִידוּתוֹ, מִי אֶל מוּל בָּבוּאָתוֹ,

מִי בְּמִצְוַת גְּבִרְתּוֹ, מִי בְּמוֹ יָדָיו,

מִי אָסוּר בִּכְבָלָיו, מִי בְּכוֹחַ רַב,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

תפסיר "ונתנה תוקף" קובץ בפרסית. מתוך "פזמונים ותפלות לימים נוראים". מס' מערכת 990000648160205171-1

קל לראות כי הגרסה של כהן מניחה בצד את התיאור של האל כרועה העדר המוביל נשמות בהמוניהן, ותחת זאת מציירת בפירוט את ההחלטה הייחודית בנוגע לכל גורל וגורל. העיסוק שיש בה בפרטים המדוקדקים של כל גורל כזה ("יום אביב", "כדורי שינה" ועוד) מאפשר לנו לראות לנגד עינינו תמונה מוחשית של כל אחד מהחיים שנגזרו ועקב זאת לחוש את המורכבות העצומה שביקום. מדובר במעשה מרכבה אדיר שבו אין חריצת דין פשוטה, אלא החלטה המשתברת באלפי רסיסים ומשליכה על כל הסובב אותה.

השאלה של כהן בסוף – "מיהו שקובע?" – מאירה את מעמדו של האדם מול האל באור אחר: לא עוד חלק מעדר המקובץ לכדי קבוצות, אלא בן אנוש מובחן המבקש לברר ולעתים אף להתריס. לדידו של כהן, האדם יכול להעז מול האל ולברר את מהותו, להבדיל מן הפיוט, שבו קולם של בני האדם אינו נשמע כלל.

"ונתנה תוקף" בתוך סדר תקיעת שופר, נוסח איטליה. מתוך ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק. מס' מערכת 990000607400205171-1

 

גם ממרחק הזמן המשיך "ונתנה תוקף" להדהד אצל דורות של יוצרים. אחד מהם הוא אברהם חלפי, שבשירו "סתיו יהודי" מופיעה תמונה מוחשית אחרת של קביעת הגורלות ביום כיפור:

סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי

שׁוֹלֵחַ בִּי

רִמְזֵי אֱלוּל.

כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת

הַצִּפּוֹרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב

שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.

אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה

בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה

יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.

וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה

בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.

אברהם חלפי. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת 997008137029405171.

לביצוע של אריק איינשטיין ל"סתיו יהודי" (שהלחין יוני רכטר) ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.
כאן מופיעים היהודים המתפללים על גורלם כחלק מהותי מן הטבע ומן הזמן, ממש כאילו הייתה העונה הזו "עונת קביעת הגורלות". הציפורים השורקות, ששריקתן מזכירה תקיעת שופר, הן חלק מה"רמזים" שלוח השנה שולח אל האדם להזכירו את יום היפקדו. תמונת יום הדין מצוירת בצבעים עדינים יותר: האפרפר הסתווי של הסגריר המתקרב הולם מאוד את אווירת התחנונים והענווה הנדרשת בעת תפילת יום הכיפורים.

"ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה" הוא שילוש שמות עצם המזכיר את "ותשובה ותפילה וצדקה" – וכמוהן אמור להעביר את רוע הגזירה. אל מול הרכנת הראש לנוכח גזר הדין, שגלומה בה אפסותו של האדם, ניצבים כליו של האדם המאמין: הפעולות האמורות לפתוח שערי שמיים ולהמתיק את גורלו. כוחן של אלה משיב לאדם משהו מעמדתו מול האל ומאפשר לו להשמיע את קולו, גם כאשר הוא רק אחד מבני ה"צאן" העוברים לבחינה לשבט או לחסד.

אין לדעת על מה סבו הבקשות והתחנונים שבשיר, ואם יש להם סיכוי להיענות, בוודאי ובוודאי לא כאשר מוזכרים עצב, שיגעון ותוגה. גם נימת המבקשים על גורלם מהוססת, ואין בה דיבור ישיר אל האל. עם זאת נאמר בפירוש כי הפנים זוכות לרחף לפני כיסא האל; הן מגיעות קרוב מאוד אל בוראן, ממש באותו הגובה, ונושאות חותם של אישיות נבדלת (כדרכן של פנים), כך שאינן עוד בגדר עדר המוני כמו בפיוט המקורי.

חלפי מבדיל את עצמו בשיר מן המתפללים יהודֵי הגולה ואינו משתתף בתפילה לפני כיסא הכבוד, אך עדיין העונה הזו בשנה ורגשי הענווה וחשבון הנפש הנלווים אלה מהדהדים עמוק בתוכו כחלק מן העולם.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן