בעשור הראשון של המאה עשרים, התוודעו כמה בחורים צעירים בפולין לדמותו של ר׳ נחמן מברסלב ולספריו. באותה העת, ר׳ נחמן לא היה מוכר בפולין. מרכזים קטנים של חסידי ברסלב ישבו במספר עיירות באוקראינה ובארץ, והשפעתם היתה מועטה. אירוע מכונן ב״התקרבות״ של הבחורים מפולין לצדיק הברסלבי הייתה הנסיעה לאומן שבאוקראינה, וההשתתפות בתפילות ראש השנה בקרב חסידי ברסלב. בחזרתם לפולין, החלו להפיץ את הבשורה על התגלית ה״חדשה״, ולעשות נפשות; וככה נוצרה תנועת ברסלב הפולנית. לימים, תנועה זו תשפיע על סופרים, הוגים, ואומנים חילוניים. חסידי ברסלב בפולין נודעו בשל הנסיעות השנתיות לאומן. בעיתונות וברחוב הם נקראו ״אומאנער חסידים״ (חסידי אומן) ו״החסידים הרוקדים הנוסעים לאומן״.

העליות לרגל לאומן התמקדו סביב ראש השנה. ההתקבצות סביב שולחנו של ר׳ נחמן הועתקה לקברו על ידי תלמידו ר׳ נתן, בהבנתו כי הדברים שאמר ר׳ נחמן על ״הראש השנה שלי״, דווקא בסוף חייו, מכוונים לתקופה שלאחר הסתלקותו. ״שיכולין אז אנשים לקבל תיקונים, מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן  […] העיקר להיות אצלי…״

בשנת 1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ובעקבותיה פרצה מלחמת האזרחים הרוסית. צבאות ה״אדומים״, ה״לבנים״ וה״ירוקים״ נלחמו זה בזה – אך אזרחים יהודים היו מטרה משותפת לכולם.

בכרוז על ראש השנה משנת תשט"ז (תודה לר' שמואל תפילינסקי) נזכר ר׳ יצחק מאיר קורמן, (מראשי החסידים בפולין שעלה ארצה באמצע שנות ה-30, ועבד במכון שוקן בסוף שנות ה-40), בתקופה זו:

ומן אז [1918] התחיל[ו] הסכנות המרובות בדבר התקבצות על ראש השנה לאומאן – אפילו מאוקריינא – מחמת הכנופיות רוצחי אדם ימ"ש. ואנשי שלומנו [חסידי ברסלב] מפולין סכנו את עצמם כל פעם במסירות נפש גדול, ברוב געגועים והשתוקקותם לבוא לאומאן, אבל הרבה נלקחו לתפיסה ונאבד זכרם, רחמנא ליצלן – וכן שני נפשות נהרגו רחמ"ל על הגבול סמוך לעיר אוסטרה, כידוע. אשר מאז נתקשה מאד הדרך וחדלו האורחות מלבוא לאומאן ממדינת פולין…

היו מראשי התנועה שיצאו נגד הברחות הגבול המסוכנות (כך לדוגמה, המשפיע ר׳ יצחק ברייטר, במכתב משנת 1923, לחסיד צעיר שחשב לנסוע מארץ ישראל לאומן: ״ודעתנו הוא כי אין צריכין ליסע לאומין בעת כזה אשר ההשגחה [האלוקית] מראה בחוש שאינה מסכמת לזה… גם הוא אינו רשאי לעשות שטות הזה לסכן את עצמו וליסע. ושטות הזה לסכן את עצמו ולעבר ימים ונהרות וגבולין, הוא יוצא מתוך רבוי אור ודקדוק יתרה, מה שלא צוה רבנו ז״ל כלל וכלל…״ [׳שארית יצחק׳ עמ׳ מב-מג]). במקומן, הציעו ראשי התנועה תפילות מיוחדות וריטואלים חדשים, למלא את החלל שנותר. כאשר ״חדלו האורחות״ לאומן, הם החליטו לקיים ״קיבוץ״ על ראש השנה בעיר לובלין, ״ירושלים דפולין״. החל משנת 1930 הם התפללו בישיבת חכמי לובלין, בהזמנת והשתתפות ראש הישיבה הרב מאיר שפירא (מחולל הדף היומי).

נוסף על מאות מכתבים מההתכתבות המסועפת שלו עם חסידי ברסלב בפולין ובאוקראינה, קורמן שמר ומסר למכון שוקן כמה מסמכים וכרוזים של חסידות ברסלב-פולין, ובהם: ״קול קורא במדבר״ משנת 1932 (בתמונה). כרוז זה נכתב בכתב יד, והועתק בסטנסיל (בשביל שכפול והפצה ברבים). בין דברי הכרוז נאמר כי כאשר ״נסתם הדרך ליסע לאומאן להשתטח על ציון [=קבר] רבינו ז״ל בערב ראש השנה ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל, בבית הכנסת שלו שם – מיני אז נבחר מכל אנשי שלומינו שבמדינת פולין להתאסף יחד ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל בעיר לובלין״. כותבי הכרוז הבינו כי תמצית ההתקבצות באומן היא ״לקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ראש השנה של רבינו ז״ל״. ״קביעת המקום״ פועלת לקדש את המקום, ומכשירה אותו להיות כלי להופעת ״אור רבנו ז״ל״, בעולם הדומה למדבר. ההשתתפות בקיבוץ – אפילו בעצם ההגעה, ושבירת המניעות הכרוכה בה – מביאה להתחדשות נפשית מורגשת,  ו״להשתוקקות אמונה פשוטה אמיתית… אשר זה הוא תיקון העולם באמת״. התיקון שנעשה בקיבוץ אינו רק לחסידים – ואף לא לעם ישראל בלבד – אל, לכל העולם: ״עבור נפשו ועבור כל העולם כולו״; ״ויומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״.

מסמכים נוספים מאוסף קורמן במכון שוקן שופכים אור על ״קיבוצים״ ברסלביים בפולין משנות השואה.

במכתב יוצא דופן מתחילת המלחמה, שנת 1940, החסיד ר׳ צבי לסקר, תלמיד-חבר של ברייטר, כותב לקורמן, מווילנה (עיר שאותה הרגמנים טרם כבשו, ואליה הוא ברח): ״[ה]אם היה קבוץ על ראש השנה שנה זו? היה אמנם ׳קיבוץ׳ בורשה, אבל אוי לו לאותו הקיבוץ שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שרפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא. הבה ואנסה לתאר לך על הניר הקר – שיכול את הכל לסבול – קיצור קטן שבקטן על הקרבות מאנ״ש של ר״ה״. בכישרון ספרותי מלסקר מתאר את תפילות ראש השנה של חסידי ברסלב שהתקיימו בעת הפצצות חיל האויר הגרמני על ורשה, כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה (אחרי פגרה של שלושה ימים, שנתנה תקוה ליהודי העיר שתהיה מנוחה בחג – תקוה שהתבדתה).

החסיד ר׳ ביירך רובינזון, ששכל את משפחתו בשואה, שרד את אושוויץ ועבר לאמריקה ואחר כך לארץ, כתב ב-1947 לקורמן על ראש השנה בלב המלחמה: ״ושנה תש״ב [1941] בראש השנה היה בעזרת ה׳ כינוס בעיר אפטא, אשר התפללו יחד [החסידים] וגם עשו ריקודין…״

אחתום בהיסטוריה קרובה יותר. באחת הנסיעות סביב ראש השנה (מעידן הטרום-קורונה), בטיסה מאוקראינה לצ׳כיה שהייתה מפוצצת בחסידים והגיטרות שלהם, עמדתי במעבר בסוף המטוס ועשיתי יוגה. דייל צ׳כי צעיר ניגש אליי (אולי היוגה גרמה לו להרגיש שנוכל לתקשר) – ושיתף אותי בתמיהתו על עולי הרגל הבלתי שגרתיים. הוא שמע על עליית הרגל (כל מזרח אירופה רועשת ממנה), אבל הוא רצה להבין מה העניין. אמרתי לו: באומן, קבור אדם שאמר שאין יאוש כלל. החסידים מאמינים שעל ידי זה שהם נוסעים ובאים על קברו, הם משדרים חיזוק ותקווה לכל הזקוקים להם, לכל השבורים והמדוכאים, בכל העולם כולו, באשר הם שם. זה נגע בו.

יהי רצון ש״יומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״, אמן.

סיפורי המדרש מראים לנו לא אחת כי ישנם מצבים שבהם האדם עוזב את עולמו או את המשימה שבה הוא עוסק, אך לא אותיותיו. כך המדרש על האותיות שפרחו מן הלוחות עם שבירתם על הר סיני, כך הסיפור התלמודי הידוע על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו את גופו כשהוא עטוף בספר התורה שבו נהג ללמד, ובעוד האש עולה – האותיות מן הספר פרחו באויר, וכך גם היה עם פטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ז"ל.

האות העברית כיסוד ספרי הקודש היא תופעה ששורשיה כבר נטועים בתקופת התלמוד. חכמים ייחסו משקל רב, קדושה וכוחות מיסטיים לאות, שעל פי המדרש נברא בה העולם. דברי המשנה במסכת ברכות על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שבהם "הכתב והמכתב", מְמַצבים את הכתב בדרגה רוחנית גבוהה השמורה למספר מצומצם של בריאות אשר יש בהן חיבור בין רוח לחומר. לפיכך מלמדת אותנו הטיפוגרפיה המקראית והתלמודית לשים לב לא רק לנכתב אלא גם למה שלא נכתב: הרווחים, האותיות הגדולות, הקטנות, התלויות בין השורות, לא פחות מאשר למה שעליהן.

מעמדו המיוחד של ספר הקודש ביהדות מחייבו בעיצוב מהודר, העוטף ומלביש את התוכן בלבוש חיצוני, המעיד על תוכנו.

סיפורה של הטיפוגרפיה החדשה של התלמוד בהוצאת הרב שטיינזלץ הוא סיפור מרתק על המאבק שאינו נגמר בין שימור לבין חידוש בעולם בית המדרש. סיפור שראשיתו בדפוס האלמנה רום בוילנא באמצע המאה הי"ט, עת עיצבה דבורה רום, בעלת הדפוס, את המבנה הסופי של דפי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם עד היום. מבנה אשר הפך לסמל ולאייקון בתרבות החזותית היהודית גם ללא הטקסט שבתוכו.

אישה היא זו שאחראית לפריצת הדרך הראשונה ולהפיכתו של העמוד לפסגת הטיפוגרפיה התורנית. עיצוב הדף היה מהפכני באותם השנים ושימש בעצם כ"היפר לינק" הראשון בעולם. כשכל שינוי בצורה מעיד על שינוי בתוכן, אות לטקסט, אות לתרגום, כוכבית המפנה לפרשנות אחת וריבוע קטן לאחרת. שנים ילוו אותנו אותיותיה של דבורה מדפוס רום שעד היום נקראות בשם "וילנא" על שם בית הדפוס שלה. לימים יספר לנו המשורר אברהם סוצקבר ז"ל איך בזמן הכיבוש הנאצי התיכו בגטו וילנא את אותיות העופרת הישנות מבית הדפוס הנטוש והפכו אותן לכלי נשק רוחני ומלא הוד.

כדרכה של דבורה רום גם ממשיכה היה בעל חזון. שטיינזלץ הבין כי אומנם שמירה על אוצרות הטיפוגרפיה הישנים כמוה כשמירה על דפוסי הלימוד מקדמת דנא, אך המחיר של אי־הנגשת הספר למתקשים בלימודו גבוה מידי. וכך, קיבל על עצמו לשנות את צורת הדף, את הטיפוגרפיה, הרווחים והעימוד כולו כדי לחבר את הלימוד ולהנגישו לכמה שיותר אנשים.

שימור וחידוש גם בכריכה החיצונית

לא רבים יודעים, אך למלאכת העיצוב הגרפי והטיפוגרפי של שערי התלמוד גייס הרב שטיינזלץ את האמן בצלאל שץ. תהליך עיצוב עטיפת ספר מתחיל בראיית המחבר את תפקיד העטיפה כחלק מן היצירה כולה, ודרישותיו לעיצוב הן בדרך כלל ברוח הדברים הכתובים בספר. עיצוב הכריכה משמעותי בשל היותו משקף את אופיו, רוחו ואווירתו של הספר.

גם המוטיבים שהעסיקו את בצלאל שץ בשימור וחידוש. העבר היהודי, הבא לידי ביטוי בסמלים יהודיים, וההווה הארצישראלי, הבא לידי ביטוי בסמלים השאובים מעולם החי והצומח בארץ. בוריס שץ (האב) בז לאומנות המודרנית המנותקת מן העבר, ואילו בנו, בצלאל, מנסח קישוט ואורנמנטיקה "ישראלית", המשלבת בין אסתטיקה סביבתית מקורית, היסטוריה וטבע.

סגנון עיצוב האות של שץ נשמר גם בספרי החול שאותם עיצב. הספר "עטלפי עכו" (1961) בעיצובו, עשוי אף הוא מאותן אותיות בסגנון "הצבי", מאוירות בצורות גיאומטריות שונות ביד חופשית. אולי הוכחה למודרניות ולחדשנות שאותן רצה להטביע בעיצוב הכריכה לספרי הגמרא. אך בעוד בספר "עטלפי עכו" הצורות הגיאומטריות נראות אקראיות, בעיצוב לכריכת התלמוד הצורות הגיאומטריות יוצרות צורות של מגן דוד, לוחות הברית, שערים, כתרים, אותיות, בתים, פרחים ועוד.

את הרעיון החדשני של הרב שטיינזלץ, המחבר בין עבר לעתיד, בין גלות לארצישראליות, ניתן למצוא בשילוב הטיפוגרפי שבין הכריכה החיצונית לכריכה הפנימית. האותיות שעל גבי הכריכה החיצונית בנויות מאות הדומה בצורתה לגופן "הצבי" של הטיפוגרף צבי האוסמן משנת 1954. ומקורותיה של אלו הם כתובות עבריות עתיקות מן האלף הראשון. האות זוויתית, מתבססת על צורת המשולש, חסרת תגים ודומה יותר לצורת כתב החקוק באבן. האות בשער הפנימי דומה בצורתה לאות האשכנזית, הנכתבת בציפורן.

המהדורה התאפיינה בעיצוב מחודש, צבעוני ובהיר, אך ביטול כריכת העור המסורתית, השימוש בגופן הישראלי וההתנתקות מסגנון האות המקושטת ה"כבדה" לטובת "פרנק־-ריהל" מנוקדת, דקה יותר ושחורה פחות, שמטרתה הייתה הנגשה והבהרה של הטקסט, הביאו להדרה של זו מישיבות רבות.

כמה אומץ צריך כדי להיות פורץ דרך לרבים וכמה נחת יש בעובדה שעוד בחייו ראה הרב שטיינזלץ את התלמוד לא רק כספר לימוד, אלא כדרך חיים המקדשת את הדיאלוג המתמשך בין התורה הכתובה, הבאה לידי ביטוי באות הטקסט, לאנושיות וריבוי הדעות, הבאים לידי ביטוי בכל ההערות, התוספות שמסביב לטקסט המרכזי, הצבע והטיפוגרפיה הרעננה. ההמונים המצטרפים לשורות הלומדים, גברים ונשים, שומרי מסורת ושאינם שארון הספרים היהודי הפך לנגיש עבורם בזכותו, זוכרים אותו היום.

השוו בין הגרסאות:

ש"ס וילנא:

תלמוד שטיינזלץ: