חג שמחת תורה מופיע בסיום חגי תשרי – אחרי חודש מתוח של ימי דין וסליחה, ואחרי שבעה ימים של ישיבה בסוכה. החג מאופיין בימינו בשמחה עצומה של הקפות, ריקודים ושירים. השמחה היא כמובן על סיום מחזור של קריאה בתורה: בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות, המכונה 'שבת בראשית', מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את התורה לפרשותיה, שבת אחר שבת, ובשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה – פרשת 'וזאת הברכה' – ומסיימים את התורה, וכמובן מיד מתחילים מחדש בקטע מתחילת פרשת בראשית. השמחה על שזכינו להשלים את קריאת התורה כולה היא שנחגגת בריקודים מתוך חדווה מתפרצת, ריקודים המבטאים את אהבתו של עם ישראל לה' ולתורתו.
אך מה היה אופיו הקדום של החג? בתורה הוא החג ה'סתמי' ביותר, חג שאין בו כל מצווה מיוחדת. בניגוד לכל המועדים האחרים, שבכל אחד מהם יש – לצד קורבנות החג – גם איזו מצווה המבטאת את ייחודו, על החג הזה לא נאמר אלא 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' (במדבר כט, לה), ללא כל מצווה נוספת מלבד קורבנות היום.
זמנו של החג, לפני ימי החורף הקרבים, בצירוף לקביעת חכמים שמן היום הזה מתחילים להזכיר את הגשמים בתפילת העמידה, הביאו את קהילות ישראל להתפלל ביום זה תפילות מיוחדות שבהן מבקשים שנה מבורכת בשפע של גשמים. פייטנים חיברו לכבוד היום פיוטים מקיפים ל'תפילת גשם', ואלו שיוו לחג אופי רציני, אפילו מתוח קמעא.
בבבל, שבה בימים שהלוח עדיין לא היה קבוע לא יכלו לדעת בבטחה מתי נקבע ראש החודש, נחגג יום שמיני עצרת – ככל החגים – במשך יומיים. ביום הראשון היה אופיו דומה לזה של בני ארץ ישראל. את היום השני ניצלו שם כדי לסיים בו את המחזור השנתי של קריאת התורה. ההבדל בין שני ימי החג נשאר עד היום: אצל בני חוץ לארץ, החוגגים יום טוב שני של גלויות, קיימת הפרדה ברורה בין היום הראשון, שמיני עצרת, שהוא חג 'רציני' הכולל את תפילת הגשם (ובעדות אשכנזיות רבות – גם הזכרת נשמות הנפטרים), ליום השני, שהוא יום שמחת תורה הנחגג בשירה ובריקודים.
עם החזרה של בני הגלויות לארץ ישראל, שבה אין אלא יום טוב אחד של שמיני עצרת, הועברה קריאת פרשת 'וזאת הברכה' המסיימת את מחזור הקריאה בתורה ליום השמיני – הוא 'שמיני עצרת'. החג החדש כולל אפוא – באופן דחוס – גם את החגיגות הצוהלות של שמחת התורה וגם את תפילת הגשם (והזכרת הנשמות), תוך יצירת מעברים לא פשוטים באווירת היום. בסופו של דבר צהלת הריקודים השתלטה על היום, וכינויו 'שמחת תורה' כמעט דחק את שמו הקדום, 'שמיני עצרת'.
ומתי חגגו בני ארץ ישראל הקדומים את שמחת התורה? ואיך חגגו זאת? בקהילות רבות בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים לא נהגו לקרוא את פרשות התורה במחזור שנתי. במקום הפרשות הארוכות יחסית הדרושות כדי להשלים את הקריאה בשנה אחת, הם חילקו את התורה לקטעים קצרים הרבה יותר, המכונים 'סדרים', והשלימו את הקריאה פעם בשלוש וחצי שנים. בשבת שבה קראו את הסדר האחרון – הזהה במקרה הזה עם הפרשה האחרונה, 'וזאת הברכה' – ציינו גם בני ארץ ישראל את סיום התורה בפיוטים ייחודיים.
עזרא פליישר, שפרסם לראשונה פיוטים של בני ארץ ישראל הקדומים לשבת שבה סיימו את התורה, קרא למאמרו 'שמחת תורה של בני ארץ ישראל' (סיני, נט [תשכ"ו], עמ' רט–רכז). אבל מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו של היום: הפיוטים לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל. במקום אווירת העליזות של הפזמונים המאוחרים לשמחת תורה, כגון 'ישמחו אהובים, ישמחו ברוכים בשמחת התורה', פיוטיהם של בני ארץ ישראל לשבת וזאת הברכה מביעים עצב, ואפילו אבל. וכל זאת למה? משום תוכנה של הפרשה האחרונה בתורה, המסתיימת בפטירתו של משה רבנו. הפייטנים הקדומים ביטאו ביצירותיהם את צערם על פטירת משה יותר מאשר את השמחה על סיום התורה. הסתלקותו של משה אינה אירוע פשוט: לא זו בלבד שעם ישראל הפסיד את המנהיג הגדול שהוציאו ממצרים והוריד אליו את התורה מן השמיים – אלא שעצם פטירתו של אדם כה דגול יש בה בשורה אישית מרה לכל אדם, וכפי שמבוטאים הדברים בפזמון החוזר בכמה מהפיוטים הללו: 'משה מת – מי לא ימות?'. כך, דרך משל, פתח ר' פינחס הכהן, פייטן ארץ ישראלי בן אמצע המאה השמינית, פיוט מקדושתא (קומפוזיציה פייטנית לתפילת שחרית) לשבת וזאת הברכה בתימהון איך אדם גדול כמו משה רבנו נענש ומת:
אֲבִי גְדוֹר אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם עָלָה – / תִּמָּהוֹן: אֵיךְ לְהַר נְבוֹ עָלָה?
בְּיוֹתֵר יֶתֶר מִמַּלְאָכִים נִתְעַלָּה – / שִׁבֹּלֶת יַרְדֵּן אֵיךְ בַּעֲדוֹ הָתְעֲלָה? …
הוּא אַרְבָּעִים נִהֵג עַמּוֹ, / צַדִּיק הַשָּׁקוּל כְּכָל עַמּוֹ,
וְאֵיךְ אָיֹם אֲשֶׁר אִיְּמוֹ / פְּקָדוֹ לְמִיתָה וּלְדַקְדֵּק עִמּוֹ? …
(פיוטי רבי פינחס הכהן, מהדורת ש' אליצור, ירושלים תשס"ד, עמ' 553‑554)
ביאור: 1 אבי גדור: אחד משמותיו של משה על פי מדרש ויקרא רבה א, ג (עמ' יא). תמהון: דבר תמוה ומוזר. איך להר נבו עלה: איך נצטווה לעלות להר נבו ולמות שם. 2 ביותר יתר ממלאכים נתעלה: משה התעלה יותר מהמלאכים בעלותו לקבל את התורה. שבלת ירדן איך בעדו התעלה: איך ייתכן שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ושטף מי הירדן ('שבלת') הפך לתעלה עמוקה ('התעלה') החוסם את דרכו? 3 הוא … ככל עמו: משה הנהיג את עמו ארבעים שנה, והיה שקול כנגד כל ישראל (תנחומא בשלח י ועוד). 4 אים אשר אימו: הקב"ה המכונה 'איום', הנותן אימתו על הבריות. פקדו למיתה ולדקדק עמו: דקדק עם משה, לא מחל על חטאו וגזר עליו שימות.
ובהמשך (שם) עבר ר' פינחס מסיפורו של משה למסקנה לגבי סופו של כל אדם:
טַעַם דָּבָר אֶחָד בַּהֲשִׂיחוֹ / נֶעֱנַשׁ מִיתָה וְלֺא הוֹעִיל בְּשׂוֹחֲחוֹ.
יְצִיר לִפְנֵי צוּר מַה יַּעַשׂ בְּדִבּוּר שִׂיחוֹ, / מַגִּיד לָאָדָם מַה שֵּׂחוֹ?
כְּשֵׁרַי וְאוֹהֲבַי / כְּנֶעֶנְשׁוּ עֲלוֹת עַל עֶרֶשׂ דְּוַי
לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לִבִּי דַוָּי / לְעַגְמוּת נֶפֶשׁ אֶקְרָא וַיְהִי וַי
ביאור: 1 טעם דבר אחד: דיבור אחד (הוא אמירת 'שמעו נא המורים'). בהשיחו: כשאמר משה. בשוחחו: כשהתפלל וביקש לבטל את הגזירה. 2 יציר … בדבור שיחו: אם משה לא הועיל בתפילות, מה תקוותו של כל אדם ('יצור') שיפנה אל הקב"ה ('צור'), ומה הוא יועיל בתפילותיו? מגיד … שחו: כינוי לה' על פי עמוס ד, יג. 3‑4 כשרי … דוי: אם אפילו אנשים כשרים, אוהבי ה', כמו משה נענשו במחלה ובמוות – גם לשאר בני האדם אין תקווה והלב כואב על סופם. לעגמות נפש אקרא: מתוך עוגמת נפש וצער (על משה ועל כל אדם). ויהי וי: לשון 'ויהי' נדרש במקומות רבים כמסמל צרה, משום הקריאה 'וי' הטמונה בו (ראה בראשית רבה מא, ג ועוד). וכאן מכוון הפייטן לפסוק 'ויהי אחרי מות משה' (יהושע א, א).
פיוטים רבים העוסקים בפטירת משה נכתבו במרוצת השנים לשמחת תורה, לא רק בארץ ישראל אלא גם בשאר ארצות המזרח וכן במרכזי הפיוט שבספרד ובאשכנז. ברוב הקהילות בארץ אין הם נאמרים היום, להוציא מעט קהילות – בעיקר חסידיות – השומרות על הפיוטים הקדומים. אך הינה תיאור של בֵּן – הוא חוקר הפיוט מנחם זולאי ז"ל – המספר על אביו שחי במזרח אירופה בראשית המאה העשרים, שהיה שר על יד שולחן החג את אחד הפיוטים הללו מתוך בכי מר:
זכורה לי תמונת אבא ז"ל כשהוא יושב בסעודת שמחת־תורה ומזמר בניגון עגום את הפיוט 'אז בקשוב עניו קום עלה אל הר העברים', וכשהגיע למילים 'וי וי צווח זו עלייה ירידה היא', פרץ בדמעות והיה בוכה והולך עד גמר הפיוט (מ' זולאי, מפי פייטנים ושופכי שיח, ירושלים תשס"ה, עמ' קו).
מתברר אפוא שגם לאחר שנתקבע אופיו העליז של יום שמחת תורה, החדווה המתפרצת בהקפות ובריקודים הייתה במשך שנים רבות מעורבת גם ברגשות עצב. וכדבריו של זולאי שם: 'שמחת תורה רוויה בחלקה דמעות טהורות, שכוחן רב בזיכוך הנשמה ועידון הרגשות'.
