האם חג שמחת תורה לא היה חג עליז בעברו?

מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו הקדום של היום: הפיוטים הקדומים מארץ ישראל שחוברו לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל

כרזה לשמחת תורה, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

חג שמחת תורה מופיע בסיום חגי תשרי – אחרי חודש מתוח של ימי דין וסליחה, ואחרי שבעה ימים של ישיבה בסוכה. החג מאופיין בימינו בשמחה עצומה של הקפות, ריקודים ושירים. השמחה היא כמובן על סיום מחזור של קריאה בתורה: בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות, המכונה 'שבת בראשית', מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את התורה לפרשותיה, שבת אחר שבת, ובשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה – פרשת 'וזאת הברכה' – ומסיימים את התורה, וכמובן מיד מתחילים מחדש בקטע מתחילת פרשת בראשית. השמחה על שזכינו להשלים את קריאת התורה כולה היא שנחגגת בריקודים מתוך חדווה מתפרצת, ריקודים המבטאים את אהבתו של עם ישראל לה' ולתורתו.

אך מה היה אופיו הקדום של החג? בתורה הוא החג ה'סתמי' ביותר, חג שאין בו כל מצווה מיוחדת. בניגוד לכל המועדים האחרים, שבכל אחד מהם יש – לצד קורבנות החג – גם איזו מצווה המבטאת את ייחודו, על החג הזה לא נאמר אלא 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' (במדבר כט, לה), ללא כל מצווה נוספת מלבד קורבנות היום.

זמנו של החג, לפני ימי החורף הקרבים, בצירוף לקביעת חכמים שמן היום הזה מתחילים להזכיר את הגשמים בתפילת העמידה, הביאו את קהילות ישראל להתפלל ביום זה תפילות מיוחדות שבהן מבקשים שנה מבורכת בשפע של גשמים. פייטנים חיברו לכבוד היום פיוטים מקיפים ל'תפילת גשם', ואלו שיוו לחג אופי רציני, אפילו מתוח קמעא.

הפיוט 'אף ברי' לתפילת גשם מאת ר' אלעזר בירבי קליר, מתוך מחזור דוד בר פסח (Ms. Heb. 224), כתב-היד שמור ב: Dorot Jewish Division, New York Public Library

 

בבבל, שבה בימים שהלוח עדיין לא היה קבוע לא יכלו לדעת בבטחה מתי נקבע ראש החודש, נחגג יום שמיני עצרת – ככל החגים – במשך יומיים. ביום הראשון היה אופיו דומה לזה של בני ארץ ישראל. את היום השני ניצלו שם כדי לסיים בו את המחזור השנתי של קריאת התורה. ההבדל בין שני ימי החג נשאר עד היום: אצל בני חוץ לארץ, החוגגים יום טוב שני של גלויות, קיימת הפרדה ברורה בין היום הראשון, שמיני עצרת, שהוא חג 'רציני' הכולל את תפילת הגשם (ובעדות אשכנזיות רבות – גם הזכרת נשמות הנפטרים), ליום השני, שהוא יום שמחת תורה הנחגג בשירה ובריקודים.

עם החזרה של בני הגלויות לארץ ישראל, שבה אין אלא יום טוב אחד של שמיני עצרת, הועברה קריאת פרשת 'וזאת הברכה' המסיימת את מחזור הקריאה בתורה ליום השמיני – הוא 'שמיני עצרת'. החג החדש כולל אפוא – באופן דחוס – גם את החגיגות הצוהלות של שמחת התורה וגם את תפילת הגשם (והזכרת הנשמות), תוך יצירת מעברים לא פשוטים באווירת היום. בסופו של דבר צהלת הריקודים השתלטה על היום, וכינויו 'שמחת תורה' כמעט דחק את שמו הקדום, 'שמיני עצרת'.

ומתי חגגו בני ארץ ישראל הקדומים את שמחת התורה? ואיך חגגו זאת? בקהילות רבות בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים לא נהגו לקרוא את פרשות התורה במחזור שנתי. במקום הפרשות הארוכות יחסית הדרושות כדי להשלים את הקריאה בשנה אחת, הם חילקו את התורה לקטעים קצרים הרבה יותר, המכונים 'סדרים', והשלימו את הקריאה פעם בשלוש וחצי שנים. בשבת שבה קראו את הסדר האחרון – הזהה במקרה הזה עם הפרשה האחרונה, 'וזאת הברכה' – ציינו גם בני ארץ ישראל את סיום התורה בפיוטים ייחודיים.

עזרא פליישר, שפרסם לראשונה פיוטים של בני ארץ ישראל הקדומים לשבת שבה סיימו את התורה, קרא למאמרו 'שמחת תורה של בני ארץ ישראל' (סיני, נט [תשכ"ו], עמ' רט–רכז). אבל מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו של היום: הפיוטים לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל. במקום אווירת העליזות של הפזמונים המאוחרים לשמחת תורה, כגון 'ישמחו אהובים, ישמחו ברוכים בשמחת התורה', פיוטיהם של בני ארץ ישראל לשבת וזאת הברכה מביעים עצב, ואפילו אבל. וכל זאת למה? משום תוכנה של הפרשה האחרונה בתורה, המסתיימת בפטירתו של משה רבנו. הפייטנים הקדומים ביטאו ביצירותיהם את צערם על פטירת משה יותר מאשר את השמחה על סיום התורה. הסתלקותו של משה אינה אירוע פשוט: לא זו בלבד שעם ישראל הפסיד את המנהיג הגדול שהוציאו ממצרים והוריד אליו את התורה מן השמיים – אלא שעצם פטירתו של אדם כה דגול יש בה בשורה אישית מרה לכל אדם, וכפי שמבוטאים הדברים בפזמון החוזר בכמה מהפיוטים הללו: 'משה מת – מי לא ימות?'. כך, דרך משל, פתח ר' פינחס הכהן, פייטן ארץ ישראלי בן אמצע המאה השמינית, פיוט מקדושתא (קומפוזיציה פייטנית לתפילת שחרית) לשבת וזאת הברכה בתימהון איך אדם גדול כמו משה רבנו נענש ומת:

 

אֲבִי גְדוֹר אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם עָלָה – / תִּמָּהוֹן: אֵיךְ לְהַר נְבוֹ עָלָה?

בְּיוֹתֵר יֶתֶר מִמַּלְאָכִים נִתְעַלָּה – / שִׁבֹּלֶת יַרְדֵּן אֵיךְ בַּעֲדוֹ הָתְעֲלָה? …

 

הוּא אַרְבָּעִים נִהֵג עַמּוֹ, / צַדִּיק הַשָּׁקוּל כְּכָל עַמּוֹ,

וְאֵיךְ אָיֹם אֲשֶׁר אִיְּמוֹ / פְּקָדוֹ לְמִיתָה וּלְדַקְדֵּק עִמּוֹ? …

(פיוטי רבי פינחס הכהן, מהדורת ש' אליצור, ירושלים תשס"ד, עמ' 553‑554)

ביאור: 1 אבי גדור: אחד משמותיו של משה על פי מדרש ויקרא רבה א, ג (עמ' יא). תמהון: דבר תמוה ומוזר. איך להר נבו עלה: איך נצטווה לעלות להר נבו ולמות שם.   2 ביותר יתר ממלאכים נתעלה: משה התעלה יותר מהמלאכים בעלותו לקבל את התורה. שבלת ירדן איך בעדו התעלה: איך ייתכן שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ושטף מי הירדן ('שבלת') הפך לתעלה עמוקה ('התעלה') החוסם את דרכו?   3 הוא … ככל עמו: משה הנהיג את עמו ארבעים שנה, והיה שקול כנגד כל ישראל (תנחומא בשלח י ועוד).   4 אים אשר אימו: הקב"ה המכונה 'איום', הנותן אימתו על הבריות. פקדו למיתה ולדקדק עמו: דקדק עם משה, לא מחל על חטאו וגזר עליו שימות.

 

ובהמשך (שם) עבר ר' פינחס מסיפורו של משה למסקנה לגבי סופו של כל אדם:

 

טַעַם דָּבָר אֶחָד בַּהֲשִׂיחוֹ / נֶעֱנַשׁ מִיתָה וְלֺא הוֹעִיל בְּשׂוֹחֲחוֹ.

יְצִיר לִפְנֵי צוּר מַה יַּעַשׂ בְּדִבּוּר שִׂיחוֹ, / מַגִּיד לָאָדָם מַה שֵּׂחוֹ?

 

כְּשֵׁרַי וְאוֹהֲבַי / כְּנֶעֶנְשׁוּ עֲלוֹת עַל עֶרֶשׂ דְּוַי

לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לִבִּי דַוָּי / לְעַגְמוּת נֶפֶשׁ אֶקְרָא וַיְהִי וַי

 

ביאור: 1 טעם דבר אחד: דיבור אחד (הוא אמירת 'שמעו נא המורים'). בהשיחו: כשאמר משה. בשוחחו: כשהתפלל וביקש לבטל את הגזירה.   2 יציר … בדבור שיחו: אם משה לא הועיל בתפילות, מה תקוותו של כל אדם ('יצור') שיפנה אל הקב"ה ('צור'), ומה הוא יועיל בתפילותיו? מגיד … שחו: כינוי לה' על פי עמוס ד, יג.   3‑4 כשרי … דוי: אם אפילו אנשים כשרים, אוהבי ה', כמו משה נענשו במחלה ובמוות – גם לשאר בני האדם אין תקווה והלב כואב על סופם. לעגמות נפש אקרא: מתוך עוגמת נפש וצער (על משה ועל כל אדם). ויהי וי: לשון 'ויהי' נדרש במקומות רבים כמסמל צרה, משום הקריאה 'וי' הטמונה בו (ראה בראשית רבה מא, ג ועוד). וכאן מכוון הפייטן לפסוק 'ויהי אחרי מות משה' (יהושע א, א).

הפיוט 'אז בקשוב עניו', מתוך מחזור נירנברג, Jeselsohn, David and Jemima Zurich Switzerland Ms. 9

פיוטים רבים העוסקים בפטירת משה נכתבו במרוצת השנים לשמחת תורה, לא רק בארץ ישראל אלא גם בשאר ארצות המזרח וכן במרכזי הפיוט שבספרד ובאשכנז. ברוב הקהילות בארץ אין הם נאמרים היום, להוציא מעט קהילות – בעיקר חסידיות – השומרות על הפיוטים הקדומים. אך הינה תיאור של בֵּן – הוא חוקר הפיוט מנחם זולאי ז"ל – המספר על אביו שחי במזרח אירופה בראשית המאה העשרים, שהיה שר על יד שולחן החג את אחד הפיוטים הללו מתוך בכי מר:

זכורה לי תמונת אבא ז"ל כשהוא יושב בסעודת שמחת־תורה ומזמר בניגון עגום את הפיוט 'אז בקשוב עניו קום עלה אל הר העברים', וכשהגיע למילים 'וי וי צווח זו עלייה ירידה היא', פרץ בדמעות והיה בוכה והולך עד גמר הפיוט (מ' זולאי, מפי פייטנים ושופכי שיח, ירושלים תשס"ה, עמ' קו).

מתברר אפוא שגם לאחר שנתקבע אופיו העליז של יום שמחת תורה, החדווה המתפרצת בהקפות ובריקודים הייתה במשך שנים רבות מעורבת גם ברגשות עצב. וכדבריו של זולאי שם: 'שמחת תורה רוויה בחלקה דמעות טהורות, שכוחן רב בזיכוך הנשמה ועידון הרגשות'.

במים, באש או ביום אביב זוהר?

קביעת הגורלות ביום כיפור נתנה השראה לפיוט "ונתנה תוקף" וליצירות רבות שנכתבו בהשפעתו

פתיחת שערי השמיים וקביעת גורלו של כל אדם ואדם הן מעמד דרמטי המתואר באופן מצמרר בפיוט המכונן "ונתנה תוקף", הנאמר ביום הכיפורים, אשר מאז ומעולם נתפס ביהדות בסימן חריצת גורלות – לשבט או לחסד. את נוסחו המלא של הפיוט בן המאה ה-6 ניתן למצוא באתר הספרייה הלאומית, ושם גם ניתן להאזין לביצועים רבים שלו, מפי חזנים מכל עדות ישראל, ולהתחקות אחר נסיבות כתיבתו הקדומות – בשנים האחרונות התגלה, על סמך כתבי יד עתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, כי מקורו של הפיוט, שיוחס לר' אמנון ממגנצה מן המאה ה-12, הוא בעצם מן המאה ה-6 ונכתב בידי אליעזר בירבי קליר. התמונה המצטיירת בו עזה וזכירה: "תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי" – האל מכנס אליו את כל בָּאֵי עולם כרועה המוביל עדר ומברר את עניינו של כל אדם ואדם:

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן

וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין

כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי

וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת

מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַּמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בַרָעָב וּמִי בַצָּמָא

מִי בַרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

עדר צאן. צילום: גדעון שיפטן. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת 990050172850205171.

רשימת הגורלות האפשריים שב"נתנה תוקף" מפורטת מאוד ומרבה בצמדי ניגודים: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם. הניגודיות אינה מתבטאת רק בצורה, אלא גם במובן העמוק של קביעת הגורל: ההחלטה על האופן שבו יעברו הן השנה הקרובה והן החיים עד תומם לעולם אינה מעורפלת, ואין בה פסיחה על שתי הסעיפים. היא חד-משמעית ונתונה לבחירתו של האדם, מצד אחד, ולגזירה של כוח עליון, מצד אחר.

תקיעת שופר "יום הדין". צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה. מס' מערכת: 997000136520405171.

יותר מאלף שנים לאחר כתיבת "ונתנה תוקף", המיוחס מסורתית לר' אמנון ממַגֶנְצָה, כתב יוצר יהודי רליגיוזי אחר, הזמר ליאונרד כהן, גרסה אישית משלו לפיוט, שנקראה Who By Fire. בין היתר, הושפעה כתיבת השיר מחוויות שכהן עבר במהלך התנדבותו במלחמת יום הכיפורים, כשהופיע לפני חיילים בנוף המדברי שבין סואץ לרפידים. על התקופה המרתקת הזו ניתן לקרוא בהרחבה באתר הספרייה הלאומית.

לאונרד כהן מופיע בפני חיילים ישראלים במהלך מלחמת יום כיפור. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

השיר תורגם לעברית (בידי יהונתן נדב) בתרגום אקוויריתמי, כלומר כזה המאפשר לשיר את השיר בעברית:

מי באש

וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם,

מִי לְאוֹר יוֹם, מִי לְעֵת לַיִל,

מִי בַּחֲרִיצַת מִשְׁפָּט, מִי בְּיִסּוּרִים מָרִים,

מִי בְּיוֹם אָבִיב זוֹהֵר־זוֹהֵר,

מִי לְאַט מְאוֹד יִתְפּוֹרֵר,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

 

וּמִי בִּמְעִידָה קְטַנָּה, מִי בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה,

מִי בְּעוֹל הָאַהֲבָה, מִי בַּחֲבָטַת אַלָּה,

מִי בָּרַעַשׁ, מִי בְּאַבְקָה,

מִי בִּגְלַל הַחַמְדָנוּת, מִי בִּגְלַל רָעָב פָּשׁוּט,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

 

וּמִי בְּהַשְׁלָמָה שְׁלֵוָה, מִי בִּתְאוּנָה קְרוֹבָה,

מִי יָחִיד בִּבְדִידוּתוֹ, מִי אֶל מוּל בָּבוּאָתוֹ,

מִי בְּמִצְוַת גְּבִרְתּוֹ, מִי בְּמוֹ יָדָיו,

מִי אָסוּר בִּכְבָלָיו, מִי בְּכוֹחַ רַב,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

תפסיר "ונתנה תוקף" קובץ בפרסית. מתוך "פזמונים ותפלות לימים נוראים". מס' מערכת 990000648160205171-1

קל לראות כי הגרסה של כהן מניחה בצד את התיאור של האל כרועה העדר המוביל נשמות בהמוניהן, ותחת זאת מציירת בפירוט את ההחלטה הייחודית בנוגע לכל גורל וגורל. העיסוק שיש בה בפרטים המדוקדקים של כל גורל כזה ("יום אביב", "כדורי שינה" ועוד) מאפשר לנו לראות לנגד עינינו תמונה מוחשית של כל אחד מהחיים שנגזרו ועקב זאת לחוש את המורכבות העצומה שביקום. מדובר במעשה מרכבה אדיר שבו אין חריצת דין פשוטה, אלא החלטה המשתברת באלפי רסיסים ומשליכה על כל הסובב אותה.

השאלה של כהן בסוף – "מיהו שקובע?" – מאירה את מעמדו של האדם מול האל באור אחר: לא עוד חלק מעדר המקובץ לכדי קבוצות, אלא בן אנוש מובחן המבקש לברר ולעתים אף להתריס. לדידו של כהן, האדם יכול להעז מול האל ולברר את מהותו, להבדיל מן הפיוט, שבו קולם של בני האדם אינו נשמע כלל.

"ונתנה תוקף" בתוך סדר תקיעת שופר, נוסח איטליה. מתוך ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק. מס' מערכת 990000607400205171-1

 

גם ממרחק הזמן המשיך "ונתנה תוקף" להדהד אצל דורות של יוצרים. אחד מהם הוא אברהם חלפי, שבשירו "סתיו יהודי" מופיעה תמונה מוחשית אחרת של קביעת הגורלות ביום כיפור:

סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי

שׁוֹלֵחַ בִּי

רִמְזֵי אֱלוּל.

כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת

הַצִּפּוֹרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב

שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.

אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה

בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה

יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.

וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה

בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.

אברהם חלפי. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת 997008137029405171.

לביצוע של אריק איינשטיין ל"סתיו יהודי" (שהלחין יוני רכטר) ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.
כאן מופיעים היהודים המתפללים על גורלם כחלק מהותי מן הטבע ומן הזמן, ממש כאילו הייתה העונה הזו "עונת קביעת הגורלות". הציפורים השורקות, ששריקתן מזכירה תקיעת שופר, הן חלק מה"רמזים" שלוח השנה שולח אל האדם להזכירו את יום היפקדו. תמונת יום הדין מצוירת בצבעים עדינים יותר: האפרפר הסתווי של הסגריר המתקרב הולם מאוד את אווירת התחנונים והענווה הנדרשת בעת תפילת יום הכיפורים.

"ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה" הוא שילוש שמות עצם המזכיר את "ותשובה ותפילה וצדקה" – וכמוהן אמור להעביר את רוע הגזירה. אל מול הרכנת הראש לנוכח גזר הדין, שגלומה בה אפסותו של האדם, ניצבים כליו של האדם המאמין: הפעולות האמורות לפתוח שערי שמיים ולהמתיק את גורלו. כוחן של אלה משיב לאדם משהו מעמדתו מול האל ומאפשר לו להשמיע את קולו, גם כאשר הוא רק אחד מבני ה"צאן" העוברים לבחינה לשבט או לחסד.

אין לדעת על מה סבו הבקשות והתחנונים שבשיר, ואם יש להם סיכוי להיענות, בוודאי ובוודאי לא כאשר מוזכרים עצב, שיגעון ותוגה. גם נימת המבקשים על גורלם מהוססת, ואין בה דיבור ישיר אל האל. עם זאת נאמר בפירוש כי הפנים זוכות לרחף לפני כיסא האל; הן מגיעות קרוב מאוד אל בוראן, ממש באותו הגובה, ונושאות חותם של אישיות נבדלת (כדרכן של פנים), כך שאינן עוד בגדר עדר המוני כמו בפיוט המקורי.

חלפי מבדיל את עצמו בשיר מן המתפללים יהודֵי הגולה ואינו משתתף בתפילה לפני כיסא הכבוד, אך עדיין העונה הזו בשנה ורגשי הענווה וחשבון הנפש הנלווים אלה מהדהדים עמוק בתוכו כחלק מן העולם.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

סיפורה של האל"ף: הצנועה שבאותיות

כשדיברו על האל"ף, נדמה שהמקובלים כמעט שלא הצליחו לעצור את התלהבותם

ליגטורה של א + ל בפתיחת היוצר 'אל מתנשא', מחזור תפילה הדוכס מסאסקס, הספרייה הבריטית

כל מי שלמד בבית ספר בארץ יודע שאָלֶף – אוהל. בֵּית – זה בַּיִת. גִּימֶל זה גמל גדול. כל מי שהעמיק מעבר מבין שלא תמיד היה זה המצב. כבר במקרא נזכרת האל"ף במשמעותה המקורית. בספר דברים (ז', י"ג) מצווה עם ישראל להרחיק מעליו כל השפעה זרה מהעמים היושבים כבר בארץ המובטחת. "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ", דורש אלהים מישראל, כשכוונתו לשוורים (ולשאר הצאן) שברשות העם. ואכן, בצורתה המקורית ולפי הכתב העברי הקדום דמתה האות אל"ף לקרני שור – חיה חשובה מאין כמותה בתקופה שבה מרבית האוכלוסייה עסקה בחקלאות. בשנת 1974 בחרה נעמי שמר דווקא באוהל – סמל לידיעת הארץ בתקופת החלוצים, לסמל את האל"ף. הרי כבר יש לנו טרקטורים. כמה נורא יהיה לחסום שור בדישו?

ביוונית נקראת האל"ף שלנו – אלפא, ובסורית – אָלַף. בערבית ספרותית ובעברית נשמעות האותיות זהות. הדימיון בשמות ובצורה נובע מהמקור המשותף של כל האותיות, ושל האלפבית כולו. האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, אז החליף את הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני.

א' (אַלְפּ) באלפבית הפרוטו-כנעני

 

א' בכתב העברי הקדום (כתב דַעַץ)

המעמד המיוחד של האות הפותחת את 22 אותיות האלף-בית העברי לא נעלם מעיני תורת הקבלה. והמקובלים נסמכו על "ספר יצירה" המסתורי כדי לברר את המשמעות החבויה של האל"ף.

ביצירה הידועה בשם ספר יצירה, יצירה המתוארכת למאות הראשונות לספירה, לא נמצא כל זכר לתפילה, לחיים אחרי המוות, לאחרית הימים או לגאולה משיחית. אפילו עם ישראל לא נזכר בו. מה שיש בספר – ובשפע – הוא התייחסות אל הבריאה. כיצד נברא העולם לפי ספר יצירה? כ"ב אותיות האלף-בית העברי עם עשר הספירות (כנראה עשרת המספרים הראשונים) הן אבני הבניין המרכיבות את העולם. ובמילותיו האלמותיות של ספר יצירה:

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים, בספר ספר וספור: בעשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד.

המקובלים אימצו תפיסה זו ושיכללו אותה. כ"ב האותיות אינן רק כליו של בורא עולם, אלא הן הגשמה לעניינים מופשטים וכלים לפנימיות רוחנית. אם כך הדבר, אילו תכונות יש לייחס לראשונה באותיות?

חיי בשרים מאת יצחק חיים קנטריני, הספרייה הבריטית

 

כשדיברו על האל"ף, כמעט ונדמה שלא הצליחו המקובלים לעצור את התלהבותם. האל"ף היא הראש העליון טמיר הטמירים, האות המאירה בבחינת האור הקדום, עומק הבאר שממנה נובעות כל הברכות ויוצאות ונמצאות, ראשון זכר וסתום וגנוז בו מה שלא נודע, ואפילו: האות שממנה נבנה הכל ניזון הכל ובו שומר הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ושובר לפניהם את שונאיהם.

היו שראו בה את המיקום שממנו יצאו כל האותיות כולן, כפי שנכתב בזוהר חדש (שיה"ש עד, טור ג'): ועשרים ושתים אותיות מתפשטות ומתחילות להאיר מראש המאור הקדום [כלומר, מהאל"ף] בסוד היחוד, כי משם מתחילות האותיות להתגלות ומשם מאירות האותיות ועולות: מהאלף, שהיא סוד האותיות, בסוד האחד.

עסיס רמונים מאת שמואל גליקו, הספרייה הלאומית של צרפת

 

מעניין שלמרות השבחים הרבים שהעטירו עליה, ראו בה המקובלים גם את הצנועה שבאותיות. סיפור שאנחנו מוצאים במדרש הקדום אותיות דר' עקיבא (החוזר גם בנוסח דומה בספר הזוהר) מספר על תחרות עזה בין אותיות האלף-בית על התואר הנחשק, האות שתבחר לפתוח את התנ"ך. אחת אחת באו האותיות אל הקב"ה, ולכל אות צידוק משלה. הן הגיעו בסדר הפוך. האות ת' הסבירה ש"הרי אני החתימה של חותמך [הסוף, הגמר], שהוא אמת ואתה נקרא בשם אמת", האות צ' קבעה ש"רצונך לברוא בי את העולם, שאני צדיקים חתומים בי, ואתה הנקרא צדיק רשום בי, שכתוב (תהלים יא, ז) כי צדיק יי צדקות אהב", מ' חשבה שהיא ראויה כיוון ש"שבי נקראת מלך", וט' ביקשה שהקדוש-ברוך-הוא יכיר בה כבוראת העולם "שבי נקראת טוב וישר". לאחר שברא אלהים את עולמו דווקא באות ב' (בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ) הבחין שאחת האותיות עומדת בצד ושותקת.

והאלף, כיון ששמעה הדבר הזה וראתה את הקדוש-ברוך-הוא מקבל הימנה וברא בה את העולם, עמדה לה מן הצד ושתקה, עד שקרא לה הקדוש-ברוך-הוא ואמר לה: אלף, אלף, מפני מה את שותקת ואינך אומרת כלום? השיבה אל, ואמרה: ריבונו של עולם! אין בי כוח לעמוד לפניך ולומר כלום. אמר לה: ולמה? – מפני שכל האותיות הן נמנות במניין מרובה ואני במניין מועט: בית – בשנים; גימל – בשלושה; דלת – בארבעה; הא – בחמישה; ואני באחד. השיב לה הקדוש-ברוך-הוא ואמר לה: אלף, אל תיראי, שאת ראש לכון כמלך. את אחת ואני אחד ותורה אחת, וכך אני עתיד ליתנה לישראל עמי, שנקראו אחד, ולהתחיל להם בך על הר סיני שנאמר, אנכי [יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני]'.

אותיות דר' עקיבא, ב ע"ב.

פרדס רימונים מאת משה קורדיברו, ספריית המדינה הרוסית

 

גם בתרבות המודרנית זכתה האל"ף למקום של כבוד. אנחנו יכולים לספק דוגמאות רבות ומעניינות, אבל נסתפק באחת בולטת ואהובה. כשחיפש חורחה לואיס בורחס שֵׁם לסיפור על מקום שאפשר להשקיף ממנו בו-זמנית על כל העולם כולו ללא עיוות או חפיפה, הוא בחר לקרוא לאותה נקודה פנטסטית בשם הכל כך מתאים: האל"ף. "אלף היא נקודה שכלולות בה כל הנקודות האחרות", כתב בורחס. הסופר הארגנטינאי הכיר את תורת הקבלה ואף שמר על התכתבות פורה עם גדול חוקריה גרשם שלום. לכן גם ידע על הקשר העמוק בקבלה בין האות אל"ף למושג האינסוף האלהי, והרי: 'ולזה אות האלף המורה על אין סוף היא בראשיתם' (מנחת יהודה יא, ע"א).

 

 

לקריאה נוספת

הערך אלף, האנציקלופדיה העברית (כרך א – אוסטרליה), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"ג

אליהו ליפינר, חזון האותיות: תורת האידיאות של האלפבית העברי, הוצאת מאגנס, תשמ"ט

ללמוד גמרא בפעם הראשונה

כמה טיפים מעשיים שיעזרו לכם לצלול אל נבכי התלמוד!

צילום: נוי לוין

מאת: יואל שפיץ 

כן, קשה ללמוד גמרא. מאוד קשה. היא אסוציאטיבית מאוד, מלאה במהלכים מורכבים, כתובה בארמית ובמקור אין בה בכלל פיסוק וניקוד. אבל הגמרא היא הספר המכונן ביהדות וגם הספר הנלמד ביותר לאורך הדורות. השפה שלה חזקה כל כך שהיא השתלטה כמעט על כל ספר קודש שבא בעקבותיה. היא דורשת מהלומד לשאול את השאלות הכי קשות, אבל בתמורה מספקת הצצה לעולם קסום ואחר. אז איך בכל זאת מתחילים ללמוד גמרא בפעם הראשונה? כמו שנכנסים לשיחה.

להשתלב בשיחה

הסוגייה התלמודית היא בראש ובראשונה שיחה חיה. הטקסט כתוב כמו במחזה. הדמויות משוחחות ביניהן, עונות ומקשות אחת על דברי השנייה, ולעיתים גם מבארות זו את זו. כשאני פותח דף גמרא, אני יודע שהשיחה כבר מתקיימת. אולי גם כשהספר סגור הדמויות שם בפנים משוחחות ביניהן. אז כל מה שאני צריך לעשות זה להתיישב גם סביב השולחן ולהצטרף למשוחחים.

כמו בכל שיחה, לסוגיה בתלמוד יש נושא אחד מוגדר, וממנו מסתעפים, מתפצלים ומתאבכים נושאי מִשְנֶה, אסוציאציות, ציטוטים המשמשים לחיזוק אחת מהדעות וכיוצא באלו. לכן, הדבר הראשון שאנחנו צריכים להבין, הוא – מהו נושא השיחה.

על מה מדברים

'נושא השיחה' הוא המשנה, שסביבה הסוגייה בנויה. המשניות הן קטעים קצרים שנערכו על ידי רבי יהודה הנשיא אי אז בתחילת המאה השלישית לספירה. המשניות מקובצות בתוך פרקים ומסכתות, שכל אחד מהם עוסק בנושא מוגדר. רבי יהודה הנשיא היה אחרון התנאים (חכמי המשנה) וכבר בדור שלאחריו התחילה תקופת האמוראים (חכמי הגמרא). תפקידם של האמוראים הוא לדון במסורות התנאיות המובאות במשנה.

בתור לומדים חשוב שנבין את המשנה שעליה הדיון נסוב. מכיוון שהמשנה היא ספר ערוך היטב, יעזור לנו מאוד להבין גם בתוך איזו מסכת ואיזה פרק היא מופיעה. כדאי לקרוא קצת במרשתת או ב-'תלמוד שטיינזלץ' על הנושא הכללי של המסכת ושל הפרק. אם קראנו מעט הקדמות, נוכל לצלול כמעט בלי בעיה אל תוך 'נושא השיחה' שלנו.

צילום: תמיר פלצמן

לימוד משנה

המשנה היא טקסט קצר ותחום. ההבנה שלה לא קשה במיוחד, אבל היא הכרחית כדי להיכנס אל תוך השיחה התלמודית. כשאנחנו קוראים משנה כדאי שנעשה זאת בשני שלבים – בשלב הראשון, להבין את הפשט – את המילים, את המציאות שעליה מדברים ואת דעות החכמים המופיעות בה. בשלב השני, אנחנו צריכים להכין כוס תה או להדליק מקטרת, ולהתחיל לחשוב. המטרה של השלב הזה היא לאתר את כל 'החורים' בטקסט. להעלות כמה שיותר שאלות. השלב הזה דומה לעבודה של בלש הנכנס לזירת פשע – ננסה להבין למה כל דבר ממוקם במקומו, כיצד הדברים היו יכולים להיראות אחרת, ומה הסיפור שאיננו מסופר העומד מאחורי התמונה שלפנינו.

צוללים אל הגמרא

הגמרא עצמה היא אב טיפוס של בלש החוקר טקסט. הגמרא תמיד תנסה להבין את המקור המקראי של המשנה, את הבחירות הלשוניות של רבי יהודה הנשיא, הרבה פעמים היא תעמיק בניסיון להבין את המציאות הריאלית בה עסקה המשנה, או תתמקד בביאור אחת המילים הקשות המופיעות בה. בשלב השני, הגמרא תשווה בין מקורות תנאיים, כלומר, היא תביא משנה אחרת או ברייתא (משנה שנפלה בעריכה) ותנסה לראות מה קורה כאשר משווים את שני המקורות.

צריך לזכור: בלימוד ראשוני, כמעט ואין שום סיכוי להבין את כל ההקשרים והדיונים המופיעים בסוגייה. הסוגיה כפי שאתם רואים אותה לפניכם נוצרה במשך מאות שנים, ואם מצרפים לחשבון את פרשני התלמוד המצויים בשני צדיו של הטקסט עצמו – אז אפשר לומר שהסוגייה מתפרסת על פני יותר מאלף שנים ולפחות שלוש יבשות.

לכן, חייבים לוותר על הניסיון להבין הכול. דף גמרא זה טקסט שהולכים איתו, שחוזרים אליו, שקוראים אותו שוב ושוב לאורך זמן, וכל פעם – כמו מנהר זורם – דולים ממנו תובנות חדשות וזוויות מבט מקוריות.

צילום: מיכה ישראלי

עצות מעשיות

הלימוד הוא חוויה אישית. עם זאת, ישנן מספר עצות מסורתיות שעשויות להועיל:

  • לקרוא בקול – את הסוגייה צריך לקרוא בקול כדי שהדברים יתיישבו בראש. בית מדרש מסורתי הוא מקום רועש מאוד שנשמע יותר כמו מתפרה מאשר ספרייה.
  • לדמיין – תוך כדי הקריאה בקול, כדאי מאוד לדמיין את הדמויות, הסיטואציות והמרחב שהסוגייה מתארת. הגמרא, כמו המשנה, כתובה מאוסף של תמונות, כמו מערכות בתיאטרון. מי שרואה את התמונה, יוכל לנחש את הכיוונים אליהן תזרום הסוגייה.
  • חברותא – גמרא, כמו טנגו, רוקדים בשניים. חברותא היא כלי עתיק וכמעט הכרחי ללימוד גמרא. השיח בין שני אנשים הופך את הטקסט לתלת ממדי, ומבטיח הבנה שקשה להגיע אליה לבד.
  • פנאי – כדי ללמוד גמרא צריך לפנות מקום. לייצר מרחב של חלל וזמן. כמובן, אצל כל אחת ואחד זה עובד אחרת. אני תמיד לומד עם כוס קפה שחור ושוקולד, ומעדיף חלל סגור עם נוף יפה. בר מעדיפה ספסל בחוץ ודידי בכלל לומד במחשב. ואתם?