במשך מאות רבות של שנים, בימי הביניים וגם לאחריהם, הדגל לא היה חפץ שימושי בעם היהודי כפי שהיה בעמים אחרים. השימוש המקובל בדגל היה מאז ומתמיד בעיקר בידי מלכים ושליטים, או מצביאים וחיילים. למשל, בתיאורו של יוספוס פלאוויוס את המרד הגדול הוא הדגיש את תפקיד הדגלים בהובלת לגיונות צבא הרומי. במהלך הקרב האחרון בהר הבית ציין פלאוויוס את נחישותם של המורדים לתפוס דגלים אלה מידי החיילים הרומאים ש"היו לוחמים בעוז סביב אלו, והיו רואים באבדנם סכנה חמורה, מלבד אבדנם". לכשהצליחו להעלות באש את המקדש, הכניסו חייליו של טיטוס את דגליהם אל העזרה והקריבו להם קרבנות לאות ניצחון.

הדגלים גופם לא נכחו בתולדות העם היהודי חסר השלטון העצמי והצבא מאז חורבן הבית השני. אבל רעיון הדגל היה קיים בעם היהודי מאז לידתו, כפי שמתאר ספר במדבר (פרקים ב; י). מסע בני ישראל במדבר עם יציאת מצרים נערך כשכל אחד מהשבטים מצוין כ"מַטֵּה" בפני עצמו, והם ערוכים כולם בארבעה מחנות סביב המשכן. בראש כל אחד מהמחנות, המונה שלושה שבטים, עמד אחד מבכירי השבטים. ראש הדגלים ומנהיג העם כולו, שפניו למזרח, הרי הוא דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, ובראש שאר הדגלים – דגלי מחנות אפרים, ראובן ודן. רגע יציאת המחנה למסע הוא רגע כמו מלחמתי: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י לה).

המסע במדבר מסביב למשכן נחקק לנצח בתודעת העם. תחת מטה מנהיגותו של משה הוא הפך את המון העבדים לעם שקיבל את התורה בהר סיני, ולא רק לעם אלא גם לצבא שלחם באויביו בדרך, ולבסוף גם כבש את ארץ כנען תחת מנהיגותו של יהושע בן נון. הביטוי "דגל מחנה יהודה" היה מכאן ואילך לסמלו של העם היוצא לריבונות ולמלחמה. זכר מחנהו של יהודה המכבי – שוב זהו יהודה בראש המחנה – המורד ביוונים ומקים ממלכה עצמאית הוסיף משקע נוסף של זיכרון היסטורי מימי הבית השני.

בנבואות ישעיהו מופיע תחת הדגל חפץ הקרוב אליו בתפקודו: הנֵס. תפקידו של הנס הוא לסמן למרחוק, אל העמים האחרים, את הגאולה המתקרבת. למשל: שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים (יא י), או: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (יב יא). נבואות אלה מחזירות אותנו גם אל דגל מחנה יהודה המובל על ידי בית דוד בן ישי. הנס הזה, המתנוסס בידי המשיח, מבשר את השיבה לארץ ישראל ואת קיבוץ הגלויות.

המעבר מהדגל אל הנס מסמל גם את התמורה מהמציאות הממשית של המדבר אל חזונות הגאולה לעתיד לבוא. ואכן, עם היציאה לגלות רעיון הדגל הותמר מהזירה המדינית אל עולם הרוח. המקום היחיד בתנ"ך שבו נזכר הדגל מחוץ למסע במדבר הוא בשיר השירים, בפסוק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (ב ד). שם דורשים אותו חז"ל על לימוד תורה, ההיפך הגמור ממסע צבאי: "זה דגל התורה שתלמידי חכמים דגלי התורה, ולעתיד לבא יביאני אל בית המקדש".

אין פלא אפוא ש"דגל מחנה יהודה" חוזר ומופיע בתנועות יהודיות משיחיות. בסיפור דוד הראובני בתחילת המאה ה-16, למשל. המשיח שהופיע מאי שם הניף דגלים ועליהם "שמות השבטים". גם נתן העזתי הכין דגלים עבור שבתי צבי. הזיכרון ההיסטורי ייחס גם לבר כוכבא ורבי עקיבא הנפת "דגל מחנה יהודה" על חומות ירושלים. ולא רק בתנועות משיחיות אלא גם בתנועות מעין לאומיות. אגדה עתיקה מתארת את המשלחת הייצוגית היהודית אל נסיך פולני, שהניחה את היסוד להתיישבות היהודית בפולין במאה העשירית, כשהיא מניפה בבואה דגל שעליו הכתובת "גור אריה יהודה" מצד אחד, ו"דגל מחנה יהודה" מהצד השני.

דגלים בידי יהודים

הדגל כחפץ סמלי הופיע בחברה היהודית בעת החדשה, עם ייסודן של חברות – מחברה קדישא וחברת לומדי ש"ס, ועד לחברות של בעלי מלאכה. התאגדויות יהודיות אלה, לצרכים קהילתיים או כלכליים, יצרו לעצמן דגלים שסימלו את ייחודן. למשל, כבר במאה ה-17 היו לחברות יהודיות של בעלי מלאכה בפולין וליטא דגלים, באישור השלטונות שאף אישרו להן להחזיק גם בכלי נשק להגנה. באמצעות אלה הן השתתפו במערך המסחרי והכלכלי של העיר. הן השתתפו גם בתהלוכות שאורגנו על ידי הגילדות, על דגליהן. שוב חוזר הדגל אל משמעותו הצבאית המקורית, של מצעד ואף יותר מכך – של הפגנת כוח בעלת אופי צבאי.

לא רק בתהלוכות העירוניות השתתפו החברות על דגליהן, אלא גם בתהלוכות יהודיות מובהקות – הלא הן התהלוכות של חג שמחת תורה.

על פי אברהם יערי, מנהג ההקפות בשמחת תורה בבית הכנסת עם ספרי התורה פשט (מחוץ לארץ ישראל) במאה ה-18. מאות שנים לפני כן נהגו במזרח אירופה לצאת בליל החג לתהלוכות מחוץ לבתי הכנסת אל אתרים שונים שבהם היו קוראים בתורה. היה זה מעין קרנבל דתי, שבראשו צעד הרב ואחריו בני קהילתו עם או בלי ספרי התורה, והיחס אל המצעד היה כמו אל מצביא בראש צבאו. נופך צבאי שנוסף לתהלוכות שמחת תורה היה המנהג הקדום להגביר את השמחה באמצעות ירי או פיצוצים של אבק שריפה.

אחד השירים האופייניים ביותר לתהלוכות שמחת תורה (ולחגיגות הכנסת ספר תורה) היה הפסוק המושר בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה וכו' (תהלים כד). הפסוקים האפופים אווירת מלחמה מלווים בריקוד פופולרי המדמה מלחמה בין ארבע דבוקות של רוקדים הנעות זו מול זו במהירות ונסוגות אחורה, וחוזר חלילה.

במסגרת התהלוכה צעדו גם חברה קדישא וחברות נוספות, שבראש כל אחת מהן הונף דגל החברה, "דגלים עתיקי יומין" על פי המתואר בעדויות. כתחליף לספר התורה, כדי שלא יפילו אותו בתהלוכות, נוצרו עבור הילדים הדגלים לשמחת תורה. העדות הראשונה לדגלים אלה היא בתקנה מקהל יהודי פולין באמסטרדם משנת 1672. כך, בנוסף לתהלוכות המבוגרים צעדו גם תהלוכות של ילדים עם דגלים בידיהם ונרות הנעוצים בראשיהם. וכשנתת דגל בידי אדם – ילד או מבוגר – קצרה הדרך למצעדים צבאיים, ומשם גם למשחקי צבא ומלחמה. הילדים גם נהגו לצעוד כעין צבא, כחיקוי לסדר הצבאי של תנועת המחנות במדבר.

מה היה כתוב על דגלי הילדים? לאור הבלאי הגבוה של הדגל במהלך החג, והערך הנמוך שיוחס לו כחפץ לשימור, כמעט שאין בידינו דגלים המתוארכים לפני המאה ה-19. באוסף ביל גרוס בתל אביב ובאוספי הספרייה הלאומית קיימים מספר דגלים הנושאים כתובות כלליות על שמחת התורה, וביניהם "אברהם שמח בשמחת תורה", וכמוהו שאר האושפיזין מחג הסוכות שחלף.

 

אבל הכתובת הנפוצה ביותר היא "דגל מחנה יהודה", ולצדה גם ראשי מחנות אחרים מהמסע במדבר: אפרים, ראובן ודן.

 

 

מלבד הדגלים עצמם קיימות עדויות נוספות לדומיננטיות של הכתובת הזו על הדגלים, ואיתה של האופי הצבאי של המצעד. כך למשל בפי צופה גרמני מן הצד במאה ה-18 (תרגם שלום צבר): "בליל שמחת תורה… כשהילדים עוזבים את בית-הכנסת הם מחזיקים בידיהם דגלים ועליהם כתוב דגל המחנה ושמות שבטי ישראל: יהודה, שמעון, לוי וכיוצא בזה. הם יוצאים מבית הכנסת בסך, כאילו היו חיילים, וצועקים צעקות שמחה".

בחג שבו שמחים עם התורה, ומדגישים את מסע בני ישראל עם המשכן לאחר מתן התורה בסיני, חוזרים גם אל הלאומיות העתיקה והצבאיות הכבושה, ש"דגל מחנה יהודה" הוא הסמל העממי שלהן במשך כל הדורות שחלפו מאז. "שלום עליכם", בסיפורו "פלשתים" (1913), מתאר כיצד ילדי העיירה היוצאים למלחמה בילדי הגויים ה"שקאצים" מחלקים את עצמם ל"דגל מחנה יהודה" מזה, ו"דגל מחנה אפרים" מזה. "שלום עליכם" הוא גם שנתן לנו את המעשה בטופלה טוטוריטו ודגל שמחת התורה שלו, שעליו היו מודפסות שתי הכתובות האלה עצמן.

מכאן שהילדים והמבוגרים השתתפו על דגליהם בחגיגות שמחת תורה עוד בעידן שבו היו אלה תהלוכות שעיקרן מחוץ לבית הכנסת, הרבה לפני שההקפות הן שתפסו את מקומן של התהלוכות. אבל כל הנאמר באופי הצבאי של התהלוכות היה תקף ביתר שאת גם על ההקפות: שמחת תורה היה חג שנוצק בו אופי מעין צבאי-מלחמתי. הדגלים בכלל, ודגלי הילדים בפרט, ביטאו ממד צבאי עתיק בחיי העם בימי היציאה ממצרים והמסע במדבר. הנה למשל בתיאור של הסופר והעיתונאי דוד ישעיהו זילברבוש על הנעשה בעירו בגליציה בשמחת תורה בילדותו, באמצע המאה ה-19: "[…] מחנה נערים שובבים אשר שמואל אברהם החיט הוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם החיט דגל גדול אשר עליו כתוב באותות גדולות "דגל מחנה יהודה", והמחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם החיט איננו מצביא חלילה ואולי לא ראה פני מצביא מימיו, אבל זה דרכו מימים ימימה: לאסוף ביום שמחת תורה מחנה נערים מסביב לו, ולסובב עמהם בשוקים וברחובות ופעם בפעם הוא קורא באזניהם בקול גדול "צאן קדשים!"‬ והמה עונים אחריו "מע!".

הסופר דניאל פרסקי, לעומתו, צפה מרותק בתהלוכות המופתיות של ילדי בית הכנסת בברלין (בשנת 1928), בתלבושת אחידה ודגלים בידיהם. הוא רווה נחת מכך שדגלים אלה מסמלים את המקום הראוי לצבא בעם היהודי – דגל פציפיסטי שלא נועד לשפיכות דמים אלא למשחקי ילדים טהורים ונאיביים.

השכלה, עברית וציונות

במאה ה-19 נכנס העם היהודי לעידן חדש, שראשיתו עוד בהשכלה, המשכו בתחיית העברית ושיאו בחיבת ציון ובתנועה הציונית.

החל בתקופת ההשכלה אומץ הביטוי הוותיק "דגל מחנה יהודה" לשם מליצי נרדף לעם ישראל. הוא הופיע פעמים רבות, בעיקר בהקשר של עמידת העם היהודי מול העמים והדתות האחרים בעידן האמנסיפציה, החילון וההגירה לעולם החדש, כסיסמה של נאמנות לגורל היהודי מול הפיתויים לעזוב אותו. לעומת הדגל הוותיק של ההלכה והמסורת שהמשיך לקבץ סביבו את העולם האורתודוקסי, המשכילים קראו את עצמם ואת אחיהם לדגל הוותיק, שבעידן הלאומיות הופיע מחדש כמוקד הזדהות היסטורי רב עוצמה. כך תיאר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את הרציפות הזו: "ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונילחם מלחמת קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו". ואילו י"ל פרץ התריע: "מעל המגדל הגבוה של התרבות היהודית יורידו את דגל מחנה יהודה, ויניפו את הדגל הרבגוני של ההתבוללות, הדגל שמתחלפים בו צבעיהם של כל העמים!".

לעתים נזכר "דגל מחנה יהודה" בהקשר זה יחד עם מילותיו של הנביא ירמיהו (ד ו) שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, לאור הזיהוי של הנס עם הדגל. למשל בברכתו של הסופר העברי חובב ציון יהודה לייב לוין (יהל"ל) אל מערכת "המליץ" לרגל גיליון האלף שלו (12.1.1885), בו הוא מעלה על נס את חלוציותו של העיתון העברי למען מודרניזציה בעם היהודי: "ורוח מלא מאלה בא לך ועם יתר הפליטה, השרידים אשר ד' קורא, נשאת נס ציונה ובכל כחך תניף דגל מחנה יהודה כי יפנו אליו ויושעו". כעשרים שנה קודם לכן, החיבור הראשון שכתב יהל"ל כתלמיד בישיבה היה חידושים על הש"ס. לאחר שפנה להשכלה ונטש את בית המדרש הוא קרע את כל חידושיו ועל שארית אותו נייר כתב את שיריו הראשונים. השם שהעניק יהודה ליב לוין הצעיר לאותו חיבור היה "דגל מחנה יהודה". בדבריו אלה על "המליץ" המחיש אפוא אחד מראשי משכילי המאה ה-19 וראשוני חובבי ציון את התמורה במשמעות הביטוי העתיק בעיני בני דורו.

לאחר "הסופות בנגב" – הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 – קראו משכילי רוסיה בשם "דגל מחנה יהודה" אל היהודים ללחוץ על שלטון הצאר לאפשר את ההגירה. גם על הדגל שנשאו עמם חברי תנועת "עם עולם", בעת שנסעו לארצות הברית בשנת 1882 כדי לפתור את הבעיה הלאומית על ידי הקמת מושבות חקלאיות יהודיות, היה כתוב "דגל מחנה יהודה".

אל ההשכלה הצטרפה גם המהפכה הלאומית של תחיית העברית, וגם היא נקראה אל אותו דגל עצמו. כבר ב"אהבת ציון" – הרומן העברי הראשון, תיאר אברהם מאפו את המצור הקשה על ממלכת יהודה וירושלים בימי סנחריב כמלחמתו של "דגל מחנה יהודה". אך גם המהפכה הבאה – החייאת הדיבור העברי, קראה את העם אל הדגל. אנשי ביל"ו החליטו להעניק את דגל התנועה לילד הראשון שיגדל על טהרת העברית. כדברי המחנך הביל"ויי דוד יודילביץ: "יש לי עוד תמונה קטנה מן הדגל הזה. הוא נשא עליו את השם "דגל מחנה יהודה", והוא ניתן לילד הראשון אשר דיבר עברית חיה […] הילד הראשון, אשר דיבר עברית, קיבל את דגל ביל"ו". ואכן איתמר בן אב"י, הילד הראשון שגדל על עברית כשפת אמו, הוא שזכה ברוב טקס בדגל ביל"ו מידי דוד יודילביץ בשנת 1886 בקירוב. הכתובת המלאה על הדגל היא "דגל מחנה יהודה מצבא ישראל" (מתוך ספרו של בן אב"י עם שחר עצמאותנו).

המאבק להחייאת העברית היה גם הוא אפוא המשכה של המהפכה הלאומית, הנסמכת על מורשת הצבא והריבונות מימי התנ"ך.

וכמובן, הופעת "חיבת ציון" והעלייה הראשונה של חובבי ציון לארץ ישראל, ואחריהן הופעתו של הרצל והתנועה הציונית אחריו, הן שזיקקו את הרוח הלאומית היהודית לכדי המהפכה בחיי העם, וגם זאת תחת "דגל מחנה יהודה". כבר ראינו שדגל ביל"ו נשא עליו את הכתובת הזו. ולא רק הדגל, אלא גם "הכרוז הגדול" שפרסמו חברי ביל"ו בשנת 1882 לפני עלייתם לארץ נחתם במלים: "ציונה, ציונה!!! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לשאת דגל מחנה יהודה!". ובמקום אחר בכרוז: "שאו נס ציונה ועל דגלכם נסעה ונלכה!".

חברי ביל"ו היו אפוא הראשונים לחבר בין שני הביטויים הטעונים הללו, ממסע הדגלים במדבר ומנבואת ירמיהו, בקריאה לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בה (זאת לאחר ששנה קודם לכן כבר אימץ איש היישוב הישן בירושלים יעקב גולדמן את "שאו נס ציונה" לקריאה ליהודי הגולה לתמוך ביישוב ארץ ישראל עם יישוב פתח תקווה מחדש). זאת עוד לפני יהל"ל שאימץ את הצירוף הזה במגמה לעודד רוח ההשכלה שלוש שנים מאוחר יותר, כפי שראינו. בניגוד לנבואות ישעיהו על הנס לעמים או לגויים באחרית הימים, נבואתו של ירמיהו מתייחדת בכך שהיא קוראת למלחמת הגנה ריאלית בעולם הזה: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. הנס הזה הוא כבר דגל לאומי המונף כאן ועכשיו.

ניתן לראות את הכרוז של ביל"ו גם כתגובה למגמות הטריטוריאליסטיות כמו של תנועת "עם עולם" למשל, מאותה שנה שלאחר "הסופות בנגב" ותחילת ההגירה ההמונית לאמריקה, שאימצה כזכור גם היא את "דגל מחנה יהודה" למטרותיה.

אבל לא רק תנועות להגירה והתיישבות אימצו להן את "דגל מחנה יהודה" באותן שנים, אלא גם התארגנויות בעלות אופי צבאי או צבאי-למחצה. בשנות התשעים הקים איש העלייה הראשונה מיכאל הלפרין ארגון כמו-צבאי של פרשים, ושמו "דגל מחנה יהודה". הפרשים הללו נופפו בדגליהם בעת הקמת המושבה החדשה "נס ציונה"; איתמר בן אב"י, שכפי שראינו זכה בילדותו ב"דגל מחנה יהודה" של ביל"ו, שלח באמצע שנות התשעים מכתב לברון רוטשילד ובו הפציר בו להקים צבא יהודי, שעל דגלו הלאומי ייכתב "דגל מחנה יהודה"; פעילים בתנועה הציונית באמריקה יזמו בשנת 1898 הקמת גדוד מתנדבים עברי בצבא ארצות הברית, שדגלו יהיה "דגל מחנה יהודה". הדגל מן המדבר חזר והופיע לא רק כחפץ המסמל התעוררות לאומית, אלא החיה גם את משמעותו הצבאית, הנשכחת.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה

ואז הופיע הרצל, וכינס את הקונגרס הציוני הראשון. ההתרגשות הרבה שעורר הקונגרס והבשורה המפעימה שנשא איתו, עוררה את נוח רוזנבלום לכתוב את שירו שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה. השיר, המוכר לנו בשמו העממי שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, התפרסם לראשונה בכתב העת "האשכול", באביב תרנ"ח (1898) – כמה חודשים לאחר הקונגרס בבאזל.

בדרך שהתוו אנשי ביל"ו 16 שנים קודם לכן הלך גם רוזנבלום, וחיבר מיד בפתיחת השיר בין נֵס צִיּוֹנָה לבין דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, ובין הקריאה לשוב לציון לבין הדגל כחפץ לאומי. אליהו הכהן ניתח בפרוטרוט את הרקע להופעת השיר וגם את דרכו וגלגוליו בתרבות העברית.

מתוך אמונה בתפקידה ההיסטורי של הציונות, השיר חוזר אל נבואות הנחמה במגמה לאחוז אותן בקרניהן: יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה ע"פ הושע (ב ט): אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה; שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים ע"פ זכריה (י ט): וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ; מֶנּוּ יָתֵד פִּנָּה ע"פ זכריה (י ד-ה): כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה. מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה; רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה ע"פ תיאור המשיח בישעיהו (יא ב-ד): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה… וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים; מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה ע"פ ירמיהו (מו יג): וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה; וכמובן, גם "שיר המעלות" על שיבת ציון: אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִּינוּ, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (ע"פ תהלים קכו ב).

לבסוף מופיעה דמות לא צפויה: רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ. והלוא זהו יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד האמון על "דגל מחנה יהודה". ובהמשך: בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה – אלו דבריו של יואב לפני צאתו לקרב נגד ארם ועמון: חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ (שמואל ב י יב). לאחר העלייה לארץ, קיבוץ הגלויות והמאיסה בגלות, סיומו של השיר הלאומי הזה הולם אותו. הוא מכוון אותנו שוב ישירות אל הצבא והמלחמה, בהמשך לנס ולדגל המופיעים בפתח השיר.

השיר ליווה את החלוצים ואת תנועות הנוער במהלך ההגשמה הציונית במאה ה-20, אבל גם המסרים הצבאיים החבויים בו פרצו החוצה גם ברגעי האמת אל מול פני המלחמה. ב"קרב ארטואה השני" במלחמת העולם הראשונה (9.5.1915) השתתף גדוד מלגיון הזרים הצרפתי שכמעט כולו יהודים. חייל ציוני שהשתתף בקרב הזה סיפר שכאשר קיבלו החיילים היהודים את הפקודה להסתער מתוך החפירות, הם עשו זאת תוך שירת "התקווה" ו"שאו נס ציונה". 3000 מהם נהרגו או נפצעו ורק 500 נותרו שלמים.

נשוב משדה הקרב אל הווי התהלוכות וההקפות בשמחת תורה, שניתן לכנות אותו "חג הדגל היהודי". החג שימר את הדגל – חפץ שעיקרו קשור בצבא ושלטון. לעיל נזכר השיר "שאו שערים ראשיכם" המזוהה עם הריקוד עם ספרי התורה במהלך ההקפות. הלחן המקובל ביותר של השיר הזה, והמזוהה עם התנועה המזכירה יחידות צבא ותמרוני מלחמה, הוא זה המקובל אצל אדמו"רי חב"ד.

והנה, יעקב מזור מצא שהבית הראשון של "שאו נס ציונה" מבוסס על הניגון של "שאו שערים ראשיכם". מנגינת השורה הראשונה בשני השירים זהה. מה ניתן ללמוד מאימוץ המנגינה החסידית כבסיס למגינה שכתב נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, שהיה חזן בבתי כנסת? יש הרבה מהמשותף לשני השירים: הדגלים המונפים, הסיסמה "דגל מחנה יהודה", המשמעות הצבאית של המסע לארץ ישראל, הריקוד הכמו-צבאי. המנגינה המשותפת מתווספת לכל אלה ומאירה את "שאו נס ציונה" באור חדש: זהו שיר העומד בזיקה הדוקה למתרחש בעת ההקפות בשמחת תורה.

דגלי שמחת תורה בעידן הציוני

לאחר מאות השנים שבהן הסיסמאות על הדגלים ביטאו לאומיות וצבאיות שאיננה עוד, בראשית המאה העשרים הביאה פריצת הציונות גם לשינוי פניהם של הדגלים לשמחת תורה. אין בכך כל תימה, שהלוא המסרים הציוניים היו המשך ישיר ל"דגל מחנה יהודה" המסורתי.

לעתים היטשטשו הגבולות בין הדגל הלאומי לבין הדגל לשמחת תורה. הנה למשל בספר לימוד אלף-בית שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1916:

הדגל הלאומי התכלת-לבן החל להופיע על הדגלים ולהשתלב בהם, ועמו גם דמויותיהם של הרצל ומקס נורדאו.

מכאן קצרה הדרך לדגלים שעליהם נדפסו שורות מתוך "התקווה":

 

והשיר המצוטט יותר מכל על הדגלים מן הסדרה שנדפסה בבוברויסק בשנת 1902 הוא "שאו נס ציונה", תחת הכותרת הישנה-חדשה "דגל מחנה יהודה".

הבית הראשון:

הבית השני:

וגם הבית האחרון, המוכר פחות והמלחמתי יותר:

עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שקמו מדינת ישראל וצה"ל, הודפסו בישראל דגלי שמחת תורה המביאים עד אבסורד את האופי הצבאי של החג וסמליו. לאחר מלחמת ששת הימים הודפסו על הדגלים דמויותיהם של אלופי צה"ל המנצח במלחמת ששת הימים, ולצדם הטנקים והמטוסים גיבורי המלחמה, ותמונות ירושלים ששוחררה במלחמה.

עם ההבנה שהציונות נעמדת אל מול החזונות שנישאו מעל דגלי החג הילדותיים, ושהעם היהודי עומד בפני השינויים הכבירים שהתגלמו בסיסמה "דגל מחנה יהודה", החלה לחדור גם ההכרה בחשיבותם של דגלים אלה לתיעוד התרבות היהודית. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש נוכח בשנת 1900 שזהו הדגל היחיד המסמל את התרבות היהודית, וכי שומה על העם לאצור אותו כדי לשמר את המורשת העשירה שהנחיל לעם במשך מאות שנים מבלי משים.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הוא אחד משירי הזמר העבריים הוותיקים ביותר ששרדו עד ימינו. סיבה מרכזית לכך היא מקומו המרכזי בטקס הדלקת המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בליל יום העצמאות. ומתי במהלך הטקס מנוגן השיר על ידי תזמורת צה"ל ומושר על ידי מקהלת צה"ל? בשעת המצעד של יחידות צה"ל השונות עם דגליהן על פני רחבת המסדר. והלא זהו פלא. מאות ואלפי שנים חלפו, ו"דגל מחנה יהודה" שב בדיוק אל מקומו מאז מסע הדגלים והמחנות במדבר סביב המשכן, ובתהלוכות והקפות חג שמחת התורה בעת הריקודים.

דניאל פרסקי, בדרכו של המדרש על שיר השירים, לא ראו נכוחה. הצבאיות והלאומיות היהודיות, אותם רעיונות תיאורטיים ונשכחים, מועברים כמו שרידי דנ"א דרך סמלים סתמיים לכאורה כמו דגלים של ילדים, סיסמאות שמשמעותן לא ברורה, סגנונות ריקוד או לחן של שיר. כל אלה נפגשים יחד באירוע הקרנבלי בבית הכנסת בחג שמחת תורה. החג הזה זוכה בדיעבד למשמעות של חג לאומי. זהו אמנם אופי לטנטי, שמשמעויותיו כבושות ואינן מתבטאות במציאות, אך בכל זאת הוא מעביר לאורך מאות שנים חלקיקי זכרון ומורשת. לכאורה הם מנותקים מהעבר הרחוק, אבל בעצם הם מחיים אותו מחדש בהווה.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה

באדום: הבית המקורי שנשמט מהשיר כפי שהשתרש

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל,
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה;
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

יַחַד נֵלְכָה נָא, נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ,
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה,
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.

שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים,
אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת;
נוּסוּ, נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים
בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת.

פֹּה גִּדּוּפִים רַק נִשְׁמָעָה,
חֶרְפָּה מְנַת חֶלְקֵנוּ;
חֻקִּים קָשִׁים אַךְ נֵדָעָה,
נִשַּׁק יָד מַכֵּנוּ;

פֹּה עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ,
נְהִי אַךְ מָאוֹס, סֶחִי;
שָׁם – מִי יִדְמֶה, יִשְׁוֶה לָנוּ,
אָז נָשׁוּבָה נֶחִי!

אָז עַם נִהְיֶה כְּמוֹ הָיִינוּ,
מֶנּוּ יָתֵד, פִּנָּה.
אָז אַךְ שְׂחֹק יִמָּלֵא פִּינוּ,
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!

רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ,
רוּחַ גְּבוּרַת צְדָקָה,
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה!

אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ
מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה;
נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ –
נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה!!

 

תודה לאספן ביל גרוס מתל אביב, שהעמיד את צילומי אוסף דגלי שמחת תורה שלו לשימוש הציבור בעזרת הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

שלום צבר, 'לתולדותיו של הדגל לשמחת תורה: מסמל דתי לסמל לאומי ובחזרה', בתוך: הדגלים של שמחת תורה – מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית-הישראלית עורכת גניה דולב), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב תשע"ב

אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד

יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגם שמואל חגי), ירושלים תשנ"ג

משה קרמר, 'לחקר המלאכה וחברות בעלי המלאכה אצל יהודי פולין', ציון, ב, ג-ד, תמוז תרצ"ז

ישראל היילפרין, 'חברות בעלי מלאכה יהודים בפולין וליטא', ציון, ב, א, תשרי תרצ"ז

Rahel Wischnitzer-Bernstein, Symbole und Gestalten der juedischen Kunst, Berlin 1935

ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, ת"א תשכ"ד

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים, ד, תל אביב תשי"א