הישגיה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה, הביאו סופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים מאומות רבות לבוא ולבקר בארץ על מנת להיווכח בנעשה בה ממבט ראשון. אחדים מהמבקרים שימשו בתפקידים רשמיים כנציגי מדינות זרות וחלקם אף השאירו עדות כתובה על חוויותיהם.
אחד ממבקרים אלו היה הסופר הקולומביאני חרמן ארסיניגס (Germán Arciniegas) (1999-1900), אשר היה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של קולומביה במאה העשרים וכתב רבות על תולדות אמריקה הדרומית. הוא שימש כשגריר קולומביה בישראל בין השנים 1963-1961. ב-1964 הוציא המחבר לאור את אוסף רשימותיו להם בחר את הכותרת "בין הים האדום (ים סוף) לים המלח: מדריך לישראל" (Entre el Mar Rojo y el Mar Muerto: Guía de Israel).
ספר זה נכתב בספרדית ולא תורגם עד עכשיו לאף שפה אחרת. כותרת זו נראית במבט ראשון מוזרה במקצת, שכן ישראל שוכנת בין הים התיכון לים המלח. אולם למעשה לא טעה ארסיניגס, שכן הרשימות המצויות בו עוסקות ברובן בשלושה נושאים: בירושלים, בנגב, ובשואה. תל אביב וחיפה נעדרות לגמרי מהספר, ורק ארבע רשימות מוקדשות למקומות בגליל ובמישור החוף (מכון ויצמן, קיסריה העתיקה, ים כנרת וקיבוץ לוחמי הגיטאות). הספר אף כולל רשמי שיחות שערך המחבר עם יצחק בן צבי, דוד בן גוריון וגולדה מאיר.
המחבר התפעל במיוחד מהישגיה של החקלאות הישראלית, בעיקר במאבקה עם האויב הגדול הוא הטבע. בהתאם למאבק זה חילק המחבר את הגיאוגרפיה של מדינת ישראל לשלשה חלקים. "המפה הקודמת של ישראל היתה פשוטה להבנה: בצפון מצויות הביצות של החולה שורצות יתושים וקדחת, במרכז נמצאים הסלעים החשופים של פרוזדור ירושלים, ובדרום החולות של הנגב". מצב זה השתנה לגמרי במפה העכשווית של ישראל שכן: "בצפון הביצות המיובשות הופכות לגני פרי, במרכז הסלעים החשופים הופכים ליערות, בדרום החולות הופכים לשדות חיטה". בדברים אלו התכוון המחבר למפעל יבוש החולה ולפעולות הייעור של הקרן הקיימת בפרוזדור ירושלים, אשר היו בעיצומן.
ברשימותיו על הנגב בולטים התיאורים של צינורות הביטון שהלכו וכיסו את הנגב בשטחי עיבוד חקלאיים. אף את הבדואים לא שוכח המחבר. הוא תיאר מפגש שהיה לו עם הבדווים המשקים את עדריהם בבאר במדבר באלמנטים ציוריים: "נהיינו שבויים של עולם, שהכרנו רק בשירה, [או] בצילום. בשל נשגבות המעמד, קלת ערך היתה בעינינו עוצמתה של השמש המסנוורת אשר האירה את הסצנה שהקיפה אותנו בחולות אלו". אולם למעשה דין אורח החיים הנוודי של הבדווים נגזר, ונראה שאף הם אינם יכולים לברוח מתהליך התקדמותה של החקלאות. אף השייך סולימן אל הוזיל, שהינו אחד ממנהיגי הבדווים בנגב, נוסע בקאדילק ומשתמש בטרקטורים לצורך עיבוד חלק מאדמותיו.
ברשימתו על העיר אילת, דיווח המחבר על אנקדוטה ששמע בזמן ביקורו, הקשורה לניסוי מדעי שעשו פרנסי העיר אילת. הם בחרו שישה אנשים ושלחו אותם למסע של שש שעות רצופות. חמישה מתוכם שתו באופן חופשי ורק השישי שהיה בעל משקל גדול נמנע משתייה. אותו אחד איבד במהלך המסע שישה קילוגרמים ממשקלו, ונלקח מיד אחרי המסע לבית החולים. כך נלמד כי אדם הגר באילת זקוק לארבעים כוסות שתייה ביום. המחבר אף הזכיר את ביקורו במוזיאון לאמנות באילת. מידע זה הינו מעניין ביותר, שאכן לא ידוע לנו על הימצאותו של מוזיאון לאמנות בעיר אילת. אולם מתברר כי עד סוף שנות השבעים היה באילת מוזיאון לאמנות אשר אסף והציג יצירות של אמנים יהודים שנספו בשואה. לאחר מותה של המיסדת מרים נוביס, חוסל המוזיאון ויצירותיו פוזרו. ב2015 הצליח בית לוחמי הגיטאות להציל רק תשע תמונות מתוך האוסף. מן הראוי שיעשה מאמץ לדעת מה עלה בגורל השאר.
אנקדוטה נוספת המובאת תחת הכותרת "עורמתו של רוטשילד", מספרת כי רוטשילד התיר לעצמו להיות מרומה על ידי רמאי, שהבטיח לו כי ניתן למצוא את תיבת נוח במזרח התיכון. בהשתמשו בתירוץ זה, הצליח הברון להשיג מהשלטון העות'מאני, זיכיון לערוך חפירות ארכיאולוגיות ולהקים מחנות עבודה לעובדים. מחנות אלו הפכו עם הזמן למושבות הראשונות.
מעניינות ביותר הן גם התרשמויותיו של המחבר מהשיחות שניהל עם בן גוריון, יצחק בן צבי וגולדה מאיר. בשיחות אלו היו המשוחחים משוחררים מעכבות פוליטיות ועל כן יכלו לבטא את מחשבתם בצורה חופשית יותר. השיחה עם בן גוריון עסקה ברובה בעניינים שברוח. בן גוריון טען כי לימד את עצמו ספרדית כדי לקרוא את דון קישוט במקור, אך למעשה אינו קורא רומנים כלל ועל כן מכול הרומנים הקיימים בעולם "קרא רק את דון קישוט ואת סלסטינה". ידע זה לא היה מספק כדי לנהל שיחה בספרדית ומשום כך טען בן גוריון בשיחתו עם המחבר כי לא יבקר באמריקה הלטינית משום שאינו אוהב להשתמש בשירותיו של מתורגמן.
ארסיניגס התעניין בשאלה מה יהיה גורל הקיבוץ כאשר דור המייסדים יוחלף על ידי הדור שגדל לתוך הקיבוץ, במיוחד כאשר מצבו הכלכלי ישתפר והקיבוץ העני יהפוך להיות קיבוץ עשיר. בן גוריון היה אופטימי. לטענתו חיי הקיבוץ מהווים את החיים האידיאליים ביותר עבור האנושות ויאפשרו לאישה להשיג אמנציפציה מלאה. כדבריו: "הקיבוץ … יהווה גם פתרון וגם מוקד משיכה לגברים ולנשים של המחר, שירצו לאחד כוחות עבור השגת המטרה של השחרור החברתי, כמו שאתמול התאחדו כדי להקים את המדינה. בקיבוץ האישה תהיה משוחררת מהדאגות לבית ותוכל להקדיש את כל כוח יצירתה למטרה נעלה יותר מן ההרגל המתבטא באורח החיים הבורגני. האישה בקיבוץ אינה צריכה להיות משועבדת לבעיות המטבח, לניקוי הבית ולגידול הילדים". נראה שבן גוריון לא שיער את המשבר הגדול שיפול על הקיבוצים בשל התחזקות הקפיטליזם בחברה הישראלית.
עם בן צבי "הנשיא הפרופסור" עסקה השיחה בנובלה "מריה" של המחבר הקולומביאני חורחה איסאקס (Jorge Isaacs), אשר היתה בתהליך של תרגום לעברית. ארסיניגס התפעל מחקר השפה הספרדית יהודית של המכון שייסד בן צבי ומהאוניברסיטה בגבעת רם אשר בה הטבע נוגע כמעט בבניינים. כמו כן דיווח על פשטות הליכותיו של בן צבי אשר נאלץ לשאול רכב כדי להגיע להשבעתו. משהתקלקל המנוע הלך ברגל עד לטקס השבעתו. לא דבר נדיר שכן: "החל ממשה וכלה בדוד, המלכים היהודים היו הולכי הרגל הטובים בהיסטוריה".
אף חוויותיו ממפגשו עם הארכימנדריט של הכנסייה הרוסית-אורתודוכסית משעשעות למדי. פגישה זו כללה טעימת יינות ואכילת סלמון וקוויאר. לאחר הארוחה, הציג הארכימנדריט לאורחיו את ספר המבקרים של הכנסייה בו נכתב בבירור "כי מעולם לא זכתה הכנסייה הרוסית לחירות כה רבה כמו תחת המשטר הקומוניסטי". בהתאם לכך ציין המחבר באירוניה כי כמעט והשתכנע כי "האל התגלה ברוסיה ביום פרוץ המהפכה".
לסיכום, רשימותיו של המחבר מהוות עדות לתקופה בו היתה הזדהות אידיאולוגית חזקה בין האינטלקטואלים הסוציאל דמוקרטים באמריקה הלטינית לבין הממסד הפוליטי ומדיני של מפא"י. ברשימות נכללים אנקדוטות רבות, חלקן מוזרות ביותר. אשר מן הראוי להצליבן עם מקורות מידע אחרים על מנת לדעת מה אמת יש בהן.
לספר נלוו איורים מאת הציירת הקולומביאנית אמה רייס (Emma Reyes), שליוותה את המחבר בטיולו בארץ.
ברצוני להודות לד"ר עליזה מורנו-גולדשמיט מהספרייה הלאומית על הערותיה המועילות.
