חוויותיו של קולומביאני במדינת ישראל המתחדשת

תחרות הליכה ומוזיאון לאמנות באילת, תיבת נח ועתיד הקיבוץ: הצצה לספר המסעות בארץ ישראל של הסופר הקולומביאני חרמן ארסיניגס

מאה שערים, ציירת: אמה רייס. מתוך ספרו של חרמן ארסיניגס "בין הים האדום (ים סוף) לים המלח: מדריך לישראל"

הישגיה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה, הביאו סופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים מאומות רבות לבוא ולבקר בארץ על מנת להיווכח בנעשה בה ממבט ראשון. אחדים מהמבקרים שימשו בתפקידים רשמיים כנציגי מדינות זרות וחלקם אף השאירו עדות כתובה על חוויותיהם.

אחד ממבקרים אלו היה הסופר הקולומביאני חרמן ארסיניגס (Germán Arciniegas) (1999-1900), אשר היה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של קולומביה במאה העשרים וכתב רבות על תולדות אמריקה הדרומית. הוא שימש כשגריר קולומביה בישראל בין השנים 1963-1961. ב-1964 הוציא המחבר לאור את אוסף רשימותיו להם בחר את הכותרת "בין הים האדום (ים סוף) לים המלח: מדריך לישראל" (Entre el Mar Rojo y el Mar Muerto: Guía de Israel).

כריכת הספר

ספר זה נכתב בספרדית ולא תורגם עד עכשיו לאף שפה אחרת. כותרת זו נראית במבט ראשון מוזרה במקצת, שכן ישראל שוכנת בין הים התיכון לים המלח. אולם למעשה לא טעה ארסיניגס, שכן הרשימות המצויות בו עוסקות ברובן בשלושה נושאים: בירושלים, בנגב, ובשואה. תל אביב וחיפה נעדרות לגמרי מהספר, ורק ארבע רשימות מוקדשות למקומות בגליל ובמישור החוף (מכון ויצמן, קיסריה העתיקה, ים כנרת וקיבוץ לוחמי הגיטאות). הספר אף כולל רשמי שיחות שערך המחבר עם יצחק בן צבי, דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

המחבר התפעל במיוחד מהישגיה של החקלאות הישראלית, בעיקר במאבקה עם האויב הגדול הוא הטבע. בהתאם למאבק זה חילק המחבר את הגיאוגרפיה של מדינת ישראל לשלשה חלקים. "המפה הקודמת של ישראל היתה פשוטה להבנה: בצפון מצויות הביצות של החולה שורצות יתושים וקדחת, במרכז נמצאים הסלעים החשופים של פרוזדור ירושלים, ובדרום החולות של הנגב". מצב זה השתנה לגמרי במפה העכשווית של ישראל שכן: "בצפון הביצות המיובשות הופכות לגני פרי, במרכז הסלעים החשופים הופכים ליערות, בדרום החולות הופכים לשדות חיטה". בדברים אלו התכוון המחבר למפעל יבוש החולה ולפעולות הייעור של הקרן הקיימת בפרוזדור ירושלים, אשר היו בעיצומן.

ברשימותיו על הנגב בולטים התיאורים של צינורות הביטון שהלכו וכיסו את הנגב בשטחי עיבוד חקלאיים. אף את הבדואים לא שוכח המחבר. הוא תיאר מפגש שהיה לו עם הבדווים המשקים את עדריהם בבאר במדבר באלמנטים ציוריים: "נהיינו שבויים של עולם, שהכרנו רק בשירה, [או] בצילום. בשל נשגבות המעמד, קלת ערך היתה בעינינו עוצמתה של השמש המסנוורת אשר האירה את הסצנה שהקיפה אותנו בחולות אלו". אולם למעשה דין אורח החיים הנוודי של הבדווים נגזר, ונראה שאף הם אינם יכולים לברוח מתהליך התקדמותה של החקלאות. אף השייך סולימן אל הוזיל, שהינו אחד ממנהיגי הבדווים בנגב, נוסע בקאדילק ומשתמש בטרקטורים לצורך עיבוד חלק מאדמותיו.

אנשי החולות, ציירת: אמר רייס

ברשימתו על העיר אילת, דיווח המחבר על אנקדוטה ששמע בזמן ביקורו, הקשורה לניסוי מדעי שעשו פרנסי העיר אילת. הם בחרו שישה אנשים ושלחו אותם למסע של שש שעות רצופות. חמישה מתוכם שתו באופן חופשי ורק השישי שהיה בעל משקל גדול נמנע משתייה. אותו אחד איבד במהלך המסע שישה קילוגרמים ממשקלו, ונלקח מיד אחרי המסע לבית החולים. כך נלמד כי אדם הגר באילת זקוק לארבעים כוסות שתייה ביום. המחבר אף הזכיר את ביקורו במוזיאון לאמנות באילת. מידע זה הינו מעניין ביותר, שאכן לא ידוע לנו על הימצאותו של מוזיאון לאמנות בעיר אילת. אולם מתברר כי עד סוף שנות השבעים היה באילת מוזיאון לאמנות אשר אסף והציג יצירות של אמנים יהודים שנספו בשואה. לאחר מותה של המיסדת מרים נוביס, חוסל המוזיאון ויצירותיו פוזרו. ב2015 הצליח בית לוחמי הגיטאות להציל רק תשע תמונות מתוך האוסף. מן הראוי שיעשה מאמץ לדעת מה עלה בגורל השאר.

אנקדוטה נוספת המובאת תחת הכותרת "עורמתו של רוטשילד", מספרת כי רוטשילד התיר לעצמו להיות מרומה על ידי רמאי, שהבטיח לו כי ניתן למצוא את תיבת נוח במזרח התיכון. בהשתמשו בתירוץ זה, הצליח הברון להשיג מהשלטון העות'מאני, זיכיון לערוך חפירות ארכיאולוגיות ולהקים מחנות עבודה לעובדים. מחנות אלו הפכו עם הזמן למושבות הראשונות.

מעניינות ביותר הן גם התרשמויותיו של המחבר מהשיחות שניהל עם בן גוריון, יצחק בן צבי וגולדה מאיר. בשיחות אלו היו המשוחחים משוחררים מעכבות פוליטיות ועל כן יכלו לבטא את מחשבתם בצורה חופשית יותר. השיחה עם בן גוריון עסקה ברובה בעניינים שברוח. בן גוריון טען כי לימד את עצמו ספרדית כדי לקרוא את דון קישוט במקור, אך למעשה אינו קורא רומנים כלל ועל כן מכול הרומנים הקיימים בעולם "קרא רק את דון קישוט ואת סלסטינה". ידע זה לא היה מספק כדי לנהל שיחה בספרדית ומשום כך טען בן גוריון בשיחתו עם המחבר כי לא יבקר באמריקה הלטינית משום שאינו אוהב להשתמש בשירותיו של מתורגמן.

בספר מתואר המקום הזה בשם "Amikarim". יודעים לאיזה מקום התכוון חרמן ארסיניגס? ספרו לנו בתגובות לכתבה. ציירת: אמה רייס

ארסיניגס התעניין בשאלה מה יהיה גורל הקיבוץ כאשר דור המייסדים יוחלף על ידי הדור שגדל לתוך הקיבוץ, במיוחד כאשר מצבו הכלכלי ישתפר והקיבוץ העני יהפוך להיות קיבוץ עשיר. בן גוריון היה אופטימי. לטענתו חיי הקיבוץ מהווים את החיים האידיאליים ביותר עבור האנושות ויאפשרו לאישה להשיג אמנציפציה מלאה. כדבריו: "הקיבוץ … יהווה גם פתרון וגם מוקד משיכה לגברים ולנשים של המחר, שירצו לאחד כוחות עבור השגת המטרה של השחרור החברתי, כמו שאתמול התאחדו כדי להקים את המדינה. בקיבוץ האישה תהיה משוחררת מהדאגות לבית ותוכל להקדיש את כל כוח יצירתה למטרה נעלה יותר מן ההרגל המתבטא באורח החיים הבורגני. האישה בקיבוץ אינה צריכה להיות משועבדת לבעיות המטבח, לניקוי הבית ולגידול הילדים". נראה שבן גוריון לא שיער את המשבר הגדול שיפול על הקיבוצים בשל התחזקות הקפיטליזם בחברה הישראלית.

עם בן צבי "הנשיא הפרופסור" עסקה השיחה בנובלה "מריה" של המחבר הקולומביאני חורחה איסאקס (Jorge Isaacs), אשר היתה בתהליך של תרגום לעברית. ארסיניגס התפעל מחקר השפה הספרדית יהודית של המכון שייסד בן צבי ומהאוניברסיטה בגבעת רם אשר בה הטבע נוגע כמעט בבניינים. כמו כן דיווח על פשטות הליכותיו של בן צבי אשר נאלץ לשאול רכב כדי להגיע להשבעתו. משהתקלקל המנוע הלך ברגל עד לטקס השבעתו. לא דבר נדיר שכן: "החל ממשה וכלה בדוד, המלכים היהודים היו הולכי הרגל הטובים בהיסטוריה".

אף חוויותיו ממפגשו עם הארכימנדריט של הכנסייה הרוסית-אורתודוכסית משעשעות למדי. פגישה זו כללה טעימת יינות ואכילת סלמון וקוויאר. לאחר הארוחה, הציג הארכימנדריט לאורחיו את ספר המבקרים של הכנסייה בו נכתב בבירור "כי מעולם לא זכתה הכנסייה הרוסית לחירות כה רבה כמו תחת המשטר הקומוניסטי". בהתאם לכך ציין המחבר באירוניה כי כמעט והשתכנע כי "האל התגלה ברוסיה ביום פרוץ המהפכה".

לסיכום, רשימותיו של המחבר מהוות עדות לתקופה בו היתה הזדהות אידיאולוגית חזקה בין האינטלקטואלים הסוציאל דמוקרטים באמריקה הלטינית לבין הממסד הפוליטי ומדיני של מפא"י. ברשימות נכללים אנקדוטות רבות, חלקן מוזרות ביותר. אשר מן הראוי להצליבן עם מקורות מידע אחרים על מנת לדעת מה אמת יש בהן.

לספר נלוו איורים מאת הציירת הקולומביאנית אמה רייס (Emma Reyes), שליוותה את המחבר בטיולו בארץ.

ברצוני להודות לד"ר עליזה מורנו-גולדשמיט מהספרייה הלאומית על הערותיה המועילות.

מימי הצנע אל שולחן החג: הטעות המצערת שהעניקה לנו את שקדי המרק

איך טעות בירוקרטית של מדיניות הצנע אחראית להמצאת אחד החידושים הקולינריים הישראליים הייחודיים ביותר שיש? איך מתכון לפסח של יהודי אשכנז הגיע לשולחן החג של כל הישראלים? ומה צובע את שקדי המרק בצבע הצהוב שכל כך מזוהה איתם? בקיצור, איך נולדו שקדי המרק - גאווה ישראלית

1

נערים אוכלים מרק במחנה הנוער העובד. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אין דבר שממלא אותנו יותר גאווה מרשימת ההמצאות הישראליות הבלעדיות, לא ככה? גם הדגלנים בטקס יום העצמאות יזכירו לנו פעם אחר פעם איך המצאנו את הטפטפות, את עגבניות השרי ואת הדיסק און קי. ויש עוד המצאה ישראלית אחת שאין שולחן חג בלעדיה, ועבורנו היא מקור מיוחד לגאווה – שקדי המרק. ניסינו לברר כיצד באה לעולם ההמצאה הגאונית הזו, שאין כמוה בשום מקום אחר.

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של "אסם". מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הרי מה הטעם במרק אם אין בו קצת תוספת? בין אם אלו ירקות חתוכים, כופתאות, אטריות, קרוטונים או כיד הדמיון הטובה עליכם ועליכן. כך הופך המרק למנה משביעה ומחממת לב, וזו הייתה המחשבה שעמדה גם בראשם של מהנדסי המזון של חברת "אֹסם" שהמציאה את שקדי המרק.

1
אוכלים מרק במחנה עולים בפרדס חנה. איזה תוספות היו להם בימים ההם? צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הימים היו ימי הצנע. שנתיים קודם לכן כבר הבריקה "אסם" עם המצאה אחרת שבאה להחליף את האורז האהוב ולהקל על המחסור בו – הפתיתים, או "אורז בן גוריון". כעת התמודדה החברה עם משבר נוסף שנבע ממשטר הקיצוב. על פי המסופר באתר החברה, כל מפעל ייצור קיבל הקצבה מסוימת של קמח לכל חודש, אולם חודש אחד – אין לדעת אם בשל טעות אנוש או תאונה מצערת אחרת – לא קיבל מפעל אסם את קצבת הקמח שהגיעה לו.

1
נערים שותים מרק במחנה הנוער העובד. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל מעז יצא מתוק – או לפחות מלוח מאוד. כפיצוי על הטעות, הוצע למפעל של "אסם" לקבל 300 קילוגרם שמן במקום הקמח החסר. כשנותנים משהו, במיוחד בתקופת קיצוב חמור, כדאי לקחת אותו – אז המפעל הסכים. אבל מה יעשו עם כל כך הרבה שמן? אתר החברה מספר שהאחראים החליטו להשתמש בשמן כדי לטגן קמח. וראו זה פלא: כך נולדו שקדי המרק שאנחנו מכירים. צבעו של קמח מטוגן אולי לא מושך מספיק, אז את הצבע הצהוב מספקת תמצית כורכום.

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק ולשקדי ביצים של חברת "אסם". מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של חברת "אסם". מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
1
כרזות פרסומת לשקדי מרק ולשקדי ביצים בעברית, גרמנית, הונגרית ויידיש. מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שקדי המרק של אוסם לא הגיעו משום מקום. בראשית היו "זופ מאנדלען", שקדי מרק ביידיש, שהיו תוספת למרק שאכלו יהודי אשכנז בימי פסח. הכינו אותם מקמח מצה וביצה והם היו ככל הנראה גדולים הרבה יותר, אולי דומים יותר לקניידלעך שרבים מכירים היום. בניגוד לקניידלעך, את שקדי המרק הביתיים היו אופים או מטגנים ולא מבשלים, כפי שגם את שקדי המרק של היום מטגנים.

 

1
מודעה לקראת פסח של "שקדי מרק", מתוך העיתון האמריקני ביידיש פארװערטס⁩, 4 באפריל 1943
1
מתכון ל"שקדי מרק" ביתיים, מתוך "מעריב", 6 באוקטובר 1975. תודה לאביבה פרידמן

אבל כמו מוצר שנוצר בטעות ובנסיבות מאולתרות, הוא לא קיבל מיד את הצורה ואת הצבע המוכרים לנו היום. גם לא את השם ואפילו לא את הייעוד. בהתחלה יוצרו שקדי המרק הישראלים בשתי צורות: אחת מעוינת ושטוחה יותר (אך גדולה מהשקדים של היום), והשנייה בצורה סגלגלה כשל ביצה ונקראה "שקדי ביצים". שקדי המרק הביתיים היו אולי השראה, אבל בחברה האמינו שפתותי הקמח המטוגן יכולים להתאים אולי למטרות נוספות. פרסומות מוקדמות שמופיעות בעיתונות או בכרזות השמורות באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית, ממליצות להוסיף את שקדי הביצים למשקאות קרים או חמים, ואפילו לכוס בירה. נסו את זה בבית ותעדכנו.

 

 

1
המלצות לשימוש בשקדי מרק למקרים של אורחים שמגיעים ללא הזמנה. מתוך "דבר", 21 בספטמבר 1958

 

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של אסם. מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

עם הזמן עבר המוצר אבולוציה, הותאם לטעמי הקהל והופיע באריזות חדשות ומתוחכמות. השקדים התקבעו על צורה מרובעת ותפוחה, על צבעם הצהוב הייחודי, על טעמם המומלח היטב, והפכו למוצר חובה בכל שולחן חג, כי איך אפשר לאכול מרק בלי זה? היום אפשר למצוא אותם בשקית, במיכל פלסטיק, עם מדבקה לסגירה חוזרת – וגם מיוצרים על ידי חברות אחרות שאינן "אסם". יש בינינו אפילו כאלה שמעדיפים ומעדיפות לאכול את שקדי המרק לבד – בלי מרק, פשוט לגרוף חופן ישר לפה.

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של חברת אסם. מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אנחנו לא שופטים, אבל אם תרצו להעיר על האמור בכתבה, להוסיף או לחדד, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

חשיפה: שנה טובה מהספרייה הלאומית של שנת 1901

"לשנה הבאה בית ספרים בנוי ומשוכלל בירושלים". כמו היום גם אז: הספרייה הלאומית מתרגשת לקראת מעבר דירה

ציור (המבוסס על תצלום) של בניין הספרייה הלאומית - בית מדרש אברבנאל - בניין "בית נאמן" (בני ברית) עם גמר בנייתו, סמוך לרחוב החבשים, 1903. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

בראש השנה שלפני 121 שנים (שנת תרס"ב, 1901) שלחה הספרייה הלאומית, שנקראה אז "מדרש אברבנאל", איגרת חג לידידים, תורמים ואוהדי היישוב בארץ ישראל והציונות בכל רחבי העולם שבה היא בישרה על המעבר הצפוי שלה למשכנה החדש בשכונת החבשים בירושלים, בין שכונת מאה שערים לרחוב הנביאים.

במהלך השנה הקרובה (2023-2022) תעבור שוב הספרייה הלאומית למבנה חדש – מול משכן הכנסת, ובעיתוי הזה בחרנו לחשוף את הגלויה המיוחדת מלפני יותר מ 120 שנים.

אז – כמו היום – מבנה הספרייה הארעי שנפתח בשנת 1892 לא הצליח להכיל את כל הקוראים, החוקרים וגם לא את הספרים הרבים שנתרמו לספרייה הלאומית של העם היהודי.

וכך, לצורך גיוס תמיכה כספית בהשלמת המבנה החדש שהוקם בשכונה החבשים שנקרא אז "בית נאמן", פנתה הנהלת הספרייה, שנקראה גם "גנזי יוסף" (ע"ש מייסדה יוסף חזנוביץ) – נשלחה גלויית ראש השנה עם הנוסח הבא:

בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלים – מדרש אברבנאל וגנזי יוסף, שולח ברכתו לכל ידידיו ותומכיו החפצים בשכלולו. לשנה טובה יכתבו ויחתמו לאלתר לחיים. לשנה הבאה בית ספרים בנוי ומשוכלל בירושלים.

בנוסף לאגרת השנה טובה פורסמה בעיתונות גם גלויה סקיצת המבנה החדש – וזאת על מנת לעודד תורמים ופילנתרופים יהודים לתרום להקמת המבנה.

בשנה הבאה – תרס"ג (1903), לאחר שהספרייה נפתחה במשכנה החדש, כבר פורסמה בעולם היהודי גלויה מיוחדת שעליה התנוסס המבנה החדש, מקור לגאווה לבני ירושלים והיישוב, ולעם היהודי כולו.

השנה – לאחר 62 שנים בהן שכנה הספרייה בקמפוס גבעת רם (ועוד לפני כן בהר הצופים ובמרכז ירושלים) – תעבור הספרייה למשכנה החדש. מדובר באחד המבנים המונומנטליים שניבנו אי פעם בישראל והוא צפוי להיפתח לציבור במרץ 2023 עם צפי של מאות אלפי מבקרים – קוראים, תלמידים חוקרים ותיירים בשנה.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

המעבדה חשפה: הספר שנגנב על ידי הנאצים והתגלה מחדש בירושלים

מסע ארוך מוינה לירושלים של חומש ויקרא שהוסתר בזמן השואה ונחשף במעבדת שיקום ושימור של הספרייה הלאומית

לא מזמן גילינו בין ספרי אוסף הספרייה, עותק של ספר "מסילת ישרים" שניתן כמתנה לילד בר מצווה בשנת 1936.

מקבל המתנה ומשפחתו נספו בשואה מספר שנים לאחר מכן. ספריות יהודיות רבות נשדדו באוסטריה על ידי הנאצים בליל הבדולח ובתקופה שלאחר מכן. ביניהן אפשר למנות את ספריית הקהילה היהודית בווינה (IKG), ספריית הסמינר התאלוגי היהודי (ITLA), ספריות פרטיות, חנויות ספרים ובתי הוצאה לאור. רוב השלל נשלח לברלין לספריית הביזה העצומה של המשרד הראשי לביטחון הרייך. חלק מספרייה זו הושמדה בהפצצות על בירת גרמניה, וחלקים אחרים נתגלו לאחר המלחמה. את המסלול המדויק שעבר ספר בר המצווה איננו יודעים. בעקבות פעילות נמרצת ועיקשת בשנות ה-50 של הספרייה הלאומית, בסיוע נציגי משרד הדתות ובאישור שרידי קהילת וינה, הובאו ספרים רבים שאותרו שם אל הספרייה הלאומית בארץ. ביניהם גם ספר זה. על מקורו של הספר מעידה תווית שהודבקה על ידי הספרייה, שמדווחת עליו כספר שנתרם ע"י יהודי וינה לזכר קרבנות השואה.

תווית שהודבק על ספרים שנשדדו בזמן השואה ונתגלו בווינה

לא עברו מספר שבועות וגילינו ספר נוסף שהיה בבעלות יהודית בווינה לפני השואה. לפי רישומים ישנים של הספרייה משנת 1956 הספר, חומש לספר ויקרא עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, נשלח אלינו כחלק מפעילותם של מחלקת "אוצרות הגולה" – מפעל הבאת ספרים מאירופה לישראל לאחר השואה.

בתחילה לא זיהינו אף תווית על הספר ולא היה ברור שעותק זה אכן נגנב על ידי הנאצים.

חומש, תקנ"ח, חלקו הפנימי של לוח הכריכה הקדמי. מתחת לדף הבטנה הימני מוסתרת התווית

בעקבות החשד שלי שאכן מדובר בספר ששרד את השואה, הבאתי אותו למעבדה לשימור ושיקום נייר וספרים בספרייה הלאומית, ומסרתי אותו לידיה של הגר מילמן: "ברגע שהספר הגיע למעבדה והיה חשד לגביו ששרד את השואה נעזרתי באמצעים יעודיים כדי לנסות להבין מה מסתתר מעבר לדף. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי ברגע שנגלתה בפניי התווית שמסתתרת מעבר לדף. מיד הבנתי שמדובר בפריט מיוחד שעבר דרך לא דרך עד הגעתו למשכן עולמים בספרייה הלאומית, ושהוא מביא איתו סיפור שלם ומרתק".

גילוי התווית מתחת לדף הבטנה

לפני תחילת הטיפול הפריט תועד מילולית וצולם על מנת שנוכל להשוות לתמונה הסופית שתתקבל. הסרת הנייר שהודבק על התווית נמשכה כמה שעות ונעשתה בצורה עדינה ביותר, בעזרת כלים מיוחדים: ספטולה דקה, פינצטה וסקלפל, תוך שימוש בלחות מבוקרת ודבקים הפיכים, עד לגילוי מלא של התווית והסרת שאריות דבק שהודבקו עליה.

הגר מילמן ברגע גילוי התווית

בנוסף, גם על הכריכה האחורית התגלתה תווית חשובה שהוסתרה על ידי מדבקה לבנה ובד הכריכה (הספר עבר כריכה נוספת מאוחרת יותר ולכן בד הכריכה משמאל עולה על התווית).

כריכת הספר

"גם כאן בוצעה עבודה עדינה מאוד", מספרת מילמן, "עד שהצלחתי לגלות בהתרגשות רבה את התווית כולה – דבר שאיפשר להתחקות אחר ההיסטוריה של הפריט".

לוח כריכה אחורי, התוית המוסתרת. חשיפת התוית במלואה. משמאל מבצבץ בד ששימש לכריכה המשנית של הספר
חשיפת התוית במלואה מלוח הכריכה האחורי של החומש

תווית "התרומה" של קהילת ווינה שכוסתה מעידה בוודאות שהספר נשלח ארצה מאוסטריה, אבל זהו רק חצי מהסיפור.

בזמן המלחמה ספרים רבים הועברו לאוסטריה מהספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה ללימודים נאציים שתכנן האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית, אלפרד רוזנברג. ספרים אלה נשדדו מרחבי אירופה ולאו דווקא מיהודי אוסטריה. אלא שאת מקורו של הספר גילו לנו חתימה וחותמת בעמודים הראשונים והתווית השניה שנדבקה בכריכה האחורית ושנחשפה לגמרי במעבדה.

החתימה הייתה של אדם בשם שעפטל ביענטץ שהיה כנראה מהבעלים הראשונים על הספר שהודפס בווינה ב-1798. החותמת הייתה של הסניף הווינאי של אגודת ישראל. הייתה זו הפתעה מעניינת שכן במקרה מזכיר הארגון בווינה היה נותן מתנת בר המצווה וכותב ההקדשה שבה. ייתכן ששני הספרים עברו בידיו.

שער הספר עם חתימה בראש העמוד וחותמת של סניף וינה של אגודת ישראל

על תווית בגב הספר הופיעו המילים בגרמנית "המכון ללימודי מזרח של אוניברסיטת ווינה" ומתחת לזה המילה "Leihgaben" בעברית "השאלה" דבר המעיד שהספר לא היה חלק מספריית האוניברסיטה במקור.

איך עבר חומש של ארגון חרדי לאוניברסיטה בווינה?

קורט שוברט היה סטודנט אוסטרי שהתנגד לנאצים ולמעשיהם. עם זאת לא יכל כמובן להודיע בפומבי את דעתו. הוא קיבל שחרור משירות צבאי עקב אסטמה ממנה סבל וניצל את שנות המלחמה ללימודים אקדמיים. שוברט למד אצל פרופסור ויקטור קריסטיאן, מומחה לאשורולוגיה באוניברסיטת וינה וחבר SS, שבין יתר פעילותו המחקרית, הוציא שלדים של יהודים מקבריהם לשם בדיקות גזעיות והיסטוריה תורשתית. במסגרת הפעלת האידיאולוגיה הנאצית באקדמיה הגרמנית, הקים מפקד ה-SS היינריך הימלר ב-1935 את ארגון ה-Ahnenerbe – אננארבה. בארגון שירתו חוקרים מהאקדמיה ומטרתם הייתה לגלות את שורשי העם הגרמני ולהוכיח מבחינה מדעית את עליונות הגזע הארי. האננארבה העביר לקריסטיאן ספרים שנשדדו מספריות יהודיות ואחרות וביקשה ממנו לקטלגם בצורה מסודרת. ספרים אלה, כך קיוו, ישמשו את חוקרי העם היהודי ההולך ונכחד. שוברט וסטודנטים נוספים סייעו לפרופסור שלהם בעבודה כשספרים נוספים ממשיכים להגיע מרחבי אוסטריה, גרמניה ופולין.

במקום שירות צבאי מונה שוברט לפקח הפצצות (air raid warden). במסגרת שירותו הוא גילה מרתף במרכז היהודי של וינה שבו אוחסנו ספרים רבים מספריות הקהילה. בטענה שהם מהווים סכנה בעת שריפה, הוא העביר אותם בהסכמתו ולשמחתו של פרופסור קריסטיאן, למחלקה ללימודי המזרח באוניברסיטה שלו. כך הציל שוברט כ-20,000 ספרים ועם סיום המלחמה העבירם לשרידי הקהילה היהודית. ספרים אלא ואחרים עשו את דרכם לישראל בליוויו של שוברט עצמו שהוזמן לבקר במדינת ישראל החדשה.

החומש שגילינו נשמר כנראה באותו מרתף בווינה. הוא הועבר לאוניברסיטת וינה, הודבק עליו תווית של האוניברסיטה ושימש למחקר אקדמי אנטישמי. בזכותו של שוברט והקהילה היהודית, כיום הוא משמש מבקרים, קוראים וסטודנטים בספרייה הלאומית.