מקבל המתנה ומשפחתו נספו בשואה מספר שנים לאחר מכן. ספריות יהודיות רבות נשדדו באוסטריה על ידי הנאצים בליל הבדולח ובתקופה שלאחר מכן. ביניהן אפשר למנות את ספריית הקהילה היהודית בווינה (IKG), ספריית הסמינר התאלוגי היהודי (ITLA), ספריות פרטיות, חנויות ספרים ובתי הוצאה לאור. רוב השלל נשלח לברלין לספריית הביזה העצומה של המשרד הראשי לביטחון הרייך. חלק מספרייה זו הושמדה בהפצצות על בירת גרמניה, וחלקים אחרים נתגלו לאחר המלחמה. את המסלול המדויק שעבר ספר בר המצווה איננו יודעים. בעקבות פעילות נמרצת ועיקשת בשנות ה-50 של הספרייה הלאומית, בסיוע נציגי משרד הדתות ובאישור שרידי קהילת וינה, הובאו ספרים רבים שאותרו שם אל הספרייה הלאומית בארץ. ביניהם גם ספר זה. על מקורו של הספר מעידה תווית שהודבקה על ידי הספרייה, שמדווחת עליו כספר שנתרם ע"י יהודי וינה לזכר קרבנות השואה.
תווית שהודבק על ספרים שנשדדו בזמן השואה ונתגלו בווינה
לא עברו מספר שבועות וגילינו ספר נוסף שהיה בבעלות יהודית בווינה לפני השואה. לפי רישומים ישנים של הספרייה משנת 1956 הספר, חומש לספר ויקרא עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, נשלח אלינו כחלק מפעילותם של מחלקת "אוצרות הגולה" – מפעל הבאת ספרים מאירופה לישראל לאחר השואה.
בתחילה לא זיהינו אף תווית על הספר ולא היה ברור שעותק זה אכן נגנב על ידי הנאצים.
חומש, תקנ"ח, חלקו הפנימי של לוח הכריכה הקדמי. מתחת לדף הבטנה הימני מוסתרת התווית
בעקבות החשד שלי שאכן מדובר בספר ששרד את השואה, הבאתי אותו למעבדה לשימור ושיקום נייר וספרים בספרייה הלאומית, ומסרתי אותו לידיה של הגר מילמן: "ברגע שהספר הגיע למעבדה והיה חשד לגביו ששרד את השואה נעזרתי באמצעים יעודיים כדי לנסות להבין מה מסתתר מעבר לדף. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי ברגע שנגלתה בפניי התווית שמסתתרת מעבר לדף. מיד הבנתי שמדובר בפריט מיוחד שעבר דרך לא דרך עד הגעתו למשכן עולמים בספרייה הלאומית, ושהוא מביא איתו סיפור שלם ומרתק".
גילוי התווית מתחת לדף הבטנה
לפני תחילת הטיפול הפריט תועד מילולית וצולם על מנת שנוכל להשוות לתמונה הסופית שתתקבל. הסרת הנייר שהודבק על התווית נמשכה כמה שעות ונעשתה בצורה עדינה ביותר, בעזרת כלים מיוחדים: ספטולה דקה, פינצטה וסקלפל, תוך שימוש בלחות מבוקרת ודבקים הפיכים, עד לגילוי מלא של התווית והסרת שאריות דבק שהודבקו עליה.
הגר מילמן ברגע גילוי התווית
בנוסף, גם על הכריכה האחורית התגלתה תווית חשובה שהוסתרה על ידי מדבקה לבנה ובד הכריכה (הספר עבר כריכה נוספת מאוחרת יותר ולכן בד הכריכה משמאל עולה על התווית).
כריכת הספר
"גם כאן בוצעה עבודה עדינה מאוד", מספרת מילמן, "עד שהצלחתי לגלות בהתרגשות רבה את התווית כולה – דבר שאיפשר להתחקות אחר ההיסטוריה של הפריט".
לוח כריכה אחורי, התוית המוסתרת. חשיפת התוית במלואה. משמאל מבצבץ בד ששימש לכריכה המשנית של הספרחשיפת התוית במלואה מלוח הכריכה האחורי של החומש
תווית "התרומה" של קהילת ווינה שכוסתה מעידה בוודאות שהספר נשלח ארצה מאוסטריה, אבל זהו רק חצי מהסיפור.
בזמן המלחמה ספרים רבים הועברו לאוסטריה מהספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה ללימודים נאציים שתכנן האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית, אלפרד רוזנברג. ספרים אלה נשדדו מרחבי אירופה ולאו דווקא מיהודי אוסטריה. אלא שאת מקורו של הספר גילו לנו חתימה וחותמת בעמודים הראשונים והתווית השניה שנדבקה בכריכה האחורית ושנחשפה לגמרי במעבדה.
החתימה הייתה של אדם בשם שעפטל ביענטץ שהיה כנראה מהבעלים הראשונים על הספר שהודפס בווינה ב-1798. החותמת הייתה של הסניף הווינאי של אגודת ישראל. הייתה זו הפתעה מעניינת שכן במקרה מזכיר הארגון בווינה היה נותן מתנת בר המצווה וכותב ההקדשה שבה. ייתכן ששני הספרים עברו בידיו.
שער הספר עם חתימה בראש העמוד וחותמת של סניף וינה של אגודת ישראל
על תווית בגב הספר הופיעו המילים בגרמנית "המכון ללימודי מזרח של אוניברסיטת ווינה" ומתחת לזה המילה "Leihgaben" בעברית "השאלה" דבר המעיד שהספר לא היה חלק מספריית האוניברסיטה במקור.
איך עבר חומש של ארגון חרדי לאוניברסיטה בווינה?
קורט שוברט היה סטודנט אוסטרי שהתנגד לנאצים ולמעשיהם. עם זאת לא יכל כמובן להודיע בפומבי את דעתו. הוא קיבל שחרור משירות צבאי עקב אסטמה ממנה סבל וניצל את שנות המלחמה ללימודים אקדמיים. שוברט למד אצל פרופסור ויקטור קריסטיאן, מומחה לאשורולוגיה באוניברסיטת וינה וחבר SS, שבין יתר פעילותו המחקרית, הוציא שלדים של יהודים מקבריהם לשם בדיקות גזעיות והיסטוריה תורשתית. במסגרת הפעלת האידיאולוגיה הנאצית באקדמיה הגרמנית, הקים מפקד ה-SS היינריך הימלר ב-1935 את ארגון ה-Ahnenerbe – אננארבה. בארגון שירתו חוקרים מהאקדמיה ומטרתם הייתה לגלות את שורשי העם הגרמני ולהוכיח מבחינה מדעית את עליונות הגזע הארי. האננארבה העביר לקריסטיאן ספרים שנשדדו מספריות יהודיות ואחרות וביקשה ממנו לקטלגם בצורה מסודרת. ספרים אלה, כך קיוו, ישמשו את חוקרי העם היהודי ההולך ונכחד. שוברט וסטודנטים נוספים סייעו לפרופסור שלהם בעבודה כשספרים נוספים ממשיכים להגיע מרחבי אוסטריה, גרמניה ופולין.
במקום שירות צבאי מונה שוברט לפקח הפצצות (air raid warden). במסגרת שירותו הוא גילה מרתף במרכז היהודי של וינה שבו אוחסנו ספרים רבים מספריות הקהילה. בטענה שהם מהווים סכנה בעת שריפה, הוא העביר אותם בהסכמתו ולשמחתו של פרופסור קריסטיאן, למחלקה ללימודי המזרח באוניברסיטה שלו. כך הציל שוברט כ-20,000 ספרים ועם סיום המלחמה העבירם לשרידי הקהילה היהודית. ספרים אלא ואחרים עשו את דרכם לישראל בליוויו של שוברט עצמו שהוזמן לבקר במדינת ישראל החדשה.
החומש שגילינו נשמר כנראה באותו מרתף בווינה. הוא הועבר לאוניברסיטת וינה, הודבק עליו תווית של האוניברסיטה ושימש למחקר אקדמי אנטישמי. בזכותו של שוברט והקהילה היהודית, כיום הוא משמש מבקרים, קוראים וסטודנטים בספרייה הלאומית.
שנה הלכה, שנה באה: גלגוליו של שיר ילדים לראש השנה
השיר שהתעדכן כמה פעמים לאורך השנים, הנוטרים שכיכבו בו ואז נמחקו ממנו כלאחר יד, והלחן שהפך את השיר ללהיט המוכר ביותר בשירי ראש השנה
ציור של איזה הרשקוביץ ('גן גני', א, בעריכת לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הוצאת נ. טברסקי, 1947)
מי לא מכיר את השיר 'שנה הלכה שנה באה, אני כַּפַּי ארימה'?
כבר ארבעה דורות עברו מאז שנכתב (ב-1925 או 1926) והולחן (ב-1939) ועדיין כמעט בכל גן ילדים, כמו גם בבתים רבים בארץ ובתפוצות, מקדמים במילותיו את פניה של השנה החדשה. ליחו של שיר זה לא נס בחלוף השנים וצליליו ממשיכים להשרות אווירה חגיגית ומרוממת. הקלטות רבות מִסְפוֹר יש לשיר, מקצועיות וחובבניות, ואנו ניזכר בו לקול צלילי מקהלת הילדים של קול ישראל בניצוחו של צבי בן פורת:
לא נטעה אם נקבע כי שיר זה – שכותרתו המקורית (והמעט סתמית) היא 'שנה טובה!' – נפוץ בציבור יותר מכל יתר שירי ראש השנה, חדשים וישנים כאחד. אפשר גם לקבוע בוודאות שזכה למעמד של שיר-עם ישראלי. שורות ממנו מופיעות על שלטי חוצות ובסיסמאות פרסומת ברדיו ובטלוויזיה, חברות שיווק הפכו אותו לזמריר (ג'ינגל), בפרוס כל שנה חדשה הוא משובץ בתכניות טלוויזיה ורדיו כקדימון (פרומו) ומשתמשי טלפונים סלולריים יכולים לבחור בו כפעימון (רינגטון).
רוב תושבי הארץ למדו את השיר משמיעה ולא מקריאת המילים מתוך שירון. מסיבה זו עדיין רווחים בפי השרים שיבושי טקסט רבים. במו אוזניי שמעתי פעם אשה שרה: 'שנה הלכה שנה באה אני כפרה על אמא' (ויש גם גרסאות של 'אני כבאי ארימה', 'אני כיכר הבימה' ועוד). את הדוד הגיבור אשר על המשמרת שיבשו ל'דוד גיבור אשר על המרפסת', ואגדה עירונית מספרת על ילדה ששאלה את אמהּ אם זה נכון שבראש השנה אוכלים ילדים. כשתמהה האם על השאלה, החלה ילדתה לשיר את משפט הסיום של השיר בהגייה השגורה בפי הציבור: 'שנה טובה ומתוקה לאכול ילדה וילד'…
שיבוש נפוץ נוסף הוא הגיית 'לְדוֹד גבור' בתנועת שווא, בעוד שבכל נוסחי השיר, כפי שנראה בהמשך, הקפיד קיפניס לנקד 'לַדוד' בפתח. מבצעים רבים שרו 'לְדוד', וכך הונחלה השגיאה ברבים (ואפילו בנוסח המובא באתר זמרשת ובאתר הספרייה הלאומית), ולך עכשיו ונסה לעקור אותה ממקומה…
שני יוצריו של השיר – סופר הילדים לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי – חיברו כבר לפני למעלה משמונים וחמש שנה, ביחד וכל אחד לחוד, שורה ארוכה של שירי ילדים למועדי השנה, ומקצתם זכו ל'חיי נצח' ומלווים את טקסי החג עד ימינו. לצד השיר 'שנה טובה', שבו נעסוק כאן, חיברו השניים ב-1929 את 'משחק פורים' ('אחת, שתיים, שלוש, אני אחשוורוש'), ב-1932 את 'אני פורים' ('אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח') ואת 'שיר המסכות' ('זקן ארוך לי עד ברכיים'), ב-1935 את 'לביבות' ('קמח קמח מן השק'), ועוד.
את צעדיו הראשונים עשה 'שנה טובה' בשלהי שנת 1925 או בראשית שנת 1926. קיפניס חיבר אז סדרת שירי חג לכבוד הולדת בנו בכורו שי, בג' בתשרי תרפ"ו (21 בספטמבר 1925), וחתם עליהם בשם העט המתבקש 'אבי-שי'.
לוין קיפניס ובנו שי
השירים הללו נדפסו שלוש שנים לאחר מכן, בספר יפהפה ונדיר ושמו חגינו, שעוטר בציוריו של איש 'בצלאל' זאב רבן (שעמו שיתף קיפניס פעולה כבר כמה שנים קודם לכן, בהוצאת הספר אלף בית, ברלין תרפ"ג). הספר ראה אור בניו יורק, בהוצאת מילר-לין, בשנת 1928.
שער 'חגינו', חרוזים לוין קיפניס, ציורים זאב רבן (ניו יורק 1928)הנוסח הראשון של 'ראש השנה' כפי שנדפס ב'חגינו' בשנת 1928
חדי העין שבקוראים יבחינו כי בצד שמאל למטה, במסגרת החגיגית שהכין זאב רבן, נרשמה השנה העברית תרפ"ה. הווי אומר, שכבר בשנה זו (1924/1925) נשלמה עבודתו של רבן, וממילא יש להקדים גם את כתיבת הנוסח הראשון של השירים שנכללו בו לשנת 1925 או לזו שאחריה.
שנת 1925 הייתה אחת משמונה השנים 'הטובות' שבין פרעות תרפ"א ופרעות תרפ"ט, שבהן שקטה הארץ בתחום יחסי יהודים-ערבים. על כן הנוסח המקורי של השיר הרמוני ופסטורלי ואין בו איחולים 'לדוד גיבור אשר על המשמרת ולכל נוטר בעיר, בכפר', ניסוח שיופיע רק בגלגול המאוחר יותר. במקומם שלח קיפניס את ברכתו 'לדודים ולדודות', ובאותה הזדמנות איחל שנה טובה ופורחת גם 'לגנים ולשדות', 'לכל יד עוֹמֶלֶת' ו'לכל ילדה וילד'.
נוסח ראשון זה של השיר לא הולחן ונותר רק כשיר דקלום בגני הילדים.
רק בשנת 1939, לאחר שקיפניס שינה את נוסח השיר, הוא הולחן לראשונה. מי שהפך אותו משיר סֵפֶר לשיר זֶמֶר היה נחום נרדי, שהלחין אותו לקראת סמינריון למורי המרכז לחינוך של ההסתדרות, שנערך בהשתתפותו בראשית חופשת הקיץ של אותה שנה. את השירים שהלחין כינס נרדי בחוברת מיוחדת בשם 18 שירים, שאותה חילק למשתתפי הסמינר.
שני עותקים ראשונים שלח נרדי עם הקדשות לידידיו: יוזם הסמינריון ומנצח המקהלות שלמה קפלן, והמלחין יואל וַלְבֶּה ('לדרך ספן', 'הורה סחרחורת' ועוד רבים). בעמוד השער הבהיר נרדי שהחוברת מיועדת אך ורק למורים ולגננות, ולא התיר להשמיע או להקליט את השירים ללא רשותו.
הקדשה של נחום נרדי לשלמה קפלן 'בהערצה' (אוסף אליהו הכהן)הקדשה למלחין יואל ולבה, 11 באוגוסט 1939 (אוסף אליהו הכהן)
נוסח השיר שהופיע בחוברת זו שונה לגמרי מהנוסח הראשון של 1925:
הנה כי כן, את הגנים והשדות החליפו עתה דמויות חדשות: 'דּוֹד גִּבּוֹר אשר על המשמרת' ו'נוֹטֵר בעיר, בכפר'. את 'היד העומלת' החליפו 'לכל עָמֵל בניר וגם במלט'.
שתי המילים 'משמרת' ו'נוטר' הן מסממניה המובהקים של התקופה שבה נכתב השיר.
שנה טובה לדוד (וגם לדודה) אשר על המשמרת אי שם בנגב
הנוטר הוא כמובן איש חיל הנוטרים, יחידות שיטור יהודיות שהוקמו לאחר 'מאורעות' 1939-1936 (המרד הערבי הגדול) במסגרת משטרת המנדט הבריטי ותפקידן היה להגן על יישובים עבריים מפני התנכלויות. הנוטרים – שכונו תחילה בשם 'גאפירים' – זוהו בכובעי 'קוּלפָּאק' גבוהים שחבשו על ראשם ובטנדרים שעמם נסעו בדרכי הארץ, 'משדות ים המלח עד עין המפרץ'. 'הטנדר נוסע', שירם האהוב של יעקב אורלנד ומשה וילנסקי, שנכתב ב-1939, הוא המתעד המוכר ביותר של תקופה זו.
נוטרים במושבה נשר בימי 'המאורעות', חבושים קולפאקים ויוצרים בכלי נשקם צורת מגן דוד
המילה 'משמרת' אופיינית גם כן לאותה תקופה, וכמובן שגם היא מצאה את ביטוייה בשירי הזמר. וכך כתב אברהם שלונסקי בימי 'המאורעות' את 'עומדים אנו במשמרת', על פי לחן של מרדכי גֶּבּירְטִיג; ש' שלום כתב ב-1938 'יש משמרת בחניתה', בשירו 'חניתה' ללחן מרק לַבְרִי; אהרן אשמן כתב 'ככה כך ולא אחרת, במצור ובַמשמרת', בשירו 'ככה כך' שהלחין מרדכי זעירא; וכמובן, היהלום שבכתר, 'נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת', ב'שיר העמק' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, שנכתב ב-1934.
שירי זמר הם בבואה של תקופתם וכמעט בכל שיר ניתן למצוא את טביעות האצבע של הזמן והמקום שבו נכתב – בסגנון השיר, בצירופי הלשון, בניבים, במושגים ובכינויים המופיעים בו. אמנם, לא פעם עשויים כינויים להתנייד מתקופה לתקופה, תוך שהם נטענים במשמעויות שונות, ועל כן נדרש ידע היסטורי ולשוני על מנת לפענח את מסתריו של כל שיר.
דוגמה לכך, שקשורה בשירנו, היא השימוש המשתנה ב'נוטר'. בימי העליות הראשונות התייחסה מילה זו אך ורק לאיש היושב בשׁוֹמֵרָה, הלא היא סוכת השומרים בכרמים, ומשמעות זו נסמכה כמובן על הפסוק המוּכּר 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי' (שיר השירים, א 6). וכך, השיר הנודע שחיבר איש העלייה השנייה קדיש יהודה סילמן, 'שם שועלים יש', שגיבורו מזמין נערה לסוכתו בכרם, נקרא במקורו 'שיר של נוטרים'. באותה עת נדפס גם שיר של הסופר ש. בן-ציון (בשם העט 'בן-עמרי'), שכותרתו 'מזמירות הנוטר' והוא נפתח במילים 'לאביך יש כרם חמד, ואני, אני נוטרהו' (הפועל הצעיר, 20 בדצמבר 1907, עמ' 2). בתוך דור אחד השתנה משמעה של מילה זו, והיא הפכה למציינת של שוטר עברי חמוש בשירות משטרת היישובים המנדטורית.
את השיר 'שנה טובה' הלחינו מלחינים נוספים, מהם עמיתיו של נרדי. הראשון ביניהם היה יצחק אדל ('גלגלי העולם', 'על הים השקט', 'לשפן יש בית'), שלחנו התפרסם לראשונה לקראת ראש השנה תש"ב (1941) בעיתון דבר לילדים. קיפניס בחר לפרסם ליד שירו את תווי אדל ולא את אלה המוכרים של נרדי. אולי עשה כן כדי להעניק לאדל, ידידו וחברו להוראה בסמינר לגננות (היום סמינר לוינסקי) הזדמנות הוגנת לפרסם את צליליו החדשים. בין כך ובין כך, לחנו של אדל לא זכה להצלחה וככל הידוע לא הוקלט אף פעם. אגב, כמה שנים קודם לכן הלחין אדל שיר חג אחר של קיפניס, 'נר לי דקיק', על אף שגם שיר זה כבר זכה להצלחה בלחנו המוכר של דניאל סמבורסקי.
דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)
שנה לאחר מכן (1942), פרסם גם המלחין ניסן כהן מלמד (1983-1906), מחלוצי המלחינים בסגנון המכונה 'מזרחי' בזמרת הארץ, לחן משלו לשיר. אלא שנוסח המילים שהלחין שונה מכל הנוסחים האחרים: אין בו זכר לדוד הגיבור וגם נעלם הנוטר מן העיר ומהכפר, נוספו בו איחולים לדוד ולדודה, לסבא ולסבתא, לכרם ולפרדס ובמקום 'שנה טובה לכל עמל' נכתב 'שנת ברכה לכל עמל'. שמו של קיפניס אמנם הופיע מתחת למילות השיר, אך אני מטיל ספק אם הוא אכן כתבוֹ ואם נתן את ברכתו לנוסח זה.
ניסן כהן מלמד, רינתי, א, הוצאת יבנה, 1942
כשכינס קיפניס בשנת 1953 את לחני נרדי, אדל וכהן מלמד לספר שיריו מַחֲרֹזֶת: זמירות ומשחקים לילדים (הוצאת נ' טברסקי, בעריכתו המוזיקלית של אדל ובלוויית איורים של נחום גוטמן), הוא התעלם מהנוסח 'המשופץ' שנרשם בחוברת רינתי וצירף ללחנו של מלמד את הנוסח המקורי משנת 1939. תווי שלושת הלחנים נדפסו בספר זה ליד זה עם טקסט אחיד.
בין השנים 1960-1954 החליט קיפניס בעצמו לעדכן את שירו. הוא שינה את 'ולכל נוטר בעיר, בכפר' ל'בכפר, בַּסְפָר'. מדוע שינה? אולי משום שכבר לא נראו נוטרים ברחובות הערים, ואולי משום שהמילה 'סְפָר' הופיעה אז – בגבולות ישראל שקדמו למלחמת ששת הימים – בכותרות העיתונים ובשיח הציבורי (בין השנים 1951-1949 גם פעלה בצה"ל יחידה ושמה חיל הסְפָר). קיפניס גם חיבר בית נוסף, שכלל איחולים לטייס אמיץ ולמלח עברי, אולי כדי ליצור 'חלוקת עבודה' שווה בין החייל הרגלי אשר על הארץ, הטייס שבשמיים והמלח שבים. הנוסח החדש נדפס לראשונה בשירון שירי סוכות, שהוציא נחום נרדי בשנת 1960, אלא שהיה זה מעט מאוחר מדי. הנוסח של 1939 כבר זכה למעמד איתן בציבור. הוא הושר בפי זקנים, נערים וטף ולא בנקל ניתן היה לשנותו.
השיר 'שנה טובה' לאחר שינויי נוסח והוספת בית (חוברת 'שירי סוכות', הוצאת נחום נרדי, 1960)
לימים נכתב לחן רביעי לשיר, מעשה ידי מרדכי אולרי-נוז'יק (בספרו חמישים שירים מובחרים לילדים ולנוער, 1970). איש משלושת המלחינים – אדל, כהן מלמד ואולרי-נוז'יק – לא הצליח להביס את לחנו הקליל והקליט של נרדי והם לא קנו אחיזה בשירת הציבור.
ומשהו על מבצעי השיר.
מי ששרה את רוב שיריו של נרדי על במות הארץ הייתה בת-זוגו, הזמרת ברכה צפירה. אך את השיר 'שנה טובה' היא לא שרה ולא הקליטה. ב-1939, השנה שבה הולחן השיר, נפרדו דרכיהם של השניים. מאז ועד סוף ימיה לא הוסיפה צפירה, הכוכבת הבלתי מעורערת של הזמר העברי בשנות השלושים, לשיר משיריו של נרדי, שלא מעט בזכותו דרך כוכבה. נרדי, המלחין והפסנתרן הוירטואוזי, הלחין ועיבד שירים עבורה (במיוחד שורה ארוכה של לחנים לשירי חיים נחמן ביאליק) וליווה אותה בהופעותיה, אך לאחר גירושיהם פנה כל אחד לדרכו.
מסרטון נדיר זה, ובו שרה צפירה את 'שיר העבודה' של ביאליק, כשנרדי מלווה אותה בפסנתר, אפשר לטעום מעט מסוד הקסם שחיבר ביניהם. פרידתם קטעה את שרשרת ההצלחות של שני יוצרים מוכשרים אלה ולא היטיבה עם זמרת הארץ.
אחת הראשונות ששרה והקליטה את 'שנה טובה' הייתה נעמה נרדי (1989-1931), בתם המשותפת. נעמה ניחנה בשמיעה אבסולוטית, ביופי נדיר ובקול צלול כאגל בדולח. בנעוריה הקליטה, בליווי אביה, עשרות שירי ילדים מאוצר לחניו. כשבגרה עשתה חיל כזמרת באופרה 'לה סקאלה' במילאנו, ושרה לצדם של זמרים מהוללים כמריה קאלאס, לאונטין פרייס וג'וזפה די סטפנו, שאף היה זמן מה בן-זוגה.
נעמה נרדי עם ג'וזפה די סטפנו, 1955 (אוסף אליהו הכהן)
ואז לפתע חלתה נעמה וממרומי התהילה שקעה אל תהומות הדיכאון. היא חזרה ארצה אך לא שבה לעצמה. זמן מה לימדה כמה מטובי הזמרים הישראליים פיתוח קול, ואחר כך חיה בבדידות מעיקה ובנתק מכל סביבתה. כשגבר ייאושה קצה בחייה ושלחה יד בנפשה. עלילות חייה הסוערים, כמו גם חיי הוריה (אביה היה נשוי ארבע פעמים ואִמהּ פעמיים), יכולות לפרנס בקלות כמה דרמות טלוויזיוניות.
נעמה נרדי, 1960
הנה אפוא השיר 'שנה טובה' בהקלטת נעורים של נעמה נרדי, כשאביה נחום מלווה אותה בפסנתר. ההקלטה נעשתה בארצות הברית (אולפני Reena Records) בסוף שנות הארבעים.
שמונה עשורים חלפו מאז הולחן השיר 'שנה טובה'. מאז נכתבו והולחנו עשרות שירים חדשים לראש השנה, אך אף לא אחד מהם הצליח להזיז ממקומו וממעמדו את שירם של קיפניס ונרדי.
ולסיום, הפתעה מתוקה. לפני שנה העלה ישי רזיאל סרטון ליו-טיוב ובו ביצוע באנגלית של 'שנה טובה' בפי הביטלס!
באמצע המאה ה-19 עלה מעמדם של זרים ולא-מוסלמים באימפריה העות'מאנית | כדי לשמור עליהם, הקציבו העות'מאנים שומרי ראש מיוחדים לרבנים, פטריארכים וקונסולים | הנוצרים ממשיכים להתהדר בשומרי הראש שלהם עד ימינו, אולם מה קרה לקאוואסים שהוקצבו ליהודים? ואיך זה קשור לרב עובדיה?
בצלאל מבשוב (מימין), חכם רפאל עזריאל, חתנו של הראשון לציון יעקב מאיר (באמצע) ויעקב בכר (קוואס), 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בקיץ 1969 הוכתר ברוב הוד והדר הרב עובדיה יוסף לרבה הראשי של העיר העברית הראשונה, תל-אביב. תהלוכת ההכתרה יצאה מבניין המועצה הדתית בדרכה ל"נסיעת כבוד" ברחבי העיר לתפארת הרב הראשי החדש. בראש התהלוכה, עוד לפני הרב, ראש העירייה ומלוויהם, צעדה דמות יוצאת דופן: גבר מבוגר, לבוש מדים רשמיים, נושא בידו מטה עץ גדול עם גולת כסף, ובחגורתו חרב ערבית מעוקלת ומקושטת. בסבר פנים חמור הוא הוביל את השיירה, נוקש בקצב אחיד עם קצה המטה על הרצפה, ולאחר שהרב הראשי החדש של תל-אביב נכנס בבטחה למכונית – התיישב שומר הראש במושב הקדמי. מאוחר יותר אפשר היה לראותו עומד משמאל לרב עובדיה, ומשמש בתור עוזרו האישי. שומר הראש של הרב נקרא "קאוואס", וזה אחד התיעודים האחרונים של קאוואס יהודי, שריד וזכר לתקופות אחרות בארץ-הקודש.
שומרי ראש לזרים במרחב העות'מאני
כדי להבין מדוע מלווה את הרב הראשי של תל-אביב שומר ראש חמוש במקל וחרב, יש לחזור לאמצע המאה ה-19. באותה תקופה ניסתה האימפריה העות'מאנית להתמודד עם מרידותיו של מחמד עלי, קצין בצבא העות'מאני שהשתלט על מצרים וארץ ישראל. באחת מהמערכות האחרונות בין האימפריה העות'מאנית לבין כוחותיו של עלי, שנחשב למייסד מצרים המודרנית, הסתייעו העות'מאנים בלית ברירה בכוחות האימפריה הבריטית, לצד כוחות רוסיים ואוסטרו-הונגריים. המעצמות הזרות, שזיהו את חולשתה של האימפריה המוסלמית הגדולה, הציעו את עזרתן בתמורה לקידום האינטרסים שלהן בתוך השטחים העות'מאניים. כך נולדו הסכמי הקפיטולציות.
במסגרת הסכמים אלה הפכו הקונסולים הזרים לריבונים על אזרחי מדינותיהם בשטחים מוסלמיים, מדינות אירופה יכלו להקים עבורם מערכות אזרחיות מקבילות לאלו שסיפקה האימפריה, דוגמת בנקים זרים, דואר, בתי חולים ובתי ספר. בהמשך, דרשו מדינות אירופה להחיל את זכויות הקפיטולציה גם על אוכלוסיות לא-מוסלמיות באימפריה העות'מאנית, בלי קשר למוצאן – ובכללן בעיקר היהודים והנוצרים.
כך נוצר מצב בו לראשונה באימפריה העות'מאנית, לא-מוסלמים זכו לזכויות מתקדמות ומנהיגים דתיים נוצרים ויהודים קיבלו משנה כוח לייצג את הקהילות בראשן עמדו. משרת ה"חכם באשי" היהודית, שהשלטונות העות'מאניים איחדו באותה תקופה עם משרד הראשון לציון, קיבלה תוקף חדש והחלו ממונים רבנים אחראיים על קהילות יהודיות שונות באימפריה. נוכח השינויים שנעשו במסגרת הסכמי הקפיטולציות והזכויות החדשות שהוענקו, החליטו השלטונות העות'מאניים להצמיד שומרי ראש לקונסולים, לדיפלומטים זרים, לאישיות חשובה זו או אחרת, וכן ולמנהיגים דתיים שאינם מוסלמים.
השומר (קאוואס) של הפאשה של ירושלים, רישום (איור) בצבע מאת ארמטה פיירוטי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
שומרים אלה כונו "קאוואס" או ברבים "קאוואסים" (משמעות המילה בערבית עות'מאנית היא "קַשָּׁת"), ולמעשה קיבלו מעמד של חייל או שוטר, למרות שלא השתייכו לגוף רשמי. תפקיד הקאוואס היה לצעוד לפני האישיות רמת המעלה אותה ליווה, לפנות עבורה את הדרך, ובמקרה הצורך להגן עליה מפני תקיפה, אספסוף או ניסיונות היטפלות. גם מוסדות אירופאים, כמו למשל בנקים, קיבלו את הרשות להחזיק "קאוואס" שיגן על האינטרסים שלהם. מאחר והקאוואס לא השתייך למשטרה או לצבא, יכלו גם יהודים ונוצרים לעבוד בתור קאוואסים, וכך יכלו לעקוף את האיסור על לא-מוסלמים לשאת נשק.
גבר לבוש בבגדי 'קוואס' (שומר ראש) התלבושת ססגונית ורקומה, יפו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
מטה, חרב ומדים מיוחדים
הקאוואסים היו דמויות צבעוניות, שהולבשו במיטב המחלצות שהיו מקובלות בחברה הצבאית-עות'מאנית באמצע המאה ה-19. מדיהם כללו מכנסיים רחבים בסגנון מזרחי, מעיל גדול ומקושט, אבנט רחב ולראשם חבשו כובע "פז" (טרבוש) שהונחל באותה תקופה בכל האימפריה העות'מאנית. רובם, בהתאם לאופנה המקובלת, קישטו את פניהם בשפם עבות. כאמור, למותניהם חגרו חרב גדולה, ובידם החזיקו תמיד מטה גדול. למטה זה, שלרוב הייתה גולה מכסף או מתכת אחרת ובקצהו חוד פלדה – היה תפקיד נוסף, מעבר היותו כלי נשק: המקל שימש את הקאוואסים לנקישה על מרצפות הרחוב, כאשר הובילו תהלוכה דתית או ליוו אישיות רמת מעלה. נקישות אלה נועדו לסמן להמון שיש לפנות את הדרך. אם בתחילת הדרך תפקידו נועד להגן על נושאי תפקידים זרים בתוך המרחב המוסלמי, לקראת סופה של האימפריה העות'מאנית הפכה נוכחות הקאוואסים לסמל למעמד, ופעמים רבות הם נבחרו לבצע משימות חשובות נוכח נראותם ויוקרתם.
קתולים – בבוקר בכנסיית הקבר. באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לכל פטריארך נוצרי מונה קאוואס, ולאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית – נותרו המנהג על כנו, ולנציב הבריטי גם מונו שומרי ראש. לעתים מצאו עצמם הקאוואסים המוסלמים ב"ניגוד אינטרסים", כפי שמספר העיתונאי אורי קיסרי, כיצד במהומות תרפ"א צבאו פורעים על שערי בנק אנגלו פלסטינה. "היה לבנק שוער מוסלמי, שוער נאמן, "קאוואס", דמות שהורישה לנו תקופת הקפיטולציות…". בהמשך תיאר קיסרי כיצד הקאוואס הבטיח כי לא יניח לאף פורע לעבור את שערי הבנק, אולם היהודים לא היו בטוחים למי באמת נתונה נאמנותו, ובחרו לברוח בכל מקרה.
מסע ההלוויה של הרב הספרדי הראשון לציון יעקב מאיר, מרחוב יפו להר הזיתים, ירושלים' 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
שומרי הראש העות'מאניים הפכו להיות חלק מפמליית הכבוד של הראשון לציון, כמו גם רבנים חשובים רבים אחרים. בזכרונותיו מביקור הקיסר הגרמני בירושלים מספר דוד ילין ב"ירושלים של אתמול": "לפני המלווים הולכים שני זייני (קאוואס) רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמיים ומטות הכסף בידיהם" ילין מכנה אותם "זייני" כנראה מאחר והיו חמושים (מזוינים) בנשק בתור שומרי ראש. בסיפורו "הַקַּוַס הַיְהוּדִי" מתאר יהושוע איזנשטט (ברזילאי) כיצד נבחר קאוואס ירושלמי בן דת משה להגן על ממון רב שנאסף על ידי היישוב היהודי בארץ בתחילת המאה ה-20: "לבריה זו הלבושה בתלבשת מוזרה זאת, קוראים בארצות הקדם “קאוואס”. משמשים בני אדם אלו אצל צירי הממלכות, אצל נשיאי הדתות ואצל כל הגדולים; כל מי שיש לו “קאוואס” ידוע הוא לגדול". בהמשך מתאר כיצד נוכח ממדיו הגדולים של הקאוואס, היה צורך בכמות גדולה של אריג כדי לתפור עבורו את התלבושת המסורתית לקאוואס, ושיש בו תכונות של גיבור; איזנשטט, היהודי האירופאי, משרטט את דמות הקאוואס כפי שדמיין אותה במוחו המושפע מסיפורים אוריינטליסטיים: יהודי ירושלמי מקומי, גדול וחזק, ששפתו ערבית והוא מתמצא בירושלים כבן בית.
הרב הספרדי הראשון לציון יעקב מאיר בבגד מסורתי, מימינו שומר הראש בצלאל מבשוב בתלבושת קוואס, 1936. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
הקאוואסים מקבלית תעודת זהות ישראלית
עם הקמת מדינת ישראל נותרו הקאוואסים בלבוש המקורי ובמדיהם רק באזור ירושלים. הקונסולים התמקמו בתל אביב, והפטריארכים הנוצרים הפכו להיות האחרונים שעוד מתהדרים בקאוואסים שמובילים את תהלוכותיהם. רובם זנחו את הלבוש האוריינטלי המלא וניתן לראותם לובשים אותו רק בהזדמנויות מיוחדות. במקום השרוואל והמעיל הרקום, לובשים רוב הקאוואסים המלווים את הפטריארכים הנוצריים חליפות כחולות, ולראשם עדיין חובשים את הטרבוש, סימן לימים עברו. גם המטות שראשם עשוי כסף והחרבות נותרו בעינם.
טכס הכתרת הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן, היכל שלמה, ג' ניסן תשכ"ד ירושלים, 1964. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
פעמים רבות מקצוע הקאוואס הופך להיות "קריירה" של חיים שלמים עבור שומרי הראש של הפטריארכים. רבים מהם אימצו סימני היכר בהתאם לזרם הנצרות אליו הם משתייכים, וכך למשל הקאוואסים של הפטריארך האורתודכסי עונדים על דש חליפתם את סמל הכנסייה האורתודוכסית. לעומת זאת, חלק מהקאוואסים מהפטריארכיה הארמנית מסרבים לחבוש את כובע הפז, שכאמור הנו סמל עות'מאני מובהק, במחאה על רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הקאוואסים של הראשון לציון היהודי, שמשרתו שולבה בתוך הרבנות הראשית הישראלית, המשיכו לשרת את הרבנים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. אט-אט הם הפכו למעין עוזרים אישיים של הרב הראשי, קיבלו מדי-שרד הדומים במידת-מה למדי משמר הכנסת, והחליפו את כיסוי הראש העות'מאני בכובע התואם למדים.
הכתרת הרב עובדיה יוסף כרב הספרדי הראשי לת"א-יפו. 17.6.1969, בית הכנסת הגדול בתל אביב. במרכז: הרב עובדיה יוסף. מימין: יוסף שליט, עוזרו של הרב הראשי הספרדי לובש את ה"קאוואס", בגד מיוחד מסורתי. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
עם הזמן הפכו יותר ויותר לשריד סמלי בלבד לימים אחרים. בשנת 1968 עלה לכותרו הקאוואס של הרב הראשי יצחק ניסים, כאשר הרב ועוזרו ביקרו ברחבת הכותל והחליטו לפרק בעצמם מחיצה שהוקמה במקום שלא כדין על ידי משרד הדתות. בשנת 1969 ליווה שומר ראש מהודר את הרב עובדיה בדרכו החדשה בתור רב העיר תל-אביב יפו, ושלוש שנים מאוחר יותר, כשנבחר לתפקיד הרב הראשי הספרדי, ביטל הרב עובדיה את משרת הקאוואס היהודי של הרב הראשי. כך הקיץ הקץ על הקאוואסים היהודים, ואת מקביליהם עדיין ניתן למצוא בעיר העתיקה בירושלים, מלווים את הפטריארכים הנוצרים שטרם החליטו לוותר על סימן הכבוד מימים עברו.
יוונים אורתודכסים בחג המולד בעיר העתיקה בירושלים, 1991. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
מחוסרי דירות בתל אביב
תל אביב – מרכז התעסוקה והתרבות של ימינו, גדלה והתפתחה בהדרגה. בחוברת שיצאה לאור לפני כמאה שנה נוכל לעקוב אחר שלבי צמיחתה, לגלות נקודות חן שחלקן היו ואינן עוד, ולהתרשם מבעיות שהיו אז, ונשמעות מוכרות גם היום
כרכרה מתל אביב ליפו, רחוב הרצל, תל אביב, 1917. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
ב-1923 הוכנה על ידי הארכיטקט שיינפלד מפה של תל אביב, שפורסמה ע"י העיריה ב- 1924 כחלק מחוברת תלת לשונית (עברית אנגלית וגרמנית) ובה סקירה מקיפה על העיר, שמנתה אז 16,000 איש ואישה. בפתח החוברת צילום גמנסיה הרצליה המתנוססת ביפיה בלב העיר.
בדומה לימינו, נושא בניית הדירות בתל אביב ניצב בראש סדר היום הציבורי; וכך נמצא בחוברת פירוט של קצב הבניה בעיר לאורך מספר שנים:
במפה ובמקרא מצוינים אתרים ושמות שרובם אינם בשימוש היום:
למשל נורדיה (מחוסרי דירות) שכונה שנקראה על שם מקס נורדאו, מראשי הציונות המדינית. הוקמה על ידי יהודים שנאלצו לעזוב את יפו עקב פרעות תרפ"א וחלקם התאגדו באגודת מחוסרי הדירות שייסד חיים בוגרשוב (בסמוך למקום השכונה הוקם מאוחר יותר דיזנגוף סנטר).
ובנוסף: מרכז מסחרי [=מטלון], משראוי [=נחלת בנימין], מאה שערים [=שכונה מצפון ליפו], רמדן, הבאב קטן, בתי התימנים, מטרי קטן [=אזור רחובות שיינקין ופאיירברג], זריפה [=שמעון בן שטח], מודל פרם, נחלת יהושע [=מרכז בעלי מלאכה ג'], א.פ.ק [=שכונת פקידי אפ"ק]. , שבת אחים , מחנה יוסף [=כיום חלק משכונת שבזי], אהל משה, נוה צדק, בית ספר אליאנס, הבונה, הינאוי (חינאוי) [=מצפון לרח' שינקין, דרומית לרח' מרכז בעלי המלאכה] , נוה שלום, קזינו [=גלי אביב, בית הקפה שהוקם ב-1922 ביוזמת סלומון קרזנובסקי ובתכנונו של יהודה מגידוביץ. פעל על שפת הים עד שנת 1936 באזור כיכר הכנסת של היום].
בית הקפה גלי אביב – קזינו. צילום: יצחק ששון. אוסף משפחת קנטרוביץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בסקירת המסחר והתעשייה מוזכר מרכז מסחרי מודרני "המסודר בכל הנוחיות" בסמוך לשער העיר. מדובר במחסום הרכבת ברח' הרצל, אשר שימש כשער כניסה לשכונת אחוזת בית בימיה הראשונים.
מחסום "שער תל אביב" ברח' הרצל. צילום: אלן אוורבך (Ellen Auerbach). 1934. באדיבות עידו ששון. תל אביב.פדיה
כחלק מן המאמץ לקידום תהליכי בנין העיר הוקם בצפון תל אביב בית החרושת ללבנים סיליקט:
צילום בית החרושת סיליקט עם ערמות לבנים בחזיתו, 1926, אוסף יד בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
החוברת כוללת צילומי בתים מרשימים בעלי ייחוד ארכיטקטוני שפארו את העיר תל אביב:
"הבית והמקום הכי יפים בכל תל-אביב" – מלון גנוסר – בן נחום בפינת הרחובות רוטשילד – אלנבי:
מודעת פרסום למלון, עתון הארץ 23 בדצמבר 1923. אתר עתונות הסטורית, הספרייה הלאומית בשותפות עם אוניברסיטת תל אביבמבנה פנסיון גנוסר – בן נחום בפינת הרחובות רוטשילד – אלנבי הוקם בשנת 1921 על ידי שלמה פכטר בתכנון האדריכל יהודה מגידוביץ. החלק הפונה לשדרות רוטשילד כולל מרפסות מעוטרות בקשתות ענק בסגנון מזרחי-ערבי, ואילו החזית לרחוב אלנבי מתאפיינת בקווים ישרים ומרפסות אירופאיות בסגנון קלאסי. בנקודת מפגש האגפים ניצב מגדל מדרגות ובראשו כיפה בולטת בסגנון מזרחי
בעקבות הסדרת מעמדה כעיר ב- 1921 לאחר הכרזת הנציב העליון סר הרברט סמואל, נוסדה בתל אביב המשטרה העירונית העבריה הראשונה:
עיר מודרנית מתפתחת זקוקה לחשמל. וכך קמה תחנת החשמל רוטנברג, תחנת הכח הראשונה בארץ ישראל:
תחנת הכח של פנחס רוטנברג ברח' החשמל – תחנת הכח הראשונה בתל אביב. מבנה בסגנון אר דקו בתכנון יוסף ברליןגלויה בהוצאת משה ארדמן, תל אביב, שבה נראה הלורד בלפור בחברת מלוויו בעת ביקורו בבניין חברת החשמל – תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. מימין לשמאל: בצלאל יפה; מאיר דיזנגוף; צינה דיזנגוף, ארתור ג'יימס בלפור ואישים נוספים. הדימוי בגלויה זו הוא עיבוד של תצלום בשחור-לבן שנעשה בעת ביקור בלפור בתל אביב, ב-26 במארס 1925. מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית
לפני עידן ה- bubble והגלגינוע, מונית השרות של פעם, הדיליזנס – כרכרה רתומה לזוג סוסים – שימשה אמצעי קישור תחבורתי בין תל אביב ויפו:
דיליזנס ברחוב הרצל (ברקע משמאל: גמנסיה הרצליה). תצלום מאוסף יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
אתם מוזמנים להמשיך ולעיין באוספי הספרייה הלאומית, בהם תוכלו למצוא עוד מפות רבות המתעדות את התפתחות העיר תל אביב, בנוסף לתצלומים ולחומרים ארכיונים בנושא.
