מחוסרי דירות בתל אביב

תל אביב – מרכז התעסוקה והתרבות של ימינו, גדלה והתפתחה בהדרגה. בחוברת שיצאה לאור לפני כמאה שנה נוכל לעקוב אחר שלבי צמיחתה, לגלות נקודות חן שחלקן היו ואינן עוד, ולהתרשם מבעיות שהיו אז, ונשמעות מוכרות גם היום

כרכרה מתל אביב ליפו, רחוב הרצל, תל אביב, 1917. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

ב-1923 הוכנה על ידי הארכיטקט שיינפלד מפה של תל אביב, שפורסמה ע"י העיריה ב- 1924 כחלק מחוברת תלת לשונית (עברית אנגלית וגרמנית) ובה סקירה מקיפה על העיר, שמנתה אז 16,000 איש ואישה. בפתח החוברת צילום גמנסיה הרצליה המתנוססת ביפיה בלב העיר.

בדומה לימינו, נושא בניית הדירות בתל אביב ניצב בראש סדר היום הציבורי; וכך נמצא בחוברת פירוט של קצב הבניה בעיר לאורך מספר שנים:

במפה ובמקרא מצוינים אתרים ושמות שרובם אינם בשימוש היום:

למשל נורדיה (מחוסרי דירות) שכונה שנקראה על שם מקס נורדאו, מראשי הציונות המדינית. הוקמה על ידי יהודים שנאלצו לעזוב את יפו עקב פרעות תרפ"א וחלקם התאגדו באגודת מחוסרי הדירות שייסד חיים בוגרשוב (בסמוך למקום השכונה הוקם מאוחר יותר דיזנגוף סנטר).

ובנוסף: מרכז מסחרי [=מטלון], משראוי [=נחלת בנימין], מאה שערים [=שכונה מצפון ליפו], רמדן, הבאב קטן, בתי התימנים, מטרי קטן [=אזור רחובות שיינקין ופאיירברג], זריפה [=שמעון בן שטח], מודל פרם, נחלת יהושע [=מרכז בעלי מלאכה ג'], א.פ.ק [=שכונת פקידי אפ"ק]. , שבת אחים , מחנה יוסף [=כיום חלק משכונת שבזי], אהל משה, נוה צדק, בית ספר אליאנס, הבונה, הינאוי (חינאוי) [=מצפון לרח' שינקין, דרומית לרח' מרכז בעלי המלאכה] , נוה שלום, קזינו [=גלי אביב, בית הקפה שהוקם ב-1922 ביוזמת סלומון קרזנובסקי ובתכנונו של יהודה מגידוביץ. פעל על שפת הים עד שנת 1936 באזור כיכר הכנסת של היום].

בית הקפה גלי אביב – קזינו. צילום: יצחק ששון. אוסף משפחת קנטרוביץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בסקירת המסחר והתעשייה מוזכר מרכז מסחרי מודרני "המסודר בכל הנוחיות" בסמוך לשער העיר. מדובר במחסום הרכבת ברח' הרצל, אשר שימש כשער כניסה לשכונת אחוזת בית בימיה הראשונים.

מחסום "שער תל אביב" ברח' הרצל. צילום: אלן אוורבך (Ellen Auerbach). 1934. באדיבות עידו ששון. תל אביב.פדיה

כחלק מן המאמץ לקידום תהליכי בנין העיר הוקם בצפון תל אביב בית החרושת ללבנים סיליקט:

 

צילום בית החרושת סיליקט עם ערמות לבנים בחזיתו, 1926, אוסף יד בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

החוברת כוללת צילומי בתים מרשימים בעלי ייחוד ארכיטקטוני שפארו את העיר תל אביב:

בית הדואר והטלגרף שבנה שלמה פיינגולד:

ביתו הפרטי של שלמה פיינגולד, ברח' נחלת בנימין 69:

"הבית והמקום הכי יפים בכל תל-אביב" – מלון גנוסר – בן נחום בפינת הרחובות רוטשילד – אלנבי:

מודעת פרסום למלון, עתון הארץ 23 בדצמבר 1923. אתר עתונות הסטורית, הספרייה הלאומית בשותפות עם אוניברסיטת תל אביב
מבנה פנסיון גנוסר – בן נחום בפינת הרחובות רוטשילד – אלנבי הוקם בשנת 1921 על ידי שלמה פכטר בתכנון האדריכל יהודה מגידוביץ. החלק הפונה לשדרות רוטשילד כולל מרפסות מעוטרות בקשתות ענק בסגנון מזרחי-ערבי, ואילו החזית לרחוב אלנבי מתאפיינת בקווים ישרים ומרפסות אירופאיות בסגנון קלאסי. בנקודת מפגש האגפים ניצב מגדל מדרגות ובראשו כיפה בולטת בסגנון מזרחי

בית וילסון:

שמואל וילסון היה קבלן אמיד יליד בלארוס. בצד עיסוקו ביזמות בניה נמנה על מקימי “מכבי האש” של תל אביב. את ביתו ברחוב קלישר החל לבנות בשנת 1923, בסיוע האדריכל מגידוביץ’

בעקבות הסדרת מעמדה כעיר ב- 1921 לאחר הכרזת הנציב העליון סר הרברט סמואל, נוסדה בתל אביב המשטרה העירונית העבריה הראשונה:

עיר מודרנית מתפתחת זקוקה לחשמל. וכך קמה תחנת החשמל רוטנברג, תחנת הכח הראשונה בארץ ישראל:

 

תחנת הכח של פנחס רוטנברג ברח' החשמל – תחנת הכח הראשונה בתל אביב. מבנה בסגנון אר דקו בתכנון יוסף ברלין
גלויה בהוצאת משה ארדמן, תל אביב, שבה נראה הלורד בלפור בחברת מלוויו בעת ביקורו בבניין חברת החשמל – תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. מימין לשמאל: בצלאל יפה; מאיר דיזנגוף; צינה דיזנגוף, ארתור ג'יימס בלפור ואישים נוספים. הדימוי בגלויה זו הוא עיבוד של תצלום בשחור-לבן שנעשה בעת ביקור בלפור בתל אביב, ב-26 במארס 1925. מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

לפני עידן ה- bubble והגלגינוע, מונית השרות של פעם, הדיליזנס – כרכרה רתומה לזוג סוסים – שימשה אמצעי קישור תחבורתי בין תל אביב ויפו:

דיליזנס ברחוב הרצל (ברקע משמאל: גמנסיה הרצליה). תצלום מאוסף יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

 

אתם מוזמנים להמשיך ולעיין באוספי הספרייה הלאומית, בהם תוכלו למצוא עוד מפות רבות המתעדות את התפתחות העיר תל אביב, בנוסף לתצלומים ולחומרים ארכיונים בנושא.

החתולים של אורי אבנרי

הרבה אויבים היו לאורי אבנרי, אבל גם כמה בני ברית מתוקים במיוחד: משפחה שלמה של חתולים סיאמיים שהתנחלו בביתו ובלבו של העיתונאי פעיל השמאל

אורי אבנרי וחתוליו. צילום: אילנה בן ארי

בטוח יש לנו משהו נחמד לכבוד "יום החתול הבינלאומי", הכרזתי בחלל מחלקת התוכן הדיגיטלי שלנו. וכחתולאי אקטיבי, החלטתי פשוט לחפש "חתול" בקטלוג הספרייה. אולי חתול עם חייל צה"ל? אולי חתול שעלה לארץ עם המעפילים? לפתע נתקלתי ברשומה עם שם ששבה את לבי. "חתולי אבנרי" קראו לתיק במחלקת הארכיונים.

ואז אוצר חתולאי נחשף לעיני. אבנרי הוא העיתונאי, הפוליטיקאי ופעיל השמאל אורי אבנרי. בתיק נמצאו תמונות על גבי תמונות שלו מצטלם עם מה שנראה כמשפחה ענקית של חתולים סיאמיים.

צילום: אילנה בן ארי

הטלפון הבא היה לאיש הארכיון הוותיק ירון סחיש, שמלבד היותו מנהל הארכיון של אבנרי השמור אצלנו בספרייה, היה גם חבר קרוב של האיש במשך עשרות שנים. אולי הוא יצליח לשפוך אור על הקשר המפתיע בין פעיל השמאל, הדי מושמץ על ידי חוגים רבים בציבור הישראלי, והחתולים המתוקים. אז מתברר, ככה גיליתי, שאורי אבנרי היה חתולאי על מלא. "הייתי בביתו של אבנרי בפעם הראשונה כנער, במסגרת פוליטית כלשהי", משחזר סחיש. "ידעתי שיש לו חתולים אבל עדיין הייתי בהלם. הלכתי לשתות מים במטבח, והיו שם חתולים על השיש. בתוך הארונות היו חתולים. משפחה שלמה של חתולים סיאמיים. והנה תוך כדי ישיבה, דפיקה בדלת, הביאו לו חתולה שתזדווג עם אחד החתולים שלו. אבנרי היה מבסוט והישיבה נמשכה כאילו דבר לא קרה".

צילום: אילנה בן ארי

הכל החל כשאורי אבנרי קיבל מידידה חתולה הריונית, שהקימה משפחה שלמה בביתו של אבנרי ברחוב בן יהודה בתל אביב. בשיאם מנו חתולי אבנרי עשרה חתולים סיאמיים מתוקים שהסתובבו להם ברחבי הבית. אבנרי אהב את החתולים אהבת נפש, ונראה שהחתולים גם כן אהבו את אבנרי. אצלם, כך נראה, הוא לא היה שנוי במחלוקת.

"תמיד שאלו אותו למה אין לו ילדים", מספרת העיתונאית ענת סרגוסטי, שעבדה לצד אבנרי ב"העולם הזה" ואף זכתה לצלם כמה תמונות של חתוליו. "הוא היה אומר, ילדים? לי יש חתולים!".

צילום: ענת סרגוסטי

מתברר שאבנרי אפילו חשב לכתוב ספר על חתולים, אבל פשוט לא מצא לזה זמן. מה שבכל זאת מצאנו, הוא הקדמה שכתב למדריך לחתולים שיצא בתחילת שנות ה-80, שם הוא מספר קצת על תכונותיהם של החתולים. נראה שאמנם הוא היה מוקף בדורשי רעתו, אבל היו לו עשרה בני ברית קרובים במיוחד. וכך הוא כותב:

"יש ונוצרת ביניכם הבנה אמיתית, ולו לרגעים מעטים, מאוחר בלילה, כשאתה יושב בכורסה והחתול מתפנק בחיקך ושולח בך מבט עמוק עמוק. אז נדמה לך שאתה והחתול הגעתם זה אל נבכי הנשמה של זה, וידידות זו ממלאה אותך סיפוק עמוק, שהידידות עם הכלב אינה יכולה לספק. אני אובייקטיבי. אני אוהב את כל בעלי החיים. אני משוגע לכלבים. אך את החתול אני אוהב מכל. בעיני הוא סמל השלמות, סמל היופי, סמל הדרור".

אבנרי נעזר בצלמי "העולם הזה" כדי לתעד את חתוליו. את רוב התמונות של החתולים צילמה בביתו צלמת העיתון אילנה בן ארי. עשינו מאמץ גדול לנסות למצוא אותה, אך לא הצלחנו ליצור איתה קשר. סחיש מספר כי אבנרי עצמו הוא שריכז את כל הצילומים של החתולים בתיק אחד שהיה שמור במגירה בביתו, ואז, בבוא היום, הם נלקחו יחדיו בתיק אחד למשמרת עולם בספרייה הלאומית.

"זהו בית גדול, מרווח, מצוייד במיטב השיכלולים המודרניים", כתב אחד ממבקריו של אבנרי, אהרון בכר בספרו "הנדון: אורי אבנרי", "והוא שורץ במשפחת חתולים סיאמיים, להם הוא מקדיש את כל אהבתו". הדברים האלו נאמרו בביקורת מרומזת לסדר העדיפויות של אבנרי, אבל כל חתולאי יודע, שלהקדיש לחתולים את כל האהבה שבעולם, זו מחמאה אדירה ובטח לא עלבון.

השימוש בתמונות של אילנה בן ארי נעשו על פי סעיף 27א. לחוק זכות יוצרים. הספרייה הלאומית לא הצליחה לאתר את בעל/ת זכות היוצרים. בעל/ת זכות היוצרים זכאי לבקש להסיר את התמונה במייל: copyright@nli.org.il

גימנסיה הרצליה: בית המקדש השלישי?

למה נקבע תשעה באב לציון יום חורבננו, ואיך הקמתה של גימנסיה "הרצליה" היא חלק ממסע הגאולה של העם היהודי? סיפור שמתחיל מאבל והרס ומסתיים בתקווה עברית

גימנסיה "הרצליה", צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תשעה באב הוא היום שבו אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. דורות של יהודים עצרו ביום הזה את השגרה, צמו, התפללו וקוננו על הבית שנחרב לפני שנים רבות כל כך. עד היום, כל שנה מחדש אנחנו מתאבלים על החורבן ההוא. 

במסכת תענית מתואר מדוע נבחר דווקא התאריך של תשעה באב כדי לזכור את החורבן (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כ"ט עמוד א'). הייתה התלבטות גדולה באיזה יום לציין את האבל בתשעה באב או בעשירי באב, שהרי במקרא ניתנים שני תאריכים לשריפת בית המקדש. בספר מלכים מסופר שנבוזראדן, רב טבחים, מפקד בכיר בצבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שרף את בית המקדש בשבעה לחודש החמישי, כלומר שבעה באב. בספר ירמיהו נכתב שבית המקדש נשרף בעשרה באב. חכמינו נותנים הסבר לפערים: בשבעה לחודש נפרץ בית המקדש, ועד ליום תשעה באב טימאו אותו. לקראת סופו של יום זה, עם בוא החשיכה, הדליקו את האש כדי לשרוף את בית המקדש. אבל המקדש נשרף כל היום למחרת. כלומר בעשירי בחודש אב. בסופו של דבר הטענה התלמודית היא שבחרו בתשעה באב כיוון ששם הייתה ראשית הפורענות. שם התחיל החורבן.

1
הגימנסיה "הרצליה" נראית למרחוק בקצה רחוב הרצל. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הימים האלה, של תשעה באב ושל העשרה באב מכילים בתוכם לא רק את כאב החורבן אלא גם את פוטנציאל הגאולה. במדרש איכה רבא (א', נ"א) מסופר על רגע החורבן. מתארים שם איש יהודי שהיה חורש את השדה שלו בתשעה באב, ואז געתה הפרה שלו געייה מרה. באותה שעה אמר לו איש נוכרי שהיה לצידו – "יהודי הפסק לחרוש, התר את הפרה שלך, בית המקדש שלכם נחרב". עוד לפני שהחדשות התפרסמו ברחבי הארץ, אותו נוכרי כבר ידע לספר שבית המקדש נחרב משום שהוא יודע להבין את געיית הפרות. אבל רגע לאחר מכן, הפרה געתה שוב. ואותו הנוכרי אמר "יהודי, המשך לחרוש, כיוון שהמשיח של היהודים נולד". 

לפי המדרש, רגע אחרי שנחרב בית המקדש נולד גם המשיח. ממש בעת החורבן נולד גם הפוטנציאל לגאולה. 

בהמשך הסיפור, המשיח ששמו מנחם ייעלם, אותו יהודי ילך לחפש אותו אבל לא ימצא. ומאז – יהודים מחכים למשיח ומחפשים אותו לאורך כל הדורות. המסורת שנשארה היא שהמשיח יוולד ממש בזמן הזה. באותו היום שבו אנחנו מתאבלים על החורבן. 

1
הגימנסיה "הרצליה". צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תאריך החורבן ההיסטורי הופך לסימן לגאולה

"ברביעי בשבת, בעשירי לחודש מנחם אב, בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ואחת לחורבן בית המקדש. בשנה השתים עשר לכנסייה הציונית, הונחה אבן הפינה לבניין הגימנסיה העברית ביפו". 

אלה המילים שהכריזו על בניין הגימנסיה העברית ביפו שתקרא הגימנסיה "הרצליה". התאריך שנבחר להקמת אבן הפינה לבניין הגימנסיה היה דווקא העשרה לחודש מנחם אב. אותו היום שבו על פי המסורת נחרב בית המקדש. אותו היום שבו לפי המדרש גם נולד ועתיד להיוולד המשיח. למקימי הגימנסיה היה חשוב להניח את אבן הפינה לבניין דווקא בתאריך הכל כך סמלי ומשמעותי בהגות היהודית. וגם לספור ולציין בהכרזה את מניין השנים שחלפו מאז חורבן המקדש השני. שוב, חורבן וגאולה משתלבים יחדיו.

בעצם המעשה הזה מתחברים מקימי הגימנסיה אל הסיפור ההיסטורי והמסורתי של כולנו ומנסים להיות ממשיכי הדרך של אבות אבותיהם שיצאו לגלות לפני שנים רבות כל כך. ואולי הם גם מנסים באופן סימבולי לומר – אנחנו יוצרים את הגאולה. 

את המבנה המפורסם של הגימנסיה בנו באופן שמזכיר את בניין בית המקדש. בחזית שלו ניצבים שני עמודים גבוהים שמזכירים את "יכין ובועז", שני העמודים שניצבו בחזית בית המקדש לפי המסורת. הקצה העליון של העמודים מעוצב בדומה לארבע קרנות המזבח. 

1
גימנסיה "הרצליה". באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף שקופיות זכוכית בכנסיית המשיח. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הניסיון הראשון להקים את הגימנסיה היה כבר בשנת תרס"ו , 1905, על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון כהן ואשתו פניה מטמון כהן שהקימו את בית הספר בביתם שביפו. בשנה הראשונה בית הספר מנה שבעה עשר תלמידים ותלמידות בלבד. העקרון המנחה של בית הספר היה ללמד את התלמידות והתלמידים בעברית בלבד והוא היה בית הספר העל יסודי הראשון שהתנהל ביום יום בלשון הקודש. 

תחיית השפה העברית הייתה אחד העקרונות המנחים של היישוב העברי בארץ ישראל בעת הזו והיכולת ללמוד לימודים על יסודיים בעברית בלבד היתה התגשמות החזון הציוני. לכן כשעברה הגימנסיה לרחוב הרצל בשכונת אחוזת בית שזה עתה קמה, החליטו שתיקרא על שמו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל – ונוסף לה שמה "הרצליה". 

הגימנסיה מוקמה ממש במרכז השכונה הצעירה. מבנה הגימנסיה היה גדול ומפואר הרבה יותר משאר המבנים שסביבה והיא כמו הביטה מלמעלה על כל המתרחש והראתה לכולם כמה חשוב רעיון החינוך העברי והתרבות בעיר תל אביב הקטנה. זו אמנם הייתה עיר חדשה שנבנתה מן החולות, אבל תל אביב, כשמה כן היא, עיר ישנה חדשה, אלטנוילנד. בניין הגימנסיה סימל פרק חדש בתולדות העם ששואף להמשיך סיפור מאוד מאוד ישן. את הסיפור של העם היהודי כולו.

1
גימנסיה "הרצליה" בקצה רחוב הרצל הלא סלול, על גבי גלויה מראשית המאה ה-20. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

דווקא ביום הזה, דווקא בעשרה באב, דווקא במועד החורבן. דווקא כל כך קרוב לרגע הגאולה לפי המסורת היהודית, בחרו מקימי הגימנסיה "הרצליה" להקים את המבנה המפואר שנמצא במרכז העיר. הם ביקשו להתחבר אל התאריך המיוחד ולנסות לומר – גם אנחנו חלק מהסיפור הזה. אנחנו נדאג להקים את השפה העתיקה ואת סיפורו של העם העתיק שלנו לתחייה. 

כשאנחנו מציינים את תשעה באב חשוב לזכור: זהו אמנם היום של החורבן אבל זהו גם היום שבו טמון הפוטנציאל לגאולה, הפוטנציאל לתיקון. מאז, ועד היום. 

תוכנית אוגנדה 2: כששמעון פרס חלם על מושבה ישראלית באמריקה הדרומית

למה לא גיאנה? בסוף שנות החמישים פרחו היחסים בין ישראל לצרפת, ועל ירח הדבש הזה ניצח מנכ"ל משרד הביטחון הצעיר, שמעון פרס. בין שיתופי הפעולה העלה פרס רעיון יוצא דופן: למה שלא ניישב עשרות אלפי ישראלים בגיאנה, מושבה צרפתית נידחת בדרום אמריקה? מי תמך, מי התנגד ומה חשב על זה בן גוריון?

1

שמעון פרס על רקע מפת גיאנה. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חם היום? הטמפרטורות גבוהות? אם השאלות האלה נקראות מישראל הן יתאימו לבערך תשעה חודשים בכל שנה. אבל מה אם תקבלו ממדינת ישראל כרטיס טיסה והצעה להתגורר באווירה טרופית יותר? תקחו? ואם ספציפית נדבר על הטריטוריה הדרום אמריקנית הידועה בשם גיאנה הצרפתית? כי לרגע אחד בהיסטוריה הישראלית, האפשרות שקבוצת ישראלים וישראליות תעבור להתגורר שם כדרך קבע נבחנה די ברצינות.

קצת רקע כללי: גיאנה הצרפתית היא חלק מאזור בצפון-מזרח אמריקה הדרומית, לחוף האוקיינוס האטלנטי, שמרביתו מכוסה ביער גשם כמעט בלתי חדיר. לצידה שוכנות באזור שמכונה כולו "הגיאנות" גם הרפובליקה של גיאנה (לשעבר גיאנה הבריטית), סורינאם (לשעבר גיאנה ההולנדית) ומחוזות בדרום ונצואלה ובצפון ברזיל. בניגוד למדינה גיאנה ולסורינאם – שתיהן מדינות עצמאיות כבר – גיאנה הצרפתית כשמה כן היא: טריטוריה צרפתית מעבר לים, שייכת עדיין לצרפת ותושביה מצביעים בבחירות שם. כן כן, המקום הוא חלק מהאיחוד האירופי והמטבע המקומי הוא אירו. גיאנה הצרפתית שימשה במשך שנים ארוכות מושבת עונשין עבור צרפת, וסמוך לחופיה שוכן אי השדים, שהתפרסם בין היתר כמקום מאסרו של אלפרד דרייפוס עד שזוכה מההאשמות בריגול. כמו כן, בגיאנה הוקם מרכז חלל של סוכנות החלל האירופית, שמשגרת משם את לוויניה ומשימותיה לחקר הכוכבים.

1
מפה של אזור גיאנה הצרפתית, סביבות שנת 1780. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

ומה בין ישראל לבין ג'ונגל מעבר לאוקיינוס? הקשר הזה נרקם במוחו של מנכ"ל משרד ביטחון פעלתן במיוחד בשנת 1959 – שמעון פרס. באותה תקופה פרס היה המנוע, האדריכל ואיש התחזוקה של הקשרים האסטרטגיים שנרקמו בין ישראל לבין צרפת מאז מלחמת סיני. גיאנה, כאמור, הייתה ועודנה חלק מצרפת. "באחת מהמשלחות הצרפתיות שבאו לארץ היה גם נציג גויאנה", מספר מיכאל בר-זהר בביוגרפיה המפורסמת של פרס "כעוף החול". "אותו בן גויאנה התרשם עמוקות מישראל ואמר לפרס: 'אילו היינו קשורים בישראל במקום בצרפת, מצבנו היה שונה'", כותב בר-זהר בספרו.

1
שמעון פרס הצעיר בלשכתו. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מששמע שמעון פרס על קיומה של ארץ-ג'ונגלים מרוחקת, ששטחה עצום ושמספר תושביה מועט, ארץ שאוצרותיה עוד מחכים להתגלות – החליט שזהו מקום מתאים להדגים בו את פלאי המוח היהודי שימציא לנו פטנטים. הוא פנה לידידו, שר המושבות הצרפתי ז'אק סוסטל. "אתה צריך את גיאנה?", הוא שאל. פרס הציע שישראל תחכור את המושבה למשך 30-40 שנה ותיישב שם כמה עשרות אלפי יהודים שיתרמו לפיתוח האזור. לחילופין, ביקש פרס להקים יחד עם צרפת חברה משותפת לפיתוח גיאנה שבשמה יפעלו השליחים היהודים. פרס לא סתם חלם חלומות, או לפחות לא רק: מטרתו הייתה לתקוע יתד ישראלית בשוק האירופי המשותף שהוקם שנתיים קודם לכן, ושגיאנה הייתה חלק ממנו.

 ברגע שסוסטל לא פסל את הרעיון על הסף, פרס דהר קדימה. הוא הצליח לשכנע את הלל דן, ממנהלי "סולל בונה" וההסתדרות, והשניים גיבשו משלחת בת שבעה מומחים שיצאה לתור את גיאנה לאורכה ולרוחבה. המשלחת ההסתדרותית חזרה משם עם דו"ח מפורט וסרט קצר שצולם בזמן הביקור.

1
ידיעה על אחד מביקוריו בישראל של ז'אק סוסטל, שר המושבות הצרפתי. מתוך "על המשמר", 6 באוגוסט 1957

במקביל ניגש פרס לבן גוריון, שלא עצר את המשלחת, אבל גם לא התלהב מאוד מהרעיון. "הם חולמים על הושבת רוב יהודי (נאמר 40,000 יהודים) ולהקים מדינה עברית כאחוזת ישראל", כתב ביומנו. "האין זה על חשבון ישראל?", תהה. "ומנין הביטחון שיהודי גויאנה ירצו להישאר קשורים לישראל? יעצתי את שמעון שלא ירחיק לכת בשיחות עם סוסטל, אלא ידבר על מפעלים משותפים…כשיחזרו אנשי המשלחת אברר סופית שממת הארץ ואת האמת אם יש שם מקום להתיישבות".

1
שמעון פרס הצעיר. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נעצור כאן כדי לספר שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהרעיון ליישב יהודים באזור גיאנה עלה במוחו של מישהו. עוד במאה ה-17 הוקמה קהילה יהודית שנקראה "יודנסוואנה" באזור שהוא היום סורינאם, ובה התיישבו יהודים ממוצא ספרדי שהגיעו מהולנד. בשנת 1939 (השנה שבה הסתיים המרד הערבי ונתפרסם הספר הלבן האחרון) עלה בבריטניה הרעיון ליישב בגיאנה הבריטית יהודים, במקום בארץ ישראל. וגם אחרי מלחמת העולם השנייה היו קולות שקראו ליישב את הפליטים היהודים מאירופה בגיאנה הצרפתית או באזור, משום שארץ ישראל לא תוכל לקלוט את כולם.

1
מסמך שדן בתוכנית ליישב יהודים בגיאנה הבריטית בסוף שנות ה-30. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

1
כך התייחס העיתון "המשקיף", 15 במאי 1939, להצעה ליישב יהודים בגיאנה

נשוב לענייננו. למרבה הצער, לא הצלחנו לאתר את אותו דו"ח של משלחת ההסתדרות ולא את הסרט שצולם שם. אם יש בין הקוראות והקוראים מי שיודע דבר מה על כך, נשמח לדעת. אולם על פי העדויות, משהוקרן הסרט בפני חברי הממשלה, התגובות היו קשות. פנחס ספיר אמר לפרס: "זה אסון, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ימיט שואה באפריקה והתנגדות בדרום אמריקה. גולדה לא תיתן לעניין לעבור, רק על גווייתה. ה'זקן' הבטיח לה שכל זמן שהיא משרתת כשרת החוץ, העניין לא יקום ולא יהיה". באותן שנים, כשרת חוץ, פעלה מאיר רבות לטובת ביסוס קשריה של ישראל באפריקה וחיזוק מעמדה שם.

בן גוריון גם הוא השתכנע שמדינה אחת מספיקה ליהודים. פרס אמנם הסכים להכרעה, אך נראה שבמשך זמן מה עוד בעבעה בו תחושת ההחמצה. "הצרפתים היו מוכנים לתת לנו את גויאנה", מצטט את פרס מיכאל בר-זהר בספרו, ומוסיף עוד כי "ביומנו רשם, בהזדמנויות שונות, את היתרונות שיכלו לצמוח לישראל לו רק הייתה גיאנה בידה".

1
העיתון "דבר" עם סחריר (ספין) נאה על נפילת ההצעה לשלוח ישראלים לגיאנה הצרפתית. להתנגדות בממשלה אין זכר. מתוך "דבר", 25 ביוני 1959

ומה דעתכן? מה אתם חושבים? האם טוב היה לישראל לו הייתה מחזיקה במושבה דרום אמריקנית? מה היה קורה אילו הרעיון היה יוצא לפועל? האם זוהי נקודת מוצא לסדרת ספרי פנטזיה בעברית? אם תרצו להעיר, להאיר, להוסיף פרטים, לתקן או לגלות דבר מה שחמק מאיתנו, אנא ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.