תוכנית אוגנדה 2: כששמעון פרס חלם על מושבה ישראלית באמריקה הדרומית

למה לא גיאנה? בסוף שנות החמישים פרחו היחסים בין ישראל לצרפת, ועל ירח הדבש הזה ניצח מנכ"ל משרד הביטחון הצעיר, שמעון פרס. בין שיתופי הפעולה העלה פרס רעיון יוצא דופן: למה שלא ניישב עשרות אלפי ישראלים בגיאנה, מושבה צרפתית נידחת בדרום אמריקה? מי תמך, מי התנגד ומה חשב על זה בן גוריון?

1

שמעון פרס על רקע מפת גיאנה. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חם היום? הטמפרטורות גבוהות? אם השאלות האלה נקראות מישראל הן יתאימו לבערך תשעה חודשים בכל שנה. אבל מה אם תקבלו ממדינת ישראל כרטיס טיסה והצעה להתגורר באווירה טרופית יותר? תקחו? ואם ספציפית נדבר על הטריטוריה הדרום אמריקנית הידועה בשם גיאנה הצרפתית? כי לרגע אחד בהיסטוריה הישראלית, האפשרות שקבוצת ישראלים וישראליות תעבור להתגורר שם כדרך קבע נבחנה די ברצינות.

קצת רקע כללי: גיאנה הצרפתית היא חלק מאזור בצפון-מזרח אמריקה הדרומית, לחוף האוקיינוס האטלנטי, שמרביתו מכוסה ביער גשם כמעט בלתי חדיר. לצידה שוכנות באזור שמכונה כולו "הגיאנות" גם הרפובליקה של גיאנה (לשעבר גיאנה הבריטית), סורינאם (לשעבר גיאנה ההולנדית) ומחוזות בדרום ונצואלה ובצפון ברזיל. בניגוד למדינה גיאנה ולסורינאם – שתיהן מדינות עצמאיות כבר – גיאנה הצרפתית כשמה כן היא: טריטוריה צרפתית מעבר לים, שייכת עדיין לצרפת ותושביה מצביעים בבחירות שם. כן כן, המקום הוא חלק מהאיחוד האירופי והמטבע המקומי הוא אירו. גיאנה הצרפתית שימשה במשך שנים ארוכות מושבת עונשין עבור צרפת, וסמוך לחופיה שוכן אי השדים, שהתפרסם בין היתר כמקום מאסרו של אלפרד דרייפוס עד שזוכה מההאשמות בריגול. כמו כן, בגיאנה הוקם מרכז חלל של סוכנות החלל האירופית, שמשגרת משם את לוויניה ומשימותיה לחקר הכוכבים.

1
מפה של אזור גיאנה הצרפתית, סביבות שנת 1780. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

ומה בין ישראל לבין ג'ונגל מעבר לאוקיינוס? הקשר הזה נרקם במוחו של מנכ"ל משרד ביטחון פעלתן במיוחד בשנת 1959 – שמעון פרס. באותה תקופה פרס היה המנוע, האדריכל ואיש התחזוקה של הקשרים האסטרטגיים שנרקמו בין ישראל לבין צרפת מאז מלחמת סיני. גיאנה, כאמור, הייתה ועודנה חלק מצרפת. "באחת מהמשלחות הצרפתיות שבאו לארץ היה גם נציג גויאנה", מספר מיכאל בר-זהר בביוגרפיה המפורסמת של פרס "כעוף החול". "אותו בן גויאנה התרשם עמוקות מישראל ואמר לפרס: 'אילו היינו קשורים בישראל במקום בצרפת, מצבנו היה שונה'", כותב בר-זהר בספרו.

1
שמעון פרס הצעיר בלשכתו. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מששמע שמעון פרס על קיומה של ארץ-ג'ונגלים מרוחקת, ששטחה עצום ושמספר תושביה מועט, ארץ שאוצרותיה עוד מחכים להתגלות – החליט שזהו מקום מתאים להדגים בו את פלאי המוח היהודי שימציא לנו פטנטים. הוא פנה לידידו, שר המושבות הצרפתי ז'אק סוסטל. "אתה צריך את גיאנה?", הוא שאל. פרס הציע שישראל תחכור את המושבה למשך 30-40 שנה ותיישב שם כמה עשרות אלפי יהודים שיתרמו לפיתוח האזור. לחילופין, ביקש פרס להקים יחד עם צרפת חברה משותפת לפיתוח גיאנה שבשמה יפעלו השליחים היהודים. פרס לא סתם חלם חלומות, או לפחות לא רק: מטרתו הייתה לתקוע יתד ישראלית בשוק האירופי המשותף שהוקם שנתיים קודם לכן, ושגיאנה הייתה חלק ממנו.

 ברגע שסוסטל לא פסל את הרעיון על הסף, פרס דהר קדימה. הוא הצליח לשכנע את הלל דן, ממנהלי "סולל בונה" וההסתדרות, והשניים גיבשו משלחת בת שבעה מומחים שיצאה לתור את גיאנה לאורכה ולרוחבה. המשלחת ההסתדרותית חזרה משם עם דו"ח מפורט וסרט קצר שצולם בזמן הביקור.

1
ידיעה על אחד מביקוריו בישראל של ז'אק סוסטל, שר המושבות הצרפתי. מתוך "על המשמר", 6 באוגוסט 1957

במקביל ניגש פרס לבן גוריון, שלא עצר את המשלחת, אבל גם לא התלהב מאוד מהרעיון. "הם חולמים על הושבת רוב יהודי (נאמר 40,000 יהודים) ולהקים מדינה עברית כאחוזת ישראל", כתב ביומנו. "האין זה על חשבון ישראל?", תהה. "ומנין הביטחון שיהודי גויאנה ירצו להישאר קשורים לישראל? יעצתי את שמעון שלא ירחיק לכת בשיחות עם סוסטל, אלא ידבר על מפעלים משותפים…כשיחזרו אנשי המשלחת אברר סופית שממת הארץ ואת האמת אם יש שם מקום להתיישבות".

1
שמעון פרס הצעיר. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נעצור כאן כדי לספר שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהרעיון ליישב יהודים באזור גיאנה עלה במוחו של מישהו. עוד במאה ה-17 הוקמה קהילה יהודית שנקראה "יודנסוואנה" באזור שהוא היום סורינאם, ובה התיישבו יהודים ממוצא ספרדי שהגיעו מהולנד. בשנת 1939 (השנה שבה הסתיים המרד הערבי ונתפרסם הספר הלבן האחרון) עלה בבריטניה הרעיון ליישב בגיאנה הבריטית יהודים, במקום בארץ ישראל. וגם אחרי מלחמת העולם השנייה היו קולות שקראו ליישב את הפליטים היהודים מאירופה בגיאנה הצרפתית או באזור, משום שארץ ישראל לא תוכל לקלוט את כולם.

1
מסמך שדן בתוכנית ליישב יהודים בגיאנה הבריטית בסוף שנות ה-30. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

1
כך התייחס העיתון "המשקיף", 15 במאי 1939, להצעה ליישב יהודים בגיאנה

נשוב לענייננו. למרבה הצער, לא הצלחנו לאתר את אותו דו"ח של משלחת ההסתדרות ולא את הסרט שצולם שם. אם יש בין הקוראות והקוראים מי שיודע דבר מה על כך, נשמח לדעת. אולם על פי העדויות, משהוקרן הסרט בפני חברי הממשלה, התגובות היו קשות. פנחס ספיר אמר לפרס: "זה אסון, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ימיט שואה באפריקה והתנגדות בדרום אמריקה. גולדה לא תיתן לעניין לעבור, רק על גווייתה. ה'זקן' הבטיח לה שכל זמן שהיא משרתת כשרת החוץ, העניין לא יקום ולא יהיה". באותן שנים, כשרת חוץ, פעלה מאיר רבות לטובת ביסוס קשריה של ישראל באפריקה וחיזוק מעמדה שם.

בן גוריון גם הוא השתכנע שמדינה אחת מספיקה ליהודים. פרס אמנם הסכים להכרעה, אך נראה שבמשך זמן מה עוד בעבעה בו תחושת ההחמצה. "הצרפתים היו מוכנים לתת לנו את גויאנה", מצטט את פרס מיכאל בר-זהר בספרו, ומוסיף עוד כי "ביומנו רשם, בהזדמנויות שונות, את היתרונות שיכלו לצמוח לישראל לו רק הייתה גיאנה בידה".

1
העיתון "דבר" עם סחריר (ספין) נאה על נפילת ההצעה לשלוח ישראלים לגיאנה הצרפתית. להתנגדות בממשלה אין זכר. מתוך "דבר", 25 ביוני 1959

ומה דעתכן? מה אתם חושבים? האם טוב היה לישראל לו הייתה מחזיקה במושבה דרום אמריקנית? מה היה קורה אילו הרעיון היה יוצא לפועל? האם זוהי נקודת מוצא לסדרת ספרי פנטזיה בעברית? אם תרצו להעיר, להאיר, להוסיף פרטים, לתקן או לגלות דבר מה שחמק מאיתנו, אנא ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

האם "כושי כלב קט" צריך לבקש סליחה?

הקלאסיקות הספרותיות לא ידעו שיבוא יום ומילת הגנאי שמתייחסת לבעלי צבע עור כהה, תימחק - ובצדק - מדפי ההיסטוריה. אז איך נכון להתייחס אליהן עשרות שנים אחר כך? האם הן יהיו מוקצות לנצח? ומה משותף לגבינת "אושי" ול"קרמבו"?

המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. ארכיון גנזים

כּוּשִׁי כֶּלֶב קָט
נִשְׁאָר אַתָּה לְבַד
אֶת אָזְנֶיךָ פְּתַח
וְאֶת עֵינֶיךָ פְּקַח
לִשְׁמֹר עַל בֵּיתִי
לִשְׁמֹר עַל חֲצֵרִי.

בָּא שׁוּעָל גָּדוֹל
לִטְרֹף הַתַּרְנְגוֹל
אָז כּוּשִׁי נָבַח
וְהַשּׁוּעָל בָּרַח
הַב הַב הוּא נָבַח
הַב הַב הוּא נָבַח.

שָׁמְעוּ זֹאת הַיְּלָדִים
יָצְאוּ בְּרִקּוּדִים
יָצְאוּ בְּרִקּוּדִים
וְשָׁרוּ לוֹ שִׁירִים
אַךְ זֶהוּ כֶּלֶב טוֹב
אַךְ זֶהוּ כֶּלֶב טוֹב!

("כושי כלב קט", אנדה עמיר-פינקרפלד)

מסכן הכלב הקט. לא מספיק שהוא נאבק בשועלים ושומר על הבית, הוא גם הפך למוקצה. לא פעם אחת. פעמיים. פעם אחת בסוף שנות ה-50, כאשר משרד החוץ ביקש מ"קול ישראל" שלא לשדרו כדי לא לפגוע ביחסים השבריריים עם יבשת אפריקה; ופעם נוספת לפני מספר שנים, כששוב הוסר מערוצי הילדים. והכל בגלל שם החיבה שבחרה לו המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד אי שם באמצע שנות ה-40.

את הסרטון הזה, ילדיכם כבר לא יראו בערוצי הפעוטות.

האם שיר כל כך תמים ומתוק ראוי להימחק מדפי ההיסטוריה? ואולי מה שמדהים הוא שהשיר הזה הצליח לשרוד כל כך הרבה שנים מלכתחילה?

מודעה משנת 1950 על כלב אבוד בשם "כושי"

אבל זו לא רק אנדה פינקרפלד-עמיר שאבדה בפוליטיקלי קורקט. מה צריך להיות היחס לחתולה מ"דירה להשכיר" של לאה גולדברג?

החתולה "הכושית" מ"דירה להשכיר"

ומה נעשה עם שורה של קלאסיקות אחרות מהתרבות העברית, שלא הבינו בשעתו כי הן משתמשות במילה פוגענית? חלק מהספרים, דרך אגב, נחשבים לנדירים ממש:

כושיש ותשעת אחיו הכושים / החרוזים – ש. מלצר. הציורים מאת חנן פישר. 1943

 

כושיה עם שמשיה / הציורים – מרים ברטוב. הספור – רנה שני. 1963

 

עשרה כושים קטנים / דוד פאר.

וכמובן שאי אפשר בלי לדבר על הממתק החורפי המושלם. במשך שנים רבות הוא נקרא בעולם, וגם בארץ ישראל, "ראש כושי" או "כושי". עד כדי כך השם הזה היה פופולרי, שגם כאשר הוא זכה לשמות חדשים, עדיין היה צורך להציג איור שממחיש את השם הישן במודעות הפרסומת.

"כושי" הופך ל"קרמבו". הארץ, 24 בדצמבר, 1962
"'כושי' נפלא נושא פרסים"

ומי מכם זוכר את הגבינה המותכת הזו? בשלב מסויים, הבינו גם שם, כי הם חייבים למצוא שם חדש לגבינה. אז הם החליפו את שם הגבינה הישן ל"אושי", אבל לא טרחו גם לעדכן את האיור שבפרסומת…

"כושי" הפך ל"אושי". הציור נשאר

כבר ב-1975 גיחכו על כך:

ידיעה שפורסמה ב"מעריב". ינואר, 1975

ולסיום. אין לנו ממש מילים לומר על בית הקפה הפופולרי הזה:

חשוב לקרוא יצירות בקונטקסט שבה הם נכתבו, וכך גם לגבי פרסומות ושמות של מוצרים שונים. אבל מה שהיה אולי מותר פעם (וגם זה לא בטוח), בוודאי אסור היום, וטוב שכך.

נעה ידלין: "אמרו לי שאין כאן מה לספר"

נעה ידלין הייתה כבר עם רומן אחד די מוצלח מאחוריה. הברה אחת בלבד, מבלי להתכוון, גרמה לה לפתע לעצור, לחשוב ולפקפק בעצם קיומו של הסיפור החדש שכתבה. הברה אחת שמסמלת את החרדה שבבסיס עבודת היצירה, ומעלה את השאלה הגדולה: מה הופך סיפור לסיפור ראוי?

1

נעה ידלין. צילום: איריס נשר

לשאול סופרת על קשיים בהוצאה לאור של ספר יום לפני שספרה החדש והחמישי במספר יוצא לאור, הוא ללא ספק תזמון מוזר ביותר. אבל זה בדיוק הזמן בו אני משוחחת עם נעה ידלין על הסירובים והמכשולים שנתקלה בהם בדרך להצלחה, במסגרת פרויקט "חבלי כתיבה" של הספרייה הלאומית לחודש הקריאה. בזמן שהספר החדש שלה, "הספר הלא נכון" (הוצאת כנרת-זמורה-דביר), עשה את דרכו להפצה, היא פינתה את הזמן לשיחה דווקא על איך לפעמים ספר כמעט לא נולד. 

"לפני יותר מעשור כתבתי את הספר 'בעלת הבית'. אמנם כבר כתבתי קודם (הרומן הראשון של ידלין, "חיי מדף", יצא בשנת 2010 – ק.ה.) אבל בכל זאת הייתי ממש בתחילת דרכי", מתחילה ידלין בחיוך. "נפגשתי עם סופרת אחרת, שהייתה הרבה יותר ותיקה, מנוסה ומוכרת ממני. במהלך השיחה ציינתי שאני כותבת ספר. היא שאלה על מה הוא ועניתי שהסיפור על גבר בן 40, ממשפחה ירושלמית, משכילה, חילונית ואמידה. אמא שלו היא סמנכ"לית של מרכז שלום מאוד יוקרתי ויום בהיר אחד באמצע החיים מתברר שהיא מואשמת במעילת ענק בכספי המרכז. כשסיימתי לדבר, היא הסתכלה עליי ואז אמרה רק אות אחת שהצליחה להרוס את הביטחון העצמי שלי באופן טוטאלי: 'ו…'".

1
נעה ידלין חותמת על ספריה בשבוע הספר. באדיבות המצולמת

מה ענית לה?
"אין 'ו..' – זה הספר, זה הסיפור. אמו של הגיבור מואשמת במעילת ענק והספר הוא על כל מה שקורה במשפחה. אני מסתכלת עליה, היא מסתכלת עליי, וברור שהיא ציפתה לשמוע סיפור והיא לא שמעה אותו מבחינתה. באותו רגע אמרתי לעצמי שאולי אם לא ברור לה שזה מספיק סיפור, אז כנראה שאין פה סיפור. הרגשתי שטעיתי. זה פשוט מדהים איך בהברה אחת אפשר להפיל בן אדם ואפילו לא להתכוון".

אילו שאלות זה עורר אצלך?
"אני חושבת שאת השאלה של מה גדול מספיק בשביל סיפור ומה ראוי לספר. אפשר לדבר עליה המון, וכמובן שאין עליה שום תשובה חד משמעית, זה עניין של דעה ושל טעם. אבל זו שאלה שמעסיקה את כל הסופרים במובן כלשהו כל הזמן. אין ספק שככל שלאדם יש יותר ניסיון זה עוזר, ועדיין, אין לכך באמת תשובה נכונה. זה תלוי גם במספר לא פחות מאשר בקורא".

לתגובה שלה הייתה השפעה מרחיקת לכת?
"באותו רגע זה השפיע עלי מאוד. מה שמעניין בסיפור הזה הוא שלא נאמר שום דבר לא בסדר, שום דבר שלילי. יותר מזה, היא חלילה לא התכוונה לפגוע בי או להוריד לי את הביטחון. אני בטוחה שהיא לא מעלה בדעתה עד עצם היום הזה כמה השפעה היה לזה עליי בזמנו, ויש להניח שהיא בכלל לא זוכרת את השיחה הזאת. השאלה הייתה לחלוטין תמימה, זה בסדר לשאול את זה. אבל עבורי זה היה רגע בכתיבה של הספר, שאמרתי לעצמי שיכול להיות שאני טועה בכיוון".

למה לתגובה הזו הייתה כזו השפעה?
"כל התהליך של הכתיבה הוא הרי תהליך שעושים לבד – רוב הזמן אין שום פידבק שיוכל להגיד אם את בכיוון או לא, אם זה טוב או רע. זה לצוף בחלל בלי קנה מידה. לכן כל הזמן מקנן החשש שהכתיבה היא איזו סוג של הזיה, בינך ובין המקלדת, שאין לה שום אחיזה במציאות. אולי אין לזה פשר בעיני אחרים, אולי זה לא מדבר אל אחרים – זו החרדה הכי עמוקה בכתיבה. לכן השאלה הזו הביאה אותי לחשוב שאולי אני טועה".

לא היה נוק-אאוט

ההברה הבודדת הזו אולי ליוותה את ידלין בהמשך תהליך הכתיבה, אך "בעלת הבית" ראה אור בסופו של דבר בשנת 2013. הספר זכה בפרס ספיר וזכה לביקורות טובות ולאהדת הקוראים. ב-2021 אף עובד למחזה ועלה על הבמות בתיאטרון בית ליסין.

איך התגברת על התחושה הזאת שאולי טעית?
"פשוט התגברתי על זה. זה מאוד עניין של אישיות. יש לי על זה הרבה שיחות עם סופרים אחרים, על השאלה הזו של 'עמוד שדרה', וזה לא קשור לספרות אלא לאישיות. אנשים מאוד נבדלים זה מזה באופן שבו הם מגיבים להטלת ספק במה שהם עושים, לגבי מי שהם. יש לי, למשל, חברה סופרת שמאוד קשה לפגוע בביטחונה העצמי. אם היא חושבת שמשהו טוב אז היא בטוחה בזה. היא סיפרה לי על כל מיני דברים שאמרו לה בעבר על כתבי יד, ושאלתי אותה 'איך היה לך את הכוח להמשיך אחרי כל זה?'. היא ענתה פשוט: 'ידעתי שזה טוב'. לי לא היה את הבטחון העצמי הזה, בוודאי לא אז. אבל כנראה שבכל זאת המחשבה שזה סיפור שראוי לספר אותו הייתה גדולה יותר מהרגע המערער הזה".

אז אולי היא זו שטעתה?
"יכולתי להציג את זה ככה ולהגיד שהמציאות הוכיחה שהיא טעתה. אבל אני לא אגיד דבר כזה, כי היא לא טעתה. אני בטוחה שיכול להיות אדם שיקרא את הספר ויגיד שאין בו סיפור. העובדה שהספר יצא לאור ואפילו הצליח במידה מסוימת אינה מהווה הוכחה לצדקתי. לכל הפחות אפשר לומר שזה לא היה נוק-אאוט, כלומר יש כאן מקום לדיון על טעם. אני מניחה שזה טלטל אותי בעיקר משום שכתב היד עוד לא היה שלם, אחרת זה היה מערער אותי פחות. זה היה בשלב שאף אחד עוד לא קרא אותו, אפילו לא העורכת. זה היה יחסית בוסרי".

התחושה המערערת הזאת שבה בספרים הבאים או שהעובדה שהספר יצא לאור הוציאה את העוקץ מהשאלה שלה?
"השאלה שלה הדהדה בי עוד הרבה אחרי ואולי בעצם היא שם בכל פעם שאני כותבת. היו נקודות בזמן הכתיבה שנתקפתי חוסר ביטחון בגלל משהו שאמרו לי, אבל לאור העובדה שהמשכתי לכתוב, ככל הנראה המשקל של זה בכל זאת לא היה כבד".

1
נעה ידלין חותמת על ספריה בחודש הקריאה. באדיבות המצולמת

רומן ראשון מוביל לרומן שני

בשנים מאז שיצא לאור "בעלת הבית", הוציאה ידלין עוד שלושה ספרים. "שטוקהולם" שכתבה, על חבריו הקרובים של מועמד לפרס נובל שמת במפתיע, הפך גם לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה בתאגיד השידור "כאן". בימים אלה יוצא לאור ספרה השישי, והרומן החמישי שלה, "הספר הלא נכון".

"גיליתי שכשהרבה אנשים קוראים ספר, שומעים הרבה תגובות", אומרת ידלין. "יש אנשים שלא חושבים שספר מעניין וזה ברור, זה נאמר על כל ספר. לימים יצא לי לספר מיליון וחצי פעם על מה הספר החדש שאני כותבת, ואף לא אחד אחר עוד לא אמר לי את ה-'ו…' הזה. עכשיו ברור לי שהשאלה ההיא נשאלה מתוך עניין כן, אכפתיות ואמפתיה".

כשיש כבר רומן ראשון מאחורייך זה עוזר ליכולת להתמודד עם הספקות?
"הספר הראשון שלי מכר בכמות נחמדה, קיבל ביקורות, חלקן טובות וחלקן פחות. מבחינתי הוא עשה את שלו – שמעבר להיותו בעולם, תפקידו היה להיות הרומן הראשון שמוביל לרומן שני, ממש כמו בשיר של 'גזוז'. אי אפשר לנהל רומן שני בלי לעבור את הראשון. מעבר להצלחה היחסית שלו שאינה מובנת מאליה, מה שהספר הראשון עשה בשבילי זה להבהיר לי שזה מה שאני רוצה לעשות, וזה הרבה מאוד. במובן הזה הוא עשה את מלאכתו".

ועל מה הספר השישי שלך, החדש?
"'הספר הלא נכון' מספר על מישהי בראשית דרכה שמאוד רוצה להיות סופרת. בן זוגה הוא פוץ מתנשא ואנין טעם והוא מאוד מאמין בה. היא בחופשת לידה עם תינוק והיא לא מצליחה לכתוב או לקרוא, אז חברה מספרת לה שכדאי לה לקרוא רומנים רומנטיים. בהתחלה היא אומרת שזה לא בשבילה, אבל איכשהו היא נכנסת לדבר הזה, ומתחילה גם לכתוב רומנים כאלה. והכל מבלי שלבן הזוג שלה יש מושג ירוק". 

ו…?
ידלין פורצת בצחוק גדול.

 

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

דוברי השפה ההונגרית בארץ – האם זאת אגדה?

חדש על המדף, והפעם: רבים מאיתנו מכירים דוברי הונגרית בארץ, אבל האם אי פעם הכרנו את הסיפור שלהם? טומי לפיד, קסטנר, קישון – הם השמות הבולטים של ישראלים שמוכרים גם כהונגרים. הם ועוד רבים, דוברי הונגרית בארץ, כמו המלט בבנין, אחד מחומרי היסוד המחזיקים הבלתי נראים ברשת של החברה

ינה ריטה, לא קל למות, מהדורה שנייה, הסיפור הראשון שפרסמה ההוצאה "הרומן הזעיר" בארץ ע"י ישראל ואברהם פרגו, 1949

הספר "מאגן הקרפטים ועד הים התיכון. סיפוריהם של דוברי ההונגרית בישראל" מנסה לתת תשובה כוללת לשאלה: מי הם דוברי ההונגרית בארץ, ומה תרומתם לחברה הישראלית?

הנושא, בדומה לאופי ההונגרי – למי שמכיר אותו, הוא מורכב ודורש הסבר מעמיק. מה שהוגדר כ"כור ההיתוך" הישראלי, למעשה המפעל הציוני, ביחד עם קשיי החיים בארץ ישראל ואחר כך במדינה החדשה, לא השאירו מקום לנוסטלגיה. העולים לא טיפחו את הזהות של ארצותיהם הקודמות, עדות המזרח ועדות אשכנז כאחת. בנוסף לכך, ההונגרים עצמם לא פעלו כקבוצה ולכן לא יצרו לעצמם זהות קולקטיבית (כמו הפולנים לדוגמה) לטוב ולרע. ולמה זה קרה? יש לכך הרבה סיבות שעליהן אפשר אולי לקרוא בספר המשובח שלפנינו, בין השורות.

בן חמישים! סיפור המדינה הציונית – כריכה של ספרו של הקריקטוריסט והמאייר הנודע קריאל דוש גרדוש, 1998

הספר שיצא לאור בעריכת אנה סלאי הוא תערובת של ספר מחקר עם ספר אנקדוטות: הוא גם קובץ מאמרים מעמיק וגם מבחר רב של מכתבים ומסמכים אישיים. אפשר לקרוא אותו כאנציקלופדיה, ולקפוץ בין תקופות ובין נושאים. נקודת ההתחלה בסדר הכרונולוגי היא היישובים הראשונים של שנות השבעים של המאה התשע עשרה והשכונה החרדית "בתי אונגרין" בירושלים שנוסדה בשנת 1891 והסיום הוא בתיאור מפעל חייהם של העולים שהגיעו בין שתי המלחמות העולם ואחרי השואה.

עורכת הספר, אנה סלאי הצליחה לגרום לעשרות אנשים, אנשי מחקר וקרובי משפחה כאחד לאסוף את השברים וליצור מהם מארג של תולדות דוברי השפה ההונגרית בארץ. הספר הוליד את הנושא שלו, מהווה השראה ונותן לגיטימציה למחקרים נוספים מסוג זה. עורכת הספר הציגה לפני המשתתפים בפרויקט אתגר: ליצור את תחום המחקר שלהם. להגיע לחומרים ארכיוניים ולספריות ולאסוף את החומר על יוצרים, אמנים, מדענים ואנשי חברה בולטים אחרים שלרוב אפילו לא זוהו כהונגרים. מהסיבה הזו הפרויקט הגדיר את הנושא שלו לפי שפת האם ולא לפי ההגדרה הלא ברורה של זהות. ובנוסף, אחרי 1920 מיליוני דוברי הונגרית חיו במדינות השכנות להונגריה – בעיקר בסלובקיה, אוקראינה, רומניה וסרביה – אחרי חתימת חוזה טריאנון שצמצם את שטח הונגריה לשליש הן בשטחה והן באוכלוסייתה. אנשים שגדלו על השפה והתרבות ההונגרית באזורים נספחים אלה גם הם כלולים בספר הזה.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ורעייתו פולה ביום הולדתו ה-75, שדה בוקר, צלם פאול גולדמן (יליד הונגריה), 1961

אז מה זה הונגריות ובמה זה מתבטא?

בקשר לסופרים, במאים ואנשי תרבות אחרים שהחומר שהם עובדים איתו היא השפה, הקשר למולדת יותר ברור. צורת החשיבה והשפעת שפת האם בכתיבה של אביגדור המאירי או אפרים קישון לדוגמא, הוא בולט. מי שיודע הונגרית, מזהה את השפה מאחורי הפרוזה העברית של המאירי, ומי שמכיר את ההומור שנוצר בפשט, ואת עולם בתי הקפה והספרות הקצרה שנכתבה ליד השולחנות של בתי בקפה הרבים בבודפשט בין שתי מלחמות העולם, מזהה את שורשי ההומור של אפרים קישון מיד.

חיים טופול ושחקנים נוספיםבצילום מהסרט סאלח שבתי שנכתב ע"י אפרים קישון, 1964

היכולת להסתכל על העולם מבחוץ ולנתח אותו בצורה מקורית – היא כישרון של אנשים שבאים מבחוץ. השכלה וידע וכן רצון ליצור ולחדש, הן לא תכונות שקשורות למגזר ומוצא. לכן, הספר של אנה סלאי מעניק ערך נוסף להבנה שלנו כישראלים בנוגע לנושאים כגון: תרומתן של הגלויות השונות לבניית החברה הישראלית, היחס של החברה לעולים חדשים, הדחף החברתי לטשטש את הזהות המקורית למען ההשתלבות המוצלחת כביכול בחברה הישראלית, קשיי הסתגלות בארץ ושיטות השונות של ההתמודדות. כל אלה מסופרים בספר הזה ומלמדים לקח חשוב לא רק בקשר לסיפור ההונגרי. לפיכך, הספר עוסק בהיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל כולה בכמאה וחמישים שנים האחרונות.

סופי פולגר ב'ימי הונגריה בארץ', משחק סימולטני עם ילדים, 2016

הספר שהוצא לאור בשתי השפות – הונגרית ועברית – החל את דרכו כפרויקט בשם "דוברי הונגרית בישראל" בקיץ 2017, ויצא לאור לרגל מאה שנה לעליית המהנדסים 1920/1921 בהוצאת "גונדולט" בבודפשט. בהונגרית:
Szalai Anna, szerk., A Kárpát-medencétől a Földközi-tengerig. A magyar anyanyelvű izraeliek története (Budapest: Gondolat Kiadó, 2021)