שומרי הראש של הראשון לציון: הקאוואסים העות'מאניים

באמצע המאה ה-19 עלה מעמדם של זרים ולא-מוסלמים באימפריה העות'מאנית | כדי לשמור עליהם, הקציבו העות'מאנים שומרי ראש מיוחדים לרבנים, פטריארכים וקונסולים | הנוצרים ממשיכים להתהדר בשומרי הראש שלהם עד ימינו, אולם מה קרה לקאוואסים שהוקצבו ליהודים? ואיך זה קשור לרב עובדיה?

בצלאל מבשוב (מימין), חכם רפאל עזריאל, חתנו של הראשון לציון יעקב מאיר (באמצע) ויעקב בכר (קוואס), 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בקיץ 1969 הוכתר ברוב הוד והדר הרב עובדיה יוסף לרבה הראשי של העיר העברית הראשונה, תל-אביב. תהלוכת ההכתרה יצאה מבניין המועצה הדתית בדרכה ל"נסיעת כבוד" ברחבי העיר לתפארת הרב הראשי החדש. בראש התהלוכה, עוד לפני הרב, ראש העירייה ומלוויהם, צעדה דמות יוצאת דופן: גבר מבוגר, לבוש מדים רשמיים, נושא בידו מטה עץ גדול עם גולת כסף, ובחגורתו חרב ערבית מעוקלת ומקושטת. בסבר פנים חמור הוא הוביל את השיירה, נוקש בקצב אחיד עם קצה המטה על הרצפה, ולאחר שהרב הראשי החדש של תל-אביב נכנס בבטחה למכונית – התיישב שומר הראש במושב הקדמי. מאוחר יותר אפשר היה לראותו עומד משמאל לרב עובדיה, ומשמש בתור עוזרו האישי. שומר הראש של הרב נקרא "קאוואס", וזה אחד התיעודים האחרונים של קאוואס יהודי, שריד וזכר לתקופות אחרות בארץ-הקודש.

שומרי ראש לזרים במרחב העות'מאני

כדי להבין מדוע מלווה את הרב הראשי של תל-אביב שומר ראש חמוש במקל וחרב, יש לחזור לאמצע המאה ה-19. באותה תקופה ניסתה האימפריה העות'מאנית להתמודד עם מרידותיו של מחמד עלי, קצין בצבא העות'מאני שהשתלט על מצרים וארץ ישראל. באחת מהמערכות האחרונות בין האימפריה העות'מאנית לבין כוחותיו של עלי, שנחשב למייסד מצרים המודרנית, הסתייעו העות'מאנים בלית ברירה בכוחות האימפריה הבריטית, לצד כוחות רוסיים ואוסטרו-הונגריים. המעצמות הזרות, שזיהו את חולשתה של האימפריה המוסלמית הגדולה, הציעו את עזרתן בתמורה לקידום האינטרסים שלהן בתוך השטחים העות'מאניים. כך נולדו הסכמי הקפיטולציות.

במסגרת הסכמים אלה הפכו הקונסולים הזרים לריבונים על אזרחי מדינותיהם בשטחים מוסלמיים, מדינות אירופה יכלו להקים עבורם מערכות אזרחיות מקבילות לאלו שסיפקה האימפריה, דוגמת בנקים זרים, דואר, בתי חולים ובתי ספר. בהמשך, דרשו מדינות אירופה להחיל את זכויות הקפיטולציה גם על אוכלוסיות לא-מוסלמיות באימפריה העות'מאנית, בלי קשר למוצאן – ובכללן בעיקר היהודים והנוצרים.

כך נוצר מצב בו לראשונה באימפריה העות'מאנית, לא-מוסלמים זכו לזכויות מתקדמות ומנהיגים דתיים נוצרים ויהודים קיבלו משנה כוח לייצג את הקהילות בראשן עמדו. משרת ה"חכם באשי" היהודית, שהשלטונות העות'מאניים איחדו באותה תקופה עם משרד הראשון לציון, קיבלה תוקף חדש והחלו ממונים רבנים אחראיים על קהילות יהודיות שונות באימפריה. נוכח השינויים שנעשו במסגרת הסכמי הקפיטולציות והזכויות החדשות שהוענקו, החליטו השלטונות העות'מאניים להצמיד שומרי ראש לקונסולים, לדיפלומטים זרים, לאישיות חשובה זו או אחרת, וכן ולמנהיגים דתיים שאינם מוסלמים.

השומר (קאוואס) של הפאשה של ירושלים, רישום (איור) בצבע מאת ארמטה פיירוטי.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

שומרים אלה כונו "קאוואס" או ברבים "קאוואסים" (משמעות המילה בערבית עות'מאנית היא "קַשָּׁת"), ולמעשה קיבלו מעמד של חייל או שוטר, למרות שלא השתייכו לגוף רשמי. תפקיד הקאוואס היה לצעוד לפני האישיות רמת המעלה אותה ליווה, לפנות עבורה את הדרך, ובמקרה הצורך להגן עליה מפני תקיפה, אספסוף או ניסיונות היטפלות. גם מוסדות אירופאים, כמו למשל בנקים, קיבלו את הרשות להחזיק "קאוואס" שיגן על האינטרסים שלהם. מאחר והקאוואס לא השתייך למשטרה או לצבא, יכלו גם יהודים ונוצרים לעבוד בתור קאוואסים, וכך יכלו לעקוף את האיסור על לא-מוסלמים לשאת נשק.

גבר לבוש בבגדי 'קוואס' (שומר ראש) התלבושת ססגונית ורקומה, יפו.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

מטה, חרב ומדים מיוחדים

הקאוואסים היו דמויות צבעוניות, שהולבשו במיטב המחלצות שהיו מקובלות בחברה הצבאית-עות'מאנית באמצע המאה ה-19. מדיהם כללו מכנסיים רחבים בסגנון מזרחי, מעיל גדול ומקושט, אבנט רחב ולראשם חבשו כובע "פז" (טרבוש) שהונחל באותה תקופה בכל האימפריה העות'מאנית. רובם, בהתאם לאופנה המקובלת, קישטו את פניהם בשפם עבות. כאמור, למותניהם חגרו חרב גדולה, ובידם החזיקו תמיד מטה גדול. למטה זה, שלרוב הייתה גולה מכסף או מתכת אחרת ובקצהו חוד פלדה – היה תפקיד נוסף, מעבר היותו כלי נשק: המקל שימש את הקאוואסים לנקישה על מרצפות הרחוב, כאשר הובילו תהלוכה דתית או ליוו אישיות רמת מעלה. נקישות אלה נועדו לסמן להמון שיש לפנות את הדרך. אם בתחילת הדרך תפקידו נועד להגן על נושאי תפקידים זרים בתוך המרחב המוסלמי, לקראת סופה של האימפריה העות'מאנית הפכה נוכחות הקאוואסים לסמל למעמד, ופעמים רבות הם נבחרו לבצע משימות חשובות נוכח נראותם ויוקרתם.

קתולים – בבוקר בכנסיית הקבר. באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לכל פטריארך נוצרי מונה קאוואס, ולאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית – נותרו המנהג על כנו, ולנציב הבריטי גם מונו שומרי ראש. לעתים מצאו עצמם הקאוואסים המוסלמים ב"ניגוד אינטרסים", כפי שמספר העיתונאי אורי קיסרי, כיצד במהומות תרפ"א צבאו פורעים על שערי בנק אנגלו פלסטינה. "היה לבנק שוער מוסלמי, שוער נאמן, "קאוואס", דמות שהורישה לנו תקופת הקפיטולציות…". בהמשך תיאר קיסרי כיצד הקאוואס הבטיח כי לא יניח לאף פורע לעבור את שערי הבנק, אולם היהודים לא היו בטוחים למי באמת נתונה נאמנותו, ובחרו לברוח בכל מקרה.

מסע ההלוויה של הרב הספרדי הראשון לציון יעקב מאיר, מרחוב יפו להר הזיתים, ירושלים' 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

שומרי הראש העות'מאניים הפכו להיות חלק מפמליית הכבוד של הראשון לציון, כמו גם רבנים חשובים רבים אחרים. בזכרונותיו מביקור הקיסר הגרמני בירושלים מספר דוד ילין ב"ירושלים של אתמול": "לפני המלווים הולכים שני זייני (קאוואס) רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמיים ומטות הכסף בידיהם" ילין מכנה אותם "זייני" כנראה מאחר והיו חמושים (מזוינים) בנשק בתור שומרי ראש. בסיפורו "הַקַּוַס הַיְהוּדִי" מתאר יהושוע איזנשטט (ברזילאי) כיצד נבחר קאוואס ירושלמי בן דת משה להגן על ממון רב שנאסף על ידי היישוב היהודי בארץ בתחילת המאה ה-20: "לבריה זו הלבושה בתלבשת מוזרה זאת, קוראים בארצות הקדם “קאוואס”. משמשים בני אדם אלו אצל צירי הממלכות, אצל נשיאי הדתות ואצל כל הגדולים; כל מי שיש לו “קאוואס” ידוע הוא לגדול". בהמשך מתאר כיצד נוכח ממדיו הגדולים של הקאוואס, היה צורך בכמות גדולה של אריג כדי לתפור עבורו את התלבושת המסורתית לקאוואס, ושיש בו תכונות של גיבור; איזנשטט, היהודי האירופאי, משרטט את דמות הקאוואס כפי שדמיין אותה במוחו המושפע מסיפורים אוריינטליסטיים: יהודי ירושלמי מקומי, גדול וחזק, ששפתו ערבית והוא מתמצא בירושלים כבן בית.

הרב הספרדי הראשון לציון יעקב מאיר בבגד מסורתי, מימינו שומר הראש בצלאל מבשוב בתלבושת קוואס, 1936. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

הקאוואסים מקבלית תעודת זהות ישראלית

עם הקמת מדינת ישראל נותרו הקאוואסים בלבוש המקורי ובמדיהם רק באזור ירושלים. הקונסולים התמקמו בתל אביב, והפטריארכים הנוצרים הפכו להיות האחרונים שעוד מתהדרים בקאוואסים שמובילים את תהלוכותיהם. רובם זנחו את הלבוש האוריינטלי המלא וניתן לראותם לובשים אותו רק בהזדמנויות מיוחדות. במקום השרוואל והמעיל הרקום, לובשים רוב הקאוואסים המלווים את הפטריארכים הנוצריים חליפות כחולות, ולראשם עדיין חובשים את הטרבוש, סימן לימים עברו. גם המטות שראשם עשוי כסף והחרבות נותרו בעינם.

 

טכס הכתרת הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן, היכל שלמה, ג' ניסן תשכ"ד ירושלים, 1964. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

פעמים רבות מקצוע הקאוואס הופך להיות "קריירה" של חיים שלמים עבור שומרי הראש של הפטריארכים. רבים מהם אימצו סימני היכר בהתאם לזרם הנצרות אליו הם משתייכים, וכך למשל הקאוואסים של הפטריארך האורתודכסי עונדים על דש חליפתם את סמל הכנסייה האורתודוכסית. לעומת זאת, חלק מהקאוואסים מהפטריארכיה הארמנית מסרבים לחבוש את כובע הפז, שכאמור הנו סמל עות'מאני מובהק, במחאה על רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הקאוואסים של הראשון לציון היהודי, שמשרתו שולבה בתוך הרבנות הראשית הישראלית, המשיכו לשרת את הרבנים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. אט-אט הם הפכו למעין עוזרים אישיים של הרב הראשי, קיבלו מדי-שרד הדומים במידת-מה למדי משמר הכנסת, והחליפו את כיסוי הראש העות'מאני בכובע התואם למדים.

הכתרת הרב עובדיה יוסף כרב הספרדי הראשי לת"א-יפו. 17.6.1969, בית הכנסת הגדול בתל אביב. במרכז: הרב עובדיה יוסף. מימין: יוסף שליט, עוזרו של הרב הראשי הספרדי לובש את ה"קאוואס", בגד מיוחד מסורתי. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עם הזמן הפכו יותר ויותר לשריד סמלי בלבד לימים אחרים. בשנת 1968 עלה לכותרו הקאוואס של הרב הראשי יצחק ניסים, כאשר הרב ועוזרו ביקרו ברחבת הכותל והחליטו לפרק בעצמם מחיצה שהוקמה במקום שלא כדין על ידי משרד הדתות. בשנת 1969 ליווה שומר ראש מהודר את הרב עובדיה בדרכו החדשה בתור רב העיר תל-אביב יפו, ושלוש שנים מאוחר יותר, כשנבחר לתפקיד הרב הראשי הספרדי, ביטל הרב עובדיה את משרת הקאוואס היהודי של הרב הראשי. כך הקיץ הקץ על הקאוואסים היהודים, ואת מקביליהם עדיין ניתן למצוא בעיר העתיקה בירושלים, מלווים את הפטריארכים הנוצרים שטרם החליטו לוותר על סימן הכבוד מימים עברו.

יוונים אורתודכסים בחג המולד בעיר העתיקה בירושלים, 1991. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

למי קראתם "שלוּחים"?

רבים מאיתנו משתמשים במילת הגנאי "שלוח" כדי לתאר אדם זרוק ומוזנח. כמה מאיתנו יודעים שמדובר בכינוי גנאי שהדביקו תושבי הערים הגדולות במרוקו לאנשי הכפר?

בני שבט מקומי בהרי האטלס, 1955. מקור: COLLECTIE_TROPENMUSEUM

הרעיון לכתבה צמח לפני מספר שנים, כששאלתי את סבתא שלי כמה שפות היא דוברת. את המספר המדויק קשה לקבוע, כיוון שהיא דוברת כמה ניבים של ערבית (יחד עם צרפתית וספרדית), אך אחת השפות עניינה אותי במיוחד: השלוחית – או כפי שהיא נקראת במקור, תַשֶלְחִית. את השפה הזאת, סיפרה לי סבתא לדיסיה, היא למדה כדי להצליח לתקשר עם חמותה, שדיברה רק תשלחית. שם השפה נקשר במוחי מיד לכינוי הגנאי הנפוץ בארץ "שלוֹח" – כינוי לאדם מוזנח וזרוק.

כתבה קודמת שלנו עסקה בתיוג המביש והשקרי שהודבק לתושבי העיר חלם שבפולין, בכתבה זו נדבר על השלוחים. ראשית, אם לא הכרתם את מקורו של המונח "שלוח", כדאי שתדעו שמדובר בכינוי גנאי שיובא ממרוקו, ובעצם, כמו במקרה של החלמאים ילידי פולין או החוראנים ילידי סוריה, מדובר בכינוי מבייש שהודבק לקהילה שלמה.

יהודים מאזור הרי האטלס בתחילת המאה ה-20 מתוך: Jewish Encyclopedia

בדומה לשפה הערבית מרובת הדיאלקטים המקומיים, שפתם של השלוחים, התשלחית, היא רק אחת משלושת רבי־הדיאלקטים של הבֶּרְבֶּרְית המדוברת במרוקו. השניים האחרים הם התאמאזיגת והתאריפית.

השלוחים, הקבוצה שמעניינת אותנו, חיים בדרום מערבה של מרוקו, מפוזרים בכאלף כפרים המקיימים ביניהם יחסי מסחר. באזור זה היה גם מספר היהודים הרב ביותר שחיו במרוקו בקרבת הברברים.

העדות המוקדמת ביותר לחיים משותפים של יהודים ובֶּרְבֶּרִים במרוקו מתוארכת כבר למאה השלישית לספירה, אך מסורות בעל פה של יהודי דרום מרוקו מספרות על הגעתם של יהודים לאזור כבר בימי בית ראשון, משמע כבר במאה ה-11 לפני הספירה. זהו ככל הנראה ניסיון לדחות את התיאוריה לפיה יהודי האזור הם צאצאי ברברים שהתגיירו מתישהו במאות הראשונות לספירה. יהודי מרוקו שוללים את הטענה שמוצאם מברברים שהתגיירו – במקום זאת הם רואים את עצמם צאצאיהם של חיילי המלך דוד בהנהגתו של שר הצבא יואב בן צרויה שרדפו את הפלשתים עד לצפון אפריקה.

בעקבות הקרבה הגיאוגרפית בין היהודים לשלוחים – התפתחו יחסים הדוקים ובלתי פורמליים בין האוכלוסיות השונות. אין זה מקרה שיהודי האזור אימצו את השפה התשלחית ודיברו בה. עד היום יכולים היהודים שחיו בקהילות הללו לצטט ולזכור רבים מהפתגמים, השירים והמנהגים של שכניהם הברבריים. רובם המוחלט של יהודים אלו, אגב, עלו לישראל בעלייה הגדולה של תחילת שנות החמישים, לפני שמרוקו קיבלה את עצמאותה.

השלוחים, בהיותם לרוב אנשי כפר, התפרנסו מחקלאות. היהודים, לעומת זאת, נחשבו למעמד הנתינים (הדימי בשריעה האסלאמית) ולכן לא הורשו להחזיק רכוש. בשל כך הם היו בעיקר סוחרים שנעו בקבוצות קטנות מכפר מוצאם לכפרים שכנים כדי למכור את מרכולתם ולהציע את שירותיהם. חלקם גם מימנו את יוזמות החקלאות הקטנות של שכניהם הברברים, על ידי קניית זרעים עבורם. בזמן הקציר היו זכאים המשקיעים היהודים לשלושה רבעים מהתוצרת החקלאית.

פרופ' יוסף שטרית ראיין במשך למעלה מארבעים שנה יהודים וברברים שחיו בשכנות זה לזה. במאמרו על יחסי הקרבה והריחוק בין שתי הקהילות הוא מעיד שגם אחרי עשורים רבים זוכרים השכנים השלוחים עשרות ביטויים עבריים – מ'פרוטים' (כסף) ועד משקה המחייה – הגרסה היהודית-מרוקנית לערק. בתקופה הארוכה שבה חיו בשכנות נודעו היהודים כסוחרים ממולחים, והונצחו בשל כך במספר אמרות ברבריות דוגמת: יהודים בשוק הם כמו מלח בבצק.

שוק במרוקו, מתוך אוספי ביתמונה

 

אישה שלוחית מדרום מרוקו. מקור COLLECTIE_TROPENMUSEUM

אבל לא רק פרנסה משותפת חלקו היהודים ושכניהם השלוחים. הברברים הצטרפו לעליות אל קבריהם של הקדושים היהודים, שאותם פקדו יהודי האזור במהלך ההילולות; הם מכרו עגלים וכבשים למשתתפי ההילולות וכן פירות וירקות. כך גם המרפאים היהודים זכו לביקורים תכופים של השכנים השלוחים; בקמעותיהם ושיקויהם הם השתמשו ללא חשש.

גם בשמחות, כמו בצער, חלקו היהודים והשלוחים מנהגים משותפים ואף שיתפו פעולה בהעלאת ריקודים ובביצוע שירים בטקסים פומביים. נכון, יהודי האזור נמנעו מהשתתפות במנהגים ברברים הקשורים לאמונה המוסלמית, אך בני שתי האוכלוסיות הכירו היטב את לוחות השנה אלו של אלו. לבד מן הברכות לשכנים בחג שמח או בצום קל, החגים והמועדים של שתי האוכלוסיות יצרו הזדמנויות כלכליות רבות: כך השלוחים מכרו מתוצרתם החקלאית ליהודים לפני כניסת השבת ובערבי החג, ובכלל זה את הקנים לבניית הסוכות, ואילו הנשים היהודיות סיפקו שירותי תפירה של בגדים חדשים לרגל החגים המוסלמיים.

שיתוף הפעולה בין היהודים למוסלמים בלט במיוחד לקראת המימונה. במהלך החג היהודים הביאו מנחה למכריהם המוסלמים; זו כללה מצות, פשטידה ולעתים גם תבשיל בשר, והמוסלמים בתמורה כיבדו את היהודים בחלב, חמאה, דבש, ביצים וקמח הנחוצים להכנת המצרכים לשולחן המימונה.

 

תמונת צעירה יהודייה מהרי האטלס בעמוד השער של העיתון ל'אווניר אילוסטרה ומעליה הכותרת: ’מחקרנו על המלאחים', 19 במרץ 1931. לקריאת הכתבה לחצו על התמונה

אז כיצד לקבוצה מגוונת ופעלתנית כמו ה"שלוחים" נקשר כינוי גנאי במשמעות של אדם מוזנח שלא ניתן לסמוך עליו? את כינוי הגנאי הזה הביאו איתם העולים ממרוקו, כינוי שפגע הן במוסלמים והן ביהודים הכפריים.

בשנת 1931 פרסם העיתון היהודי בצרפתית ל'אווניר אילוסטרה (L'Avenir illustre, בעברית: העתיד המצויר) את כתבתו של צ'ארלס אביחצירה מהעיר רבאט במדור "ישראל הצעיר" (Jeune Israel). אביחצירה כותב על המהגרים היהודים הכפריים שהציפו את עירו ומכנה אחד מהם "שלוח". האיש שזיהה אביחצירה בכינוי הגנאי הזה מתואר בכתבתו בתור זקן יהודי המתפרנס מתרומות ומתיירים המשלמים לו סכום קטן כדי לצלמו. דבר נוסף שמפריע לאביחצירה היא העובדה שה"שלוח" מקבל נדבות בשבת, ומפר את חוקי הדת היהודית.

אביחצירה, הנציג הצעיר של יהודי מרוקו המערביים, מרחיק את עצמו מאותו "שלוח", שבו הוא רואה אדם מלוכלך ושלילי, שלא דובר ערבית או צרפתית, אלא רק את השפה הברברית. הוא עשה זאת בצרפתית ובמדור "ישראל הצעיר" שקראו נערים ונערות יהודים במרוקו שזכו לחינוך צרפתי במסגרת בתי הספר של אליאנס, דיברו את השפה הצרפתית והזדהו יותר עם ערכיה המערביים של אירופה מאשר עם ערכיה של מרוקו המסורתית.

אביחצירה ודאי לא המציא את התיוג "שלוח" לאדם כפרי, אלא השתמש בו כדי להבדיל אותו ואת קהילתו מהמהגרים מאזורי הכפר. אגב, יש לציין שגם השם "בֶּרְבֶּרִים" נושא עמו מטען שלילי, וזהו שם זר עבור הבֶּרְבֶּרִים עצמם, הקוראים לעצמם "אמזיע'ים" ("אימאזיע'ין", "בני חורין"). מקור השם ׳ברברים׳ הוא בכינוי הגנאי שהדביקו היוונים הקדומים לכל מי שאיננו דובר יוונית, הברברים המוכרים לנו (מיוונית עתיקה: βάρβαρος, בארבארוס).

 

"התיירים במאלח של רבאט", לקריאת הכתבה בעיתון לחצו על התמונה

למרות הניסיון של הנער אביחצירה ורבים מיהודי הערים במרוקו להתבדל מהיהודים דוברי הברברית, חשוב להבין שעד עזיבת היהודים את מרוקו חצי מאוכלוסיית המדינה (המוסלמית והיהודית) דיברה ברברית כשפה ראשונה או שנייה. אחרי עצמאות מרוקו והחינוך הממלכתי שהונהג בה ירד מספר זה לכ-30 אחוזים. מרבית היהודים דוברי הברברית דיברו בדיאלקט התשלחית, ולחלקם (כמו באזור תיפנות שבמרומי עמק הסוּס) שימשה השפה תשלחית בתור שפת אם לפחות עד הכיבוש הצרפתי של המדינה. בזכות הפרוטקטורט הצרפתי שהקים רשת דרכים שחיברה בין יהודי הכפרים לערים הגדולות נוצרה תנועת הגירה מהכפרים. כתוצאה מהמפגש בין העירונים לכפריים נולד התיוג המביש.

יחסי השכנות המורכבים בין היהודים לשכניהם השלוחים הם חלק חשוב בסיפורם של יוצאי מרוקו, והוא ודאי חלק מההיסטוריה של מרוקו עצמה. שתי הקבוצות לא רק חיו בשכנות באותם הכפרים במשך אולי אלפי שנים, אלא גם חלקו אמונות ומנהגים, כמו הערצת קדושים, רפואה עממית ורפרטואר שלם של שירים ברברים, ריקודים, סיפורים עממים ופתגמי חוכמה. לכן, זלזול בתרבות השלוחית וביטולה – זלזול וביטול שהתחילו כבר במרוקו – הם פגיעה בחלק נכבד בתרבות יהודי צפון אפריקה.

היום, למרות היחסים המורכבים והעדינים שהתקיימו בין האוכלוסיות השכנות, מתרפקים היהודים והברברים על עברם המשותף. עזיבת היהודים את מרוקו שיבשה קשות למשך מספר שנים את הכלכלה הכפרית של הברברים והשלוחים. לפני כינון היחסים הפורמליים והבלתי פורמליים בין ישראל למרוקו גברה הנוסטלגיה לשותפות זו והסתמנה אידאליזציה רבה של מצב היהודים בכפריהם ובעיירותיהם במרוקו. היום עם הנסיעות החופשיות למרוקו, הישראלים שמוצאם ממרוקו יכולים להיווכח במו עיניהם בתנאי החיים בכפרים ולחדש את הקשרים שנרקמו בין אבותיהם ובין האמאיזיע׳ים במשך הדורות.

 

תודה לפרופ' יוסף שטרית ולד"ר דוד גדג' על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת

Joseph Yossi Chetrit, Intimacy, Cooperation and Ambivalence: Social, Economic and Cultural Interaction between Jews and Berbes in Morocco, European Judaism, Volume 52, No. 2, 2019: pp. 18-30

Joseph Yossi Chetrit, " Judeo-Berber in Morocco" in: Languages in Jewish Communities, Past and Present, Edited by Benjamin Hary & Sarah Bunin Benor (De Gruyter, 2018)

David Guedj, "Jeune Israel": Multiple Modernities of Jewish Childhood and Youth in Morocco in the First Half of the Twentieth Century, Jewish Quarterly Review, Volume 112, Number 2, 2022, pp. 316-343

דוד גדג', דיוקנאות, ארץ־ישראל והקהילות היהודיות במרוקו: המסרים החזותיים בעיתון L’Avenir Illustré, מרכז יד בן-צבי

החתולים של אורי אבנרי

הרבה אויבים היו לאורי אבנרי, אבל גם כמה בני ברית מתוקים במיוחד: משפחה שלמה של חתולים סיאמיים שהתנחלו בביתו ובלבו של העיתונאי פעיל השמאל

אורי אבנרי וחתוליו. צילום: אילנה בן ארי

בטוח יש לנו משהו נחמד לכבוד "יום החתול הבינלאומי", הכרזתי בחלל מחלקת התוכן הדיגיטלי שלנו. וכחתולאי אקטיבי, החלטתי פשוט לחפש "חתול" בקטלוג הספרייה. אולי חתול עם חייל צה"ל? אולי חתול שעלה לארץ עם המעפילים? לפתע נתקלתי ברשומה עם שם ששבה את לבי. "חתולי אבנרי" קראו לתיק במחלקת הארכיונים.

ואז אוצר חתולאי נחשף לעיני. אבנרי הוא העיתונאי, הפוליטיקאי ופעיל השמאל אורי אבנרי. בתיק נמצאו תמונות על גבי תמונות שלו מצטלם עם מה שנראה כמשפחה ענקית של חתולים סיאמיים.

צילום: אילנה בן ארי

הטלפון הבא היה לאיש הארכיון הוותיק ירון סחיש, שמלבד היותו מנהל הארכיון של אבנרי השמור אצלנו בספרייה, היה גם חבר קרוב של האיש במשך עשרות שנים. אולי הוא יצליח לשפוך אור על הקשר המפתיע בין פעיל השמאל, הדי מושמץ על ידי חוגים רבים בציבור הישראלי, והחתולים המתוקים. אז מתברר, ככה גיליתי, שאורי אבנרי היה חתולאי על מלא. "הייתי בביתו של אבנרי בפעם הראשונה כנער, במסגרת פוליטית כלשהי", משחזר סחיש. "ידעתי שיש לו חתולים אבל עדיין הייתי בהלם. הלכתי לשתות מים במטבח, והיו שם חתולים על השיש. בתוך הארונות היו חתולים. משפחה שלמה של חתולים סיאמיים. והנה תוך כדי ישיבה, דפיקה בדלת, הביאו לו חתולה שתזדווג עם אחד החתולים שלו. אבנרי היה מבסוט והישיבה נמשכה כאילו דבר לא קרה".

צילום: אילנה בן ארי

הכל החל כשאורי אבנרי קיבל מידידה חתולה הריונית, שהקימה משפחה שלמה בביתו של אבנרי ברחוב בן יהודה בתל אביב. בשיאם מנו חתולי אבנרי עשרה חתולים סיאמיים מתוקים שהסתובבו להם ברחבי הבית. אבנרי אהב את החתולים אהבת נפש, ונראה שהחתולים גם כן אהבו את אבנרי. אצלם, כך נראה, הוא לא היה שנוי במחלוקת.

"תמיד שאלו אותו למה אין לו ילדים", מספרת העיתונאית ענת סרגוסטי, שעבדה לצד אבנרי ב"העולם הזה" ואף זכתה לצלם כמה תמונות של חתוליו. "הוא היה אומר, ילדים? לי יש חתולים!".

צילום: ענת סרגוסטי

מתברר שאבנרי אפילו חשב לכתוב ספר על חתולים, אבל פשוט לא מצא לזה זמן. מה שבכל זאת מצאנו, הוא הקדמה שכתב למדריך לחתולים שיצא בתחילת שנות ה-80, שם הוא מספר קצת על תכונותיהם של החתולים. נראה שאמנם הוא היה מוקף בדורשי רעתו, אבל היו לו עשרה בני ברית קרובים במיוחד. וכך הוא כותב:

"יש ונוצרת ביניכם הבנה אמיתית, ולו לרגעים מעטים, מאוחר בלילה, כשאתה יושב בכורסה והחתול מתפנק בחיקך ושולח בך מבט עמוק עמוק. אז נדמה לך שאתה והחתול הגעתם זה אל נבכי הנשמה של זה, וידידות זו ממלאה אותך סיפוק עמוק, שהידידות עם הכלב אינה יכולה לספק. אני אובייקטיבי. אני אוהב את כל בעלי החיים. אני משוגע לכלבים. אך את החתול אני אוהב מכל. בעיני הוא סמל השלמות, סמל היופי, סמל הדרור".

אבנרי נעזר בצלמי "העולם הזה" כדי לתעד את חתוליו. את רוב התמונות של החתולים צילמה בביתו צלמת העיתון אילנה בן ארי. עשינו מאמץ גדול לנסות למצוא אותה, אך לא הצלחנו ליצור איתה קשר. סחיש מספר כי אבנרי עצמו הוא שריכז את כל הצילומים של החתולים בתיק אחד שהיה שמור במגירה בביתו, ואז, בבוא היום, הם נלקחו יחדיו בתיק אחד למשמרת עולם בספרייה הלאומית.

"זהו בית גדול, מרווח, מצוייד במיטב השיכלולים המודרניים", כתב אחד ממבקריו של אבנרי, אהרון בכר בספרו "הנדון: אורי אבנרי", "והוא שורץ במשפחת חתולים סיאמיים, להם הוא מקדיש את כל אהבתו". הדברים האלו נאמרו בביקורת מרומזת לסדר העדיפויות של אבנרי, אבל כל חתולאי יודע, שלהקדיש לחתולים את כל האהבה שבעולם, זו מחמאה אדירה ובטח לא עלבון.

השימוש בתמונות של אילנה בן ארי נעשו על פי סעיף 27א. לחוק זכות יוצרים. הספרייה הלאומית לא הצליחה לאתר את בעל/ת זכות היוצרים. בעל/ת זכות היוצרים זכאי לבקש להסיר את התמונה במייל: copyright@nli.org.il

גימנסיה הרצליה: בית המקדש השלישי?

למה נקבע תשעה באב לציון יום חורבננו, ואיך הקמתה של גימנסיה "הרצליה" היא חלק ממסע הגאולה של העם היהודי? סיפור שמתחיל מאבל והרס ומסתיים בתקווה עברית

גימנסיה "הרצליה", צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תשעה באב הוא היום שבו אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. דורות של יהודים עצרו ביום הזה את השגרה, צמו, התפללו וקוננו על הבית שנחרב לפני שנים רבות כל כך. עד היום, כל שנה מחדש אנחנו מתאבלים על החורבן ההוא. 

במסכת תענית מתואר מדוע נבחר דווקא התאריך של תשעה באב כדי לזכור את החורבן (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כ"ט עמוד א'). הייתה התלבטות גדולה באיזה יום לציין את האבל בתשעה באב או בעשירי באב, שהרי במקרא ניתנים שני תאריכים לשריפת בית המקדש. בספר מלכים מסופר שנבוזראדן, רב טבחים, מפקד בכיר בצבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שרף את בית המקדש בשבעה לחודש החמישי, כלומר שבעה באב. בספר ירמיהו נכתב שבית המקדש נשרף בעשרה באב. חכמינו נותנים הסבר לפערים: בשבעה לחודש נפרץ בית המקדש, ועד ליום תשעה באב טימאו אותו. לקראת סופו של יום זה, עם בוא החשיכה, הדליקו את האש כדי לשרוף את בית המקדש. אבל המקדש נשרף כל היום למחרת. כלומר בעשירי בחודש אב. בסופו של דבר הטענה התלמודית היא שבחרו בתשעה באב כיוון ששם הייתה ראשית הפורענות. שם התחיל החורבן.

1
הגימנסיה "הרצליה" נראית למרחוק בקצה רחוב הרצל. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הימים האלה, של תשעה באב ושל העשרה באב מכילים בתוכם לא רק את כאב החורבן אלא גם את פוטנציאל הגאולה. במדרש איכה רבא (א', נ"א) מסופר על רגע החורבן. מתארים שם איש יהודי שהיה חורש את השדה שלו בתשעה באב, ואז געתה הפרה שלו געייה מרה. באותה שעה אמר לו איש נוכרי שהיה לצידו – "יהודי הפסק לחרוש, התר את הפרה שלך, בית המקדש שלכם נחרב". עוד לפני שהחדשות התפרסמו ברחבי הארץ, אותו נוכרי כבר ידע לספר שבית המקדש נחרב משום שהוא יודע להבין את געיית הפרות. אבל רגע לאחר מכן, הפרה געתה שוב. ואותו הנוכרי אמר "יהודי, המשך לחרוש, כיוון שהמשיח של היהודים נולד". 

לפי המדרש, רגע אחרי שנחרב בית המקדש נולד גם המשיח. ממש בעת החורבן נולד גם הפוטנציאל לגאולה. 

בהמשך הסיפור, המשיח ששמו מנחם ייעלם, אותו יהודי ילך לחפש אותו אבל לא ימצא. ומאז – יהודים מחכים למשיח ומחפשים אותו לאורך כל הדורות. המסורת שנשארה היא שהמשיח יוולד ממש בזמן הזה. באותו היום שבו אנחנו מתאבלים על החורבן. 

1
הגימנסיה "הרצליה". צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תאריך החורבן ההיסטורי הופך לסימן לגאולה

"ברביעי בשבת, בעשירי לחודש מנחם אב, בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ואחת לחורבן בית המקדש. בשנה השתים עשר לכנסייה הציונית, הונחה אבן הפינה לבניין הגימנסיה העברית ביפו". 

אלה המילים שהכריזו על בניין הגימנסיה העברית ביפו שתקרא הגימנסיה "הרצליה". התאריך שנבחר להקמת אבן הפינה לבניין הגימנסיה היה דווקא העשרה לחודש מנחם אב. אותו היום שבו על פי המסורת נחרב בית המקדש. אותו היום שבו לפי המדרש גם נולד ועתיד להיוולד המשיח. למקימי הגימנסיה היה חשוב להניח את אבן הפינה לבניין דווקא בתאריך הכל כך סמלי ומשמעותי בהגות היהודית. וגם לספור ולציין בהכרזה את מניין השנים שחלפו מאז חורבן המקדש השני. שוב, חורבן וגאולה משתלבים יחדיו.

בעצם המעשה הזה מתחברים מקימי הגימנסיה אל הסיפור ההיסטורי והמסורתי של כולנו ומנסים להיות ממשיכי הדרך של אבות אבותיהם שיצאו לגלות לפני שנים רבות כל כך. ואולי הם גם מנסים באופן סימבולי לומר – אנחנו יוצרים את הגאולה. 

את המבנה המפורסם של הגימנסיה בנו באופן שמזכיר את בניין בית המקדש. בחזית שלו ניצבים שני עמודים גבוהים שמזכירים את "יכין ובועז", שני העמודים שניצבו בחזית בית המקדש לפי המסורת. הקצה העליון של העמודים מעוצב בדומה לארבע קרנות המזבח. 

1
גימנסיה "הרצליה". באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף שקופיות זכוכית בכנסיית המשיח. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הניסיון הראשון להקים את הגימנסיה היה כבר בשנת תרס"ו , 1905, על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון כהן ואשתו פניה מטמון כהן שהקימו את בית הספר בביתם שביפו. בשנה הראשונה בית הספר מנה שבעה עשר תלמידים ותלמידות בלבד. העקרון המנחה של בית הספר היה ללמד את התלמידות והתלמידים בעברית בלבד והוא היה בית הספר העל יסודי הראשון שהתנהל ביום יום בלשון הקודש. 

תחיית השפה העברית הייתה אחד העקרונות המנחים של היישוב העברי בארץ ישראל בעת הזו והיכולת ללמוד לימודים על יסודיים בעברית בלבד היתה התגשמות החזון הציוני. לכן כשעברה הגימנסיה לרחוב הרצל בשכונת אחוזת בית שזה עתה קמה, החליטו שתיקרא על שמו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל – ונוסף לה שמה "הרצליה". 

הגימנסיה מוקמה ממש במרכז השכונה הצעירה. מבנה הגימנסיה היה גדול ומפואר הרבה יותר משאר המבנים שסביבה והיא כמו הביטה מלמעלה על כל המתרחש והראתה לכולם כמה חשוב רעיון החינוך העברי והתרבות בעיר תל אביב הקטנה. זו אמנם הייתה עיר חדשה שנבנתה מן החולות, אבל תל אביב, כשמה כן היא, עיר ישנה חדשה, אלטנוילנד. בניין הגימנסיה סימל פרק חדש בתולדות העם ששואף להמשיך סיפור מאוד מאוד ישן. את הסיפור של העם היהודי כולו.

1
גימנסיה "הרצליה" בקצה רחוב הרצל הלא סלול, על גבי גלויה מראשית המאה ה-20. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

דווקא ביום הזה, דווקא בעשרה באב, דווקא במועד החורבן. דווקא כל כך קרוב לרגע הגאולה לפי המסורת היהודית, בחרו מקימי הגימנסיה "הרצליה" להקים את המבנה המפואר שנמצא במרכז העיר. הם ביקשו להתחבר אל התאריך המיוחד ולנסות לומר – גם אנחנו חלק מהסיפור הזה. אנחנו נדאג להקים את השפה העתיקה ואת סיפורו של העם העתיק שלנו לתחייה. 

כשאנחנו מציינים את תשעה באב חשוב לזכור: זהו אמנם היום של החורבן אבל זהו גם היום שבו טמון הפוטנציאל לגאולה, הפוטנציאל לתיקון. מאז, ועד היום.