הרעיון לכתבה צמח לפני מספר שנים, כששאלתי את סבתא שלי כמה שפות היא דוברת. את המספר המדויק קשה לקבוע, כיוון שהיא דוברת כמה ניבים של ערבית (יחד עם צרפתית וספרדית), אך אחת השפות עניינה אותי במיוחד: השלוחית – או כפי שהיא נקראת במקור, תַשֶלְחִית. את השפה הזאת, סיפרה לי סבתא לדיסיה, היא למדה כדי להצליח לתקשר עם חמותה, שדיברה רק תשלחית. שם השפה נקשר במוחי מיד לכינוי הגנאי הנפוץ בארץ "שלוֹח" – כינוי לאדם מוזנח וזרוק.
כתבה קודמת שלנו עסקה בתיוג המביש והשקרי שהודבק לתושבי העיר חלם שבפולין, בכתבה זו נדבר על השלוחים. ראשית, אם לא הכרתם את מקורו של המונח "שלוח", כדאי שתדעו שמדובר בכינוי גנאי שיובא ממרוקו, ובעצם, כמו במקרה של החלמאים ילידי פולין או החוראנים ילידי סוריה, מדובר בכינוי מבייש שהודבק לקהילה שלמה.
בדומה לשפה הערבית מרובת הדיאלקטים המקומיים, שפתם של השלוחים, התשלחית, היא רק אחת משלושת רבי־הדיאלקטים של הבֶּרְבֶּרְית המדוברת במרוקו. השניים האחרים הם התאמאזיגת והתאריפית.
השלוחים, הקבוצה שמעניינת אותנו, חיים בדרום מערבה של מרוקו, מפוזרים בכאלף כפרים המקיימים ביניהם יחסי מסחר. באזור זה היה גם מספר היהודים הרב ביותר שחיו במרוקו בקרבת הברברים.
העדות המוקדמת ביותר לחיים משותפים של יהודים ובֶּרְבֶּרִים במרוקו מתוארכת כבר למאה השלישית לספירה, אך מסורות בעל פה של יהודי דרום מרוקו מספרות על הגעתם של יהודים לאזור כבר בימי בית ראשון, משמע כבר במאה ה-11 לפני הספירה. זהו ככל הנראה ניסיון לדחות את התיאוריה לפיה יהודי האזור הם צאצאי ברברים שהתגיירו מתישהו במאות הראשונות לספירה. יהודי מרוקו שוללים את הטענה שמוצאם מברברים שהתגיירו – במקום זאת הם רואים את עצמם צאצאיהם של חיילי המלך דוד בהנהגתו של שר הצבא יואב בן צרויה שרדפו את הפלשתים עד לצפון אפריקה.
בעקבות הקרבה הגיאוגרפית בין היהודים לשלוחים – התפתחו יחסים הדוקים ובלתי פורמליים בין האוכלוסיות השונות. אין זה מקרה שיהודי האזור אימצו את השפה התשלחית ודיברו בה. עד היום יכולים היהודים שחיו בקהילות הללו לצטט ולזכור רבים מהפתגמים, השירים והמנהגים של שכניהם הברבריים. רובם המוחלט של יהודים אלו, אגב, עלו לישראל בעלייה הגדולה של תחילת שנות החמישים, לפני שמרוקו קיבלה את עצמאותה.
השלוחים, בהיותם לרוב אנשי כפר, התפרנסו מחקלאות. היהודים, לעומת זאת, נחשבו למעמד הנתינים (הדימי בשריעה האסלאמית) ולכן לא הורשו להחזיק רכוש. בשל כך הם היו בעיקר סוחרים שנעו בקבוצות קטנות מכפר מוצאם לכפרים שכנים כדי למכור את מרכולתם ולהציע את שירותיהם. חלקם גם מימנו את יוזמות החקלאות הקטנות של שכניהם הברברים, על ידי קניית זרעים עבורם. בזמן הקציר היו זכאים המשקיעים היהודים לשלושה רבעים מהתוצרת החקלאית.
פרופ' יוסף שטרית ראיין במשך למעלה מארבעים שנה יהודים וברברים שחיו בשכנות זה לזה. במאמרו על יחסי הקרבה והריחוק בין שתי הקהילות הוא מעיד שגם אחרי עשורים רבים זוכרים השכנים השלוחים עשרות ביטויים עבריים – מ'פרוטים' (כסף) ועד משקה המחייה – הגרסה היהודית-מרוקנית לערק. בתקופה הארוכה שבה חיו בשכנות נודעו היהודים כסוחרים ממולחים, והונצחו בשל כך במספר אמרות ברבריות דוגמת: יהודים בשוק הם כמו מלח בבצק.
אבל לא רק פרנסה משותפת חלקו היהודים ושכניהם השלוחים. הברברים הצטרפו לעליות אל קבריהם של הקדושים היהודים, שאותם פקדו יהודי האזור במהלך ההילולות; הם מכרו עגלים וכבשים למשתתפי ההילולות וכן פירות וירקות. כך גם המרפאים היהודים זכו לביקורים תכופים של השכנים השלוחים; בקמעותיהם ושיקויהם הם השתמשו ללא חשש.
גם בשמחות, כמו בצער, חלקו היהודים והשלוחים מנהגים משותפים ואף שיתפו פעולה בהעלאת ריקודים ובביצוע שירים בטקסים פומביים. נכון, יהודי האזור נמנעו מהשתתפות במנהגים ברברים הקשורים לאמונה המוסלמית, אך בני שתי האוכלוסיות הכירו היטב את לוחות השנה אלו של אלו. לבד מן הברכות לשכנים בחג שמח או בצום קל, החגים והמועדים של שתי האוכלוסיות יצרו הזדמנויות כלכליות רבות: כך השלוחים מכרו מתוצרתם החקלאית ליהודים לפני כניסת השבת ובערבי החג, ובכלל זה את הקנים לבניית הסוכות, ואילו הנשים היהודיות סיפקו שירותי תפירה של בגדים חדשים לרגל החגים המוסלמיים.
שיתוף הפעולה בין היהודים למוסלמים בלט במיוחד לקראת המימונה. במהלך החג היהודים הביאו מנחה למכריהם המוסלמים; זו כללה מצות, פשטידה ולעתים גם תבשיל בשר, והמוסלמים בתמורה כיבדו את היהודים בחלב, חמאה, דבש, ביצים וקמח הנחוצים להכנת המצרכים לשולחן המימונה.
אז כיצד לקבוצה מגוונת ופעלתנית כמו ה"שלוחים" נקשר כינוי גנאי במשמעות של אדם מוזנח שלא ניתן לסמוך עליו? את כינוי הגנאי הזה הביאו איתם העולים ממרוקו, כינוי שפגע הן במוסלמים והן ביהודים הכפריים.
בשנת 1931 פרסם העיתון היהודי בצרפתית ל'אווניר אילוסטרה (L'Avenir illustre, בעברית: העתיד המצויר) את כתבתו של צ'ארלס אביחצירה מהעיר רבאט במדור "ישראל הצעיר" (Jeune Israel). אביחצירה כותב על המהגרים היהודים הכפריים שהציפו את עירו ומכנה אחד מהם "שלוח". האיש שזיהה אביחצירה בכינוי הגנאי הזה מתואר בכתבתו בתור זקן יהודי המתפרנס מתרומות ומתיירים המשלמים לו סכום קטן כדי לצלמו. דבר נוסף שמפריע לאביחצירה היא העובדה שה"שלוח" מקבל נדבות בשבת, ומפר את חוקי הדת היהודית.
אביחצירה, הנציג הצעיר של יהודי מרוקו המערביים, מרחיק את עצמו מאותו "שלוח", שבו הוא רואה אדם מלוכלך ושלילי, שלא דובר ערבית או צרפתית, אלא רק את השפה הברברית. הוא עשה זאת בצרפתית ובמדור "ישראל הצעיר" שקראו נערים ונערות יהודים במרוקו שזכו לחינוך צרפתי במסגרת בתי הספר של אליאנס, דיברו את השפה הצרפתית והזדהו יותר עם ערכיה המערביים של אירופה מאשר עם ערכיה של מרוקו המסורתית.
אביחצירה ודאי לא המציא את התיוג "שלוח" לאדם כפרי, אלא השתמש בו כדי להבדיל אותו ואת קהילתו מהמהגרים מאזורי הכפר. אגב, יש לציין שגם השם "בֶּרְבֶּרִים" נושא עמו מטען שלילי, וזהו שם זר עבור הבֶּרְבֶּרִים עצמם, הקוראים לעצמם "אמזיע'ים" ("אימאזיע'ין", "בני חורין"). מקור השם ׳ברברים׳ הוא בכינוי הגנאי שהדביקו היוונים הקדומים לכל מי שאיננו דובר יוונית, הברברים המוכרים לנו (מיוונית עתיקה: βάρβαρος, בארבארוס).
למרות הניסיון של הנער אביחצירה ורבים מיהודי הערים במרוקו להתבדל מהיהודים דוברי הברברית, חשוב להבין שעד עזיבת היהודים את מרוקו חצי מאוכלוסיית המדינה (המוסלמית והיהודית) דיברה ברברית כשפה ראשונה או שנייה. אחרי עצמאות מרוקו והחינוך הממלכתי שהונהג בה ירד מספר זה לכ-30 אחוזים. מרבית היהודים דוברי הברברית דיברו בדיאלקט התשלחית, ולחלקם (כמו באזור תיפנות שבמרומי עמק הסוּס) שימשה השפה תשלחית בתור שפת אם לפחות עד הכיבוש הצרפתי של המדינה. בזכות הפרוטקטורט הצרפתי שהקים רשת דרכים שחיברה בין יהודי הכפרים לערים הגדולות נוצרה תנועת הגירה מהכפרים. כתוצאה מהמפגש בין העירונים לכפריים נולד התיוג המביש.
יחסי השכנות המורכבים בין היהודים לשכניהם השלוחים הם חלק חשוב בסיפורם של יוצאי מרוקו, והוא ודאי חלק מההיסטוריה של מרוקו עצמה. שתי הקבוצות לא רק חיו בשכנות באותם הכפרים במשך אולי אלפי שנים, אלא גם חלקו אמונות ומנהגים, כמו הערצת קדושים, רפואה עממית ורפרטואר שלם של שירים ברברים, ריקודים, סיפורים עממים ופתגמי חוכמה. לכן, זלזול בתרבות השלוחית וביטולה – זלזול וביטול שהתחילו כבר במרוקו – הם פגיעה בחלק נכבד בתרבות יהודי צפון אפריקה.
היום, למרות היחסים המורכבים והעדינים שהתקיימו בין האוכלוסיות השכנות, מתרפקים היהודים והברברים על עברם המשותף. עזיבת היהודים את מרוקו שיבשה קשות למשך מספר שנים את הכלכלה הכפרית של הברברים והשלוחים. לפני כינון היחסים הפורמליים והבלתי פורמליים בין ישראל למרוקו גברה הנוסטלגיה לשותפות זו והסתמנה אידאליזציה רבה של מצב היהודים בכפריהם ובעיירותיהם במרוקו. היום עם הנסיעות החופשיות למרוקו, הישראלים שמוצאם ממרוקו יכולים להיווכח במו עיניהם בתנאי החיים בכפרים ולחדש את הקשרים שנרקמו בין אבותיהם ובין האמאיזיע׳ים במשך הדורות.
תודה לפרופ' יוסף שטרית ולד"ר דוד גדג' על עזרתם בחיבור הכתבה.
לקריאה נוספת
Joseph Yossi Chetrit, Intimacy, Cooperation and Ambivalence: Social, Economic and Cultural Interaction between Jews and Berbes in Morocco, European Judaism, Volume 52, No. 2, 2019: pp. 18-30
Joseph Yossi Chetrit, " Judeo-Berber in Morocco" in: Languages in Jewish Communities, Past and Present, Edited by Benjamin Hary & Sarah Bunin Benor (De Gruyter, 2018)
David Guedj, "Jeune Israel": Multiple Modernities of Jewish Childhood and Youth in Morocco in the First Half of the Twentieth Century, Jewish Quarterly Review, Volume 112, Number 2, 2022, pp. 316-343
דוד גדג', דיוקנאות, ארץ־ישראל והקהילות היהודיות במרוקו: המסרים החזותיים בעיתון L’Avenir Illustré, מרכז יד בן-צבי
