מימי הצנע אל שולחן החג: הטעות המצערת שהעניקה לנו את שקדי המרק

איך טעות בירוקרטית של מדיניות הצנע אחראית להמצאת אחד החידושים הקולינריים הישראליים הייחודיים ביותר שיש? איך מתכון לפסח של יהודי אשכנז הגיע לשולחן החג של כל הישראלים? ומה צובע את שקדי המרק בצבע הצהוב שכל כך מזוהה איתם? בקיצור, איך נולדו שקדי המרק - גאווה ישראלית

1

נערים אוכלים מרק במחנה הנוער העובד. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אין דבר שממלא אותנו יותר גאווה מרשימת ההמצאות הישראליות הבלעדיות, לא ככה? גם הדגלנים בטקס יום העצמאות יזכירו לנו פעם אחר פעם איך המצאנו את הטפטפות, את עגבניות השרי ואת הדיסק און קי. ויש עוד המצאה ישראלית אחת שאין שולחן חג בלעדיה, ועבורנו היא מקור מיוחד לגאווה – שקדי המרק. ניסינו לברר כיצד באה לעולם ההמצאה הגאונית הזו, שאין כמוה בשום מקום אחר.

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של "אסם". מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הרי מה הטעם במרק אם אין בו קצת תוספת? בין אם אלו ירקות חתוכים, כופתאות, אטריות, קרוטונים או כיד הדמיון הטובה עליכם ועליכן. כך הופך המרק למנה משביעה ומחממת לב, וזו הייתה המחשבה שעמדה גם בראשם של מהנדסי המזון של חברת "אֹסם" שהמציאה את שקדי המרק.

1
אוכלים מרק במחנה עולים בפרדס חנה. איזה תוספות היו להם בימים ההם? צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הימים היו ימי הצנע. שנתיים קודם לכן כבר הבריקה "אסם" עם המצאה אחרת שבאה להחליף את האורז האהוב ולהקל על המחסור בו – הפתיתים, או "אורז בן גוריון". כעת התמודדה החברה עם משבר נוסף שנבע ממשטר הקיצוב. על פי המסופר באתר החברה, כל מפעל ייצור קיבל הקצבה מסוימת של קמח לכל חודש, אולם חודש אחד – אין לדעת אם בשל טעות אנוש או תאונה מצערת אחרת – לא קיבל מפעל אסם את קצבת הקמח שהגיעה לו.

1
נערים שותים מרק במחנה הנוער העובד. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל מעז יצא מתוק – או לפחות מלוח מאוד. כפיצוי על הטעות, הוצע למפעל של "אסם" לקבל 300 קילוגרם שמן במקום הקמח החסר. כשנותנים משהו, במיוחד בתקופת קיצוב חמור, כדאי לקחת אותו – אז המפעל הסכים. אבל מה יעשו עם כל כך הרבה שמן? אתר החברה מספר שהאחראים החליטו להשתמש בשמן כדי לטגן קמח. וראו זה פלא: כך נולדו שקדי המרק שאנחנו מכירים. צבעו של קמח מטוגן אולי לא מושך מספיק, אז את הצבע הצהוב מספקת תמצית כורכום.

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק ולשקדי ביצים של חברת "אסם". מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של חברת "אסם". מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
1
כרזות פרסומת לשקדי מרק ולשקדי ביצים בעברית, גרמנית, הונגרית ויידיש. מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שקדי המרק של אוסם לא הגיעו משום מקום. בראשית היו "זופ מאנדלען", שקדי מרק ביידיש, שהיו תוספת למרק שאכלו יהודי אשכנז בימי פסח. הכינו אותם מקמח מצה וביצה והם היו ככל הנראה גדולים הרבה יותר, אולי דומים יותר לקניידלעך שרבים מכירים היום. בניגוד לקניידלעך, את שקדי המרק הביתיים היו אופים או מטגנים ולא מבשלים, כפי שגם את שקדי המרק של היום מטגנים.

 

1
מודעה לקראת פסח של "שקדי מרק", מתוך העיתון האמריקני ביידיש פארװערטס⁩, 4 באפריל 1943
1
מתכון ל"שקדי מרק" ביתיים, מתוך "מעריב", 6 באוקטובר 1975. תודה לאביבה פרידמן

אבל כמו מוצר שנוצר בטעות ובנסיבות מאולתרות, הוא לא קיבל מיד את הצורה ואת הצבע המוכרים לנו היום. גם לא את השם ואפילו לא את הייעוד. בהתחלה יוצרו שקדי המרק הישראלים בשתי צורות: אחת מעוינת ושטוחה יותר (אך גדולה מהשקדים של היום), והשנייה בצורה סגלגלה כשל ביצה ונקראה "שקדי ביצים". שקדי המרק הביתיים היו אולי השראה, אבל בחברה האמינו שפתותי הקמח המטוגן יכולים להתאים אולי למטרות נוספות. פרסומות מוקדמות שמופיעות בעיתונות או בכרזות השמורות באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית, ממליצות להוסיף את שקדי הביצים למשקאות קרים או חמים, ואפילו לכוס בירה. נסו את זה בבית ותעדכנו.

 

 

1
המלצות לשימוש בשקדי מרק למקרים של אורחים שמגיעים ללא הזמנה. מתוך "דבר", 21 בספטמבר 1958

 

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של אסם. מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

עם הזמן עבר המוצר אבולוציה, הותאם לטעמי הקהל והופיע באריזות חדשות ומתוחכמות. השקדים התקבעו על צורה מרובעת ותפוחה, על צבעם הצהוב הייחודי, על טעמם המומלח היטב, והפכו למוצר חובה בכל שולחן חג, כי איך אפשר לאכול מרק בלי זה? היום אפשר למצוא אותם בשקית, במיכל פלסטיק, עם מדבקה לסגירה חוזרת – וגם מיוצרים על ידי חברות אחרות שאינן "אסם". יש בינינו אפילו כאלה שמעדיפים ומעדיפות לאכול את שקדי המרק לבד – בלי מרק, פשוט לגרוף חופן ישר לפה.

1
כרזת פרסומת לשקדי מרק של חברת אסם. מעצב: אוטו וליש, מתוך אוסף ערי וליש, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אנחנו לא שופטים, אבל אם תרצו להעיר על האמור בכתבה, להוסיף או לחדד, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

המעבדה חשפה: הספר שנגנב על ידי הנאצים והתגלה מחדש בירושלים

מסע ארוך מוינה לירושלים של חומש ויקרא שהוסתר בזמן השואה ונחשף במעבדת שיקום ושימור של הספרייה הלאומית

לא מזמן גילינו בין ספרי אוסף הספרייה, עותק של ספר "מסילת ישרים" שניתן כמתנה לילד בר מצווה בשנת 1936.

מקבל המתנה ומשפחתו נספו בשואה מספר שנים לאחר מכן. ספריות יהודיות רבות נשדדו באוסטריה על ידי הנאצים בליל הבדולח ובתקופה שלאחר מכן. ביניהן אפשר למנות את ספריית הקהילה היהודית בווינה (IKG), ספריית הסמינר התאלוגי היהודי (ITLA), ספריות פרטיות, חנויות ספרים ובתי הוצאה לאור. רוב השלל נשלח לברלין לספריית הביזה העצומה של המשרד הראשי לביטחון הרייך. חלק מספרייה זו הושמדה בהפצצות על בירת גרמניה, וחלקים אחרים נתגלו לאחר המלחמה. את המסלול המדויק שעבר ספר בר המצווה איננו יודעים. בעקבות פעילות נמרצת ועיקשת בשנות ה-50 של הספרייה הלאומית, בסיוע נציגי משרד הדתות ובאישור שרידי קהילת וינה, הובאו ספרים רבים שאותרו שם אל הספרייה הלאומית בארץ. ביניהם גם ספר זה. על מקורו של הספר מעידה תווית שהודבקה על ידי הספרייה, שמדווחת עליו כספר שנתרם ע"י יהודי וינה לזכר קרבנות השואה.

תווית שהודבק על ספרים שנשדדו בזמן השואה ונתגלו בווינה

לא עברו מספר שבועות וגילינו ספר נוסף שהיה בבעלות יהודית בווינה לפני השואה. לפי רישומים ישנים של הספרייה משנת 1956 הספר, חומש לספר ויקרא עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, נשלח אלינו כחלק מפעילותם של מחלקת "אוצרות הגולה" – מפעל הבאת ספרים מאירופה לישראל לאחר השואה.

בתחילה לא זיהינו אף תווית על הספר ולא היה ברור שעותק זה אכן נגנב על ידי הנאצים.

חומש, תקנ"ח, חלקו הפנימי של לוח הכריכה הקדמי. מתחת לדף הבטנה הימני מוסתרת התווית

בעקבות החשד שלי שאכן מדובר בספר ששרד את השואה, הבאתי אותו למעבדה לשימור ושיקום נייר וספרים בספרייה הלאומית, ומסרתי אותו לידיה של הגר מילמן: "ברגע שהספר הגיע למעבדה והיה חשד לגביו ששרד את השואה נעזרתי באמצעים יעודיים כדי לנסות להבין מה מסתתר מעבר לדף. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי ברגע שנגלתה בפניי התווית שמסתתרת מעבר לדף. מיד הבנתי שמדובר בפריט מיוחד שעבר דרך לא דרך עד הגעתו למשכן עולמים בספרייה הלאומית, ושהוא מביא איתו סיפור שלם ומרתק".

גילוי התווית מתחת לדף הבטנה

לפני תחילת הטיפול הפריט תועד מילולית וצולם על מנת שנוכל להשוות לתמונה הסופית שתתקבל. הסרת הנייר שהודבק על התווית נמשכה כמה שעות ונעשתה בצורה עדינה ביותר, בעזרת כלים מיוחדים: ספטולה דקה, פינצטה וסקלפל, תוך שימוש בלחות מבוקרת ודבקים הפיכים, עד לגילוי מלא של התווית והסרת שאריות דבק שהודבקו עליה.

הגר מילמן ברגע גילוי התווית

בנוסף, גם על הכריכה האחורית התגלתה תווית חשובה שהוסתרה על ידי מדבקה לבנה ובד הכריכה (הספר עבר כריכה נוספת מאוחרת יותר ולכן בד הכריכה משמאל עולה על התווית).

כריכת הספר

"גם כאן בוצעה עבודה עדינה מאוד", מספרת מילמן, "עד שהצלחתי לגלות בהתרגשות רבה את התווית כולה – דבר שאיפשר להתחקות אחר ההיסטוריה של הפריט".

לוח כריכה אחורי, התוית המוסתרת. חשיפת התוית במלואה. משמאל מבצבץ בד ששימש לכריכה המשנית של הספר
חשיפת התוית במלואה מלוח הכריכה האחורי של החומש

תווית "התרומה" של קהילת ווינה שכוסתה מעידה בוודאות שהספר נשלח ארצה מאוסטריה, אבל זהו רק חצי מהסיפור.

בזמן המלחמה ספרים רבים הועברו לאוסטריה מהספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה ללימודים נאציים שתכנן האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית, אלפרד רוזנברג. ספרים אלה נשדדו מרחבי אירופה ולאו דווקא מיהודי אוסטריה. אלא שאת מקורו של הספר גילו לנו חתימה וחותמת בעמודים הראשונים והתווית השניה שנדבקה בכריכה האחורית ושנחשפה לגמרי במעבדה.

החתימה הייתה של אדם בשם שעפטל ביענטץ שהיה כנראה מהבעלים הראשונים על הספר שהודפס בווינה ב-1798. החותמת הייתה של הסניף הווינאי של אגודת ישראל. הייתה זו הפתעה מעניינת שכן במקרה מזכיר הארגון בווינה היה נותן מתנת בר המצווה וכותב ההקדשה שבה. ייתכן ששני הספרים עברו בידיו.

שער הספר עם חתימה בראש העמוד וחותמת של סניף וינה של אגודת ישראל

על תווית בגב הספר הופיעו המילים בגרמנית "המכון ללימודי מזרח של אוניברסיטת ווינה" ומתחת לזה המילה "Leihgaben" בעברית "השאלה" דבר המעיד שהספר לא היה חלק מספריית האוניברסיטה במקור.

איך עבר חומש של ארגון חרדי לאוניברסיטה בווינה?

קורט שוברט היה סטודנט אוסטרי שהתנגד לנאצים ולמעשיהם. עם זאת לא יכל כמובן להודיע בפומבי את דעתו. הוא קיבל שחרור משירות צבאי עקב אסטמה ממנה סבל וניצל את שנות המלחמה ללימודים אקדמיים. שוברט למד אצל פרופסור ויקטור קריסטיאן, מומחה לאשורולוגיה באוניברסיטת וינה וחבר SS, שבין יתר פעילותו המחקרית, הוציא שלדים של יהודים מקבריהם לשם בדיקות גזעיות והיסטוריה תורשתית. במסגרת הפעלת האידיאולוגיה הנאצית באקדמיה הגרמנית, הקים מפקד ה-SS היינריך הימלר ב-1935 את ארגון ה-Ahnenerbe – אננארבה. בארגון שירתו חוקרים מהאקדמיה ומטרתם הייתה לגלות את שורשי העם הגרמני ולהוכיח מבחינה מדעית את עליונות הגזע הארי. האננארבה העביר לקריסטיאן ספרים שנשדדו מספריות יהודיות ואחרות וביקשה ממנו לקטלגם בצורה מסודרת. ספרים אלה, כך קיוו, ישמשו את חוקרי העם היהודי ההולך ונכחד. שוברט וסטודנטים נוספים סייעו לפרופסור שלהם בעבודה כשספרים נוספים ממשיכים להגיע מרחבי אוסטריה, גרמניה ופולין.

במקום שירות צבאי מונה שוברט לפקח הפצצות (air raid warden). במסגרת שירותו הוא גילה מרתף במרכז היהודי של וינה שבו אוחסנו ספרים רבים מספריות הקהילה. בטענה שהם מהווים סכנה בעת שריפה, הוא העביר אותם בהסכמתו ולשמחתו של פרופסור קריסטיאן, למחלקה ללימודי המזרח באוניברסיטה שלו. כך הציל שוברט כ-20,000 ספרים ועם סיום המלחמה העבירם לשרידי הקהילה היהודית. ספרים אלא ואחרים עשו את דרכם לישראל בליוויו של שוברט עצמו שהוזמן לבקר במדינת ישראל החדשה.

החומש שגילינו נשמר כנראה באותו מרתף בווינה. הוא הועבר לאוניברסיטת וינה, הודבק עליו תווית של האוניברסיטה ושימש למחקר אקדמי אנטישמי. בזכותו של שוברט והקהילה היהודית, כיום הוא משמש מבקרים, קוראים וסטודנטים בספרייה הלאומית.

חשיפה: תיעוד ניסיונות ההגירה של יהודי אוסטריה לאחר הכיבוש הנאצי

בפעם הראשונה נחשפים המסמכים הנעלמים של יהדות וינה בימי מלחמת העולם השנייה, כחלק משיתוף הפעולה של חברת MyHeritage והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית. האוסף מכיל 228,250 רשומות וכולל גם תמונות סרוקות של המסמכים המקוריים שהגישו מהגרים יהודים מווינה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מסמכים אלו, הזמינים באתר הספרייה, מספקים תובנות יוצאות דופן על חייה של הקהילה היהודית המשגשגת בוינה, בירת אוסטריה, בין השנים 1938-1939

הגירה המונית של יהודי וינה, אוקטובר 1941 (צילום: אתר עיריית וינה), על רקע מסמכי ההגירה השמורים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית

ב-12 במארס 1938 פלשה גרמניה הנאצית לאוסטריה, אירוע שכונה בגרמנית 'אנשלוס' – סיפוח.

לא היה זה מהלך רגיל של כיבוש, וכאשר היטלר הגיע למסע ניצחון בווינה כעבור שלושה ימים, מאות אלפי אוסטרים התכנסו להריע לו ברחבי וינה. לפי עדויות שונות, לא נותר פרח ורדים אחד באוסטריה שלא נקטף לרגל המאורע.

ההמון האוסטרי בהלדנפלאץ מקבל את פני היטלר. מקור: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

עבור כרבע מיליון יהודי אוסטריה לא היה זה יום חג. מיד לאחר האנשלוס התחילו התעללויות במנהיגי הקהילה וברבנים, ורבים מהם גם נעצרו ונשלחו למחנות דכאו ובוכנוואלד. במקביל, סגרו הנאצים את משרדי הקהילה בווינה.

ההמון האוסטרי מצדיע להיטלר במועל יד בשדרת ה-RING. מקור: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הקהילה נפתחה מחדש כעבור חודשיים, והוקמה בה מחלקה חדשה: 'אגף הרווחה של הקהילה היהודית בווינה – מחלקת ההגירה'. כל יהודי שרצה להגר מווינה – וזה היה פחות או יותר כולם, חסידים כמתבוללים – היה צריך למלא טפסים, בשני עותקים, שהוגשו למחלקה.

ארכיון הקהילה היהודית בווינה מהווה את אחד מארכיוני הקהילות הגדולים והחשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האוסף, שראשיתו במאה ה-17, מהתקופה שקדמה לגירוש היהודים בווינה, נשלח לירושלים על ידי הקהילה בווינה אחרי השואה. הטפסים של לשכת ההגירה כלולים בארכיון חשוב זה.

הטפסים כוללים את השם הפרטי ושם המשפחה של מגיש הבקשה, כתובת מדויקת, תאריך לידה, מקום לידה, מעמד אישי (נשוי, רווק וכדו'), נתינות, ממתי מגיש הבקשה מתגורר בווינה והאם שהה במקומות אחרים קודם לכן; המקצוע שלו, היסטוריה תעסוקתית, שפות שהוא דובר, מצב כלכלי והכנסה חודשית, ומידע הנוגע ליעד ההגירה המבוקש.

המידע בנוגע להגירה כלל התייחסות לסיכוי להשיג את הניירת הדרושה להגירה, יעד ההגירה, קרובים וידידים בחו"ל, בעיקר בייעד ההגירה המבוקש (כולל שם, כתובת ודרגת הקרבה), ומידע על הדרכון ואשרות ההגירה.

השאלונים לא כוללים רק מידע על המבקש, אלא גם על בני הבית, בעיקר אישה וילדים – אך פעמים רבות גם הורים או חותנת.

הטפסים הוגשו בשני עותקים, ובהמשך הטיפול נוספו עליהם טפסים נלווים, שתיעדו את התקדמות הניסיונות להגר. כל טופס קיבל מספר סידורי, ובהתחלה סודרו הטפסים רק לפי המספר הסידורי (נומרי). בהמשך פוצלו שני העותקים במחלקת ההגירה. עותק אחד שימר את המבנה הנומרי, ועותק אחר (לא שלם) סידר את הטפסים לפי סדר אלפא ביתי של שמות המשפחה (בגרמנית). מחלקת ההגירה ניהלה גם שלוש כרטסות לתיעוד הטפסים, אחת אלפא ביתית, השנייה נומרית, והשלישית התייחסה למקצוע של מגיש הבקשה, היבט משמעותי מאוד בבקשות הגירה. כבר בשנים 1938-1940 הכינו מחלקת המחקר של הקהילה וארגוני סיוע יהודיים בינלאומיים, כגון היא"ס, דוחות על סמך הסטטיסטיקה החשובה שמצויה בטפסים, בכדי לייעל את תהליך ההגירה מווינה.

עם זאת, הקהילה לא פעלה באותן שנים בחלל ריק, והגסטפו, בראשות אדולף אייכמן, פיקח באופן מלא על פעולתה. בשלב ראשון היה ליהודים ולנאצים אינטרס משותף, כי אייכמן קיבל משימה לרוקן את וינה מיהודים באמצעות הגירה. בשלבים מאוחרים יותר נאסרה ההגירה, והגסטאפו השכיל להשתמש במידע בשביל לייעל את תהליך ריקון וינה מיהודים באמצעות המונח המכובס 'הגירה למזרח', כלומר למחנות ריכוז והשמדה.

הארכיון של מחלקת ההגירה הגיע לירושלים יחד עם שאר ארכיון הקהילה, כאשר הטפסים נותרו מסודרים בשני סטים: אלפא ביתי ונומרי. שני הסטים נשמרו במשך עשרות שנים לפי המבנה המקורי שלהם, רצף של טפסים המאוגדים יחד, הנומרי ברצף מספרים (1-400, 401-800 וכו') והאלפא ביתי ברצף שמות (בלום-בלומפילד, בלומפלד-בלומשטיין וכו'). לפיכך, לא ניתן היה לדעת האם הסט האלפא ביתי כולל טופס של אדם מסוים ללא הגעה פיזית לארכיון ובדיקה פרטנית בתוך אוגדן הטפסים. הסט הנומרי היה סגור לחלוטין, כי לא ניתן היה לנחש מה המספר הסידורי של כל בקשה.

בכדי להצליח להפיק את המירב מאוצר תיעוד חשוב זה נוצר שיתוף פעולה בין הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית וחברת MyHeritage. כחברה מסחרית מובילה בתחום הגנאלוגי, MyHeritage הבינה את האוצר הגלום בטפסים הללו. מעבר לתיעוד מלא על יהודי וינה, אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם היהודי ערב השואה, האוסף מספק מידע גם על קרובי משפחה שגרים ביבשת אחרת, מידע שנדיר למצוא אותו במאגרי מידע המשמשים למחקר של שורשי משפחה.

במסגרת הפרויקט צוות הארכיון המרכזי פירק את האוגדנים לטפסים בודדים, והם נשלחו לדיגיטציה במרכז הדיגיטציה המתקדם של הספרייה הלאומית. הסריקות קושרו לרשומות סמויות בקטלוג של הארכיון, שבשלב זה עדיין לא היה בהם מידע, ועותק דיגיטלי של מאות אלפי הדפים שנסרקו נשלח לחברת MyHeritage, שהפעילה צוות בינלאומי גדול, שמיפתח בצורה מפורטת את עיקרי המידע שמופיע בטפסים. התוצר של פעילות המיפתוח היה קובץ אקסל עצום, בן למעלה משלוש מאות אלף שורות, המשתרע על פני 129 טורים, שנשלח לארכיון, ובמקביל עובד והועלה למערכות MyHeritage.

צוות הארכיון עיבד את מיליוני פריטי המידע לכדי רשומות קטלוגיות שמותאמות למבנה המידע המקובל בארכיון. מאמץ רב הושקע בהאחדה של מונחים שונים, כגון מאות הצורות השונות בה נרשם המעמד האישי, או אופי הזיקה של בני הבית והקרובים בחו"ל. כמו כן היינו צריכים לתקן לא מעט טעויות, רבות מהן טעויות שנכתבו במקור. כולנו טועים בעת שאנחנו ממלאים טפסים אינסופיים כמו הטופס הזה, מכניסים את מקום הלידה שלנו במקום הכתובת הנוכחית, מחליפים את תאריך הלידה בתאריך מילוי הטופס, ואף מתבלבלים במאה בה נולדנו, כגון אנשים שציינו בשנת 1938 שהם נולדו בשנת 1988, כאשר הכוונה היא כמובן לשנת 1888. קל וחומר שאנשים שנמצאים בסיטואציה נוראית מעין זו ייטעו, וודאי כאלו שהיו בעצמם מהגרים משטחי האימפריה ההבסבורגית לשעבר – גליציה, בוהמיה, מורביה, בוקובינה והונגריה, שרבים מהם לא שלטו מספיק טוב בגרמנית. מלאכה רבה הושקעה, ועדיין מושקעת, בהאחדה וסטנדרטיזציה של שמות המקומות בהם נולדו המבקשים, ושמות המקומות בהם חיו הקרובים. זה מרתק לגלות איך יהודי גליצאי בווינה דמיין את הגאוגרפיה של ארצות הברית, ולמצוא את עשרות הדרכים השונות בהן כתובים ניו יורק ורבעיה בבקשות ההגירה.

לאחר ניקוי המידע מטעויות יצרנו מרסיסי הפרטים מידע קוהרנטי, בהתאם לפורמולות ממוחשבות, כך שנוצרו רצפים בסגנון: מגיש הבקשה: שם משפחה, שם פרטי, נולד בתאריך (יום/חודש/שנה) ב-(מקום גאוגרפי), ומעמד אישי. רצפים אחרים יצרנו לבני הבית שנלוו למגיש, ולקרובים בחו"ל.

לעתים חסר הטופס המקורי, ובמקומו הוכנס פתק שמציין שהטופס הוצא בשעתו לצרכים משרדיים שונים ולא הוחזר. במקרים בהם הפתקים הללו כללו מידע מועיל, כגון שם הפונה ומספר סידורי של הטופס, השארנו את המידע, בכדי לציין שהיה כאן טופס, גם אם אינו עומד לעינינו כיום.

המידע הקטלוגי נטען לרשומות הסמויות שנוצרו מלכתחילה, ונפתחו לציבור, יחד עם הסריקות.

האוסף פתוח לעיון באתר הספרייה והארכיון, ובמקביל נגיש גם למשתמשי MyHeritage, שם מושווה המידע למסדי נתונים אחרים המצויים באתר שלהם, וכך לעתים מתקבלת השלמה על הנפשות הפועלות ממקורות אחרים.

בשבועות שמאז פתיחת האוסף הצליחו רבים להיחשף לסיפור המשפחתי שלהם, ולהשלים פרטים לא ידועים. אם משפחתכם שהתה בווינה ערב מלחמת העולם השנייה, יש סיכוי סביר שגם הם מילאו טופס, ושניתן לגלות אותו באתר הספרייה הלאומית, או בקישור הבא.

אם התקשיתם, אתם מוזמנים לפנות אלינו ל- [email protected]

טופס של מחלקת ההגירה באגף הרווחה של הקהילה היהודית של וינה אשר מילא זיגמונד [שיגו] וורטהיימר ב-11 באוגוסט 1938. שיגו וורטהיימר היה מאמן שחייה, אשר זכה להערכה מקצועית רבה ביותר בזכות הדרכתן של נשים. הוא היה נשוי לשחיינית הדי [הדוויג] ביננפלד. ביננפלד, אשר הצטיינה בפרט בשחיית חזה וגב, פרצה לתודעה הציבורית כאשר בשנת 1924 סיימה במקום הראשון במשחה "חוצה וינה"

זהו מקור יחיד במינו, וחשיבותו חורגת מהסיפור האישי והמשפחתי. ניתן ללמוד ממנו לא רק על הימים הנוראים ההם, אלא גם על החיים היהודיים העשירים בווינה בין שתי מלחמות העולם, ערב האנשלוס. אפשר ללמוד ממנו על הכתובת המדויקת בה התגוררו יהודים רבים, בהם סופרים, מחזאים, מוזיקאים, אדמו"רים וגדולי תורה. אחרים יעדיפו להיעזר באוסף בכדי למפות את הרחובות והרבעים בהם התגוררו יהודים בווינה, או בכדי למפות את המקומות מהם היגרו ליהודים לווינה. באמצעות האוסף ניתן ללמוד גם על הפרופיל התעסוקתי של יהודי וינה והתמהיל הלשוני.

אך מעבר לכל, האוסף מספר את סיפורם של יהודי וינה, שהתעוררו בוקר אחד וגילו שהם תחת שלטון נאצי. הניסיון הנואש להבטיח את דמי הכופר שנדרשו היהודים לשלם בכדי לצאת, לצד מסע אימים ביורוקרטי לתקף את הדרכון, לקבל ויזה ליעד הגירה, ולאחריו אישור 'טרנזיט' למדינת ביניים.

בספר 'טרנזיט' של אנה זגרס, בעצמה פליטה יהודייה שניסתה לצאת מאירופה, מובאת בדיחה שסופרה בקרב קהילת הפליטים המנסים להגר דרך נמל מרסיי, שתחת צרפת של וישי:

אדם עולה לשמיים ומגיע לחדר המתנה, ממנו יוצאות שתי דלתות, אחת לגן עדן ואחת לגיהינום. במשך חצי שנה מטרטרים אותו מפקיד לפקיד, במרדף אינסופי אחרי טפסים וחתימות. בשלב כלשהו הוא פונה לפקיד האחראי, ואומר לו שהוא לא יכול יותר עם ההמתנה. הוא מוותר על הסיכוי להגיע לגן עדן, ומעדיף שישלחו אותו כבר לגיהנום. צר לי לתקן אותך, אומר הפקיד, אתה כבר בגיהנום.

שנה הלכה, שנה באה: גלגוליו של שיר ילדים לראש השנה

השיר שהתעדכן כמה פעמים לאורך השנים, הנוטרים שכיכבו בו ואז נמחקו ממנו כלאחר יד, והלחן שהפך את השיר ללהיט המוכר ביותר בשירי ראש השנה

ציור של איזה הרשקוביץ ('גן גני', א, בעריכת לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הוצאת נ. טברסקי, 1947)

מי לא מכיר את השיר 'שנה הלכה שנה באה, אני כַּפַּי ארימה'?

כבר ארבעה דורות עברו מאז שנכתב (ב-1925 או 1926) והולחן (ב-1939) ועדיין כמעט בכל גן ילדים, כמו גם בבתים רבים בארץ ובתפוצות, מקדמים במילותיו את פניה של השנה החדשה. ליחו של שיר זה לא נס בחלוף השנים וצליליו ממשיכים להשרות אווירה חגיגית ומרוממת. הקלטות רבות מִסְפוֹר יש לשיר, מקצועיות וחובבניות, ואנו ניזכר בו לקול צלילי מקהלת הילדים של קול ישראל בניצוחו של צבי בן פורת:

 

לא נטעה אם נקבע כי שיר זה – שכותרתו המקורית (והמעט סתמית) היא 'שנה טובה!' – נפוץ בציבור יותר מכל יתר שירי ראש השנה, חדשים וישנים כאחד. אפשר גם לקבוע בוודאות שזכה למעמד של שיר-עם ישראלי. שורות ממנו מופיעות על שלטי חוצות ובסיסמאות פרסומת ברדיו ובטלוויזיה, חברות שיווק הפכו אותו לזמריר (ג'ינגל), בפרוס כל שנה חדשה הוא משובץ בתכניות טלוויזיה ורדיו כקדימון (פרומו) ומשתמשי טלפונים סלולריים יכולים לבחור בו כפעימון (רינגטון).

רוב תושבי הארץ למדו את השיר משמיעה ולא מקריאת המילים מתוך שירון. מסיבה זו עדיין רווחים בפי השרים שיבושי טקסט רבים. במו אוזניי שמעתי פעם אשה שרה: 'שנה הלכה שנה באה אני כפרה על אמא' (ויש גם גרסאות של 'אני כבאי ארימה', 'אני כיכר הבימה' ועוד). את הדוד הגיבור אשר על המשמרת שיבשו ל'דוד גיבור אשר על המרפסת', ואגדה עירונית מספרת על ילדה ששאלה את אמהּ אם זה נכון שבראש השנה אוכלים ילדים. כשתמהה האם על השאלה, החלה ילדתה לשיר את משפט הסיום של השיר בהגייה השגורה בפי הציבור: 'שנה טובה ומתוקה לאכול ילדה וילד'…

שיבוש נפוץ נוסף הוא הגיית 'לְדוֹד גבור' בתנועת שווא, בעוד שבכל נוסחי השיר, כפי שנראה בהמשך, הקפיד קיפניס לנקד 'לַדוד' בפתח. מבצעים רבים שרו 'לְדוד', וכך הונחלה השגיאה ברבים (ואפילו בנוסח המובא באתר זמרשת ובאתר הספרייה הלאומית), ולך עכשיו ונסה לעקור אותה ממקומה…

שני יוצריו של השיר – סופר הילדים לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי – חיברו כבר לפני למעלה משמונים וחמש שנה, ביחד וכל אחד לחוד, שורה ארוכה של שירי ילדים למועדי השנה, ומקצתם זכו ל'חיי נצח' ומלווים את טקסי החג עד ימינו. לצד השיר 'שנה טובה', שבו נעסוק כאן, חיברו השניים ב-1929 את 'משחק פורים' ('אחת, שתיים, שלוש, אני אחשוורוש'), ב-1932 את 'אני פורים' ('אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח') ואת 'שיר המסכות' ('זקן ארוך לי עד ברכיים'), ב-1935 את 'לביבות' ('קמח קמח מן השק'), ועוד.

את צעדיו הראשונים עשה 'שנה טובה' בשלהי שנת 1925 או בראשית שנת 1926. קיפניס חיבר אז סדרת שירי חג לכבוד הולדת בנו בכורו שי, בג' בתשרי תרפ"ו (21 בספטמבר 1925), וחתם עליהם בשם העט המתבקש 'אבי-שי'.

לוין קיפניס ובנו שי

השירים הללו נדפסו שלוש שנים לאחר מכן, בספר יפהפה ונדיר ושמו חגינו, שעוטר בציוריו של איש 'בצלאל' זאב רבן (שעמו שיתף קיפניס פעולה כבר כמה שנים קודם לכן, בהוצאת הספר אלף בית, ברלין תרפ"ג). הספר ראה אור בניו יורק, בהוצאת מילר-לין, בשנת 1928.

שער 'חגינו', חרוזים לוין קיפניס, ציורים זאב רבן (ניו יורק 1928)
הנוסח הראשון של 'ראש השנה' כפי שנדפס ב'חגינו' בשנת 1928

חדי העין שבקוראים יבחינו כי בצד שמאל למטה, במסגרת החגיגית שהכין זאב רבן, נרשמה השנה העברית תרפ"ה. הווי אומר, שכבר בשנה זו (1924/1925) נשלמה עבודתו של רבן, וממילא יש להקדים גם את כתיבת הנוסח הראשון של השירים שנכללו בו לשנת 1925 או לזו שאחריה.

שנת 1925 הייתה אחת משמונה השנים 'הטובות' שבין פרעות תרפ"א ופרעות תרפ"ט, שבהן שקטה הארץ בתחום יחסי יהודים-ערבים. על כן הנוסח המקורי של השיר הרמוני ופסטורלי ואין בו איחולים 'לדוד גיבור אשר על המשמרת ולכל נוטר בעיר, בכפר', ניסוח שיופיע רק בגלגול המאוחר יותר. במקומם שלח קיפניס את ברכתו 'לדודים ולדודות', ובאותה הזדמנות איחל שנה טובה ופורחת גם 'לגנים ולשדות', 'לכל יד עוֹמֶלֶת' ו'לכל ילדה וילד'.

נוסח ראשון זה של השיר לא הולחן ונותר רק כשיר דקלום בגני הילדים.

רק בשנת 1939, לאחר שקיפניס שינה את נוסח השיר, הוא הולחן לראשונה. מי שהפך אותו משיר סֵפֶר לשיר זֶמֶר היה נחום נרדי, שהלחין אותו לקראת סמינריון למורי המרכז לחינוך של ההסתדרות, שנערך בהשתתפותו בראשית חופשת הקיץ של אותה שנה. את השירים שהלחין כינס נרדי בחוברת מיוחדת בשם 18 שירים, שאותה חילק למשתתפי הסמינר.

שני עותקים ראשונים שלח נרדי עם הקדשות לידידיו: יוזם הסמינריון ומנצח המקהלות שלמה קפלן, והמלחין יואל וַלְבֶּה ('לדרך ספן', 'הורה סחרחורת' ועוד רבים). בעמוד השער הבהיר נרדי שהחוברת מיועדת אך ורק למורים ולגננות, ולא התיר להשמיע או להקליט את השירים ללא רשותו.

הקדשה של נחום נרדי לשלמה קפלן 'בהערצה' (אוסף אליהו הכהן)
הקדשה למלחין יואל ולבה, 11 באוגוסט 1939 (אוסף אליהו הכהן)

נוסח השיר שהופיע בחוברת זו שונה לגמרי מהנוסח הראשון של 1925:

הנה כי כן, את הגנים והשדות החליפו עתה דמויות חדשות: 'דּוֹד גִּבּוֹר אשר על המשמרת' ו'נוֹטֵר בעיר, בכפר'. את 'היד העומלת' החליפו 'לכל עָמֵל בניר וגם במלט'.

שתי המילים 'משמרת' ו'נוטר' הן מסממניה המובהקים של התקופה שבה נכתב השיר.

שנה טובה לדוד (וגם לדודה) אשר על המשמרת אי שם בנגב

הנוטר הוא כמובן איש חיל הנוטרים, יחידות שיטור יהודיות שהוקמו לאחר 'מאורעות' 1939-1936 (המרד הערבי הגדול) במסגרת משטרת המנדט הבריטי ותפקידן היה להגן על יישובים עבריים מפני התנכלויות. הנוטרים – שכונו תחילה בשם 'גאפירים' – זוהו בכובעי 'קוּלפָּאק' גבוהים שחבשו על ראשם ובטנדרים שעמם נסעו בדרכי הארץ, 'משדות ים המלח עד עין המפרץ'. 'הטנדר נוסע', שירם האהוב של יעקב אורלנד ומשה וילנסקי, שנכתב ב-1939, הוא המתעד המוכר ביותר של תקופה זו.

נוטרים במושבה נשר בימי 'המאורעות', חבושים קולפאקים ויוצרים בכלי נשקם צורת מגן דוד

המילה 'משמרת' אופיינית גם כן לאותה תקופה, וכמובן שגם היא מצאה את ביטוייה בשירי הזמר. וכך כתב אברהם שלונסקי בימי 'המאורעות' את 'עומדים אנו במשמרת', על פי לחן של מרדכי גֶּבּירְטִיג; ש' שלום כתב ב-1938 'יש משמרת בחניתה', בשירו 'חניתה' ללחן מרק לַבְרִי; אהרן אשמן כתב 'ככה כך ולא אחרת, במצור ובַמשמרת', בשירו 'ככה כך' שהלחין מרדכי זעירא; וכמובן, היהלום שבכתר, 'נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת', ב'שיר העמק' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, שנכתב ב-1934.

שירי זמר הם בבואה של תקופתם וכמעט בכל שיר ניתן למצוא את טביעות האצבע של הזמן והמקום שבו נכתב – בסגנון השיר, בצירופי הלשון, בניבים, במושגים ובכינויים המופיעים בו. אמנם, לא פעם עשויים כינויים להתנייד מתקופה לתקופה, תוך שהם נטענים במשמעויות שונות, ועל כן נדרש ידע היסטורי ולשוני על מנת לפענח את מסתריו של כל שיר.

דוגמה לכך, שקשורה בשירנו, היא השימוש המשתנה ב'נוטר'. בימי העליות הראשונות התייחסה מילה זו אך ורק לאיש היושב בשׁוֹמֵרָה, הלא היא סוכת השומרים בכרמים, ומשמעות זו נסמכה כמובן על הפסוק המוּכּר 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי' (שיר השירים, א 6). וכך, השיר הנודע שחיבר איש העלייה השנייה קדיש יהודה סילמן, 'שם שועלים יש', שגיבורו מזמין נערה לסוכתו בכרם, נקרא במקורו 'שיר של נוטרים'. באותה עת נדפס גם שיר של הסופר ש. בן-ציון (בשם העט 'בן-עמרי'), שכותרתו 'מזמירות הנוטר' והוא נפתח במילים 'לאביך יש כרם חמד, ואני, אני נוטרהו' (הפועל הצעיר, 20 בדצמבר 1907, עמ' 2). בתוך דור אחד השתנה משמעה של מילה זו, והיא הפכה למציינת של שוטר עברי חמוש בשירות משטרת היישובים המנדטורית.

את השיר 'שנה טובה' הלחינו מלחינים נוספים, מהם עמיתיו של נרדי. הראשון ביניהם היה יצחק אדל ('גלגלי העולם', 'על הים השקט', 'לשפן יש בית'), שלחנו התפרסם לראשונה לקראת ראש השנה תש"ב (1941) בעיתון דבר לילדים. קיפניס בחר לפרסם ליד שירו את תווי אדל ולא את אלה המוכרים של נרדי. אולי עשה כן כדי להעניק לאדל, ידידו וחברו להוראה בסמינר לגננות (היום סמינר לוינסקי) הזדמנות הוגנת לפרסם את צליליו החדשים. בין כך ובין כך, לחנו של אדל לא זכה להצלחה וככל הידוע לא הוקלט אף פעם. אגב, כמה שנים קודם לכן הלחין אדל שיר חג אחר של קיפניס, 'נר לי דקיק', על אף שגם שיר זה כבר זכה להצלחה בלחנו המוכר של דניאל סמבורסקי.

דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)

שנה לאחר מכן (1942), פרסם גם המלחין ניסן כהן מלמד (1983-1906), מחלוצי המלחינים בסגנון המכונה 'מזרחי' בזמרת הארץ, לחן משלו לשיר. אלא שנוסח המילים שהלחין שונה מכל הנוסחים האחרים: אין בו זכר לדוד הגיבור וגם נעלם הנוטר מן העיר ומהכפר, נוספו בו איחולים לדוד ולדודה, לסבא ולסבתא, לכרם ולפרדס ובמקום 'שנה טובה לכל עמל' נכתב 'שנת ברכה לכל עמל'. שמו של קיפניס אמנם הופיע מתחת למילות השיר, אך אני מטיל ספק אם הוא אכן כתבוֹ ואם נתן את ברכתו לנוסח זה.

ניסן כהן מלמד, רינתי, א, הוצאת יבנה, 1942

כשכינס קיפניס בשנת 1953 את לחני נרדי, אדל וכהן מלמד לספר שיריו מַחֲרֹזֶת: זמירות ומשחקים לילדים (הוצאת נ' טברסקי, בעריכתו המוזיקלית של אדל ובלוויית איורים של נחום גוטמן), הוא התעלם מהנוסח 'המשופץ' שנרשם בחוברת רינתי וצירף ללחנו של מלמד את הנוסח המקורי משנת 1939. תווי שלושת הלחנים נדפסו בספר זה ליד זה עם טקסט אחיד.

בין השנים 1960-1954 החליט קיפניס בעצמו לעדכן את שירו. הוא שינה את 'ולכל נוטר בעיר, בכפר' ל'בכפר, בַּסְפָר'. מדוע שינה? אולי משום שכבר לא נראו נוטרים ברחובות הערים, ואולי משום שהמילה 'סְפָר' הופיעה אז – בגבולות ישראל שקדמו למלחמת ששת הימים – בכותרות העיתונים ובשיח הציבורי (בין השנים 1951-1949 גם פעלה בצה"ל יחידה ושמה חיל הסְפָר). קיפניס גם חיבר בית נוסף, שכלל איחולים לטייס אמיץ ולמלח עברי, אולי כדי ליצור 'חלוקת עבודה' שווה בין החייל הרגלי אשר על הארץ, הטייס שבשמיים והמלח שבים. הנוסח החדש נדפס לראשונה בשירון שירי סוכות, שהוציא נחום נרדי בשנת 1960, אלא שהיה זה מעט מאוחר מדי. הנוסח של 1939 כבר זכה למעמד איתן בציבור. הוא הושר בפי זקנים, נערים וטף ולא בנקל ניתן היה לשנותו.

השיר 'שנה טובה' לאחר שינויי נוסח והוספת בית (חוברת 'שירי סוכות', הוצאת נחום נרדי, 1960)

לימים נכתב לחן רביעי לשיר, מעשה ידי מרדכי אולרי-נוז'יק (בספרו חמישים שירים מובחרים לילדים ולנוער, 1970). איש משלושת המלחינים – אדל, כהן מלמד ואולרי-נוז'יק – לא הצליח להביס את לחנו הקליל והקליט של נרדי והם לא קנו אחיזה בשירת הציבור.

ומשהו על מבצעי השיר.

מי ששרה את רוב שיריו של נרדי על במות הארץ הייתה בת-זוגו, הזמרת ברכה צפירה. אך את השיר 'שנה טובה' היא לא שרה ולא הקליטה. ב-1939, השנה שבה הולחן השיר, נפרדו דרכיהם של השניים. מאז ועד סוף ימיה לא הוסיפה צפירה, הכוכבת הבלתי מעורערת של הזמר העברי בשנות השלושים, לשיר משיריו של נרדי, שלא מעט בזכותו דרך כוכבה. נרדי, המלחין והפסנתרן הוירטואוזי, הלחין ועיבד שירים עבורה (במיוחד שורה ארוכה של לחנים לשירי חיים נחמן ביאליק) וליווה אותה בהופעותיה, אך לאחר גירושיהם פנה כל אחד לדרכו.

מסרטון נדיר זה, ובו שרה צפירה את 'שיר העבודה' של ביאליק, כשנרדי מלווה אותה בפסנתר, אפשר לטעום מעט מסוד הקסם שחיבר ביניהם. פרידתם קטעה את שרשרת ההצלחות של שני יוצרים מוכשרים אלה ולא היטיבה עם זמרת הארץ.

אחת הראשונות ששרה והקליטה את 'שנה טובה' הייתה נעמה נרדי (1989-1931), בתם המשותפת. נעמה ניחנה בשמיעה אבסולוטית, ביופי נדיר ובקול צלול כאגל בדולח. בנעוריה הקליטה, בליווי אביה, עשרות שירי ילדים מאוצר לחניו. כשבגרה עשתה חיל כזמרת באופרה 'לה סקאלה' במילאנו, ושרה לצדם של זמרים מהוללים כמריה קאלאס, לאונטין פרייס וג'וזפה די סטפנו, שאף היה זמן מה בן-זוגה.

נעמה נרדי עם ג'וזפה די סטפנו, 1955 (אוסף אליהו הכהן)

ואז לפתע חלתה נעמה וממרומי התהילה שקעה אל תהומות הדיכאון. היא חזרה ארצה אך לא שבה לעצמה. זמן מה לימדה כמה מטובי הזמרים הישראליים פיתוח קול, ואחר כך חיה בבדידות מעיקה ובנתק מכל סביבתה. כשגבר ייאושה קצה בחייה ושלחה יד בנפשה. עלילות חייה הסוערים, כמו גם חיי הוריה (אביה היה נשוי ארבע פעמים ואִמהּ פעמיים), יכולות לפרנס בקלות כמה דרמות טלוויזיוניות.

נעמה נרדי, 1960

הנה אפוא השיר 'שנה טובה' בהקלטת נעורים של נעמה נרדי, כשאביה נחום מלווה אותה בפסנתר. ההקלטה נעשתה בארצות הברית (אולפני Reena Records) בסוף שנות הארבעים.

שמונה עשורים חלפו מאז הולחן השיר 'שנה טובה'. מאז נכתבו והולחנו עשרות שירים חדשים לראש השנה, אך אף לא אחד מהם הצליח להזיז ממקומו וממעמדו את שירם של קיפניס ונרדי.

ולסיום, הפתעה מתוקה. לפני שנה העלה ישי רזיאל סרטון ליו-טיוב ובו ביצוע באנגלית של 'שנה טובה' בפי הביטלס!

טוב, זה לא באמת, אבל התוצאה מוצלחת ומהנה.

 

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג 'עונג שבת' (עונ"ש) בספטמבר 2020