ציור (המבוסס על תצלום) של בניין הספרייה הלאומית - בית מדרש אברבנאל - בניין "בית נאמן" (בני ברית) עם גמר בנייתו, סמוך לרחוב החבשים, 1903. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית
בראש השנה שלפני 121 שנים (שנת תרס"ב, 1901) שלחה הספרייה הלאומית, שנקראה אז "מדרש אברבנאל", איגרת חג לידידים, תורמים ואוהדי היישוב בארץ ישראל והציונות בכל רחבי העולם שבה היא בישרה על המעבר הצפוי שלה למשכנה החדש בשכונת החבשים בירושלים, בין שכונת מאה שערים לרחוב הנביאים.
במהלך השנה הקרובה (2023-2022) תעבור שוב הספרייה הלאומית למבנה חדש – מול משכן הכנסת, ובעיתוי הזה בחרנו לחשוף את הגלויה המיוחדת מלפני יותר מ 120 שנים.
אז – כמו היום – מבנה הספרייה הארעי שנפתח בשנת 1892 לא הצליח להכיל את כל הקוראים, החוקרים וגם לא את הספרים הרבים שנתרמו לספרייה הלאומית של העם היהודי.
וכך, לצורך גיוס תמיכה כספית בהשלמת המבנה החדש שהוקם בשכונה החבשים שנקרא אז "בית נאמן", פנתה הנהלת הספרייה, שנקראה גם "גנזי יוסף" (ע"ש מייסדה יוסף חזנוביץ) – נשלחה גלויית ראש השנה עם הנוסח הבא:
בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלים – מדרש אברבנאל וגנזי יוסף, שולח ברכתו לכל ידידיו ותומכיו החפצים בשכלולו. לשנה טובה יכתבו ויחתמו לאלתר לחיים. לשנה הבאה בית ספרים בנוי ומשוכלל בירושלים.
בנוסף לאגרת השנה טובה פורסמה בעיתונות גם גלויה סקיצת המבנה החדש – וזאת על מנת לעודד תורמים ופילנתרופים יהודים לתרום להקמת המבנה.
בשנה הבאה – תרס"ג (1903), לאחר שהספרייה נפתחה במשכנה החדש, כבר פורסמה בעולם היהודי גלויה מיוחדת שעליה התנוסס המבנה החדש, מקור לגאווה לבני ירושלים והיישוב, ולעם היהודי כולו.
השנה – לאחר 62 שנים בהן שכנה הספרייה בקמפוס גבעת רם (ועוד לפני כן בהר הצופים ובמרכז ירושלים) – תעבור הספרייה למשכנה החדש. מדובר באחד המבנים המונומנטליים שניבנו אי פעם בישראל והוא צפוי להיפתח לציבור במרץ 2023 עם צפי של מאות אלפי מבקרים – קוראים, תלמידים חוקרים ותיירים בשנה.
חשיפה: תיעוד ניסיונות ההגירה של יהודי אוסטריה לאחר הכיבוש הנאצי
בפעם הראשונה נחשפים המסמכים הנעלמים של יהדות וינה בימי מלחמת העולם השנייה, כחלק משיתוף הפעולה של חברת MyHeritage והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית. האוסף מכיל 228,250 רשומות וכולל גם תמונות סרוקות של המסמכים המקוריים שהגישו מהגרים יהודים מווינה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מסמכים אלו, הזמינים באתר הספרייה, מספקים תובנות יוצאות דופן על חייה של הקהילה היהודית המשגשגת בוינה, בירת אוסטריה, בין השנים 1938-1939
הגירה המונית של יהודי וינה, אוקטובר 1941 (צילום: אתר עיריית וינה), על רקע מסמכי ההגירה השמורים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית
ב-12 במארס 1938 פלשה גרמניה הנאצית לאוסטריה, אירוע שכונה בגרמנית 'אנשלוס' – סיפוח.
לא היה זה מהלך רגיל של כיבוש, וכאשר היטלר הגיע למסע ניצחון בווינה כעבור שלושה ימים, מאות אלפי אוסטרים התכנסו להריע לו ברחבי וינה. לפי עדויות שונות, לא נותר פרח ורדים אחד באוסטריה שלא נקטף לרגל המאורע.
ההמון האוסטרי בהלדנפלאץ מקבל את פני היטלר. מקור: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
עבור כרבע מיליון יהודי אוסטריה לא היה זה יום חג. מיד לאחר האנשלוס התחילו התעללויות במנהיגי הקהילה וברבנים, ורבים מהם גם נעצרו ונשלחו למחנות דכאו ובוכנוואלד. במקביל, סגרו הנאצים את משרדי הקהילה בווינה.
ההמון האוסטרי מצדיע להיטלר במועל יד בשדרת ה-RING. מקור: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
הקהילה נפתחה מחדש כעבור חודשיים, והוקמה בה מחלקה חדשה: 'אגף הרווחה של הקהילה היהודית בווינה – מחלקת ההגירה'. כל יהודי שרצה להגר מווינה – וזה היה פחות או יותר כולם, חסידים כמתבוללים – היה צריך למלא טפסים, בשני עותקים, שהוגשו למחלקה.
ארכיון הקהילה היהודית בווינה מהווה את אחד מארכיוני הקהילות הגדולים והחשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האוסף, שראשיתו במאה ה-17, מהתקופה שקדמה לגירוש היהודים בווינה, נשלח לירושלים על ידי הקהילה בווינה אחרי השואה. הטפסים של לשכת ההגירה כלולים בארכיון חשוב זה.
הטפסים כוללים את השם הפרטי ושם המשפחה של מגיש הבקשה, כתובת מדויקת, תאריך לידה, מקום לידה, מעמד אישי (נשוי, רווק וכדו'), נתינות, ממתי מגיש הבקשה מתגורר בווינה והאם שהה במקומות אחרים קודם לכן; המקצוע שלו, היסטוריה תעסוקתית, שפות שהוא דובר, מצב כלכלי והכנסה חודשית, ומידע הנוגע ליעד ההגירה המבוקש.
המידע בנוגע להגירה כלל התייחסות לסיכוי להשיג את הניירת הדרושה להגירה, יעד ההגירה, קרובים וידידים בחו"ל, בעיקר בייעד ההגירה המבוקש (כולל שם, כתובת ודרגת הקרבה), ומידע על הדרכון ואשרות ההגירה.
השאלונים לא כוללים רק מידע על המבקש, אלא גם על בני הבית, בעיקר אישה וילדים – אך פעמים רבות גם הורים או חותנת.
הטפסים הוגשו בשני עותקים, ובהמשך הטיפול נוספו עליהם טפסים נלווים, שתיעדו את התקדמות הניסיונות להגר. כל טופס קיבל מספר סידורי, ובהתחלה סודרו הטפסים רק לפי המספר הסידורי (נומרי). בהמשך פוצלו שני העותקים במחלקת ההגירה. עותק אחד שימר את המבנה הנומרי, ועותק אחר (לא שלם) סידר את הטפסים לפי סדר אלפא ביתי של שמות המשפחה (בגרמנית). מחלקת ההגירה ניהלה גם שלוש כרטסות לתיעוד הטפסים, אחת אלפא ביתית, השנייה נומרית, והשלישית התייחסה למקצוע של מגיש הבקשה, היבט משמעותי מאוד בבקשות הגירה. כבר בשנים 1938-1940 הכינו מחלקת המחקר של הקהילה וארגוני סיוע יהודיים בינלאומיים, כגון היא"ס, דוחות על סמך הסטטיסטיקה החשובה שמצויה בטפסים, בכדי לייעל את תהליך ההגירה מווינה.
עם זאת, הקהילה לא פעלה באותן שנים בחלל ריק, והגסטפו, בראשות אדולף אייכמן, פיקח באופן מלא על פעולתה. בשלב ראשון היה ליהודים ולנאצים אינטרס משותף, כי אייכמן קיבל משימה לרוקן את וינה מיהודים באמצעות הגירה. בשלבים מאוחרים יותר נאסרה ההגירה, והגסטאפו השכיל להשתמש במידע בשביל לייעל את תהליך ריקון וינה מיהודים באמצעות המונח המכובס 'הגירה למזרח', כלומר למחנות ריכוז והשמדה.
הארכיון של מחלקת ההגירה הגיע לירושלים יחד עם שאר ארכיון הקהילה, כאשר הטפסים נותרו מסודרים בשני סטים: אלפא ביתי ונומרי. שני הסטים נשמרו במשך עשרות שנים לפי המבנה המקורי שלהם, רצף של טפסים המאוגדים יחד, הנומרי ברצף מספרים (1-400, 401-800 וכו') והאלפא ביתי ברצף שמות (בלום-בלומפילד, בלומפלד-בלומשטיין וכו'). לפיכך, לא ניתן היה לדעת האם הסט האלפא ביתי כולל טופס של אדם מסוים ללא הגעה פיזית לארכיון ובדיקה פרטנית בתוך אוגדן הטפסים. הסט הנומרי היה סגור לחלוטין, כי לא ניתן היה לנחש מה המספר הסידורי של כל בקשה.
בכדי להצליח להפיק את המירב מאוצר תיעוד חשוב זה נוצר שיתוף פעולה בין הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית וחברת MyHeritage. כחברה מסחרית מובילה בתחום הגנאלוגי, MyHeritage הבינה את האוצר הגלום בטפסים הללו. מעבר לתיעוד מלא על יהודי וינה, אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם היהודי ערב השואה, האוסף מספק מידע גם על קרובי משפחה שגרים ביבשת אחרת, מידע שנדיר למצוא אותו במאגרי מידע המשמשים למחקר של שורשי משפחה.
במסגרת הפרויקט צוות הארכיון המרכזי פירק את האוגדנים לטפסים בודדים, והם נשלחו לדיגיטציה במרכז הדיגיטציה המתקדם של הספרייה הלאומית. הסריקות קושרו לרשומות סמויות בקטלוג של הארכיון, שבשלב זה עדיין לא היה בהם מידע, ועותק דיגיטלי של מאות אלפי הדפים שנסרקו נשלח לחברת MyHeritage, שהפעילה צוות בינלאומי גדול, שמיפתח בצורה מפורטת את עיקרי המידע שמופיע בטפסים. התוצר של פעילות המיפתוח היה קובץ אקסל עצום, בן למעלה משלוש מאות אלף שורות, המשתרע על פני 129 טורים, שנשלח לארכיון, ובמקביל עובד והועלה למערכות MyHeritage.
צוות הארכיון עיבד את מיליוני פריטי המידע לכדי רשומות קטלוגיות שמותאמות למבנה המידע המקובל בארכיון. מאמץ רב הושקע בהאחדה של מונחים שונים, כגון מאות הצורות השונות בה נרשם המעמד האישי, או אופי הזיקה של בני הבית והקרובים בחו"ל. כמו כן היינו צריכים לתקן לא מעט טעויות, רבות מהן טעויות שנכתבו במקור. כולנו טועים בעת שאנחנו ממלאים טפסים אינסופיים כמו הטופס הזה, מכניסים את מקום הלידה שלנו במקום הכתובת הנוכחית, מחליפים את תאריך הלידה בתאריך מילוי הטופס, ואף מתבלבלים במאה בה נולדנו, כגון אנשים שציינו בשנת 1938 שהם נולדו בשנת 1988, כאשר הכוונה היא כמובן לשנת 1888. קל וחומר שאנשים שנמצאים בסיטואציה נוראית מעין זו ייטעו, וודאי כאלו שהיו בעצמם מהגרים משטחי האימפריה ההבסבורגית לשעבר – גליציה, בוהמיה, מורביה, בוקובינה והונגריה, שרבים מהם לא שלטו מספיק טוב בגרמנית. מלאכה רבה הושקעה, ועדיין מושקעת, בהאחדה וסטנדרטיזציה של שמות המקומות בהם נולדו המבקשים, ושמות המקומות בהם חיו הקרובים. זה מרתק לגלות איך יהודי גליצאי בווינה דמיין את הגאוגרפיה של ארצות הברית, ולמצוא את עשרות הדרכים השונות בהן כתובים ניו יורק ורבעיה בבקשות ההגירה.
לאחר ניקוי המידע מטעויות יצרנו מרסיסי הפרטים מידע קוהרנטי, בהתאם לפורמולות ממוחשבות, כך שנוצרו רצפים בסגנון: מגיש הבקשה: שם משפחה, שם פרטי, נולד בתאריך (יום/חודש/שנה) ב-(מקום גאוגרפי), ומעמד אישי. רצפים אחרים יצרנו לבני הבית שנלוו למגיש, ולקרובים בחו"ל.
לעתים חסר הטופס המקורי, ובמקומו הוכנס פתק שמציין שהטופס הוצא בשעתו לצרכים משרדיים שונים ולא הוחזר. במקרים בהם הפתקים הללו כללו מידע מועיל, כגון שם הפונה ומספר סידורי של הטופס, השארנו את המידע, בכדי לציין שהיה כאן טופס, גם אם אינו עומד לעינינו כיום.
המידע הקטלוגי נטען לרשומות הסמויות שנוצרו מלכתחילה, ונפתחו לציבור, יחד עם הסריקות.
האוסף פתוח לעיון באתר הספרייה והארכיון, ובמקביל נגיש גם למשתמשי MyHeritage, שם מושווה המידע למסדי נתונים אחרים המצויים באתר שלהם, וכך לעתים מתקבלת השלמה על הנפשות הפועלות ממקורות אחרים.
בשבועות שמאז פתיחת האוסף הצליחו רבים להיחשף לסיפור המשפחתי שלהם, ולהשלים פרטים לא ידועים. אם משפחתכם שהתה בווינה ערב מלחמת העולם השנייה, יש סיכוי סביר שגם הם מילאו טופס, ושניתן לגלות אותו באתר הספרייה הלאומית, או בקישור הבא.
טופס של מחלקת ההגירה באגף הרווחה של הקהילה היהודית של וינה אשר מילא זיגמונד [שיגו] וורטהיימר ב-11 באוגוסט 1938. שיגו וורטהיימר היה מאמן שחייה, אשר זכה להערכה מקצועית רבה ביותר בזכות הדרכתן של נשים. הוא היה נשוי לשחיינית הדי [הדוויג] ביננפלד. ביננפלד, אשר הצטיינה בפרט בשחיית חזה וגב, פרצה לתודעה הציבורית כאשר בשנת 1924 סיימה במקום הראשון במשחה "חוצה וינה"
זהו מקור יחיד במינו, וחשיבותו חורגת מהסיפור האישי והמשפחתי. ניתן ללמוד ממנו לא רק על הימים הנוראים ההם, אלא גם על החיים היהודיים העשירים בווינה בין שתי מלחמות העולם, ערב האנשלוס. אפשר ללמוד ממנו על הכתובת המדויקת בה התגוררו יהודים רבים, בהם סופרים, מחזאים, מוזיקאים, אדמו"רים וגדולי תורה. אחרים יעדיפו להיעזר באוסף בכדי למפות את הרחובות והרבעים בהם התגוררו יהודים בווינה, או בכדי למפות את המקומות מהם היגרו ליהודים לווינה. באמצעות האוסף ניתן ללמוד גם על הפרופיל התעסוקתי של יהודי וינה והתמהיל הלשוני.
אך מעבר לכל, האוסף מספר את סיפורם של יהודי וינה, שהתעוררו בוקר אחד וגילו שהם תחת שלטון נאצי. הניסיון הנואש להבטיח את דמי הכופר שנדרשו היהודים לשלם בכדי לצאת, לצד מסע אימים ביורוקרטי לתקף את הדרכון, לקבל ויזה ליעד הגירה, ולאחריו אישור 'טרנזיט' למדינת ביניים.
בספר 'טרנזיט' של אנה זגרס, בעצמה פליטה יהודייה שניסתה לצאת מאירופה, מובאת בדיחה שסופרה בקרב קהילת הפליטים המנסים להגר דרך נמל מרסיי, שתחת צרפת של וישי:
אדם עולה לשמיים ומגיע לחדר המתנה, ממנו יוצאות שתי דלתות, אחת לגן עדן ואחת לגיהינום. במשך חצי שנה מטרטרים אותו מפקיד לפקיד, במרדף אינסופי אחרי טפסים וחתימות. בשלב כלשהו הוא פונה לפקיד האחראי, ואומר לו שהוא לא יכול יותר עם ההמתנה. הוא מוותר על הסיכוי להגיע לגן עדן, ומעדיף שישלחו אותו כבר לגיהנום. צר לי לתקן אותך, אומר הפקיד, אתה כבר בגיהנום.
שנה הלכה, שנה באה: גלגוליו של שיר ילדים לראש השנה
השיר שהתעדכן כמה פעמים לאורך השנים, הנוטרים שכיכבו בו ואז נמחקו ממנו כלאחר יד, והלחן שהפך את השיר ללהיט המוכר ביותר בשירי ראש השנה
ציור של איזה הרשקוביץ ('גן גני', א, בעריכת לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הוצאת נ. טברסקי, 1947)
מי לא מכיר את השיר 'שנה הלכה שנה באה, אני כַּפַּי ארימה'?
כבר ארבעה דורות עברו מאז שנכתב (ב-1925 או 1926) והולחן (ב-1939) ועדיין כמעט בכל גן ילדים, כמו גם בבתים רבים בארץ ובתפוצות, מקדמים במילותיו את פניה של השנה החדשה. ליחו של שיר זה לא נס בחלוף השנים וצליליו ממשיכים להשרות אווירה חגיגית ומרוממת. הקלטות רבות מִסְפוֹר יש לשיר, מקצועיות וחובבניות, ואנו ניזכר בו לקול צלילי מקהלת הילדים של קול ישראל בניצוחו של צבי בן פורת:
לא נטעה אם נקבע כי שיר זה – שכותרתו המקורית (והמעט סתמית) היא 'שנה טובה!' – נפוץ בציבור יותר מכל יתר שירי ראש השנה, חדשים וישנים כאחד. אפשר גם לקבוע בוודאות שזכה למעמד של שיר-עם ישראלי. שורות ממנו מופיעות על שלטי חוצות ובסיסמאות פרסומת ברדיו ובטלוויזיה, חברות שיווק הפכו אותו לזמריר (ג'ינגל), בפרוס כל שנה חדשה הוא משובץ בתכניות טלוויזיה ורדיו כקדימון (פרומו) ומשתמשי טלפונים סלולריים יכולים לבחור בו כפעימון (רינגטון).
רוב תושבי הארץ למדו את השיר משמיעה ולא מקריאת המילים מתוך שירון. מסיבה זו עדיין רווחים בפי השרים שיבושי טקסט רבים. במו אוזניי שמעתי פעם אשה שרה: 'שנה הלכה שנה באה אני כפרה על אמא' (ויש גם גרסאות של 'אני כבאי ארימה', 'אני כיכר הבימה' ועוד). את הדוד הגיבור אשר על המשמרת שיבשו ל'דוד גיבור אשר על המרפסת', ואגדה עירונית מספרת על ילדה ששאלה את אמהּ אם זה נכון שבראש השנה אוכלים ילדים. כשתמהה האם על השאלה, החלה ילדתה לשיר את משפט הסיום של השיר בהגייה השגורה בפי הציבור: 'שנה טובה ומתוקה לאכול ילדה וילד'…
שיבוש נפוץ נוסף הוא הגיית 'לְדוֹד גבור' בתנועת שווא, בעוד שבכל נוסחי השיר, כפי שנראה בהמשך, הקפיד קיפניס לנקד 'לַדוד' בפתח. מבצעים רבים שרו 'לְדוד', וכך הונחלה השגיאה ברבים (ואפילו בנוסח המובא באתר זמרשת ובאתר הספרייה הלאומית), ולך עכשיו ונסה לעקור אותה ממקומה…
שני יוצריו של השיר – סופר הילדים לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי – חיברו כבר לפני למעלה משמונים וחמש שנה, ביחד וכל אחד לחוד, שורה ארוכה של שירי ילדים למועדי השנה, ומקצתם זכו ל'חיי נצח' ומלווים את טקסי החג עד ימינו. לצד השיר 'שנה טובה', שבו נעסוק כאן, חיברו השניים ב-1929 את 'משחק פורים' ('אחת, שתיים, שלוש, אני אחשוורוש'), ב-1932 את 'אני פורים' ('אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח') ואת 'שיר המסכות' ('זקן ארוך לי עד ברכיים'), ב-1935 את 'לביבות' ('קמח קמח מן השק'), ועוד.
את צעדיו הראשונים עשה 'שנה טובה' בשלהי שנת 1925 או בראשית שנת 1926. קיפניס חיבר אז סדרת שירי חג לכבוד הולדת בנו בכורו שי, בג' בתשרי תרפ"ו (21 בספטמבר 1925), וחתם עליהם בשם העט המתבקש 'אבי-שי'.
לוין קיפניס ובנו שי
השירים הללו נדפסו שלוש שנים לאחר מכן, בספר יפהפה ונדיר ושמו חגינו, שעוטר בציוריו של איש 'בצלאל' זאב רבן (שעמו שיתף קיפניס פעולה כבר כמה שנים קודם לכן, בהוצאת הספר אלף בית, ברלין תרפ"ג). הספר ראה אור בניו יורק, בהוצאת מילר-לין, בשנת 1928.
שער 'חגינו', חרוזים לוין קיפניס, ציורים זאב רבן (ניו יורק 1928)הנוסח הראשון של 'ראש השנה' כפי שנדפס ב'חגינו' בשנת 1928
חדי העין שבקוראים יבחינו כי בצד שמאל למטה, במסגרת החגיגית שהכין זאב רבן, נרשמה השנה העברית תרפ"ה. הווי אומר, שכבר בשנה זו (1924/1925) נשלמה עבודתו של רבן, וממילא יש להקדים גם את כתיבת הנוסח הראשון של השירים שנכללו בו לשנת 1925 או לזו שאחריה.
שנת 1925 הייתה אחת משמונה השנים 'הטובות' שבין פרעות תרפ"א ופרעות תרפ"ט, שבהן שקטה הארץ בתחום יחסי יהודים-ערבים. על כן הנוסח המקורי של השיר הרמוני ופסטורלי ואין בו איחולים 'לדוד גיבור אשר על המשמרת ולכל נוטר בעיר, בכפר', ניסוח שיופיע רק בגלגול המאוחר יותר. במקומם שלח קיפניס את ברכתו 'לדודים ולדודות', ובאותה הזדמנות איחל שנה טובה ופורחת גם 'לגנים ולשדות', 'לכל יד עוֹמֶלֶת' ו'לכל ילדה וילד'.
נוסח ראשון זה של השיר לא הולחן ונותר רק כשיר דקלום בגני הילדים.
רק בשנת 1939, לאחר שקיפניס שינה את נוסח השיר, הוא הולחן לראשונה. מי שהפך אותו משיר סֵפֶר לשיר זֶמֶר היה נחום נרדי, שהלחין אותו לקראת סמינריון למורי המרכז לחינוך של ההסתדרות, שנערך בהשתתפותו בראשית חופשת הקיץ של אותה שנה. את השירים שהלחין כינס נרדי בחוברת מיוחדת בשם 18 שירים, שאותה חילק למשתתפי הסמינר.
שני עותקים ראשונים שלח נרדי עם הקדשות לידידיו: יוזם הסמינריון ומנצח המקהלות שלמה קפלן, והמלחין יואל וַלְבֶּה ('לדרך ספן', 'הורה סחרחורת' ועוד רבים). בעמוד השער הבהיר נרדי שהחוברת מיועדת אך ורק למורים ולגננות, ולא התיר להשמיע או להקליט את השירים ללא רשותו.
הקדשה של נחום נרדי לשלמה קפלן 'בהערצה' (אוסף אליהו הכהן)הקדשה למלחין יואל ולבה, 11 באוגוסט 1939 (אוסף אליהו הכהן)
נוסח השיר שהופיע בחוברת זו שונה לגמרי מהנוסח הראשון של 1925:
הנה כי כן, את הגנים והשדות החליפו עתה דמויות חדשות: 'דּוֹד גִּבּוֹר אשר על המשמרת' ו'נוֹטֵר בעיר, בכפר'. את 'היד העומלת' החליפו 'לכל עָמֵל בניר וגם במלט'.
שתי המילים 'משמרת' ו'נוטר' הן מסממניה המובהקים של התקופה שבה נכתב השיר.
שנה טובה לדוד (וגם לדודה) אשר על המשמרת אי שם בנגב
הנוטר הוא כמובן איש חיל הנוטרים, יחידות שיטור יהודיות שהוקמו לאחר 'מאורעות' 1939-1936 (המרד הערבי הגדול) במסגרת משטרת המנדט הבריטי ותפקידן היה להגן על יישובים עבריים מפני התנכלויות. הנוטרים – שכונו תחילה בשם 'גאפירים' – זוהו בכובעי 'קוּלפָּאק' גבוהים שחבשו על ראשם ובטנדרים שעמם נסעו בדרכי הארץ, 'משדות ים המלח עד עין המפרץ'. 'הטנדר נוסע', שירם האהוב של יעקב אורלנד ומשה וילנסקי, שנכתב ב-1939, הוא המתעד המוכר ביותר של תקופה זו.
נוטרים במושבה נשר בימי 'המאורעות', חבושים קולפאקים ויוצרים בכלי נשקם צורת מגן דוד
המילה 'משמרת' אופיינית גם כן לאותה תקופה, וכמובן שגם היא מצאה את ביטוייה בשירי הזמר. וכך כתב אברהם שלונסקי בימי 'המאורעות' את 'עומדים אנו במשמרת', על פי לחן של מרדכי גֶּבּירְטִיג; ש' שלום כתב ב-1938 'יש משמרת בחניתה', בשירו 'חניתה' ללחן מרק לַבְרִי; אהרן אשמן כתב 'ככה כך ולא אחרת, במצור ובַמשמרת', בשירו 'ככה כך' שהלחין מרדכי זעירא; וכמובן, היהלום שבכתר, 'נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת', ב'שיר העמק' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, שנכתב ב-1934.
שירי זמר הם בבואה של תקופתם וכמעט בכל שיר ניתן למצוא את טביעות האצבע של הזמן והמקום שבו נכתב – בסגנון השיר, בצירופי הלשון, בניבים, במושגים ובכינויים המופיעים בו. אמנם, לא פעם עשויים כינויים להתנייד מתקופה לתקופה, תוך שהם נטענים במשמעויות שונות, ועל כן נדרש ידע היסטורי ולשוני על מנת לפענח את מסתריו של כל שיר.
דוגמה לכך, שקשורה בשירנו, היא השימוש המשתנה ב'נוטר'. בימי העליות הראשונות התייחסה מילה זו אך ורק לאיש היושב בשׁוֹמֵרָה, הלא היא סוכת השומרים בכרמים, ומשמעות זו נסמכה כמובן על הפסוק המוּכּר 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי' (שיר השירים, א 6). וכך, השיר הנודע שחיבר איש העלייה השנייה קדיש יהודה סילמן, 'שם שועלים יש', שגיבורו מזמין נערה לסוכתו בכרם, נקרא במקורו 'שיר של נוטרים'. באותה עת נדפס גם שיר של הסופר ש. בן-ציון (בשם העט 'בן-עמרי'), שכותרתו 'מזמירות הנוטר' והוא נפתח במילים 'לאביך יש כרם חמד, ואני, אני נוטרהו' (הפועל הצעיר, 20 בדצמבר 1907, עמ' 2). בתוך דור אחד השתנה משמעה של מילה זו, והיא הפכה למציינת של שוטר עברי חמוש בשירות משטרת היישובים המנדטורית.
את השיר 'שנה טובה' הלחינו מלחינים נוספים, מהם עמיתיו של נרדי. הראשון ביניהם היה יצחק אדל ('גלגלי העולם', 'על הים השקט', 'לשפן יש בית'), שלחנו התפרסם לראשונה לקראת ראש השנה תש"ב (1941) בעיתון דבר לילדים. קיפניס בחר לפרסם ליד שירו את תווי אדל ולא את אלה המוכרים של נרדי. אולי עשה כן כדי להעניק לאדל, ידידו וחברו להוראה בסמינר לגננות (היום סמינר לוינסקי) הזדמנות הוגנת לפרסם את צליליו החדשים. בין כך ובין כך, לחנו של אדל לא זכה להצלחה וככל הידוע לא הוקלט אף פעם. אגב, כמה שנים קודם לכן הלחין אדל שיר חג אחר של קיפניס, 'נר לי דקיק', על אף שגם שיר זה כבר זכה להצלחה בלחנו המוכר של דניאל סמבורסקי.
דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)
שנה לאחר מכן (1942), פרסם גם המלחין ניסן כהן מלמד (1983-1906), מחלוצי המלחינים בסגנון המכונה 'מזרחי' בזמרת הארץ, לחן משלו לשיר. אלא שנוסח המילים שהלחין שונה מכל הנוסחים האחרים: אין בו זכר לדוד הגיבור וגם נעלם הנוטר מן העיר ומהכפר, נוספו בו איחולים לדוד ולדודה, לסבא ולסבתא, לכרם ולפרדס ובמקום 'שנה טובה לכל עמל' נכתב 'שנת ברכה לכל עמל'. שמו של קיפניס אמנם הופיע מתחת למילות השיר, אך אני מטיל ספק אם הוא אכן כתבוֹ ואם נתן את ברכתו לנוסח זה.
ניסן כהן מלמד, רינתי, א, הוצאת יבנה, 1942
כשכינס קיפניס בשנת 1953 את לחני נרדי, אדל וכהן מלמד לספר שיריו מַחֲרֹזֶת: זמירות ומשחקים לילדים (הוצאת נ' טברסקי, בעריכתו המוזיקלית של אדל ובלוויית איורים של נחום גוטמן), הוא התעלם מהנוסח 'המשופץ' שנרשם בחוברת רינתי וצירף ללחנו של מלמד את הנוסח המקורי משנת 1939. תווי שלושת הלחנים נדפסו בספר זה ליד זה עם טקסט אחיד.
בין השנים 1960-1954 החליט קיפניס בעצמו לעדכן את שירו. הוא שינה את 'ולכל נוטר בעיר, בכפר' ל'בכפר, בַּסְפָר'. מדוע שינה? אולי משום שכבר לא נראו נוטרים ברחובות הערים, ואולי משום שהמילה 'סְפָר' הופיעה אז – בגבולות ישראל שקדמו למלחמת ששת הימים – בכותרות העיתונים ובשיח הציבורי (בין השנים 1951-1949 גם פעלה בצה"ל יחידה ושמה חיל הסְפָר). קיפניס גם חיבר בית נוסף, שכלל איחולים לטייס אמיץ ולמלח עברי, אולי כדי ליצור 'חלוקת עבודה' שווה בין החייל הרגלי אשר על הארץ, הטייס שבשמיים והמלח שבים. הנוסח החדש נדפס לראשונה בשירון שירי סוכות, שהוציא נחום נרדי בשנת 1960, אלא שהיה זה מעט מאוחר מדי. הנוסח של 1939 כבר זכה למעמד איתן בציבור. הוא הושר בפי זקנים, נערים וטף ולא בנקל ניתן היה לשנותו.
השיר 'שנה טובה' לאחר שינויי נוסח והוספת בית (חוברת 'שירי סוכות', הוצאת נחום נרדי, 1960)
לימים נכתב לחן רביעי לשיר, מעשה ידי מרדכי אולרי-נוז'יק (בספרו חמישים שירים מובחרים לילדים ולנוער, 1970). איש משלושת המלחינים – אדל, כהן מלמד ואולרי-נוז'יק – לא הצליח להביס את לחנו הקליל והקליט של נרדי והם לא קנו אחיזה בשירת הציבור.
ומשהו על מבצעי השיר.
מי ששרה את רוב שיריו של נרדי על במות הארץ הייתה בת-זוגו, הזמרת ברכה צפירה. אך את השיר 'שנה טובה' היא לא שרה ולא הקליטה. ב-1939, השנה שבה הולחן השיר, נפרדו דרכיהם של השניים. מאז ועד סוף ימיה לא הוסיפה צפירה, הכוכבת הבלתי מעורערת של הזמר העברי בשנות השלושים, לשיר משיריו של נרדי, שלא מעט בזכותו דרך כוכבה. נרדי, המלחין והפסנתרן הוירטואוזי, הלחין ועיבד שירים עבורה (במיוחד שורה ארוכה של לחנים לשירי חיים נחמן ביאליק) וליווה אותה בהופעותיה, אך לאחר גירושיהם פנה כל אחד לדרכו.
מסרטון נדיר זה, ובו שרה צפירה את 'שיר העבודה' של ביאליק, כשנרדי מלווה אותה בפסנתר, אפשר לטעום מעט מסוד הקסם שחיבר ביניהם. פרידתם קטעה את שרשרת ההצלחות של שני יוצרים מוכשרים אלה ולא היטיבה עם זמרת הארץ.
אחת הראשונות ששרה והקליטה את 'שנה טובה' הייתה נעמה נרדי (1989-1931), בתם המשותפת. נעמה ניחנה בשמיעה אבסולוטית, ביופי נדיר ובקול צלול כאגל בדולח. בנעוריה הקליטה, בליווי אביה, עשרות שירי ילדים מאוצר לחניו. כשבגרה עשתה חיל כזמרת באופרה 'לה סקאלה' במילאנו, ושרה לצדם של זמרים מהוללים כמריה קאלאס, לאונטין פרייס וג'וזפה די סטפנו, שאף היה זמן מה בן-זוגה.
נעמה נרדי עם ג'וזפה די סטפנו, 1955 (אוסף אליהו הכהן)
ואז לפתע חלתה נעמה וממרומי התהילה שקעה אל תהומות הדיכאון. היא חזרה ארצה אך לא שבה לעצמה. זמן מה לימדה כמה מטובי הזמרים הישראליים פיתוח קול, ואחר כך חיה בבדידות מעיקה ובנתק מכל סביבתה. כשגבר ייאושה קצה בחייה ושלחה יד בנפשה. עלילות חייה הסוערים, כמו גם חיי הוריה (אביה היה נשוי ארבע פעמים ואִמהּ פעמיים), יכולות לפרנס בקלות כמה דרמות טלוויזיוניות.
נעמה נרדי, 1960
הנה אפוא השיר 'שנה טובה' בהקלטת נעורים של נעמה נרדי, כשאביה נחום מלווה אותה בפסנתר. ההקלטה נעשתה בארצות הברית (אולפני Reena Records) בסוף שנות הארבעים.
שמונה עשורים חלפו מאז הולחן השיר 'שנה טובה'. מאז נכתבו והולחנו עשרות שירים חדשים לראש השנה, אך אף לא אחד מהם הצליח להזיז ממקומו וממעמדו את שירם של קיפניס ונרדי.
ולסיום, הפתעה מתוקה. לפני שנה העלה ישי רזיאל סרטון ליו-טיוב ובו ביצוע באנגלית של 'שנה טובה' בפי הביטלס!
באמצע המאה ה-19 עלה מעמדם של זרים ולא-מוסלמים באימפריה העות'מאנית | כדי לשמור עליהם, הקציבו העות'מאנים שומרי ראש מיוחדים לרבנים, פטריארכים וקונסולים | הנוצרים ממשיכים להתהדר בשומרי הראש שלהם עד ימינו, אולם מה קרה לקאוואסים שהוקצבו ליהודים? ואיך זה קשור לרב עובדיה?
בצלאל מבשוב (מימין), חכם רפאל עזריאל, חתנו של הראשון לציון יעקב מאיר (באמצע) ויעקב בכר (קוואס), 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בקיץ 1969 הוכתר ברוב הוד והדר הרב עובדיה יוסף לרבה הראשי של העיר העברית הראשונה, תל-אביב. תהלוכת ההכתרה יצאה מבניין המועצה הדתית בדרכה ל"נסיעת כבוד" ברחבי העיר לתפארת הרב הראשי החדש. בראש התהלוכה, עוד לפני הרב, ראש העירייה ומלוויהם, צעדה דמות יוצאת דופן: גבר מבוגר, לבוש מדים רשמיים, נושא בידו מטה עץ גדול עם גולת כסף, ובחגורתו חרב ערבית מעוקלת ומקושטת. בסבר פנים חמור הוא הוביל את השיירה, נוקש בקצב אחיד עם קצה המטה על הרצפה, ולאחר שהרב הראשי החדש של תל-אביב נכנס בבטחה למכונית – התיישב שומר הראש במושב הקדמי. מאוחר יותר אפשר היה לראותו עומד משמאל לרב עובדיה, ומשמש בתור עוזרו האישי. שומר הראש של הרב נקרא "קאוואס", וזה אחד התיעודים האחרונים של קאוואס יהודי, שריד וזכר לתקופות אחרות בארץ-הקודש.
שומרי ראש לזרים במרחב העות'מאני
כדי להבין מדוע מלווה את הרב הראשי של תל-אביב שומר ראש חמוש במקל וחרב, יש לחזור לאמצע המאה ה-19. באותה תקופה ניסתה האימפריה העות'מאנית להתמודד עם מרידותיו של מחמד עלי, קצין בצבא העות'מאני שהשתלט על מצרים וארץ ישראל. באחת מהמערכות האחרונות בין האימפריה העות'מאנית לבין כוחותיו של עלי, שנחשב למייסד מצרים המודרנית, הסתייעו העות'מאנים בלית ברירה בכוחות האימפריה הבריטית, לצד כוחות רוסיים ואוסטרו-הונגריים. המעצמות הזרות, שזיהו את חולשתה של האימפריה המוסלמית הגדולה, הציעו את עזרתן בתמורה לקידום האינטרסים שלהן בתוך השטחים העות'מאניים. כך נולדו הסכמי הקפיטולציות.
במסגרת הסכמים אלה הפכו הקונסולים הזרים לריבונים על אזרחי מדינותיהם בשטחים מוסלמיים, מדינות אירופה יכלו להקים עבורם מערכות אזרחיות מקבילות לאלו שסיפקה האימפריה, דוגמת בנקים זרים, דואר, בתי חולים ובתי ספר. בהמשך, דרשו מדינות אירופה להחיל את זכויות הקפיטולציה גם על אוכלוסיות לא-מוסלמיות באימפריה העות'מאנית, בלי קשר למוצאן – ובכללן בעיקר היהודים והנוצרים.
כך נוצר מצב בו לראשונה באימפריה העות'מאנית, לא-מוסלמים זכו לזכויות מתקדמות ומנהיגים דתיים נוצרים ויהודים קיבלו משנה כוח לייצג את הקהילות בראשן עמדו. משרת ה"חכם באשי" היהודית, שהשלטונות העות'מאניים איחדו באותה תקופה עם משרד הראשון לציון, קיבלה תוקף חדש והחלו ממונים רבנים אחראיים על קהילות יהודיות שונות באימפריה. נוכח השינויים שנעשו במסגרת הסכמי הקפיטולציות והזכויות החדשות שהוענקו, החליטו השלטונות העות'מאניים להצמיד שומרי ראש לקונסולים, לדיפלומטים זרים, לאישיות חשובה זו או אחרת, וכן ולמנהיגים דתיים שאינם מוסלמים.
השומר (קאוואס) של הפאשה של ירושלים, רישום (איור) בצבע מאת ארמטה פיירוטי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
שומרים אלה כונו "קאוואס" או ברבים "קאוואסים" (משמעות המילה בערבית עות'מאנית היא "קַשָּׁת"), ולמעשה קיבלו מעמד של חייל או שוטר, למרות שלא השתייכו לגוף רשמי. תפקיד הקאוואס היה לצעוד לפני האישיות רמת המעלה אותה ליווה, לפנות עבורה את הדרך, ובמקרה הצורך להגן עליה מפני תקיפה, אספסוף או ניסיונות היטפלות. גם מוסדות אירופאים, כמו למשל בנקים, קיבלו את הרשות להחזיק "קאוואס" שיגן על האינטרסים שלהם. מאחר והקאוואס לא השתייך למשטרה או לצבא, יכלו גם יהודים ונוצרים לעבוד בתור קאוואסים, וכך יכלו לעקוף את האיסור על לא-מוסלמים לשאת נשק.
גבר לבוש בבגדי 'קוואס' (שומר ראש) התלבושת ססגונית ורקומה, יפו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
מטה, חרב ומדים מיוחדים
הקאוואסים היו דמויות צבעוניות, שהולבשו במיטב המחלצות שהיו מקובלות בחברה הצבאית-עות'מאנית באמצע המאה ה-19. מדיהם כללו מכנסיים רחבים בסגנון מזרחי, מעיל גדול ומקושט, אבנט רחב ולראשם חבשו כובע "פז" (טרבוש) שהונחל באותה תקופה בכל האימפריה העות'מאנית. רובם, בהתאם לאופנה המקובלת, קישטו את פניהם בשפם עבות. כאמור, למותניהם חגרו חרב גדולה, ובידם החזיקו תמיד מטה גדול. למטה זה, שלרוב הייתה גולה מכסף או מתכת אחרת ובקצהו חוד פלדה – היה תפקיד נוסף, מעבר היותו כלי נשק: המקל שימש את הקאוואסים לנקישה על מרצפות הרחוב, כאשר הובילו תהלוכה דתית או ליוו אישיות רמת מעלה. נקישות אלה נועדו לסמן להמון שיש לפנות את הדרך. אם בתחילת הדרך תפקידו נועד להגן על נושאי תפקידים זרים בתוך המרחב המוסלמי, לקראת סופה של האימפריה העות'מאנית הפכה נוכחות הקאוואסים לסמל למעמד, ופעמים רבות הם נבחרו לבצע משימות חשובות נוכח נראותם ויוקרתם.
קתולים – בבוקר בכנסיית הקבר. באדיבות הצלם דנצ'ו ארנון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לכל פטריארך נוצרי מונה קאוואס, ולאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית – נותרו המנהג על כנו, ולנציב הבריטי גם מונו שומרי ראש. לעתים מצאו עצמם הקאוואסים המוסלמים ב"ניגוד אינטרסים", כפי שמספר העיתונאי אורי קיסרי, כיצד במהומות תרפ"א צבאו פורעים על שערי בנק אנגלו פלסטינה. "היה לבנק שוער מוסלמי, שוער נאמן, "קאוואס", דמות שהורישה לנו תקופת הקפיטולציות…". בהמשך תיאר קיסרי כיצד הקאוואס הבטיח כי לא יניח לאף פורע לעבור את שערי הבנק, אולם היהודים לא היו בטוחים למי באמת נתונה נאמנותו, ובחרו לברוח בכל מקרה.
מסע ההלוויה של הרב הספרדי הראשון לציון יעקב מאיר, מרחוב יפו להר הזיתים, ירושלים' 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
שומרי הראש העות'מאניים הפכו להיות חלק מפמליית הכבוד של הראשון לציון, כמו גם רבנים חשובים רבים אחרים. בזכרונותיו מביקור הקיסר הגרמני בירושלים מספר דוד ילין ב"ירושלים של אתמול": "לפני המלווים הולכים שני זייני (קאוואס) רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמיים ומטות הכסף בידיהם" ילין מכנה אותם "זייני" כנראה מאחר והיו חמושים (מזוינים) בנשק בתור שומרי ראש. בסיפורו "הַקַּוַס הַיְהוּדִי" מתאר יהושוע איזנשטט (ברזילאי) כיצד נבחר קאוואס ירושלמי בן דת משה להגן על ממון רב שנאסף על ידי היישוב היהודי בארץ בתחילת המאה ה-20: "לבריה זו הלבושה בתלבשת מוזרה זאת, קוראים בארצות הקדם “קאוואס”. משמשים בני אדם אלו אצל צירי הממלכות, אצל נשיאי הדתות ואצל כל הגדולים; כל מי שיש לו “קאוואס” ידוע הוא לגדול". בהמשך מתאר כיצד נוכח ממדיו הגדולים של הקאוואס, היה צורך בכמות גדולה של אריג כדי לתפור עבורו את התלבושת המסורתית לקאוואס, ושיש בו תכונות של גיבור; איזנשטט, היהודי האירופאי, משרטט את דמות הקאוואס כפי שדמיין אותה במוחו המושפע מסיפורים אוריינטליסטיים: יהודי ירושלמי מקומי, גדול וחזק, ששפתו ערבית והוא מתמצא בירושלים כבן בית.
הרב הספרדי הראשון לציון יעקב מאיר בבגד מסורתי, מימינו שומר הראש בצלאל מבשוב בתלבושת קוואס, 1936. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
הקאוואסים מקבלית תעודת זהות ישראלית
עם הקמת מדינת ישראל נותרו הקאוואסים בלבוש המקורי ובמדיהם רק באזור ירושלים. הקונסולים התמקמו בתל אביב, והפטריארכים הנוצרים הפכו להיות האחרונים שעוד מתהדרים בקאוואסים שמובילים את תהלוכותיהם. רובם זנחו את הלבוש האוריינטלי המלא וניתן לראותם לובשים אותו רק בהזדמנויות מיוחדות. במקום השרוואל והמעיל הרקום, לובשים רוב הקאוואסים המלווים את הפטריארכים הנוצריים חליפות כחולות, ולראשם עדיין חובשים את הטרבוש, סימן לימים עברו. גם המטות שראשם עשוי כסף והחרבות נותרו בעינם.
טכס הכתרת הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן, היכל שלמה, ג' ניסן תשכ"ד ירושלים, 1964. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
פעמים רבות מקצוע הקאוואס הופך להיות "קריירה" של חיים שלמים עבור שומרי הראש של הפטריארכים. רבים מהם אימצו סימני היכר בהתאם לזרם הנצרות אליו הם משתייכים, וכך למשל הקאוואסים של הפטריארך האורתודכסי עונדים על דש חליפתם את סמל הכנסייה האורתודוכסית. לעומת זאת, חלק מהקאוואסים מהפטריארכיה הארמנית מסרבים לחבוש את כובע הפז, שכאמור הנו סמל עות'מאני מובהק, במחאה על רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הקאוואסים של הראשון לציון היהודי, שמשרתו שולבה בתוך הרבנות הראשית הישראלית, המשיכו לשרת את הרבנים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. אט-אט הם הפכו למעין עוזרים אישיים של הרב הראשי, קיבלו מדי-שרד הדומים במידת-מה למדי משמר הכנסת, והחליפו את כיסוי הראש העות'מאני בכובע התואם למדים.
הכתרת הרב עובדיה יוסף כרב הספרדי הראשי לת"א-יפו. 17.6.1969, בית הכנסת הגדול בתל אביב. במרכז: הרב עובדיה יוסף. מימין: יוסף שליט, עוזרו של הרב הראשי הספרדי לובש את ה"קאוואס", בגד מיוחד מסורתי. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
עם הזמן הפכו יותר ויותר לשריד סמלי בלבד לימים אחרים. בשנת 1968 עלה לכותרו הקאוואס של הרב הראשי יצחק ניסים, כאשר הרב ועוזרו ביקרו ברחבת הכותל והחליטו לפרק בעצמם מחיצה שהוקמה במקום שלא כדין על ידי משרד הדתות. בשנת 1969 ליווה שומר ראש מהודר את הרב עובדיה בדרכו החדשה בתור רב העיר תל-אביב יפו, ושלוש שנים מאוחר יותר, כשנבחר לתפקיד הרב הראשי הספרדי, ביטל הרב עובדיה את משרת הקאוואס היהודי של הרב הראשי. כך הקיץ הקץ על הקאוואסים היהודים, ואת מקביליהם עדיין ניתן למצוא בעיר העתיקה בירושלים, מלווים את הפטריארכים הנוצרים שטרם החליטו לוותר על סימן הכבוד מימים עברו.
יוונים אורתודכסים בחג המולד בעיר העתיקה בירושלים, 1991. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
