הדבורה מאיה כבר לא כל כך קטנה וחוגגת השנה (2022) 110 שנים להולדתה, שנים בהן ילדי העולם המשיכו לפגוש ולאהוב אותה בשלל שפות ומדיות. במיוחד בשל כך היה מעציב לגלות שמאחורי הדמות התמימה והאהובה שעליה גדלנו, עומדים יוצר אנטישמי במוצהר ומסרים בעיתיים. עם זאת, אם אתם מאוהביה של מאיה – אל דאגה, את דמותה המצוירת לא נקלקל לכם ובדרך נפגוש גם אחותה של הנרייטה סאלד, שתזכיר לנו שספרות אפשר לקרוא בהרבה דרכים.
סיפורה של הדבורה מאיה ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 1912, והוא מתאר את הרפתקאותיה של דבורה קטנה שעוזבת את הכוורת במהלך מרד שמתחולל בה, נחשפת לעולם שבחוץ – על יצוריו הידידותיים והמסוכנים, ובסופו של דבר חוזרת לכוורת ומצילה אותה. הסופר ולדמר בונסלס (1952-1880) כתב את הספר עבור בניו ועם פרסומו זכה הספר להצלחה גדולה.
החשד שבספר יש יותר ממה שנטינו לחשוב, מתעורר כשמגלים שהספר היה פופולרי לא רק בקרב ילדי וילדות גרמניה אלא הפך, כשנתיים לאחר פרסומו, לאחד הספרים הפופולריים ביותר בקרב החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. מה הביא גברים צעירים לקרוא בשקיקה ספר שנועד לילדים? מה גרם להם לקחת לשדה הקרב סיפור על הרפתקאותיה של דבורה קטנה?
הסיבה לכך היא שבין הפרחים, החרקים וההרפתקאות, הספר כולל מסרים מיליטריסטיים ולאומנים וחייל בשדה הקרב לא יתקשה לקרוא אותו כמשל לבני העם הגרמני ולצבאם.
אחד המסרים הברורים שהספר מעביר הוא שיש להילחם למען המולדת, ובמידת הצורך – למות למענה. כבר בתחילת הספר, מסבירה האומנת קסנדרה לדבורה הצעירה שזה עתה נולדה: "השתמשי בעקצך רק אם אין לך ברירה אחרת ואז עשי זאת באומץ לב ואל תפחדי מפני המוות" (הציטוטים מתוך הספר, אלא אם יצויין אחרת, מובאים מתוך הדבורה מאיה והרפתקאותיה בתרגומו של בצלאל וכסלר ובעריכתו של אוריאל אופק. הוצאת כתר, 1977). השיעור יופנם, וכאשר מאיה תימצא בשבי (בפעם השנייה במהלך הספר!) תחשוב "בין כה וכה עלי למות… ובכן, אמות לפחות באומץ לב, תוך ניסיון ומאמץ להציל את בני עמי! … אם נגזר על עמי למות, כי אז שותפת אני לגורלם." המסר הזה מגיע לשיאו בקרב שמתחולל בין הדבורים לצרעות – "בשם הצדק לעולם יכון ובשם המלכה – קומו למולדת!" (תרגום אריה ליב סמיאטיצקי מתוך הספר הדבורה זיוית, הוצאת אמנות, 1928) כך אומרת מלכת הדבורים כשהיא משלחת את לוחמיה לקרב. וגם כאן המוות בקרב מוצג כחלק עצוב אך הירואי. קצין הדבורים האמיץ מת בקרב, והקוראים למדים כיצד "מותו של הקצין הנועז עורר בלב המתגוננים את תחושת חרוף הנפש וההקרבה העצמית". למקרא קטעים אלה, נוכחותו של הספר בשדה הקרב האכזרי של מלחמת העולם הראשונה הופכת קצת מובנת יותר.
הספר שם דגש גם על חובת הנאמנות למולדת. עזיבתה של מאיה את הכוורת היא מעשה הראוי לגינוי, ורק העובדה שחזרה כדי להצילה גורמת לכך שסולחים לה על "עוון צאתה ממולדתה" (תרגום אריה ליב סטיאמצקי). עוד במהלך מסעה, מבינים הקוראים והקוראות שעדיף לחסות בצל השליטים ולשרתם, ולא לצאת לדרך עצמאית "מה היו מאושרות אלה, שזכו לתשומת לבה של המלכה. כולם העריצו את אלה, שהמלכה כיבדה אותן; וכל הדבורים היו בטוחות, שהחברה תגן עליהן מכל צרה שלא תבוא. ואילו כאן, במקומה המבודד והגלוי לעין כל, היתה הדבורה הקטנה מאיה צפויה לסכנות רבות וקפאה מקור". אפילו הצרעות מודות כי "עם הדבורים מלוכד ונאמן יותר מאיתנו, ובזה כוחו! אין אף דבורה אחת שתבגוד בעמה ובמולדתה."
כמו שניתן להבין מהמשפט האחרון, הלאומנות לא מסתכמת בנאמנות למולדת אלא כוללת גם ביטויים של עליונות לאומית וגזעית. לכל אורכו של הספר מודגשת עדיפותן של הדבורים על כל החרקים האחרים. "תודות לאומץ הלב שלנו ולתבונתנו זכינו ליראת כבוד ולהוקרה שרוחשים לנו הכל בעולם כולו", כך לומדת הדבורה מאיה הרכה מהאומנת שלה. במפגשה עם החיפושית, מציין המספר כי "כידוע, מחונכות הדבורים יותר משאר החרקים והן יודעות פרק בהלכות נמוסין" והזבוב, שחושש מעוקצה, מכריז "הרי כל העולם יודע שאתן, הדבורים, הנכן היצורים המכובדים ביותר בעולם החרקים."
תחושת העליונות הזו מתחברת לעובדה שבונסלס, איש הרוח ואוהב הטבע, היה גם אנטישמי מוצהר. עם עליית הנאצים בשנת 1933 הוא הביע את תמיכתו בהם בגלוי ופרסם מאמר שנאה על היהודים. על פי המאמר, העם היהודי הוא אויב קטלני שמרעיל את התרבות הגרמנית ויש לבלום אותו. הספר על הדבורה מאיה נכתב שנים קודם לכן, אך יש הסבורים שגם בו ניתן למצוא רמז לתפיסה זו. באחד העמודים הראשונים של הספר אומרת האומנת קסנדרה למאיה: "הצרעות הן האויב האכזרי ביותר של עם הדבורים. גזע שודדים הוא, עם ללא מולדת משלו, ללא תועלת וללא אמונה בלבו." נראה שלא יהיה זה מופרך להניח שהצרעות המרושעות בספר מסמלות את העם היהודי. בונסלס אפילו קיבל פנייה להפוך את הדבורה מאיה לסרט אנימציה בשירות התעמולה הנאצית. הפנייה התקבלה מאולפן גרמני שהוקם בשנת 1941 במטרה להוות חלופה לאולפני דיסני ולהפיץ את האידיאולוגיה הגרמנית באמצעות סרטי אנימציה. בונסלס נענה להצעה ורק מחלוקת כספית הובילה לכך שהדבר לא יצא אל הפועל. לאחר המלחמה, קשריו של בונסלס עם המפלגה הנאצית הובילו להחרמת ספריו לתקופה קצרה.
בארצות הברית הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1922. המתרגמת לאנגלית הייתה לא אחרת מאשר אדל סאלד-זלצר, אחותה הצעירה והאהובה מאד של הנרייטה סאלד. באותן שנים דעותיו של בונסלס עוד לא היו ידועות והספר נתפס כספר ילדים תמים. יש לומר שגם בקריאה עכשווית וביקורתית, המושפעת ללא ספק מהידע על דעותיו של הסופר, ניתן למצוא בספר, בצד המסרים שהוזכרו, גם הרבה חלקים שיש בהם יופי, חמלה, סקרנות ועזרה הדדית. מאיה מתיידדת עם חרקים רבים שהיא פוגשת בדרך, מתפעלת מיופיים של הפרפר, השפירית וגמד הלילה, משירתו של אדום החזה, מנגינתו של הצרצר ומהדרו של הטבע. החרקים השונים חולקים עמה מידע רב והם גם מצילים זה את זה – מאיה מסייעת לחיפושון הזבל לעמוד על רגליו, ובהמשך הוא יהיה זה שיציל אותה ממוות בין קורי העכביש. ולא דיברנו עוד על אהבה – אושרם של זוג צעירים אוהבים היה המראה הנהדר ביותר עבור מאיה ועמו ההבנה כי "האנשים יפים ביותר כשהם אוהבים זה את זה".
אבל בואו נודה על האמת – ההתאהבות הראשונה של רובנו בדבורה מאיה לא קרתה בין דפי הספר אלא מול מסך הקולנוע והטלוויזיה, ושם הדברים כבר החלו להיראות אחרת. העיבוד הראשון של הספר לקולנוע נעשה עוד בחייו של בונסלס ובשיתוף עמו – זה היה סרט אילם בכיכובן של חיות אמיתיות, שיצא לאקרנים בשנת 1926. אבל ההצלחה הגדולה של מאיה הגיעה בשנת 1975, למעלה מעשרים שנה אחרי מותו של בונסלס, והיא הגיעה בכלל מיפן. סדרת אנימציה יפנית, בת 104 פרקים, הכניסה את מאיה לבתים בכל רחבי העולם, הפכה אותה לדמות ילדים מוכרת ואהובה ומושא של מוצרי צריכה – משוקולד ומעדן חלב ועד בובות ומצעים. הסדרה גם הביאה אלינו את וילי ופליפ, שתי דמויות אהובות שכלל לא היו קיימות בספרו של בונסלס ונוספו רק בסדרה עצמה. דמותו של וילי הפכה אהודה ומזוהה כל כך עם מאיה, שהיא הופיעה כמעט בכל עיבוד שנעשה לסיפור (למשל, בסדרת האנימציה הצרפתית מ-2012), למרות, שכאמור, כלל אינה מופיעה בספר המקורי.
גם התרגומים של הספר לעברית הגיעו בעקבות העיבודים הללו. הספר תורגם לראשונה על ידי אריה ליב סטיאמצקי בשנת 1928 בשם "הדבורה זיוית" ובשנת 1977 תורגם שוב ע"י בצלאל וכסלר בשם "הדבורה מאיה והרפתקאותיה". לאלה נוספו ספרים קצרים שהתבססו על סדרת הטלוויזיה, וכבר היו רחוקים ברוחם מזו של הספר המקורי.
המהפך הושלם סופית בשנת 2014, עם סרט קולנוע נוסף שמבוסס על הספר, הפעם בצורה רופפת אפילו יותר. הסרט זכה לציונים נמוכים אבל הצליח למדי בקופות וגם הוליד שני סרטי המשך. הסרט הצליח להפוך את משנתו של בונסלס מהקצה אל הקצה. לא רק שאין בו מסרים אנטישמיים ושהוא כמעט פציפיסטי, אלא שהוא הופך על פיו גם את המסר הבסיסי ביותר של בונסלס, זה שבא לחנך את הקוראים הצעירים, ובעיקר את הקוראות, לצייתנות וקונפורמיות. הסרט מלמד את הצופים והצופות לראות באור אוהד וחיובי את רוחה החופשית של מאיה ואת עצמאותה וברוח התקופה מחנך אותם להקשיב ללב ולהיות הם עצמם. בונסלס, שנפטר עוד בשנת 1952, אך שמו מופיע בקרדיטים כאחד הכותבים, מאד לא היה אוהב את זה.
