הדבורה מאיה בשירות הרייך הגרמני

ספר הילדים האהוב על הדבורה האמיצה שמצילה את אחיה ואחיותיה הפך מסיפור תמים לאחד הספרים הפופולריים ביותר בקרב החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. מה גרם להם לקחת לשדה הקרב סיפור על הרפתקאותיה של דבורה קטנה? איך ניתן לקרוא בין דפי הספר מסרים שמנבאים את האידאולוגיה ההרסנית שתגרום לחורבן עולמי, כמה עשרות שנים מאוחר יותר?

הדבורה מאיה וחיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה

הדבורה מאיה כבר לא כל כך קטנה וחוגגת השנה (2022) 110 שנים להולדתה, שנים בהן ילדי העולם המשיכו לפגוש ולאהוב אותה בשלל שפות ומדיות. במיוחד בשל כך היה מעציב לגלות שמאחורי הדמות התמימה והאהובה שעליה גדלנו, עומדים יוצר אנטישמי במוצהר ומסרים בעיתיים. עם זאת, אם אתם מאוהביה של מאיה – אל דאגה, את דמותה המצוירת לא נקלקל לכם ובדרך נפגוש גם אחותה של הנרייטה סאלד, שתזכיר לנו שספרות אפשר לקרוא בהרבה דרכים.

מאיה ווילי מודאגים. מתוך סדרת הטלוויזיה 1975

סיפורה של הדבורה מאיה ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 1912, והוא מתאר את הרפתקאותיה של דבורה קטנה שעוזבת את הכוורת במהלך מרד שמתחולל בה, נחשפת לעולם שבחוץ – על יצוריו הידידותיים והמסוכנים, ובסופו של דבר חוזרת לכוורת ומצילה אותה. הסופר ולדמר בונסלס (1952-1880) כתב את הספר עבור בניו ועם פרסומו זכה הספר להצלחה גדולה.

הדבורה מאיה – המהדורה הראשונה בגרמנית

החשד שבספר יש יותר ממה שנטינו לחשוב, מתעורר כשמגלים שהספר היה פופולרי לא רק בקרב ילדי וילדות גרמניה אלא הפך, כשנתיים לאחר פרסומו, לאחד הספרים הפופולריים ביותר בקרב החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. מה הביא גברים צעירים לקרוא בשקיקה ספר שנועד לילדים? מה גרם להם לקחת לשדה הקרב סיפור על הרפתקאותיה של דבורה קטנה?

הסיבה לכך היא שבין הפרחים, החרקים וההרפתקאות, הספר כולל מסרים מיליטריסטיים ולאומנים וחייל בשדה הקרב לא יתקשה לקרוא אותו כמשל לבני העם הגרמני ולצבאם.

אחד המסרים הברורים שהספר מעביר הוא שיש להילחם למען המולדת, ובמידת הצורך – למות למענה. כבר בתחילת הספר, מסבירה האומנת קסנדרה לדבורה הצעירה שזה עתה נולדה: "השתמשי בעקצך רק אם אין לך ברירה אחרת ואז עשי זאת באומץ לב ואל תפחדי מפני המוות" (הציטוטים מתוך הספר, אלא אם יצויין אחרת, מובאים מתוך הדבורה מאיה והרפתקאותיה בתרגומו של בצלאל וכסלר ובעריכתו של אוריאל אופק. הוצאת כתר, 1977). השיעור יופנם, וכאשר מאיה תימצא בשבי (בפעם השנייה במהלך הספר!) תחשוב "בין כה וכה עלי למות… ובכן, אמות לפחות באומץ לב, תוך ניסיון ומאמץ להציל את בני עמי! … אם נגזר על עמי למות, כי אז שותפת אני לגורלם." המסר הזה מגיע לשיאו בקרב שמתחולל בין הדבורים לצרעות – "בשם הצדק לעולם יכון ובשם המלכה – קומו למולדת!" (תרגום אריה ליב סמיאטיצקי מתוך הספר הדבורה זיוית, הוצאת אמנות, 1928) כך אומרת מלכת הדבורים כשהיא משלחת את לוחמיה לקרב. וגם כאן המוות בקרב מוצג כחלק עצוב אך הירואי. קצין הדבורים האמיץ מת בקרב, והקוראים למדים כיצד "מותו של הקצין הנועז עורר בלב המתגוננים את תחושת חרוף הנפש וההקרבה העצמית". למקרא קטעים אלה, נוכחותו של הספר בשדה הקרב האכזרי של מלחמת העולם הראשונה הופכת קצת מובנת יותר.

הספר שם דגש גם על חובת הנאמנות למולדת. עזיבתה של מאיה את הכוורת היא מעשה הראוי לגינוי, ורק העובדה שחזרה כדי להצילה גורמת לכך שסולחים לה על "עוון צאתה ממולדתה" (תרגום אריה ליב סטיאמצקי). עוד במהלך מסעה, מבינים הקוראים והקוראות שעדיף לחסות בצל השליטים ולשרתם, ולא לצאת לדרך עצמאית "מה היו מאושרות אלה, שזכו לתשומת לבה של המלכה. כולם העריצו את אלה, שהמלכה כיבדה אותן; וכל הדבורים היו בטוחות, שהחברה תגן עליהן מכל צרה שלא תבוא. ואילו כאן, במקומה המבודד והגלוי לעין כל, היתה הדבורה הקטנה מאיה צפויה לסכנות רבות וקפאה מקור". אפילו הצרעות מודות כי "עם הדבורים מלוכד ונאמן יותר מאיתנו, ובזה כוחו! אין אף דבורה אחת שתבגוד בעמה ובמולדתה."

"את לא שכחת את מולדתך ואת עמך, לבך היה נאמן אתנו תמיד" (תרגום אריה ליב סמיאטיצקי, איור: פרנץ פרנקה, מתוך המהדורה הגרמנית שיצאה לאור בשנת 1920)

כמו שניתן להבין מהמשפט האחרון, הלאומנות לא מסתכמת בנאמנות למולדת אלא כוללת גם ביטויים של עליונות לאומית וגזעית. לכל אורכו של הספר מודגשת עדיפותן של הדבורים על כל החרקים האחרים. "תודות לאומץ הלב שלנו ולתבונתנו זכינו ליראת כבוד ולהוקרה שרוחשים לנו הכל בעולם כולו", כך לומדת הדבורה מאיה הרכה מהאומנת שלה. במפגשה עם החיפושית, מציין המספר כי "כידוע, מחונכות הדבורים יותר משאר החרקים והן יודעות פרק בהלכות נמוסין" והזבוב, שחושש מעוקצה, מכריז "הרי כל העולם יודע שאתן, הדבורים, הנכן היצורים המכובדים ביותר בעולם החרקים."

הסופר ולדמר בונסלס

תחושת העליונות הזו מתחברת לעובדה שבונסלס, איש הרוח ואוהב הטבע, היה גם אנטישמי מוצהר. עם עליית הנאצים בשנת 1933 הוא הביע את תמיכתו בהם בגלוי ופרסם מאמר שנאה על היהודים. על פי המאמר, העם היהודי הוא אויב קטלני שמרעיל את התרבות הגרמנית ויש לבלום אותו. הספר על הדבורה מאיה נכתב שנים קודם לכן, אך יש הסבורים שגם בו ניתן למצוא רמז לתפיסה זו. באחד העמודים הראשונים של הספר אומרת האומנת קסנדרה למאיה: "הצרעות הן האויב האכזרי ביותר של עם הדבורים. גזע שודדים הוא, עם ללא מולדת משלו, ללא תועלת וללא אמונה בלבו." נראה שלא יהיה זה מופרך להניח שהצרעות המרושעות בספר מסמלות את העם היהודי. בונסלס אפילו קיבל פנייה להפוך את הדבורה מאיה לסרט אנימציה בשירות התעמולה הנאצית. הפנייה התקבלה מאולפן גרמני שהוקם בשנת 1941 במטרה להוות חלופה לאולפני דיסני ולהפיץ את האידיאולוגיה הגרמנית באמצעות סרטי אנימציה. בונסלס נענה להצעה ורק מחלוקת כספית הובילה לכך שהדבר לא יצא אל הפועל. לאחר המלחמה, קשריו של בונסלס עם המפלגה הנאצית הובילו להחרמת ספריו לתקופה קצרה.

הדבורה מאיה מככבת במגזין של צבא גרמניה הנאצית. יוני, 1941

בארצות הברית הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1922. המתרגמת לאנגלית הייתה לא אחרת מאשר אדל סאלד-זלצר, אחותה הצעירה והאהובה מאד של הנרייטה סאלד. באותן שנים דעותיו של בונסלס עוד לא היו ידועות והספר נתפס כספר ילדים תמים. יש לומר שגם בקריאה עכשווית וביקורתית, המושפעת ללא ספק מהידע על דעותיו של הסופר, ניתן למצוא בספר, בצד המסרים שהוזכרו, גם הרבה חלקים שיש בהם יופי, חמלה, סקרנות ועזרה הדדית. מאיה מתיידדת עם חרקים רבים שהיא פוגשת בדרך, מתפעלת מיופיים של הפרפר, השפירית וגמד הלילה, משירתו של אדום החזה, מנגינתו של הצרצר ומהדרו של הטבע. החרקים השונים חולקים עמה מידע רב והם גם מצילים זה את זה – מאיה מסייעת לחיפושון הזבל לעמוד על רגליו, ובהמשך הוא יהיה זה שיציל אותה ממוות בין קורי העכביש. ולא דיברנו עוד על אהבה – אושרם של זוג צעירים אוהבים היה המראה הנהדר ביותר עבור מאיה ועמו ההבנה כי "האנשים יפים ביותר כשהם אוהבים זה את זה".

המהדורה האמריקאית בתרגומה של אדל סאלד

אבל בואו נודה על האמת – ההתאהבות הראשונה של רובנו בדבורה מאיה לא קרתה בין דפי הספר אלא מול מסך הקולנוע והטלוויזיה, ושם הדברים כבר החלו להיראות אחרת. העיבוד הראשון של הספר לקולנוע נעשה עוד בחייו של בונסלס ובשיתוף עמו – זה היה סרט אילם בכיכובן של חיות אמיתיות, שיצא לאקרנים בשנת 1926. אבל ההצלחה הגדולה של מאיה הגיעה בשנת 1975, למעלה מעשרים שנה אחרי מותו של בונסלס, והיא הגיעה בכלל מיפן. סדרת אנימציה יפנית, בת 104 פרקים, הכניסה את מאיה לבתים בכל רחבי העולם, הפכה אותה לדמות ילדים מוכרת ואהובה ומושא של מוצרי צריכה – משוקולד ומעדן חלב ועד בובות ומצעים. הסדרה גם הביאה אלינו את וילי ופליפ, שתי דמויות אהובות שכלל לא היו קיימות בספרו של בונסלס ונוספו רק בסדרה עצמה. דמותו של וילי הפכה אהודה ומזוהה כל כך עם מאיה, שהיא הופיעה כמעט בכל עיבוד שנעשה לסיפור (למשל, בסדרת האנימציה הצרפתית מ-2012), למרות, שכאמור, כלל אינה מופיעה בספר המקורי.

כרזת הסרט הדבורה מאיה. L. A. C. הפקות

 

גם התרגומים של הספר לעברית הגיעו בעקבות העיבודים הללו. הספר תורגם לראשונה על ידי אריה ליב סטיאמצקי בשנת 1928 בשם "הדבורה זיוית" ובשנת 1977 תורגם שוב ע"י בצלאל וכסלר בשם "הדבורה מאיה והרפתקאותיה". לאלה נוספו ספרים קצרים שהתבססו על סדרת הטלוויזיה, וכבר היו רחוקים ברוחם מזו של הספר המקורי.

הדבורה מאיה והרפתקאותיה' 1977

 

הדבורה מאיה נלחמת בצרעות

 

המהפך הושלם סופית בשנת 2014, עם סרט קולנוע נוסף שמבוסס על הספר, הפעם בצורה רופפת אפילו יותר. הסרט זכה לציונים נמוכים אבל הצליח למדי בקופות וגם הוליד שני סרטי המשך. הסרט הצליח להפוך את משנתו של בונסלס מהקצה אל הקצה. לא רק שאין בו מסרים אנטישמיים ושהוא כמעט פציפיסטי, אלא שהוא הופך על פיו גם את המסר הבסיסי ביותר של בונסלס, זה שבא לחנך את הקוראים הצעירים, ובעיקר את הקוראות, לצייתנות וקונפורמיות. הסרט מלמד את הצופים והצופות לראות באור אוהד וחיובי את רוחה החופשית של מאיה ואת עצמאותה וברוח התקופה מחנך אותם להקשיב ללב ולהיות הם עצמם. בונסלס, שנפטר עוד בשנת 1952, אך שמו מופיע בקרדיטים כאחד הכותבים, מאד לא היה אוהב את זה.

 

הדבורה מאיה – הסרט, 2014

חשיפה: שנה טובה מהספרייה הלאומית של שנת 1901

"לשנה הבאה בית ספרים בנוי ומשוכלל בירושלים". כמו היום גם אז: הספרייה הלאומית מתרגשת לקראת מעבר דירה

ציור (המבוסס על תצלום) של בניין הספרייה הלאומית - בית מדרש אברבנאל - בניין "בית נאמן" (בני ברית) עם גמר בנייתו, סמוך לרחוב החבשים, 1903. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

בראש השנה שלפני 121 שנים (שנת תרס"ב, 1901) שלחה הספרייה הלאומית, שנקראה אז "מדרש אברבנאל", איגרת חג לידידים, תורמים ואוהדי היישוב בארץ ישראל והציונות בכל רחבי העולם שבה היא בישרה על המעבר הצפוי שלה למשכנה החדש בשכונת החבשים בירושלים, בין שכונת מאה שערים לרחוב הנביאים.

במהלך השנה הקרובה (2023-2022) תעבור שוב הספרייה הלאומית למבנה חדש – מול משכן הכנסת, ובעיתוי הזה בחרנו לחשוף את הגלויה המיוחדת מלפני יותר מ 120 שנים.

אז – כמו היום – מבנה הספרייה הארעי שנפתח בשנת 1892 לא הצליח להכיל את כל הקוראים, החוקרים וגם לא את הספרים הרבים שנתרמו לספרייה הלאומית של העם היהודי.

וכך, לצורך גיוס תמיכה כספית בהשלמת המבנה החדש שהוקם בשכונה החבשים שנקרא אז "בית נאמן", פנתה הנהלת הספרייה, שנקראה גם "גנזי יוסף" (ע"ש מייסדה יוסף חזנוביץ) – נשלחה גלויית ראש השנה עם הנוסח הבא:

בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלים – מדרש אברבנאל וגנזי יוסף, שולח ברכתו לכל ידידיו ותומכיו החפצים בשכלולו. לשנה טובה יכתבו ויחתמו לאלתר לחיים. לשנה הבאה בית ספרים בנוי ומשוכלל בירושלים.

בנוסף לאגרת השנה טובה פורסמה בעיתונות גם גלויה סקיצת המבנה החדש – וזאת על מנת לעודד תורמים ופילנתרופים יהודים לתרום להקמת המבנה.

בשנה הבאה – תרס"ג (1903), לאחר שהספרייה נפתחה במשכנה החדש, כבר פורסמה בעולם היהודי גלויה מיוחדת שעליה התנוסס המבנה החדש, מקור לגאווה לבני ירושלים והיישוב, ולעם היהודי כולו.

השנה – לאחר 62 שנים בהן שכנה הספרייה בקמפוס גבעת רם (ועוד לפני כן בהר הצופים ובמרכז ירושלים) – תעבור הספרייה למשכנה החדש. מדובר באחד המבנים המונומנטליים שניבנו אי פעם בישראל והוא צפוי להיפתח לציבור במרץ 2023 עם צפי של מאות אלפי מבקרים – קוראים, תלמידים חוקרים ותיירים בשנה.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

המעבדה חשפה: הספר שנגנב על ידי הנאצים והתגלה מחדש בירושלים

מסע ארוך מוינה לירושלים של חומש ויקרא שהוסתר בזמן השואה ונחשף במעבדת שיקום ושימור של הספרייה הלאומית

לא מזמן גילינו בין ספרי אוסף הספרייה, עותק של ספר "מסילת ישרים" שניתן כמתנה לילד בר מצווה בשנת 1936.

מקבל המתנה ומשפחתו נספו בשואה מספר שנים לאחר מכן. ספריות יהודיות רבות נשדדו באוסטריה על ידי הנאצים בליל הבדולח ובתקופה שלאחר מכן. ביניהן אפשר למנות את ספריית הקהילה היהודית בווינה (IKG), ספריית הסמינר התאלוגי היהודי (ITLA), ספריות פרטיות, חנויות ספרים ובתי הוצאה לאור. רוב השלל נשלח לברלין לספריית הביזה העצומה של המשרד הראשי לביטחון הרייך. חלק מספרייה זו הושמדה בהפצצות על בירת גרמניה, וחלקים אחרים נתגלו לאחר המלחמה. את המסלול המדויק שעבר ספר בר המצווה איננו יודעים. בעקבות פעילות נמרצת ועיקשת בשנות ה-50 של הספרייה הלאומית, בסיוע נציגי משרד הדתות ובאישור שרידי קהילת וינה, הובאו ספרים רבים שאותרו שם אל הספרייה הלאומית בארץ. ביניהם גם ספר זה. על מקורו של הספר מעידה תווית שהודבקה על ידי הספרייה, שמדווחת עליו כספר שנתרם ע"י יהודי וינה לזכר קרבנות השואה.

תווית שהודבק על ספרים שנשדדו בזמן השואה ונתגלו בווינה

לא עברו מספר שבועות וגילינו ספר נוסף שהיה בבעלות יהודית בווינה לפני השואה. לפי רישומים ישנים של הספרייה משנת 1956 הספר, חומש לספר ויקרא עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, נשלח אלינו כחלק מפעילותם של מחלקת "אוצרות הגולה" – מפעל הבאת ספרים מאירופה לישראל לאחר השואה.

בתחילה לא זיהינו אף תווית על הספר ולא היה ברור שעותק זה אכן נגנב על ידי הנאצים.

חומש, תקנ"ח, חלקו הפנימי של לוח הכריכה הקדמי. מתחת לדף הבטנה הימני מוסתרת התווית

בעקבות החשד שלי שאכן מדובר בספר ששרד את השואה, הבאתי אותו למעבדה לשימור ושיקום נייר וספרים בספרייה הלאומית, ומסרתי אותו לידיה של הגר מילמן: "ברגע שהספר הגיע למעבדה והיה חשד לגביו ששרד את השואה נעזרתי באמצעים יעודיים כדי לנסות להבין מה מסתתר מעבר לדף. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי ברגע שנגלתה בפניי התווית שמסתתרת מעבר לדף. מיד הבנתי שמדובר בפריט מיוחד שעבר דרך לא דרך עד הגעתו למשכן עולמים בספרייה הלאומית, ושהוא מביא איתו סיפור שלם ומרתק".

גילוי התווית מתחת לדף הבטנה

לפני תחילת הטיפול הפריט תועד מילולית וצולם על מנת שנוכל להשוות לתמונה הסופית שתתקבל. הסרת הנייר שהודבק על התווית נמשכה כמה שעות ונעשתה בצורה עדינה ביותר, בעזרת כלים מיוחדים: ספטולה דקה, פינצטה וסקלפל, תוך שימוש בלחות מבוקרת ודבקים הפיכים, עד לגילוי מלא של התווית והסרת שאריות דבק שהודבקו עליה.

הגר מילמן ברגע גילוי התווית

בנוסף, גם על הכריכה האחורית התגלתה תווית חשובה שהוסתרה על ידי מדבקה לבנה ובד הכריכה (הספר עבר כריכה נוספת מאוחרת יותר ולכן בד הכריכה משמאל עולה על התווית).

כריכת הספר

"גם כאן בוצעה עבודה עדינה מאוד", מספרת מילמן, "עד שהצלחתי לגלות בהתרגשות רבה את התווית כולה – דבר שאיפשר להתחקות אחר ההיסטוריה של הפריט".

לוח כריכה אחורי, התוית המוסתרת. חשיפת התוית במלואה. משמאל מבצבץ בד ששימש לכריכה המשנית של הספר
חשיפת התוית במלואה מלוח הכריכה האחורי של החומש

תווית "התרומה" של קהילת ווינה שכוסתה מעידה בוודאות שהספר נשלח ארצה מאוסטריה, אבל זהו רק חצי מהסיפור.

בזמן המלחמה ספרים רבים הועברו לאוסטריה מהספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה ללימודים נאציים שתכנן האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית, אלפרד רוזנברג. ספרים אלה נשדדו מרחבי אירופה ולאו דווקא מיהודי אוסטריה. אלא שאת מקורו של הספר גילו לנו חתימה וחותמת בעמודים הראשונים והתווית השניה שנדבקה בכריכה האחורית ושנחשפה לגמרי במעבדה.

החתימה הייתה של אדם בשם שעפטל ביענטץ שהיה כנראה מהבעלים הראשונים על הספר שהודפס בווינה ב-1798. החותמת הייתה של הסניף הווינאי של אגודת ישראל. הייתה זו הפתעה מעניינת שכן במקרה מזכיר הארגון בווינה היה נותן מתנת בר המצווה וכותב ההקדשה שבה. ייתכן ששני הספרים עברו בידיו.

שער הספר עם חתימה בראש העמוד וחותמת של סניף וינה של אגודת ישראל

על תווית בגב הספר הופיעו המילים בגרמנית "המכון ללימודי מזרח של אוניברסיטת ווינה" ומתחת לזה המילה "Leihgaben" בעברית "השאלה" דבר המעיד שהספר לא היה חלק מספריית האוניברסיטה במקור.

איך עבר חומש של ארגון חרדי לאוניברסיטה בווינה?

קורט שוברט היה סטודנט אוסטרי שהתנגד לנאצים ולמעשיהם. עם זאת לא יכל כמובן להודיע בפומבי את דעתו. הוא קיבל שחרור משירות צבאי עקב אסטמה ממנה סבל וניצל את שנות המלחמה ללימודים אקדמיים. שוברט למד אצל פרופסור ויקטור קריסטיאן, מומחה לאשורולוגיה באוניברסיטת וינה וחבר SS, שבין יתר פעילותו המחקרית, הוציא שלדים של יהודים מקבריהם לשם בדיקות גזעיות והיסטוריה תורשתית. במסגרת הפעלת האידיאולוגיה הנאצית באקדמיה הגרמנית, הקים מפקד ה-SS היינריך הימלר ב-1935 את ארגון ה-Ahnenerbe – אננארבה. בארגון שירתו חוקרים מהאקדמיה ומטרתם הייתה לגלות את שורשי העם הגרמני ולהוכיח מבחינה מדעית את עליונות הגזע הארי. האננארבה העביר לקריסטיאן ספרים שנשדדו מספריות יהודיות ואחרות וביקשה ממנו לקטלגם בצורה מסודרת. ספרים אלה, כך קיוו, ישמשו את חוקרי העם היהודי ההולך ונכחד. שוברט וסטודנטים נוספים סייעו לפרופסור שלהם בעבודה כשספרים נוספים ממשיכים להגיע מרחבי אוסטריה, גרמניה ופולין.

במקום שירות צבאי מונה שוברט לפקח הפצצות (air raid warden). במסגרת שירותו הוא גילה מרתף במרכז היהודי של וינה שבו אוחסנו ספרים רבים מספריות הקהילה. בטענה שהם מהווים סכנה בעת שריפה, הוא העביר אותם בהסכמתו ולשמחתו של פרופסור קריסטיאן, למחלקה ללימודי המזרח באוניברסיטה שלו. כך הציל שוברט כ-20,000 ספרים ועם סיום המלחמה העבירם לשרידי הקהילה היהודית. ספרים אלא ואחרים עשו את דרכם לישראל בליוויו של שוברט עצמו שהוזמן לבקר במדינת ישראל החדשה.

החומש שגילינו נשמר כנראה באותו מרתף בווינה. הוא הועבר לאוניברסיטת וינה, הודבק עליו תווית של האוניברסיטה ושימש למחקר אקדמי אנטישמי. בזכותו של שוברט והקהילה היהודית, כיום הוא משמש מבקרים, קוראים וסטודנטים בספרייה הלאומית.

חשיפה: תיעוד ניסיונות ההגירה של יהודי אוסטריה לאחר הכיבוש הנאצי

בפעם הראשונה נחשפים המסמכים הנעלמים של יהדות וינה בימי מלחמת העולם השנייה, כחלק משיתוף הפעולה של חברת MyHeritage והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית. האוסף מכיל 228,250 רשומות וכולל גם תמונות סרוקות של המסמכים המקוריים שהגישו מהגרים יהודים מווינה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מסמכים אלו, הזמינים באתר הספרייה, מספקים תובנות יוצאות דופן על חייה של הקהילה היהודית המשגשגת בוינה, בירת אוסטריה, בין השנים 1938-1939

הגירה המונית של יהודי וינה, אוקטובר 1941 (צילום: אתר עיריית וינה), על רקע מסמכי ההגירה השמורים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית

ב-12 במארס 1938 פלשה גרמניה הנאצית לאוסטריה, אירוע שכונה בגרמנית 'אנשלוס' – סיפוח.

לא היה זה מהלך רגיל של כיבוש, וכאשר היטלר הגיע למסע ניצחון בווינה כעבור שלושה ימים, מאות אלפי אוסטרים התכנסו להריע לו ברחבי וינה. לפי עדויות שונות, לא נותר פרח ורדים אחד באוסטריה שלא נקטף לרגל המאורע.

ההמון האוסטרי בהלדנפלאץ מקבל את פני היטלר. מקור: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

עבור כרבע מיליון יהודי אוסטריה לא היה זה יום חג. מיד לאחר האנשלוס התחילו התעללויות במנהיגי הקהילה וברבנים, ורבים מהם גם נעצרו ונשלחו למחנות דכאו ובוכנוואלד. במקביל, סגרו הנאצים את משרדי הקהילה בווינה.

ההמון האוסטרי מצדיע להיטלר במועל יד בשדרת ה-RING. מקור: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הקהילה נפתחה מחדש כעבור חודשיים, והוקמה בה מחלקה חדשה: 'אגף הרווחה של הקהילה היהודית בווינה – מחלקת ההגירה'. כל יהודי שרצה להגר מווינה – וזה היה פחות או יותר כולם, חסידים כמתבוללים – היה צריך למלא טפסים, בשני עותקים, שהוגשו למחלקה.

ארכיון הקהילה היהודית בווינה מהווה את אחד מארכיוני הקהילות הגדולים והחשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האוסף, שראשיתו במאה ה-17, מהתקופה שקדמה לגירוש היהודים בווינה, נשלח לירושלים על ידי הקהילה בווינה אחרי השואה. הטפסים של לשכת ההגירה כלולים בארכיון חשוב זה.

הטפסים כוללים את השם הפרטי ושם המשפחה של מגיש הבקשה, כתובת מדויקת, תאריך לידה, מקום לידה, מעמד אישי (נשוי, רווק וכדו'), נתינות, ממתי מגיש הבקשה מתגורר בווינה והאם שהה במקומות אחרים קודם לכן; המקצוע שלו, היסטוריה תעסוקתית, שפות שהוא דובר, מצב כלכלי והכנסה חודשית, ומידע הנוגע ליעד ההגירה המבוקש.

המידע בנוגע להגירה כלל התייחסות לסיכוי להשיג את הניירת הדרושה להגירה, יעד ההגירה, קרובים וידידים בחו"ל, בעיקר בייעד ההגירה המבוקש (כולל שם, כתובת ודרגת הקרבה), ומידע על הדרכון ואשרות ההגירה.

השאלונים לא כוללים רק מידע על המבקש, אלא גם על בני הבית, בעיקר אישה וילדים – אך פעמים רבות גם הורים או חותנת.

הטפסים הוגשו בשני עותקים, ובהמשך הטיפול נוספו עליהם טפסים נלווים, שתיעדו את התקדמות הניסיונות להגר. כל טופס קיבל מספר סידורי, ובהתחלה סודרו הטפסים רק לפי המספר הסידורי (נומרי). בהמשך פוצלו שני העותקים במחלקת ההגירה. עותק אחד שימר את המבנה הנומרי, ועותק אחר (לא שלם) סידר את הטפסים לפי סדר אלפא ביתי של שמות המשפחה (בגרמנית). מחלקת ההגירה ניהלה גם שלוש כרטסות לתיעוד הטפסים, אחת אלפא ביתית, השנייה נומרית, והשלישית התייחסה למקצוע של מגיש הבקשה, היבט משמעותי מאוד בבקשות הגירה. כבר בשנים 1938-1940 הכינו מחלקת המחקר של הקהילה וארגוני סיוע יהודיים בינלאומיים, כגון היא"ס, דוחות על סמך הסטטיסטיקה החשובה שמצויה בטפסים, בכדי לייעל את תהליך ההגירה מווינה.

עם זאת, הקהילה לא פעלה באותן שנים בחלל ריק, והגסטפו, בראשות אדולף אייכמן, פיקח באופן מלא על פעולתה. בשלב ראשון היה ליהודים ולנאצים אינטרס משותף, כי אייכמן קיבל משימה לרוקן את וינה מיהודים באמצעות הגירה. בשלבים מאוחרים יותר נאסרה ההגירה, והגסטאפו השכיל להשתמש במידע בשביל לייעל את תהליך ריקון וינה מיהודים באמצעות המונח המכובס 'הגירה למזרח', כלומר למחנות ריכוז והשמדה.

הארכיון של מחלקת ההגירה הגיע לירושלים יחד עם שאר ארכיון הקהילה, כאשר הטפסים נותרו מסודרים בשני סטים: אלפא ביתי ונומרי. שני הסטים נשמרו במשך עשרות שנים לפי המבנה המקורי שלהם, רצף של טפסים המאוגדים יחד, הנומרי ברצף מספרים (1-400, 401-800 וכו') והאלפא ביתי ברצף שמות (בלום-בלומפילד, בלומפלד-בלומשטיין וכו'). לפיכך, לא ניתן היה לדעת האם הסט האלפא ביתי כולל טופס של אדם מסוים ללא הגעה פיזית לארכיון ובדיקה פרטנית בתוך אוגדן הטפסים. הסט הנומרי היה סגור לחלוטין, כי לא ניתן היה לנחש מה המספר הסידורי של כל בקשה.

בכדי להצליח להפיק את המירב מאוצר תיעוד חשוב זה נוצר שיתוף פעולה בין הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית וחברת MyHeritage. כחברה מסחרית מובילה בתחום הגנאלוגי, MyHeritage הבינה את האוצר הגלום בטפסים הללו. מעבר לתיעוד מלא על יהודי וינה, אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם היהודי ערב השואה, האוסף מספק מידע גם על קרובי משפחה שגרים ביבשת אחרת, מידע שנדיר למצוא אותו במאגרי מידע המשמשים למחקר של שורשי משפחה.

במסגרת הפרויקט צוות הארכיון המרכזי פירק את האוגדנים לטפסים בודדים, והם נשלחו לדיגיטציה במרכז הדיגיטציה המתקדם של הספרייה הלאומית. הסריקות קושרו לרשומות סמויות בקטלוג של הארכיון, שבשלב זה עדיין לא היה בהם מידע, ועותק דיגיטלי של מאות אלפי הדפים שנסרקו נשלח לחברת MyHeritage, שהפעילה צוות בינלאומי גדול, שמיפתח בצורה מפורטת את עיקרי המידע שמופיע בטפסים. התוצר של פעילות המיפתוח היה קובץ אקסל עצום, בן למעלה משלוש מאות אלף שורות, המשתרע על פני 129 טורים, שנשלח לארכיון, ובמקביל עובד והועלה למערכות MyHeritage.

צוות הארכיון עיבד את מיליוני פריטי המידע לכדי רשומות קטלוגיות שמותאמות למבנה המידע המקובל בארכיון. מאמץ רב הושקע בהאחדה של מונחים שונים, כגון מאות הצורות השונות בה נרשם המעמד האישי, או אופי הזיקה של בני הבית והקרובים בחו"ל. כמו כן היינו צריכים לתקן לא מעט טעויות, רבות מהן טעויות שנכתבו במקור. כולנו טועים בעת שאנחנו ממלאים טפסים אינסופיים כמו הטופס הזה, מכניסים את מקום הלידה שלנו במקום הכתובת הנוכחית, מחליפים את תאריך הלידה בתאריך מילוי הטופס, ואף מתבלבלים במאה בה נולדנו, כגון אנשים שציינו בשנת 1938 שהם נולדו בשנת 1988, כאשר הכוונה היא כמובן לשנת 1888. קל וחומר שאנשים שנמצאים בסיטואציה נוראית מעין זו ייטעו, וודאי כאלו שהיו בעצמם מהגרים משטחי האימפריה ההבסבורגית לשעבר – גליציה, בוהמיה, מורביה, בוקובינה והונגריה, שרבים מהם לא שלטו מספיק טוב בגרמנית. מלאכה רבה הושקעה, ועדיין מושקעת, בהאחדה וסטנדרטיזציה של שמות המקומות בהם נולדו המבקשים, ושמות המקומות בהם חיו הקרובים. זה מרתק לגלות איך יהודי גליצאי בווינה דמיין את הגאוגרפיה של ארצות הברית, ולמצוא את עשרות הדרכים השונות בהן כתובים ניו יורק ורבעיה בבקשות ההגירה.

לאחר ניקוי המידע מטעויות יצרנו מרסיסי הפרטים מידע קוהרנטי, בהתאם לפורמולות ממוחשבות, כך שנוצרו רצפים בסגנון: מגיש הבקשה: שם משפחה, שם פרטי, נולד בתאריך (יום/חודש/שנה) ב-(מקום גאוגרפי), ומעמד אישי. רצפים אחרים יצרנו לבני הבית שנלוו למגיש, ולקרובים בחו"ל.

לעתים חסר הטופס המקורי, ובמקומו הוכנס פתק שמציין שהטופס הוצא בשעתו לצרכים משרדיים שונים ולא הוחזר. במקרים בהם הפתקים הללו כללו מידע מועיל, כגון שם הפונה ומספר סידורי של הטופס, השארנו את המידע, בכדי לציין שהיה כאן טופס, גם אם אינו עומד לעינינו כיום.

המידע הקטלוגי נטען לרשומות הסמויות שנוצרו מלכתחילה, ונפתחו לציבור, יחד עם הסריקות.

האוסף פתוח לעיון באתר הספרייה והארכיון, ובמקביל נגיש גם למשתמשי MyHeritage, שם מושווה המידע למסדי נתונים אחרים המצויים באתר שלהם, וכך לעתים מתקבלת השלמה על הנפשות הפועלות ממקורות אחרים.

בשבועות שמאז פתיחת האוסף הצליחו רבים להיחשף לסיפור המשפחתי שלהם, ולהשלים פרטים לא ידועים. אם משפחתכם שהתה בווינה ערב מלחמת העולם השנייה, יש סיכוי סביר שגם הם מילאו טופס, ושניתן לגלות אותו באתר הספרייה הלאומית, או בקישור הבא.

אם התקשיתם, אתם מוזמנים לפנות אלינו ל- [email protected]

טופס של מחלקת ההגירה באגף הרווחה של הקהילה היהודית של וינה אשר מילא זיגמונד [שיגו] וורטהיימר ב-11 באוגוסט 1938. שיגו וורטהיימר היה מאמן שחייה, אשר זכה להערכה מקצועית רבה ביותר בזכות הדרכתן של נשים. הוא היה נשוי לשחיינית הדי [הדוויג] ביננפלד. ביננפלד, אשר הצטיינה בפרט בשחיית חזה וגב, פרצה לתודעה הציבורית כאשר בשנת 1924 סיימה במקום הראשון במשחה "חוצה וינה"

זהו מקור יחיד במינו, וחשיבותו חורגת מהסיפור האישי והמשפחתי. ניתן ללמוד ממנו לא רק על הימים הנוראים ההם, אלא גם על החיים היהודיים העשירים בווינה בין שתי מלחמות העולם, ערב האנשלוס. אפשר ללמוד ממנו על הכתובת המדויקת בה התגוררו יהודים רבים, בהם סופרים, מחזאים, מוזיקאים, אדמו"רים וגדולי תורה. אחרים יעדיפו להיעזר באוסף בכדי למפות את הרחובות והרבעים בהם התגוררו יהודים בווינה, או בכדי למפות את המקומות מהם היגרו ליהודים לווינה. באמצעות האוסף ניתן ללמוד גם על הפרופיל התעסוקתי של יהודי וינה והתמהיל הלשוני.

אך מעבר לכל, האוסף מספר את סיפורם של יהודי וינה, שהתעוררו בוקר אחד וגילו שהם תחת שלטון נאצי. הניסיון הנואש להבטיח את דמי הכופר שנדרשו היהודים לשלם בכדי לצאת, לצד מסע אימים ביורוקרטי לתקף את הדרכון, לקבל ויזה ליעד הגירה, ולאחריו אישור 'טרנזיט' למדינת ביניים.

בספר 'טרנזיט' של אנה זגרס, בעצמה פליטה יהודייה שניסתה לצאת מאירופה, מובאת בדיחה שסופרה בקרב קהילת הפליטים המנסים להגר דרך נמל מרסיי, שתחת צרפת של וישי:

אדם עולה לשמיים ומגיע לחדר המתנה, ממנו יוצאות שתי דלתות, אחת לגן עדן ואחת לגיהינום. במשך חצי שנה מטרטרים אותו מפקיד לפקיד, במרדף אינסופי אחרי טפסים וחתימות. בשלב כלשהו הוא פונה לפקיד האחראי, ואומר לו שהוא לא יכול יותר עם ההמתנה. הוא מוותר על הסיכוי להגיע לגן עדן, ומעדיף שישלחו אותו כבר לגיהנום. צר לי לתקן אותך, אומר הפקיד, אתה כבר בגיהנום.