הש"ס הנעלם: נדודי תלמוד הבבלי של גרשם שלום

סיפורו של הש"ס של גרשם שלום, שמצא את דרכו לספרייה הלאומית

ד"ר צבי לשם | 30.09.20

גרשם ופניה שלום בדירתם בירושלים

אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית מפורסם בכל העולם כאוסף הכי שלם בתחום המיסטיקה היהודית, וכולל תת-תחומים כגון קבלה, חסידות, משיחיות ומאגיה יהודית. חשוב להדגיש ששלום לא הסתפק רק בפרסומים בתחום הזה: ספרייתו היתה רחבה בהרבה, וכללה גם ספרים ומאמרים בכל התחומים הקלאסיים של מדעי היהדות; מקרא, ספרות חז"ל, פילוסופיה יהודית ואפילו מקצת ספרי הלכה (בדגש על אלה שבהם השפעת הקבלה ניכרת). שלום החשיב גם את החלק הזה של ספרייתו, וחשב שמן הראוי שיישאר יחד עם האוסף העיקרי. על כל הוא כתב על פתק בשם "לעניין ספרייתי אחר מותי":

"לעניין ספרייתי אחרי מותי, ראוי לספריית האוניברסיטה לשים לב לכך שמחוץ לאוסף שלי בענייני מיסטיקה יהודית יש כמה יחידות מקיפות על נושאים מסויימים שראוי היה להשאירם יחד… אני מונה כאן יחידות כאלה שהשקעתי מאמצים מיוחדים באסיפתם.
[הפירוט בלועזית]. מיסטיקה כללית, שלינג, מייסטר אקהרט, ניאופלטוניות, גנוסיס, מאגיה קדומה, דימנולוגיה, כישוף, דתות הודו, כתות אזוטריות באסלם, מיסטיקה נוצרות וכתות נוצריות (קתרים), פילוסופיה יהודית לדורותיה, מקורות ומחקרים על אגדה ומוטיבים אגדתיים, וולטר בנימין".

אכן, המסתובב באוסף שלום אינו יכול שלא להתרשם מהעושר שבתת-אוספים אלה (וגם אחרים, דוגמת ספרות גרמנית, ספרי קפקא, תולדות עם ישראל, מגילות ים המלח, ספרי יובל וקהילות יהודיות).המבחר העשיר של ספרי מדרש ואגדה, כולל מהדורות ראשונות של המהדורות הביקורתיות, ואוסף הענק של ספרי ידידו ולטר בנימין ומחקרים עליו מרשימים במיוחד. ובתחום אחר לגמרי זכור לי שלפני כמה שנים פרופ' לדתות מסין היה כאן בשנת שבתון במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. הוא היה מקדיש כמה שעות כל יום לישיבה באוסף שלום וקריאת ספרים על בודהיזם, הינדואיזם, סופיות וספרי קונפוציוס.

אבל מהצד השני, קורא מזדמן לפעמים מתפלא על ספר או על ספרים בסיסיים שנראים לו כ"חסרים" מהאוסף. לפעמים זה אפילו צורם: "איך יכול להיות שלשלום לא היה…?".

האמת היא, שגישה זו מוטעית ביסודה ואסור להחליט על סמך הספרים שבאוסף כיום, מה היה (או לא היה) לשלום בדירתו העמוסה ספרים ברחוב אברבנאל 28 בשכונת רחביה. ומדוע? עלינו לעיין בעוד פתק ששלום רשם כנספח להסכם מכירת האוסף לאוניברסיטה העברית משנת 1965.

"ספרים שאשתי רשאית להחזיק בהם" (Arc 4 1599 02/22).

ספרי שמוש
מלונים
כל ספרי אמנות ותולדות אמנות
תלמוד
רמב"ם, מורה נבוכים
מדרשים לפי מבחרה
ספרות יפה בעברית ולועזית, לפי מבחרה
ספרים בפילוסופיה יהודית שאינם נחוצים לספריה"

מדובר באשתו השניה של שלום, פניה (לבית פרויד) שלום (1999-1914).

הרבה מהספרים האלה הועברו לספרייה הלאומית וצורפו לאוסף שלום – אבל לא כולם… נא לשים לב שברשימה כלול גם "תלמוד", ואכן התלמוד של שלום אינו נמצא באוסף. יש באוסף סט אחר שהעלינו מהמחסן.

לפני שנים רבות, באחד מהאירועים לזכר גרשם שלום שהתקיים בספרייה הלאומית, נגשו אלי זוג מבוגר והציגו את עצמם כירמי פרויד, אחיינו של פניה ורעייתו ד"ר מיכל זילברברג. בין השאר הם סיפרו לי שהש"ס [סט של תלמוד הבבלי] של שלום נמצא בספרייה של בית המשפט העליון! לא הצלחתי להבין מהם את פרטי הסיפור ונשארתי מהרהר – למה דווקא לבית המשפט העליון, מתי ואיך? אבל יותר לעניין, החלטתי לנסות להביא את הספרים חזרה הביתה, לאוסף שלום! מיד התקשרתי לספרנית הראשית של בית המשפט וביקשתי שיבדקו את הנושא. האם אומנם הספרים שם? ואם כן, הניתן להעבירם לספרייה הלאומית תמורת סט אחר של הש"ס? היא הבטיחה לי לבדוק באופן יסודי אבל לאכזבתי העמוקה, לא כלום… הספרים הפיזיים בוודאי לא היו בספרייה, ובדיקה מעמיקה בקטלוג, באינוונטר וכו' לא עלתה אפילו פיסת מידע הקטנה ביותר. כנראה שהזוג סיפר לי מידע שגוי, או שפשוט לא הבנתי נכון. לא ויתרתי. התייעצתי עם כמה מהמומחים לאוסף שלום, אבל לאף אחד לא היה מושג במה מדובר… עם כל הצער שבדבר, החלטתי לוותר ונשכח הענין מליבי…

עד לפני כמה חודשים. בוקר אחד אני מקבל שיחת טלפון מהספרנית הראשית של בית המשפט העליון, טליה זונדר (טליה אינה זו שדיברתי איתה אז, בינתיים הן התחלפו). היא סיפרה לי בפשטות (ללא ידע כלל על כל הסיפור הנ"ל) שהש"ס של שלום נמצא בספרייתו הפרטית (בלשכתו בבנין בית המשפט) של אחד משופטי הבג"ץ. אותו השופט (בשלב זה היא לא הסכימה לחשוף את שמו) פורש לגמלאות ורוצה לתרום את הש"ס לספרייה של בית המשפט. מיד הבנתי שמה שאחיינו של פניה שלום סיפרה לי לפני שנים רבות היה נכון, אבל לא מדויק. אכן הש"ס היה בבית המשפט, אבל לא בספרייה הרשמית שלו, מה שמסביר את תוצאות החיפוש דאז. בכל אופן, היא המשיכה, לספריית בית המשפט אין עניין להחזיק בסט זה, במיוחד כי הוא אינו במצב טוב וזקוק לכריכה מחדש. לכן, היא שאלה, האם במקרה אוסף שלום יהיה מוכן לקלוט את הספרים!

אני מתאר לעצמי שברורה לכם התשובה! בהתרגשות רבה סיפרתי לה את הרקע, ושכמובן נשמח מאוד לקלוט את הסט בכפוף לאישורו של ד"ר יואל פינקלמן, אוצר היהדות בספרייה הלאומית (שכמובן הסכים מיד). השלב הבא היה הצורך של הספרנית לקבל אישור מאותו השופט לתרום את הש"ס לספרייה הלאומית. עבר קצת זמן, והשופט נתן את הסכמתו. בשלב זה עירבתי את מחלקת הקליטה של הספרייה בארגון העברת הסט לבניין והטיפול בו. עבר עוד קצת זמן, והגיע סט התלמוד הנכסף. לצערי גיליתי שהוא אינו שלם, חסרים כמה כרכים. אבל בכל זאת אכן מדובר בסט תלמוד הבבלי של גרשם שלום (ווילנא תרפ"א, ללא פירוש הרי"ף) , כפי שאפשר להתרשם מהחותמת של שלום בעמוד השער.

נוסף על כך, סוף סוף נחשוף את זהותו של השופט התורם.

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, צילום: אתר הרשות השופטת של ישראל

מדובר בשופט בדימוס, אליקים רובנשטיין, שכיהן כמשנה לנשיאת בי המשפט העליון ולפני כן גם כמזכיר הממשלה וכיועץ המשפטי לממשלה. רובנשטיין, שכנראה היה בידידות קרובה עם אחיינו של פניה שלום, קיבל מהם את הש"ס במתנה, והקפיד לרשום את זה בכל כרך וכרך.

הסט כעת עובר תהליך של חיטוי. לאחר מכן הוא יעבור עוד כמה תחנות בדרך הביתה לאוסף שלום, כגון כריכה מחדש וקטלוג. אחר מכן הוא יעמוד במקומו הטבעי באוסף שלום, והחוקרים יוכלו לעיין ולחפש הערותיו של שלום בגיליון הש"ס. ומי יודע אם יתגלה לנו עוד פן באישיותו הרב-פנים שלו – שלום הלמדן?

אחרית דבר

כשהש"ס חזר מחיטוי התחלתי לחפש את הכרכים החסרים במחסן על מנת להשלים את החסר. שמתי לב מיד שיש בלבול בין סדר הכרכים ושבחלק מן הכרכים מודפסים מפרשים רבים, ובחלק רק מפרשים מועטים. בקשתי את עזרתו של דוד רוט, מקטלג במחלקת קטלוג העברי. הוא שם לב מיד שלמרות שכל הכרכים הם מווילנה (הוצאת "ראם") הש"ס באמת מורכב משתי מהדורות שונות! חלק מהכרכים היו ממהדורת תר"ע, וחלק ממהדורת תרפ"ב. היה מוזר לי ששלום החזיק סט כזה והתחלתי לחפש רמזים…

בדקתי את רשימת הספרים ששלום הביא אתו מגרמניה בעלייתו ב1923.

גם שם המתינה לי הפתעה: הש"ס המקורי של שלום היה בנוי מלא פחות מחמש מהדורות שונות (פרנקפורט, טילזיט, ורשה, אמסטרדם ולעמברג)!

שלום בעלייתו מגרמניה אכן הביא אתו סט של תלמוד בבלי ממהדורות שונות, אבל לא ממהדורת ווילנה בכלל! מסיבות שעדיין לא הצלחנו לפענח שלום כנראה מכר או נתן במתנה את הסט שהביא איתו בעלייתו וקנה סט חלופי כשהגיע ארצה, אולי כי פשוט רצה סט יותר חדש. מה שמוזר הוא שגם כאן, במקום לקנות סט שלם, הוא בנה את הש"ס משתי מהדורות דומות, אבל לא זהות. אולי זה מה שהצליח אז לאתר או אולי רצה לחסוך כסף. גם מחברות אחרות של שלום, כמו "רשימות על מצב ספרייתי" לא העלו דבר בנושא. כמובן שאפילו מידע זה חלקי, מכיון שיותר משליש הכרכים היו חסרים כשקבלנו את הש"ס. בין כך או בין כך, סוף סוף תלמוד הבבלי של גרשם שלום חזר הביתה!

אחרית דבר לאחרית דבר

כתב: דוד רוט

כעבור כמה חדשים מקבלת הכרכים הנ"ל, הגיעו אלינו יתר הכרכים של הש"ס, כך שהסט עכשיו שלם! יש להניח שכל הכרכים הגיעו לספריה ביחד, אלא שהגיעו בארגזים נפרדים ולכן נקלטו בנפרד.

חלק מהכרכים הם מתחילת שנות התר"ע (ונראים כסט אחד שנדפס במשך כמה שנים), וחלקם ממהדורת תרפ"א-תרפ"ב.

עדיין נשארת התעלומה למה שלום החליף את הש"ס שהביא איתו ארצה (שגם הוא היה מורכב מכמה סטים), וגם אז למה הרכיב ש"ס משני סטים שונים, שאלה שכנראה לא נקבל עליה תשובה.

בכל מקרה, מה שחשוב הוא שהש"ס השלם של גרשם שלום חזר הביתה!

רצוני להודות לרב דוד רוט ממחלקת קטלוג העברי שעזר לי רבות עם הפרויקט הזה.

מה עשו חסידי ברסלב לפני 100 שנה, כאשר לא יכלו לנסוע לאומן?

הברחות הגבול, ריקודים, ותפילות ראש השנה תחת הפצצות הלופטוואפה הנאצית

אביב לובאן | 23.09.20

סודות כתבי היד העבריים ראש השנה

ה"ציון", המבנה שעמד על קברו של ר' נחמן באומן. בפתח יושב החסיד ר' משה יהושע בז'יליאנסקי, המכונה ר' אלטר טפליקר (הוא נהרג על ידי פורעים, ה"פעטליארעווצעס") במלחמת האזרחים הרוסית, 1919. התמונה מלפני 1910.

בעשור הראשון של המאה עשרים, התוודעו כמה בחורים צעירים בפולין לדמותו של ר׳ נחמן מברסלב ולספריו. באותה העת, ר׳ נחמן לא היה מוכר בפולין. מרכזים קטנים של חסידי ברסלב ישבו במספר עיירות באוקראינה ובארץ, והשפעתם היתה מועטה. אירוע מכונן ב״התקרבות״ של הבחורים מפולין לצדיק הברסלבי הייתה הנסיעה לאומן שבאוקראינה, וההשתתפות בתפילות ראש השנה בקרב חסידי ברסלב. בחזרתם לפולין, החלו להפיץ את הבשורה על התגלית ה״חדשה״, ולעשות נפשות; וככה נוצרה תנועת ברסלב הפולנית. לימים, תנועה זו תשפיע על סופרים, הוגים, ואומנים חילוניים. חסידי ברסלב בפולין נודעו בשל הנסיעות השנתיות לאומן. בעיתונות וברחוב הם נקראו ״אומאנער חסידים״ (חסידי אומן) ו״החסידים הרוקדים הנוסעים לאומן״.

העליות לרגל לאומן התמקדו סביב ראש השנה. ההתקבצות סביב שולחנו של ר׳ נחמן הועתקה לקברו על ידי תלמידו ר׳ נתן, בהבנתו כי הדברים שאמר ר׳ נחמן על ״הראש השנה שלי״, דווקא בסוף חייו, מכוונים לתקופה שלאחר הסתלקותו. ״שיכולין אז אנשים לקבל תיקונים, מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן […] העיקר להיות אצלי…״

ר' יצחק מאיר קורמן יושב בסוכה (באדיבות משפחת קורמן)

בשנת 1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ובעקבותיה פרצה מלחמת האזרחים הרוסית. צבאות ה״אדומים״, ה״לבנים״ וה״ירוקים״ נלחמו זה בזה – אך אזרחים יהודים היו מטרה משותפת לכולם.

בכרוז על ראש השנה משנת תשט"ז (תודה לר' שמואל תפילינסקי) נזכר ר׳ יצחק מאיר קורמן, (מראשי החסידים בפולין שעלה ארצה באמצע שנות ה-30, ועבד במכון שוקן בסוף שנות ה-40), בתקופה זו:

ומן אז [1918] התחיל[ו] הסכנות המרובות בדבר התקבצות על ראש השנה לאומאן – אפילו מאוקריינא – מחמת הכנופיות רוצחי אדם ימ"ש. ואנשי שלומנו [חסידי ברסלב] מפולין סכנו את עצמם כל פעם במסירות נפש גדול, ברוב געגועים והשתוקקותם לבוא לאומאן, אבל הרבה נלקחו לתפיסה ונאבד זכרם, רחמנא ליצלן – וכן שני נפשות נהרגו רחמ"ל על הגבול סמוך לעיר אוסטרה, כידוע. אשר מאז נתקשה מאד הדרך וחדלו האורחות מלבוא לאומאן ממדינת פולין…

מתוך ״שומרי משפט״, לודז׳ 1934 . הספרייה הלאומית
4322 =RR

היו מראשי התנועה שיצאו נגד הברחות הגבול המסוכנות (כך לדוגמה, המשפיע ר׳ יצחק ברייטר, במכתב משנת 1923, לחסיד צעיר שחשב לנסוע מארץ ישראל לאומן: ״ודעתנו הוא כי אין צריכין ליסע לאומין בעת כזה אשר ההשגחה [האלוקית] מראה בחוש שאינה מסכמת לזה… גם הוא אינו רשאי לעשות שטות הזה לסכן את עצמו וליסע. ושטות הזה לסכן את עצמו ולעבר ימים ונהרות וגבולין, הוא יוצא מתוך רבוי אור ודקדוק יתרה, מה שלא צוה רבנו ז״ל כלל וכלל…״ [׳שארית יצחק׳ עמ׳ מב-מג]). במקומן, הציעו ראשי התנועה תפילות מיוחדות וריטואלים חדשים, למלא את החלל שנותר. כאשר ״חדלו האורחות״ לאומן, הם החליטו לקיים ״קיבוץ״ על ראש השנה בעיר לובלין, ״ירושלים דפולין״. החל משנת 1930 הם התפללו בישיבת חכמי לובלין, בהזמנת והשתתפות ראש הישיבה הרב מאיר שפירא (מחולל הדף היומי).

נוסף על מאות מכתבים מההתכתבות המסועפת שלו עם חסידי ברסלב בפולין ובאוקראינה, קורמן שמר ומסר למכון שוקן כמה מסמכים וכרוזים של חסידות ברסלב-פולין, ובהם: ״קול קורא במדבר״ משנת 1932 (בתמונה). כרוז זה נכתב בכתב יד, והועתק בסטנסיל (בשביל שכפול והפצה ברבים). בין דברי הכרוז נאמר כי כאשר ״נסתם הדרך ליסע לאומאן להשתטח על ציון [=קבר] רבינו ז״ל בערב ראש השנה ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל, בבית הכנסת שלו שם – מיני אז נבחר מכל אנשי שלומינו שבמדינת פולין להתאסף יחד ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל בעיר לובלין״. כותבי הכרוז הבינו כי תמצית ההתקבצות באומן היא ״לקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ראש השנה של רבינו ז״ל״. ״קביעת המקום״ פועלת לקדש את המקום, ומכשירה אותו להיות כלי להופעת ״אור רבנו ז״ל״, בעולם הדומה למדבר. ההשתתפות בקיבוץ – אפילו בעצם ההגעה, ושבירת המניעות הכרוכה בה – מביאה להתחדשות נפשית מורגשת, ו״להשתוקקות אמונה פשוטה אמיתית… אשר זה הוא תיקון העולם באמת״. התיקון שנעשה בקיבוץ אינו רק לחסידים – ואף לא לעם ישראל בלבד – אל, לכל העולם: ״עבור נפשו ועבור כל העולם כולו״; ״ויומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״.

(KC-L-10) ״קול קורא במדבר״. אוסף קורמן, מכון שוקן למחקר היהדות

מסמכים נוספים מאוסף קורמן במכון שוקן שופכים אור על ״קיבוצים״ ברסלביים בפולין משנות השואה.

במכתב יוצא דופן מתחילת המלחמה, שנת 1940, החסיד ר׳ צבי לסקר, תלמיד-חבר של ברייטר, כותב לקורמן, מווילנה (עיר שאותה הרגמנים טרם כבשו, ואליה הוא ברח): ״[ה]אם היה קבוץ על ראש השנה שנה זו? היה אמנם ׳קיבוץ׳ בורשה, אבל אוי לו לאותו הקיבוץ שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שרפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא. הבה ואנסה לתאר לך על הניר הקר – שיכול את הכל לסבול – קיצור קטן שבקטן על הקרבות מאנ״ש של ר״ה״. בכישרון ספרותי מלסקר מתאר את תפילות ראש השנה של חסידי ברסלב שהתקיימו בעת הפצצות חיל האויר הגרמני על ורשה, כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה (אחרי פגרה של שלושה ימים, שנתנה תקוה ליהודי העיר שתהיה מנוחה בחג – תקוה שהתבדתה).

החסיד ר׳ ביירך רובינזון, ששכל את משפחתו בשואה, שרד את אושוויץ ועבר לאמריקה ואחר כך לארץ, כתב ב-1947 לקורמן על ראש השנה בלב המלחמה: ״ושנה תש״ב [1941] בראש השנה היה בעזרת ה׳ כינוס בעיר אפטא, אשר התפללו יחד [החסידים] וגם עשו ריקודין…״

אחתום בהיסטוריה קרובה יותר. באחת הנסיעות סביב ראש השנה (מעידן הטרום-קורונה), בטיסה מאוקראינה לצ׳כיה שהייתה מפוצצת בחסידים והגיטרות שלהם, עמדתי במעבר בסוף המטוס ועשיתי יוגה. דייל צ׳כי צעיר ניגש אליי (אולי היוגה גרמה לו להרגיש שנוכל לתקשר) – ושיתף אותי בתמיהתו על עולי הרגל הבלתי שגרתיים. הוא שמע על עליית הרגל (כל מזרח אירופה רועשת ממנה), אבל הוא רצה להבין מה העניין. אמרתי לו: באומן, קבור אדם שאמר שאין יאוש כלל. החסידים מאמינים שעל ידי זה שהם נוסעים ובאים על קברו, הם משדרים חיזוק ותקווה לכל הזקוקים להם, לכל השבורים והמדוכאים, בכל העולם כולו, באשר הם שם. זה נגע בו.

יהי רצון ש״יומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״, אמן.

מתוך ״מודעת האסיפה תר״צ״, מכון שוקן למחקר היהדות
KC-L-1 (3).

במים, באש או ביום אביב זוהר?

קביעת הגורלות ביום כיפור נתנה השראה לפיוט "ונתנה תוקף" וליצירות רבות שנכתבו בהשפעתו

אביבית משמרי | 15.09.20

אברהם חלפי אריק איינשטיין יום כיפור יוני רכטר פיוטים

פתיחת שערי השמיים וקביעת גורלו של כל אדם ואדם הן מעמד דרמטי המתואר באופן מצמרר בפיוט המכונן "ונתנה תוקף", הנאמר ביום הכיפורים, אשר מאז ומעולם נתפס ביהדות בסימן חריצת גורלות – לשבט או לחסד. את נוסחו המלא של הפיוט בן המאה ה-6 ניתן למצוא באתר הספרייה הלאומית, ושם גם ניתן להאזין לביצועים רבים שלו, מפי חזנים מכל עדות ישראל, ולהתחקות אחר נסיבות כתיבתו הקדומות – בשנים האחרונות התגלה, על סמך כתבי יד עתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, כי מקורו של הפיוט, שיוחס לר' אמנון ממגנצה מן המאה ה-12, הוא בעצם מן המאה ה-6 ונכתב בידי אליעזר בירבי קליר. התמונה המצטיירת בו עזה וזכירה: "תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי" – האל מכנס אליו את כל בָּאֵי עולם כרועה המוביל עדר ומברר את עניינו של כל אדם ואדם:

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן

וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין

כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי

וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת

מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַּמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בַרָעָב וּמִי בַצָּמָא

מִי בַרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

עדר צאן. צילום: גדעון שיפטן. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת 990050172850205171.

רשימת הגורלות האפשריים שב"נתנה תוקף" מפורטת מאוד ומרבה בצמדי ניגודים: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם. הניגודיות אינה מתבטאת רק בצורה, אלא גם במובן העמוק של קביעת הגורל: ההחלטה על האופן שבו יעברו הן השנה הקרובה והן החיים עד תומם לעולם אינה מעורפלת, ואין בה פסיחה על שתי הסעיפים. היא חד-משמעית ונתונה לבחירתו של האדם, מצד אחד, ולגזירה של כוח עליון, מצד אחר.

תקיעת שופר "יום הדין". צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה. מס' מערכת: 997000136520405171.

יותר מאלף שנים לאחר כתיבת "ונתנה תוקף", המיוחס מסורתית לר' אמנון ממַגֶנְצָה, כתב יוצר יהודי רליגיוזי אחר, הזמר ליאונרד כהן, גרסה אישית משלו לפיוט, שנקראה Who By Fire. בין היתר, הושפעה כתיבת השיר מחוויות שכהן עבר במהלך התנדבותו במלחמת יום הכיפורים, כשהופיע לפני חיילים בנוף המדברי שבין סואץ לרפידים. על התקופה המרתקת הזו ניתן לקרוא בהרחבה באתר הספרייה הלאומית.

לאונרד כהן מופיע בפני חיילים ישראלים במהלך מלחמת יום כיפור. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

השיר תורגם לעברית (בידי יהונתן נדב) בתרגום אקוויריתמי, כלומר כזה המאפשר לשיר את השיר בעברית:

מי באש

וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם,

מִי לְאוֹר יוֹם, מִי לְעֵת לַיִל,

מִי בַּחֲרִיצַת מִשְׁפָּט, מִי בְּיִסּוּרִים מָרִים,

מִי בְּיוֹם אָבִיב זוֹהֵר־זוֹהֵר,

מִי לְאַט מְאוֹד יִתְפּוֹרֵר,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

וּמִי בִּמְעִידָה קְטַנָּה, מִי בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה,

מִי בְּעוֹל הָאַהֲבָה, מִי בַּחֲבָטַת אַלָּה,

מִי בָּרַעַשׁ, מִי בְּאַבְקָה,

מִי בִּגְלַל הַחַמְדָנוּת, מִי בִּגְלַל רָעָב פָּשׁוּט,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

וּמִי בְּהַשְׁלָמָה שְׁלֵוָה, מִי בִּתְאוּנָה קְרוֹבָה,

מִי יָחִיד בִּבְדִידוּתוֹ, מִי אֶל מוּל בָּבוּאָתוֹ,

מִי בְּמִצְוַת גְּבִרְתּוֹ, מִי בְּמוֹ יָדָיו,

מִי אָסוּר בִּכְבָלָיו, מִי בְּכוֹחַ רַב,

וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?

תפסיר "ונתנה תוקף" קובץ בפרסית. מתוך "פזמונים ותפלות לימים נוראים". מס' מערכת 990000648160205171-1

קל לראות כי הגרסה של כהן מניחה בצד את התיאור של האל כרועה העדר המוביל נשמות בהמוניהן, ותחת זאת מציירת בפירוט את ההחלטה הייחודית בנוגע לכל גורל וגורל. העיסוק שיש בה בפרטים המדוקדקים של כל גורל כזה ("יום אביב", "כדורי שינה" ועוד) מאפשר לנו לראות לנגד עינינו תמונה מוחשית של כל אחד מהחיים שנגזרו ועקב זאת לחוש את המורכבות העצומה שביקום. מדובר במעשה מרכבה אדיר שבו אין חריצת דין פשוטה, אלא החלטה המשתברת באלפי רסיסים ומשליכה על כל הסובב אותה.

השאלה של כהן בסוף – "מיהו שקובע?" – מאירה את מעמדו של האדם מול האל באור אחר: לא עוד חלק מעדר המקובץ לכדי קבוצות, אלא בן אנוש מובחן המבקש לברר ולעתים אף להתריס. לדידו של כהן, האדם יכול להעז מול האל ולברר את מהותו, להבדיל מן הפיוט, שבו קולם של בני האדם אינו נשמע כלל.

"ונתנה תוקף" בתוך סדר תקיעת שופר, נוסח איטליה. מתוך ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק. מס' מערכת 990000607400205171-1

גם ממרחק הזמן המשיך "ונתנה תוקף" להדהד אצל דורות של יוצרים. אחד מהם הוא אברהם חלפי, שבשירו "סתיו יהודי" מופיעה תמונה מוחשית אחרת של קביעת הגורלות ביום כיפור:

סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי

שׁוֹלֵחַ בִּי

רִמְזֵי אֱלוּל.

כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת

הַצִּפּוֹרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב

שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.

אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה

בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה

יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.

וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה

בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.

אברהם חלפי. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת 997008137029405171.

לביצוע של אריק איינשטיין ל"סתיו יהודי" (שהלחין יוני רכטר) ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.
כאן מופיעים היהודים המתפללים על גורלם כחלק מהותי מן הטבע ומן הזמן, ממש כאילו הייתה העונה הזו "עונת קביעת הגורלות". הציפורים השורקות, ששריקתן מזכירה תקיעת שופר, הן חלק מה"רמזים" שלוח השנה שולח אל האדם להזכירו את יום היפקדו. תמונת יום הדין מצוירת בצבעים עדינים יותר: האפרפר הסתווי של הסגריר המתקרב הולם מאוד את אווירת התחנונים והענווה הנדרשת בעת תפילת יום הכיפורים.

"ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה" הוא שילוש שמות עצם המזכיר את "ותשובה ותפילה וצדקה" – וכמוהן אמור להעביר את רוע הגזירה. אל מול הרכנת הראש לנוכח גזר הדין, שגלומה בה אפסותו של האדם, ניצבים כליו של האדם המאמין: הפעולות האמורות לפתוח שערי שמיים ולהמתיק את גורלו. כוחן של אלה משיב לאדם משהו מעמדתו מול האל ומאפשר לו להשמיע את קולו, גם כאשר הוא רק אחד מבני ה"צאן" העוברים לבחינה לשבט או לחסד.

אין לדעת על מה סבו הבקשות והתחנונים שבשיר, ואם יש להם סיכוי להיענות, בוודאי ובוודאי לא כאשר מוזכרים עצב, שיגעון ותוגה. גם נימת המבקשים על גורלם מהוססת, ואין בה דיבור ישיר אל האל. עם זאת נאמר בפירוש כי הפנים זוכות לרחף לפני כיסא האל; הן מגיעות קרוב מאוד אל בוראן, ממש באותו הגובה, ונושאות חותם של אישיות נבדלת (כדרכן של פנים), כך שאינן עוד בגדר עדר המוני כמו בפיוט המקורי.

חלפי מבדיל את עצמו בשיר מן המתפללים יהודֵי הגולה ואינו משתתף בתפילה לפני כיסא הכבוד, אך עדיין העונה הזו בשנה ורגשי הענווה וחשבון הנפש הנלווים אלה מהדהדים עמוק בתוכו כחלק מן העולם.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

סיפורה של האל"ף: הצנועה שבאותיות

כשדיברו על האל"ף, נדמה שהמקובלים כמעט שלא הצליחו לעצור את התלהבותם

חן מלול | 13.09.20

סודות כתבי היד העבריים

ליגטורה של א + ל בפתיחת היוצר 'אל מתנשא', מחזור תפילה הדוכס מסאסקס, הספרייה הבריטית

כל מי שלמד בבית ספר בארץ יודע שאָלֶף – אוהל. בֵּית – זה בַּיִת. גִּימֶל זה גמל גדול. כל מי שהעמיק מעבר מבין שלא תמיד היה זה המצב. כבר במקרא נזכרת האל"ף במשמעותה המקורית. בספר דברים (ז', י"ג) מצווה עם ישראל להרחיק מעליו כל השפעה זרה מהעמים היושבים כבר בארץ המובטחת. "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ", דורש אלהים מישראל, כשכוונתו לשוורים (ולשאר הצאן) שברשות העם. ואכן, בצורתה המקורית ולפי הכתב העברי הקדום דמתה האות אל"ף לקרני שור – חיה חשובה מאין כמותה בתקופה שבה מרבית האוכלוסייה עסקה בחקלאות. בשנת 1974 בחרה נעמי שמר דווקא באוהל – סמל לידיעת הארץ בתקופת החלוצים, לסמל את האל"ף. הרי כבר יש לנו טרקטורים. כמה נורא יהיה לחסום שור בדישו?

ביוונית נקראת האל"ף שלנו – אלפא, ובסורית – אָלַף. בערבית ספרותית ובעברית נשמעות האותיות זהות. הדימיון בשמות ובצורה נובע מהמקור המשותף של כל האותיות, ושל האלפבית כולו. האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, אז החליף את הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני.

המעמד המיוחד של האות הפותחת את 22 אותיות האלף-בית העברי לא נעלם מעיני תורת הקבלה. והמקובלים נסמכו על "ספר יצירה" המסתורי כדי לברר את המשמעות החבויה של האל"ף.

ביצירה הידועה בשם ספר יצירה, יצירה המתוארכת למאות הראשונות לספירה, לא נמצא כל זכר לתפילה, לחיים אחרי המוות, לאחרית הימים או לגאולה משיחית. אפילו עם ישראל לא נזכר בו. מה שיש בספר – ובשפע – הוא התייחסות אל הבריאה. כיצד נברא העולם לפי ספר יצירה? כ"ב אותיות האלף-בית העברי עם עשר הספירות (כנראה עשרת המספרים הראשונים) הן אבני הבניין המרכיבות את העולם. ובמילותיו האלמותיות של ספר יצירה:

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים, בספר ספר וספור: בעשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד.

המקובלים אימצו תפיסה זו ושיכללו אותה. כ"ב האותיות אינן רק כליו של בורא עולם, אלא הן הגשמה לעניינים מופשטים וכלים לפנימיות רוחנית. אם כך הדבר, אילו תכונות יש לייחס לראשונה באותיות?

חיי בשרים מאת יצחק חיים קנטריני, הספרייה הבריטית

כשדיברו על האל"ף, כמעט ונדמה שלא הצליחו המקובלים לעצור את התלהבותם. האל"ף היא הראש העליון טמיר הטמירים, האות המאירה בבחינת האור הקדום, עומק הבאר שממנה נובעות כל הברכות ויוצאות ונמצאות, ראשון זכר וסתום וגנוז בו מה שלא נודע, ואפילו: האות שממנה נבנה הכל ניזון הכל ובו שומר הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ושובר לפניהם את שונאיהם.

היו שראו בה את המיקום שממנו יצאו כל האותיות כולן, כפי שנכתב בזוהר חדש (שיה"ש עד, טור ג'): ועשרים ושתים אותיות מתפשטות ומתחילות להאיר מראש המאור הקדום [כלומר, מהאל"ף] בסוד היחוד, כי משם מתחילות האותיות להתגלות ומשם מאירות האותיות ועולות: מהאלף, שהיא סוד האותיות, בסוד האחד.

עסיס רמונים מאת שמואל גליקו, הספרייה הלאומית של צרפת

מעניין שלמרות השבחים הרבים שהעטירו עליה, ראו בה המקובלים גם את הצנועה שבאותיות. סיפור שאנחנו מוצאים במדרש הקדום אותיות דר' עקיבא (החוזר גם בנוסח דומה בספר הזוהר) מספר על תחרות עזה בין אותיות האלף-בית על התואר הנחשק, האות שתבחר לפתוח את התנ"ך. אחת אחת באו האותיות אל הקב"ה, ולכל אות צידוק משלה. הן הגיעו בסדר הפוך. האות ת' הסבירה ש"הרי אני החתימה של חותמך [הסוף, הגמר], שהוא אמת ואתה נקרא בשם אמת", האות צ' קבעה ש"רצונך לברוא בי את העולם, שאני צדיקים חתומים בי, ואתה הנקרא צדיק רשום בי, שכתוב (תהלים יא, ז) כי צדיק יי צדקות אהב", מ' חשבה שהיא ראויה כיוון ש"שבי נקראת מלך", וט' ביקשה שהקדוש-ברוך-הוא יכיר בה כבוראת העולם "שבי נקראת טוב וישר". לאחר שברא אלהים את עולמו דווקא באות ב' (בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ) הבחין שאחת האותיות עומדת בצד ושותקת.

והאלף, כיון ששמעה הדבר הזה וראתה את הקדוש-ברוך-הוא מקבל הימנה וברא בה את העולם, עמדה לה מן הצד ושתקה, עד שקרא לה הקדוש-ברוך-הוא ואמר לה: אלף, אלף, מפני מה את שותקת ואינך אומרת כלום? השיבה אל, ואמרה: ריבונו של עולם! אין בי כוח לעמוד לפניך ולומר כלום. אמר לה: ולמה? – מפני שכל האותיות הן נמנות במניין מרובה ואני במניין מועט: בית – בשנים; גימל – בשלושה; דלת – בארבעה; הא – בחמישה; ואני באחד. השיב לה הקדוש-ברוך-הוא ואמר לה: אלף, אל תיראי, שאת ראש לכון כמלך. את אחת ואני אחד ותורה אחת, וכך אני עתיד ליתנה לישראל עמי, שנקראו אחד, ולהתחיל להם בך על הר סיני שנאמר, אנכי [יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני]'.

אותיות דר' עקיבא, ב ע"ב.

פרדס רימונים מאת משה קורדיברו, ספריית המדינה הרוסית

גם בתרבות המודרנית זכתה האל"ף למקום של כבוד. אנחנו יכולים לספק דוגמאות רבות ומעניינות, אבל נסתפק באחת בולטת ואהובה. כשחיפש חורחה לואיס בורחס שֵׁם לסיפור על מקום שאפשר להשקיף ממנו בו-זמנית על כל העולם כולו ללא עיוות או חפיפה, הוא בחר לקרוא לאותה נקודה פנטסטית בשם הכל כך מתאים: האל"ף. "אלף היא נקודה שכלולות בה כל הנקודות האחרות", כתב בורחס. הסופר הארגנטינאי הכיר את תורת הקבלה ואף שמר על התכתבות פורה עם גדול חוקריה גרשם שלום. לכן גם ידע על הקשר העמוק בקבלה בין האות אל"ף למושג האינסוף האלהי, והרי: 'ולזה אות האלף המורה על אין סוף היא בראשיתם' (מנחת יהודה יא, ע"א).

לקריאה נוספת

הערך אלף, האנציקלופדיה העברית (כרך א – אוסטרליה), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"ג

אליהו ליפינר, חזון האותיות: תורת האידיאות של האלפבית העברי, הוצאת מאגנס, תשמ"ט