זאת עשויה להישמע כמו שאלה אנכרוניסטית, מין קינטור של אתיאיסטים או השלכה לאחור של השאלה "איפה היה אלוהים בשואה". אבל למעשה, השאלה איפה היה אלוהים בחורבן בית שני? העסיקה כבר את חז"ל עצמם, ובייחוד את מי שחוו את חורבן הבית על בשרם.

כחלק מסדרת אגדות החורבן שבתלמוד הבבלי, לאחר סיפור שמתאר כיצד חילל טיטוס את בית קודש הקודשים, מופיעות זוג דרשות מפתיעות, וניתן לומר אפילו מזעזעות. 

אבא חנן דורש: "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט) – מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. ואילו רבי ישמעאל (או תנא מבית מדרשו) לוקח את הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" (שמות טו, יא) ומשנה את המילה "באלים" כדי ליצור: "מי כמוך באלמים". דברי השבח לאל, מן התורה ומן התהלים, הופכים בפי החכמים לדברי גנאי, למחאה כנגד השתיקה האלוהית לנוכח האסון שפקד אותם. 

שני הדרשנים הללו מעלים למעשה את השאלה היכן היה האל בזמן החורבן, ותשובתם: הוא הקשה את לבו בפני תחינותיהם של ישראל, והיה כאילם. הם מבטאים תחושה קשה של נטישה, שייתכן בהחלט שאפיינה לא רק אותם אלא את בני הדור שזכר החורבן היה דבר ממשי וחי עבורם.

חז"ל, כמובן, לא היו אתיאיסטים. 

הם לא כפרו בקיומו של האל, והמשיכו לקיים את המצוות וללמוד את התורה. הדורות שלאחר החורבן מתוארים במקורות כתקופה של בנייה מחדש וגם של לא מעט חידושים רדיקליים, בניסיון לכונן מחדש יהדות ללא מקדש. כפירה לא הייתה, אבל כעס כלפי האל, כך נראה – היה גם היה.

אין בכך הפתעה, כשזוכרים את הנסיבות שאיתן התמודדו בני התקופה. על פי ההיסטוריון משה דוד הר, כשליש מהאוכלוסייה בפרובינקיית יהודה נספתה במרד הגדול ובמלחמת האחים שנלוותה לו. יהודה שלאחר החורבן הייתה ארץ שבורה מבחינה פיזית וכמובן גם מבחינה רוחנית בעקבות חורבן הבית. 

נראה שבתקופה שלאחר מכן נעשו ניסיונות רבים לשקם את החיים היהודיים, בעיקר סביב הערים יבנה ולוד ובחלקי הגליל שהמלחמה פסחה עליהם. אך פחות משבעים שנה לאחר מכן, כשיהודה עדיין ליקקה את פצעיה מהחורבן, התרחש שבר גדול עוד יותר עם כישלונו של מרד בר כוכבא – שלפי היסטוריון רומי בן התקופה, נהרגו במהלכו כמעט שש מאות אלף יהודים. 

לאחר מכן ירושלים הוקמה מחדש כעיר אלילית שהכניסה של יהודים אליה נאסרה, והשורדים עקרו ברובם לגליל ובהדרגה הקימו שם מחדש את המרכזים הקהילתיים והתורניים. זו גם התקופה שבה הבכורה בעולם היהודי החלה לעבור מארץ ישראל לגולה – תחילה לבבל, ובהמשך לארצות נוספות.

אם נרצה לנסות ולהבין את סדר הגודל של החורבן מבחינת מי שחוו אותו, האירוע היחיד בהיסטוריה היהודית המודרנית שניתן להשוות אותו אליו הוא כנראה השואה. כמובן, יש הבדלים רבים וקריטיים בין שני האירועים ובין התקופות ההיסטוריות, אבל אף אסון או משבר אחר שחווה העם היהודי לא מתקרב לאותה תחושת שבר טוטאלית.

התלמוד מתאר את בני הדור הראשון והשני לחורבן כמי שייסדו מחדש את עולם התורה: רבן יוחנן בן זכאי הקים מחדש את המרכז התורני ביבנה, תיקן תקנות שונות לקיום החיים היהודיים בהיעדר מקדש, ותלמידיו המשיכו את מלאכתו. אלה בעצם האנשים שבראו את היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. אמרות רבות שלהם מובאות במשנה ובתלמוד, ולעתים הם גם נזכרים בחורבן ודנים בו.

אבל צריך לזכור שהמשנה נחתמה למעלה ממאה שנים לאחר החורבן, והתלמודים מאות שנים לאחר מכן. הניצולים, אם להשתמש בביטוי המושאל, לא היו עוד. הפצעים הגלידו, אף שהצלקת נותרה. לנו נותר רק לתהות כיצד הטראומה עיצבה את בני הדורות שחוו אותה, ואיך היא השפיעה על תמונת העולם ועל האמונה שלהם. על פי מה שאנחנו יודעים על ניצולי שואה בני זמננו, ניתן להניח שהאסון הותיר בהם את חותמו.

לצד דרשותיהם של אבן חנן ושל רבי ישמעאל שהזכרנו, התלמוד הותיר לנו רמזים נוספים בדבר התגובות השונות של בני הדור לאסון החורבן. אחד מהמרתקים והחתרניים שבהם, הוא סיפורו של אלישע בן אבויה – חכם שהיה כנראה חברו או תלמידו של רבי עקיבא, ושכמה סיפורים תלמודיים ממקמים את פעילותו סביב מרד בר כוכבא.

שמו של אלישע בן אבויה נזכר במשנה, אבל סיפורו מופיע לראשונה בקטע מסקרן אך מעט סתום בתוספתא. "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, ואחד עלה בשלום וירד בשלום" (תוספתא חגיגה, ב, ב). בן אבויה, שנזכר כאן בכינוי "אחר", מתואר כמי ש"קיצץ בנטיעות" – ביטוי שמתפרש לרוב כסוג מסוים של כפירה, או אפילו כניסיון לפגוע באותו פרדס, שמייצג כנראה התנסות מיסטית או חוויה של עלייה לעולמות עליונים.

במקומות אחרים בתלמודים, מתואר אלישע בן אבויה כתלמיד חכם גדול שנעשה לכופר, שבין היתר הלך לזונה, פגע בתלמידי חכמים ורכב על סוסו בשבת על פני מקום קודש הקודשים. התלמוד מציע סיבות שונות לכפירתו של אלישע, אבל אחת מהן רלוונטית במיוחד לענייננו.

"ראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: 'זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זהו הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו. זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים." (ירושלמי חגיגה, ב, א).

על פי הסיפור הזה, אלישע בן אבויה רואה את רבי יהודה הנחתום, אחד מגדולי הדור, שנהרג ושמבזים את גופתו. כשהוא רואה שכך עולה בגורלו של צדיק, בן אבויה משתכנע שאין שכר ועונש.

נראה שמדובר בהסבר פשטני למדי להתנהגותו של בן אבויה – עד ששוקלים את הנסיבות הרחבות יותר. שמו של רבי יהודה הנחתום מוזכר בתלמוד כאחד מעשרת הרוגי מלכות, ולפי זמן פעילותו נראה סביר שנהרג במסגרת הגזירות שאחרי דיכוי מרד בר כוכבא. תגובתו של אלישע בן אבויה, אם כן, איננה דווקא למראהו של רבי יהודה הנחתום, אלא לנסיבות הכלליות שאותן ראה בעולם. הוא מי שחי בצילו של החורבן, ראה את כישלון מרד בר כוכבא ואת תוצאותיו הקטסטרופליות – ואיבד את אמונתו בקיומה של השגחה. בסיפור אחר, מן התלמוד הבבלי, בן אבויה מתקומם כנגד האל לאחר שהוא רואה את המלאך מטטרון יושב בשמיים וכותב את "זכויותיהם של ישראל" – ביטוי שהיו שהציעו שהוא לשון נקייה לחובות.

ניתן לראות באלישע בן אבויה מקבילה עתיקה לאנשים שאיבדו את אמונתם בעקבות מוראות השואה. הוא התגלמותה בבשר של זעקתו של רבי ישמעאל, "מי כמוך באלמים ה'". הוא מגלם בדמותו את מה שאולי חשו גם אחרים מבני דורו, אך לא הרשו לעצמם לבטא.

חז"ל, כאמור, לא כפרו, אבל היהדות שעיצבו מחדש גם לא הייתה היהדות של ימי הבית. זו יהדות שלא מהססת למתוח ביקורת חריפה על האל, להתווכח איתו, ובסיפור מפורסם אחד – אפילו לגרש אותו מתחומי בית המדרש. הסברים רבים הוצעו לדתיות יוצאת הדופן והרדיקלית של חז"ל, אבל לא מופרך להציע שזה דפוס דתי שנברא בחותם הפצע העמוק שנחקק בהם; ושהפצע הזה נישא בתוך היהדות, מייסר אך גם מפרה אותה, עד עצם היום הזה.

***

"מסכת תהום", הוא רומן היסטורי עם אלמנטים של פנטזיה שמתרחש על רקע יהודה שמיד לאחר חורבן בית שני. הספר מתאר את מסע החניכה של אלישע בן אבויה הצעיר, שנשלח מבית אביו שבגליל לישיבת לוד, ומגולל מבעד לעיניו את המציאות החברתית, הפוליטית והמטפיזית שאחרי החורבן, ואת הדילמות והמאבקים של האנשים שמנסים לברוא מחדש את היהדות בהיעדר מקדש. הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה דביר וזכה בפרס שר התרבות לספר ביכורים לשנת 2023.