השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים ברחבי העיר.
הפשעים שדובר אודותיהם היו בלתי מתקבלים על הדעת. הם נדמו לא הגיוניים ולא אמינים. ובכל זאת רבים האמינו.
בחודש אפריל של שנת 1911, צוות ציידי אוצרות אנגלי היה בעיצומה של עבודה קשה ומפרכת בירושלים. אנשי הצוות היה עסוקים בחפירה מתחת לכיפת הסלע, שבהר הבית, מהאתרים הקדושים והרגישים בעולם. הם אפילו קיבלו אישור ממשלתי מסוים לעשות זאת, אבל העובדה הזו לא הפכה את האירוע לפחות שערורייתי.
בליל ה-12 באפריל הסתיימה החפירה בפתאומיות: האדם הלא נכון גילה מה מתרחש באתר הקדוש. לאנשי הצוות היה ברור שהישארות בירושלים תהיה מסוכנת מדי עבורם. הם ארזו את הציוד והממצאים ועזבו בחיפזון. כשרק החלה להתפשט בעיר השמועה על כך שהרפתקנים בריטים הסתלקו עם אוצרות בית המקדש והמלכים הקדומים – הם כבר היו רחוקים משם.
העולם התקשורתי התמלא בדיווחים היסטריים על האירוע: עיתונים מכובדים הכריזו כי החפצים הגנובים כללו את כתרו של שלמה המלך, חרבו וטבעתו המלכותית, וכן כתב יד עתיק של התנ"ך (וזאת הרבה לפני גילוי מגילות ים המלח). בניו יורק טיימס פורסמה הכותרת: "נעלמו עם אוצרות שלמה". חלק מהדיווחים אף הזכירו את גילוי ארון הברית עצמו.
התקרית הובילה עד מהרה לכאוס. מהומות התעוררו בירושלים, אזרחים מקומיים החליטו לשבות ופרקו את זעמם על הממשלה העות'מאנית שאפשרה לשערורייה שכזו להתרחש. היה ברור לכל שהרשויות היו בסוד העניינים. רק התפטרותו של מושל המחוז הרגיעה בסופו של דבר את ההמונים.
אבל מה היה טיבה של אותה חפירה? מי היו ציידי האוצרות האלה? מה הם חיפשו ומה הם באמת מצאו?
ראשיתה של משלחת פארקר
הסיפור מתחיל כמה שנים קודם לכן, עם אדם בשם וולטר הנריך יובליוס.
יובליוס היה משורר פיני, איש מעט תימהוני בעל תחומי עניין משונים, דוקטור לפילוסופיה שהוקסם מהנומרולוגיה, הקבלה והכרונולוגיה היהודית. בנקודה מסוימת בתחילת המאה העשרים, טען יובליוס שעלה על תגלית מרעישה: צופן סודי ומסתורי, שגילה במהלך מחקריו על ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל (לפי דיווח אחד הצופן התגלה בספריית סופיה הקדושה בקונסטנטינופול).
לטענת יובליוס, הצופן אפשר לגלות סודות ורמזים החבויים בתנ"ך ובטקסטים יהודיים עתיקים אחרים. בין הסודות ש"התגלו" ליובליוס: מיקומם של אוצרות בית המקדש הראשון, לרבות ארון הברית.
אם לא די בכך, דובר באותו הקשר גם על מסמכים עתיקים שנחשפו באירלנד(!) שהצביעו גם הם על אוצר עתיק שנקבר בירושלים.
כשבידיו גילויים אלו, יובליוס הגיע ללונדון, שם פגש את קפטן מונטגיו בראונלו פארקר – קצין בריטי מעוטר שלחם במלחמת הבורים השנייה. פארקר בן ה-30 היה גם אריסטוקרט מיוחס – אחיו היה הרוזן הרביעי ממורלי. פארקר שמע את תכניתו של יובליוס לאתר את האוצרות העתיקים בירושלים, ונשבה בקסמה. הוא מיד החל בגיוס כספים ואנשים, משימה די פשוטה עבור האנגלי המקושר: תוך זמן קצר פארקר הצליח לגייס כ-25,000 ליש"ט ממספר פטרונים בריטים ואמריקאים עשירים (שווה ערך ליותר מ-3.7 מיליון ליש"ט כיום), ושכנע בקלות כמה מחבריו לצבא להצטרף אליו ואל יובליוס למסע לארץ הקודש.
אתם ודאי שואלים את עצמכם – מה בדיוק שכנע את כל האנשים המכובדים האלה? מדוע שבר-דעת כלשהו יסכים לתמוך בתוכנית חפירה שאפתנית כל כך המבוססת על ראיות כה קלושות? התשובה ודאי קשורה להערכת שוויו של האוצר על פי יובליוס: כ-200 מיליון דולר (שווה ערך למעל 6.4 מיליארד דולר כיום) בהתחשב בכמויות הזהב והכסף האדירות שרק חיכו להם אי שם מתחת לאדמה, לצד אוצרות המקדש, כמובן.
ראוי להזכיר גם שזו הייתה תקופה בה תנועת הספיריטואליזם (מדיומים, תקשור עם רוחות וכו') עדיין הייתה פופולרית למדי במעמדות הגבוהים של החברה הבריטית והאמריקנית. קודים תנ"כיים נסתרים? חפצים מיסטיים שאבדו מזמן? אוצר קבור עתיק? שילוב מנצח וטרנדי! איפה נרשמים?
בשנת 1908, עוד לפני תחילת החפירה, פארקר עצר בקונסטנטינופול. אמנם הצוות שלו היה לא שגרתי (הוא כלל שחקן קריקט לשעבר, מדיום שוויצרי ואפס ארכיאולוגים) והמניעים שלו היו אולי מעט מפוקפקים, אבל הקצין האנגלי היה נחוש בדעתו לעשות את הדברים נכון ולקבל את ההיתרים החוקיים המתאימים מהממשל העות'מאני. לאחר משא ומתן מהיר, פקידים מהממשלה הטורקית החדשה סיפקו את ההיתר הנכסף בסוף נובמבר באותה השנה, בתמורה לסכום הפעוט של 500 פאונד והבטחה לקבל מחצית מכל אוצר עתידי שיימצא.
בשלב זה פארקר ויובלוס כבר ערכו סיור הכנה בירושלים במטרה לאתר מיקומים מדויקים בהם כדאי לחפור. יובליוס האמין שהאוצר נמצא מתחת לאדמה, אי שם באזור הר הבית – מתחת לרחבת האבן המסיבית מימי הורדוס, שנחשבת למקום הימצאם של שני המקדשים היהודיים, המקום בו ניצבת כיפת הסלע לצד מסגד אל אקצא.
מתחילים בחפירות
מכיוון שחפירה מתחת להר הבית עצמו לא באה בחשבון (בשלב זה של המבצע) בשל הרגישויות הדתיות הכרוכות בכך, יובליוס תכנן להגיע לאזור באמצעות מעברים תת-קרקעיים עתיקים שכבר היו קיימים. הכניסה אליהם הייתה מאיזור שהיה ידוע כ"גבעת העופל", הממוקם דרומית להר הבית והמסגדים. המעברים התת-קרקעיים היו אמורים להוביל בתקווה לחדר האוצר הסודי, שיובליוס היה משוכנע בקיומו, מתחת לרחבת הר הבית.
הצוות הבריטי בא לעבוד: הם אפילו רכשו את הקרקע באזור אתר החפירה בסיוע גורמים מהממשל העות'מאני. הטורקים הצליחו להתגבר על ההתנגדות המקומית למכירה כשהכריזו שהקרקע אמורה לשמש להקמת בית חולים (זה לא יצא אל הפועל). לבסוף, כשהמכשול הטכני הוסר, אפשר היה להתחיל במלאכה.
באוגוסט 1909 התארגן הצוות בווילה מבודדת בצד הדרומי של חומות העיר העתיקה, אתר החפירה גודר וההכנות לחפירה החלו. המבקרים האירופים היו חריגים בנוף הירושלמי של תחילת המאה העשרים והתנהגותם החשאית עוררה תשומת לב וסקרנות רבה. באופן בלתי נמנע, למרות המאמצים להעמיד פנים שלא כך הדבר, מסביב רחשה השמועה שמדובר בציידי אוצרות.
עד מהרה, הצוות היה נתון ללחץ של מקומיים ומנהיגי קהילה חשדניים. אלה רצו לעמוד בקשר עם "מישהו מבפנים"- חבר בצוות החפירה שהם יוכלו לסמוך עליו, איש מקצוע רציני שעצם נוכחותו תרגיע אותם. פארקר נכנע לבסוף.
בשלב זה לואי-איג ונסן (Louis-Hugues Vincent) נכנס לראשונה לסיפור.
ונסן היה נזיר דומיניקני, אבל גם ארכיאולוג מוערך שעבד ב"אקול ביבליק" – בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה שנוסד בירושלים. פארקר הסכים לאפשר לו גישה מלאה לאתר החפירה, שלושה ימים בשבוע, בתנאי ששום מידע לא ישותף עם הציבור עד שפארקר ימצא כך לנכון. היה כאן רווח כפול עבור פארקר: מינויו של ונסן השתיק את הביקורת המקומית לעת עתה, ויחד עם זאת צירף לראשונה מומחה רלוונטי לצוות מחפשי האוצר.
הודות לונסן יש לנו תיעוד מפורט של רוב עבודתה של משלחת פארקר בירושלים. למעשה, חודשים ספורים לאחר התקרית השערורייתית בהר הבית, פרסם ונסן ספר שלם, בצרפתית ובאנגלית, העוסק בעבודה התת קרקעית של המשלחת, ומפרט בדיוק מופתי את שיטות העבודה והממצאים שלה. הספר אף כולל מגוון של מפות, ציורים וצילומים מהחפירה. ניתן למצוא עותק נדיר של הספר מ-1911 באוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית.
עם תחילת העבודות, הועסקו כשלוש מאות איש מהכפר הסמוך סילוואן בחפירה. הצוות החל לעבוד באזור מעיין הגיחון, פיר וורן ונקבת השילוח (המכונה גם נקבת חזקיהו). הנקבה והפיר נחקרו כבר במאה ה-19, והיו ידועים כחלק ממערכת המים התת-קרקעית של ירושלים העתיקה. התכנון הכללי היה לחפש מעברים נוספים שטרם התגלו, המסתעפים מהמנהרות המוכרות, בתקווה שהם יובילו את הצוות אל האוצר הסודי מתחת להר הבית.
העבודה הייתה מפרכת ומסוכנת, ונמשכה בכל שעות היום, במשמרות של ארבע שעות. העובדים נשאו לפידים ושרו שירים בזמן שעבדו. ונסן כתב שהם "מצאו צורך לנקוט באמצעים אלו בכדי לסתור את העבודה המונוטונית והמשעממת במנהרות האפלות והמסתוריות שהשתרעו אינסופית עד לעומק הקרביים של הסלע".
החפירה של 1909 נמשכה עד הסתיו, כשתנאי מזג האוויר לא אפשרו התקדמות נוספת. הקבוצה התפזרה וגם פארקר ומשלחתו חזרו לבריטניה. הם שבו לירושלים בתחילת אוגוסט 1910, עם ציוד משוכלל יותר ואף נעזרו הפעם במומחים שעבדו על מערכת הרכבת התחתית של לונדון. בעונת החפירה השנייה הצוות המשיך לפנות את המנהרות הקיימות ואף גילה מעברים וחדרים שלא היו ידועים עד אותו זמן. עם זאת, הם עדיין היו רחוקים למדי מרחבת הר הבית, שם האמינו שהאוצר חבוי. פארקר החליט להתחיל לחצוב מנהרות חדשות, שיובילו אותם למטרה, אבל זה היה תהליך איטי ומייגע.
ספרו של ונסן מכיל מספר מפות מפורטות המתארות את רשת המנהרות העתיקות שנתגלו על ידי הצוות, וגם מנהרות שהם עצמם חפרו מתחת לאדמה.
התנאים היו קשים, גם למי שהיו בעלי ניסיון. ונסן כתב: "במרחק שלושים מטרים מהמעיין הנרות לא דולקים יותר, ונאלצנו להסתמך על פנסים חשמליים ניידים. למרות שימוש בונטילטור וקפסולות חמצן, הצוותים נאלצו להתחלף כל שעה. בזמנים מסוימים לא יכולתי להיות [בחפירה] יותר מרבע שעה”.
במהלך העבודה, היה צורך לפנות מים מנקבת השילוח העתיקה. עבודתה של משלחת פארקר הביאה לתועלת פרקטית מסויימת בכך שנתיבי המים העתיקים נחפרו ופונו מעפר וסחף שהצטברו במשך מאות שנים, כך שהמים יכלו לאחר מכן לזרום ביתר קלות דרך הערוצים השונים. כשעונת החפירות השנייה הגיעה לסיומה, המים הובלו בחזרה ב-11 באוקטובר 1910. ונסן כתב שנפח המים היה כפול ממה שהיה קודם לכן, לשמחתם של תושבי סילוואן: "המים זרמו בהדרגה דרך בריכת השילוח; מסביב חגגו כולם את ההישג, וקולות החוגגים הצוהלים נשמע באוזניי במשך זמן רב".
המאורע הזה אמנם סייע במעט ליחסי הציבור של פארקר ומקורביו, אבל עבור הקבוצה עצמה, שנת 1910 הייתה מלאת תסכול ואכזבה. שתי עונות של עבודת כפיים קשה בחום הקיץ גבו את שלהן, ולציידי האוצרות לא היה למעשה שום אוצר ממשי ביד. יובליוס, איש החזון המקורי, חלה במלריה, ארז את חפציו ועזב הביתה. גשמי החורף שוב עצרו את החפירה ונראה היה שגם המשגיחים העות'מאנים איבדו את האמון בשלב זה. תוקף אישור החפירה של פארקר היה אמור לפוג בסוף 1911, והסיכויים לחידושו נראו קלושים, אבל האנגלי, שנאלץ לספק תשובות למשקיעים, לא היה מוכן לוותר עדיין.
מאחר והחפירות מדרום להר הבית לא הניבו אוצרות תנ"כיים, פארקר הנואש החליט שהגיע הזמן לנסות גישה אחרת, ישירה יותר.
העסק מתפרק
פארקר החליט לשחד בדיסקרטיות את השייח' חליל אל-זנאף. אותו שייח' היה אמון על "המתחם הקדוש והמכובד", אל-חראם א-שריף, כינויו של הר הבית בערבית. התשלום אפשר לפארקר ולצוות שלו גישה לאתר העתיק האדיר הזה ששימש, אז כמו היום, מקום פולחן מוסלמי.
זה היה באפריל 1911, ובאותה שנה פסח ופסחא נפלו בסמוך מאוד לחגיגות נבי מוסא. חג זה המוקדש לדמותו של משה מצוין על ידי מוסלמים מקומיים בעלייה לרגל לאתר דתי קרוב ליריחו. השייח' חליל דאג שהשומרים המוצבים בדרך כלל ברחבת הר הבית יקבלו חופשה בתשלום על מנת שיוכלו להשתתף בחגיגות.
באישון לילה ובנוכחותו של קצין משטרה, החלו פארקר ומקורביו לחפור בהר הבית. ונסן, הנזיר-ארכיאולוג הצרפתי, לא השתתף בחלק זה של המיזם. ייתכן שהדבר לא היה לרוחו, ייתכן שהעניין הוסתר ממנו, אבל מה שבטוח – בספרו אין כל אזכור לחפירה ברחבת הר הבית. מה שאנו יודעים על האירועים הללו מגיע ממקורות אחרים ומדיווחים בעיתונות.
אנשיו של פארקר החלו לחפור בפינה הדרום-מזרחית של הרחבה – האזור שהצלבנים כינו בטעות "אורוות שלמה". גוסטף דלמן כתב מאוחר יותר באותה שנה כי הצוות "כנראה קיווה להצליח לחפור ולהגיע משם לאתר המקדש, אך הם נעצרו על ידי בורות מים, וויתרו על הניסיון". דלמן היה אז מנהל המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש בירושלים.
בשלב זה, פארקר הפסיק ללכת סחור סחור. הוא ואנשיו נכנסו לכיפת הסלע, והחלו לחפור מתחת לאבן השתייה.
הסלע הענק הזה יושב מתחת לכיפה המפורסמת שנבנתה בסוף המאה השביעית לספירה, אך לדעת רבים הוא היה ממוקם פעם בתוך קודש הקודשים, החדר הפנימי של המקדש היהודי העתיק. דלמן כתב שהצוות: "…פתח את מנהרת האבן, המובילה מצפון אל הסלע הקדוש אשר מתחת לכיפת הסלע, ושייתכן והובילה דם מהמזבח של בית המקדש. הם עקבו אחר מנהרה זו למרחק של כשבעה מטרים לכיוון צפון, אך לא התגלה בה שום דבר מיוחד מעבר להגדלה מסוימת [של המנהרה]".
היו גם דיווחים לפיהם הצוות חפר ברצפת המערה שמתחת לאבן השתייה, מקום המכונה "באר הנשמות". המטרה כביכול הייתה לאתר חדר נסתר שלפי שמועות היה קיים במקום. גוסטף דלמן, הארכיאולוג הגרמני, לא היה משוכנע לחלוטין שאירוע זה אכן התרחש.
בכל מקרה, אנשיו של פארקר חפרו במשך תשעה לילות בהר הבית, עד שהתגלתה העבודה החשאית והם נאלצו להפסיק. דלמן כתב שאחד משומרי המתחם, ש-"לא קיבל שוחד מספק", היה אחראים לכך. על פי גרסה אחרת, במקרה הופיע שומר בלילה, שהתכוון לישון במקום מאחר וביתו היה מלא קרובי משפחה שהשתתפו בחגיגות העלייה לרגל, ולתדהמתו נתקל בחפירות החשאיות.
עד מהרה התפשטה הבשורה, ואז החלו המהומות.
המון זועם השתולל ברחובות עם התפשטות הידיעה על אוצרות עתיקים שנגנבו בידי זרים. כאלפיים מפגינים מוסלמים פרקו את זעמם מול בניין הממשל העות'מאני, בית הסראייה, לא הרחק מהר הבית. הוכרזה שביתה כללית, נערכו צעדות ונקראו קריאות להרוג את הפולשים ואת עזמי ביי, המושל העות'מאני, יחד איתם. המצב המתוח נמשך ימים, ומדי פעם התפרץ לכדי להפגנות פומביות והתפרעויות אלימות. שייח' חליל, האחראי על המתחם המקודש, היווה גם הוא מטרה לזעמם של המפגינים. המוחים אף זכו לתמיכת חלק מהעיתונות העברית המקומית. בעיתון הצפירה נכתב כי "העיתונים האשכנזים מוכיחים, כי התיירים האנגלים והאמריקאים אינם מתייחסים בכבוד הראוי לקדשי המושלמנים".
החוקר לואי פישמן תיאר את האירועים בפירוט רב במאמרו משנת 2005. בכתיבתו על האירועים בהר הבית ובמיוחד המחאות שבאו בעקבותיהם, פישמן טען שקרה כאן דבר משמעותי ומעניין:
"אנו יכולים לזהות את תחילתה של זהות פלסטינית הנבדלת מהזהות העות'מאנית ומהזהות הערבית החופפת של האוכלוסייה המקומית. יש כאן חשיבות מפני שאנו זוכים למבט נדיר על תחילתה של לאומיות מקומית המתבטאת בהתנגדות למדיניות עות'מאנית, הנוגעת לא לציונות אלא לעיר ירושלים".
בחזרה לפארקר – הוא ואנשיו ברחו מהר ליפו לאחר שסודם התגלה. השלטונות העות'מאניים, שכמובן אישרו את כל מפעל החפירות הזה מלכתחילה, ערכו הצגה של חיפוש בספינתם, והכריזו שלא נמצאו אוצרות על הסיפון. האנגלים הורשו אז לעזוב בשקט לביתם, כנראה הודות לקשריו הפוליטיים של פארקר. שייח' חליל נעצר תוך זמן קצר, וכך גם ארמני מקומי בשם האגופ מקסדר, שהועסק על ידי המשלחת כמתרגם צמוד. האגופ המסכן הפך כעת לשעיר לעזאזל נוח למדי.
לאחר מכן, שייח' חליל פוטר מתפקידו, כמו גם מושל המחוז עזמי ביי, במסגרת חקירה פרלמנטרית על הפרשה שהתקיימה בקונסטנטינופול. התקרית עשתה כותרות, במיוחד ברחבי העולם המוסלמי והגיעה אפילו עד הודו. ההמונים רצו שמות, אחראים. נציגי השלטון העות'מאני שוב הכריזו כי לא נגנבו אוצרות עתיקים בעלי חשיבות, תוך שהם גם מצדיקים את תמיכתם המקורית במשלחת, בטענה כי ניתן היה להעלות על הדעת שמדובר במיזם עם פוטנציאל רווחי. בכל מקרה, הבכירים בממסד העות'מאני נוקו מכל אשמה.
במהלך עבודת משלחת פארקר לא נחשפו כתרים של מלכים קדומים, לא שרביטים, לא טבעות, לא חרבות וכמובן לא תיבות עתיקות מעוטרות במלאכים מכונפים. אבל לא סביר שכל המאמץ הזה לא העלה כלום, נכון? הרי השקיעו כאן שנתיים של חפירות מתחת לירושלים העתיקה, תוך שימוש בציוד חדיש ומאות פועלים שחפרו יום ולילה…
אז מה בכל זאת פארקר מצא?
מה התגלה בחפירות
בחפירות מתחת לגבעת העופל, מדרום להר הבית, נמצאו מספר קברים תת קרקעיים עתיקים. אחד מאלה היה, לדברי ונסן, "קבר מצרי למראה המכיל כלי חרס שמורים להפליא, ביניהם פריטים ברמת האיכות הגבוהה ביותר שנתגלתה עד כה בפלשתינה". ונסן זיהה את כלי החרס כשייכים לתרבות היבוסית והעריך שהם מסביבות 2,400 לפני הספירה, כלומר ממצאים אלה היו עתיקים משמעותית מהאוצרות היהודיים שהמשלחת יצאה לאתר. למרות המאפיינים האמנותיים המצריים, הצרפתי הגיע למסקנה שהקבר שייך ליבוסי עשיר "שייבא או טיפח" סגנון מצרי באיזור.
המשלחת חפרה ומצאה עוד מספר קברים וחדרי קבורה שלדעת ונסן היו "כמעט בדיוק בני תקופת הזוהר של המלכים הישראלים". ונסן עשה מאמצים מרשימים לתעד את כמויות החרס הגדולות שנמצאו בחדרים ובמעברים הרבים שחפרו הפועלים. ממצא החרס כלל "אלפי קנקנים ישראלים". על חלק מהם הייתה תווית שהצביעה על ייעודם או בעליהם. ונסן כתב שרק אחת מהן הייתה קריאה, ושלדעתו, אותיות התווית הספציפית הזו יצרו את המילה "מ-ר-ש-ת". הצרפתי האמין שהקנקן היווה מתנה או תשלום מס מהעיירה הקטנה מורשת גת בגבולה הדרום-מערבי של ממלכת יהודה העתיקה, ושהקנקן נשלח משם אל האוצר המלכותי בירושלים. הוא ראה בממצא הזה ראייה לכך שארמונו של מלך יהודה היה ממוקם לא רחוק מאתר החפירה.
הצוות מצא גם שרידים של שער עתיק, המוחזק על ידי שתי אבנים מונוליטיות, כל אחת מהן בגובה של פחות משני מטרים ובמרחק של פחות ממטר זו מזו. גודלו הקטן של המבנה המוזר הזה הוביל את ונסן למסקנה שזה היה שער מילוט (postern gate), המוביל למעבר סודי לעבר מעיין הגיחון הסמוך, מקור מים קריטי עבור העיר ירושלים בעת העתיקה.
צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, מאת לואי-איג ונסן, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה.
ממצא מעניין נוסף היה "כיסא מפואר מאבן 'מלכותית'". הפועלים חשבו תחילה שמדובר בכסאו של שלמה המלך, אבל ונסן לא השתכנע, וכתב מנגד – "אני חושש שהוא שימש לפעולה טבעית והכרחית יותר". מחקר שנערך לאחרונה אישר את הפריט המסוים הזה כשריד של מושב אסלה מתקופת הברזל.
ממצאים נוספים כללו "כמה כדורי מתכת גדולים", כמה מטבעות רומיים בלתי ניתנים לפענוח, פסל קטן, כנראה הרודיאני, קומץ אלילים כנעניים וגילופים של דמויות בעלי חיים, וכן:
"גושי אבן מסוימים שגילינו שיצרו כנראה בסיס של עמודים או פמוטים; החלק התחתון של שולחן פורפיר; עיצובים שונים של אבני שיש נדירות; שרידי עציץ מברונזה. כולם נמצאו בערך באותו מקום, וכולם אישרו את מה שחשבנו – שאנחנו חופרים בשרידי משק בית מפואר ומהודר".
תגלית אחת הייתה תמוהה במקצת. ונסן תיאר "סימן בצורת ראש-חץ החצוב בסלע של המתלול הטבעי". סימנים דומים נמצאו גם בתל א-סאפי ובהר הזיתים. ונסן חשב שהם אולי נעשו בהוראת האדריכל הראשי "כדי לציין את הגבול או את התוכנית של מבנים שונים", אבל הנושא עודנו פתוח לדיון.
כאשר הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון חפרו מחדש באזור הזה ב-2009, גילוים של עוד כמה מהסימונים המסתוריים האלה בצורת V באזור סמוך עשה כותרות. הם שיערו שייתכן שהחריטות השקועות באבן שימשו כדי להחזיק מכשיר כלשהו במקום, אולי סוג של נול או מכשיר אחר מתחום התעשייה או החקלאות.
רייך ושוקרון טענו שעבודתו של ונסן באזור שמדרום להר הבית (שהתאפשרה הודות לקפטן פארקר, כמובן) הייתה חשובה ביותר בהקשר של המחקר הארכיאולוגי של ירושלים.
לפי הטענה, פארקר וונסן הם הראשונים שהוכיחו שאזור זה היה מרכזה של ירושלים העתיקה. רייך ושוקרון מאמינים, כמו ונסן, שעיר דוד נבנתה במקום הזה, שכן רק כאן נמצאו שרידים מראשית ואמצע תקופת הברונזה – כלומר זו הייתה ירושלים הכנענית, העיר שלימים, בתקופת הברזל, תהפוך לירושלים המתוארת בתנ"ך.
לא כולם מסכימים עם התאוריה הזו. ארכיאולוג מוביל אחר, ישראל פינקלשטיין, טוען כי המרכז הקדום של ירושלים היה בהר הבית עצמו, ולא בגבעת העופל השוכנת מדרום. כמובן שקשה לדעת בוודאות מהי האמת, בלי לחפור מתחת לפני השטח, אבל כמו שראינו, העניין הזה יכול להסתבך.
לקריאה נוספת:
Louis-Hugues Vincent, Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, London: H. Cox, 1911
Louis Fishman, "The 1911 Haram al-Sharif Incident: Palestinian Notables Versus the Ottoman Administration", Journal of Palestine Studies, Vol. 34, No. 3, Spring 2005
Gustaf Dalman, "The Search for the Temple Treasure at Jerusalem", Palestine Exploration Quarterly, Vol. 44, No. 1, 1912
נירית שלו כליפא, "בעקבות אוצרות המקדש — סיפורה של משלחת פארקר שחפרה בעיר-דויד בשנים 1909 1911", קדמוניות, 116 (תשנ"ט) עמ' 126–133
רוני רייך ואלי שוקרון, "מאה שנה לחפירות פארקר-וינסאן בעיר דוד", מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, כרך 7 (2012)
