לפני שנים התגלגלתי לליל ט' באב באיזו דירה חשוכה בבניין המקולל™ בירושלים.
על הרצפה ישבו עשרות אנשים עם נרות בידיים. כולם קראו את מגילת איכה ובכו, התייפחו, יבבו ממש.
ואני רק חשבתי מה לעזאזל, למה המשוגעים האלה בוכים בגלל בניין שנהרס לפני 2,000 שנה?
הנחתי שזה כנראה איזה סנטימנט דתי כזה שאני לא יכולה להבין כי לא גדלתי עליו מגיל 0 אבל זה עדיין היה נראה לי מוגזם.
למחרת התגלגלתי לבניין חצי נטוש בנחלאות שבו קראו קינות. לפני כל קינה מישהו הסביר בעקבות איזה פוגרום או גירוש או אסון היא נכתבה. אבל משהו בקינות הרגיש עקום קצת. אי אפשר היה להבין מהן על איזה אירועים היסטוריים הן מדברות בכלל.
קראו שם קינה שנקראת 'אז בחטאינו חרב המקדש'. זו הקינה הכי קדומה שמכירים והיא נכתבה לפני 1,600 שנה לפחות. וכפי שאולי ניחשתם הנושא אמור להיות חורבן בית המקדש, אבל במקום לדבר על מה קרה ואיך קרה הפייטן עסוק בלספר לנו איך 12 המזלות בוכים. כאילו, זה באמת די חמוד לדמיין דלי או סרטן בוכה על ירושלים אבל לא לשם כך התכנסנו!
אחר כך שרו שם את 'אלי ציון ועריה' במנגינה הקדומה של יהודי פרנקפורט, אוסטריה, אלזס ושוויץ. גם שם, בהחלט אפשר להבין שזה על המקדש, אבל איזה מקדש? מי האויבים? מה בכלל קרה שם?
זה עיצבן אותי. זו דרך די לא מכבדת להנציח דברים נוראיים שקרו לנו. תארו לכם שמישהו היה עושה יום זיכרון ל-7.10 בלי להזכיר שזה קרה בעוטף, בלי להגיד שזה היה בשמחת תורה ובלי מילה אחת על מי שעשה את זה.
מה שמוזר זה שלתוך ערימת המילים הלא ספציפית הזו טרחו להוסיף עוד קינות, שעוסקות באסונות חדשים.
הקינה 'החרישו ממני ואדברה' הופיעה אחרי מסע הצלב הראשון שבמהלכו צלבנים נלהבים טבחו בקהילות יהודיות שלמות בגרמניה.
וכמובן, איך ניחשתם, גם פה אין כמעט מידע היסטורי. כאילו, טרחו לכתוב על המאורע הזה במיוחד, אבל השמיטו כמעט כל מידע ספציפי לגביו.
הרבה זמן זה הציק לי. תמיד הייתי בטוחה שיהודים חזקים בהיסטוריה. אבל הנה, את הפרטים הכי בסיסיים הם לא מצליחים להנציח.
אבל אז נתקלתי בספר קטן, שכתב יוסף חיים ירושלמי, ראש המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת קולומביה. הוא בוחן שם בדיוק את זה – היחס של היהודים להיסטוריה שלהם.
והוא מגיע למסקנה הבאה:
היהודים בכלל לא מתעניינים בהיסטוריה. היוונים עסוקים בהיסטוריה, אבל היהודים? ממש לא.
במה הם כן מתעניינים? בתבניות. יש זיכרון יהודי, חזק וארוך, אבל הוא עובד בתבניות. הפרטים המדויקים של המאורע ההיסטורי חסרי משמעות כמעט. מה שחשוב זה העיקרון.
לאורך הדורות רוב היהודים לא ידעו באיזו שנה בדיוק נחרב בית המקדש, או באיזה כלי נשק ומהלכים טקטיים הבבלים השתמשו. כי זה לא היה חשוב להם. מה שהיה חשוב זה שהחורבן אכן התרחש. שהרס ומוות היו בכל מקום. וכמו עם הקינות הבלתי אינפורמטיביות, הרגש קצת יותר חשוב מפרט כזה או אחר.
ולמה סיפחו לט' באב קינות על גירוש ספרד או גזרות תתנ"ו? כי האירועים האלה הם באותה תבנית של ט' באב. עוד פוגרום? יאללה נצרף אותו לט' באב.
ירושלמי טוען שזה ככה כי אנחנו עם זקן שראה הכל. יש גבול לכמה אסונות אפשר לציין, אז נוטים לקטלג אירועים חדשים בתבנית קיימת.
בעיני זה משנה לגמרי את הפונקציה של ט' באב. מיום הנצחה לאירועים ספציפיים הוא הופך ליום הכרה באפשרות של הרס מוחלט. רוע חסר פשר, מוות, אובדן. או אם תרצו *עושה תנועת יד מסולסלת* מחורבן למחורבן.
כשאני חושבת שוב על הערב ההוא בבניין המקולל אני חושדת שאולי האנשים שם בכלל לא בכו על מה שקרה במגילת איכה. אולי הם בכו על מה שקורה עכשיו. על כל מה שכואב בחיים ולאורך השנה מדחיקים. על חוסר ההגינות של היקום, על האובדן והצער התהומי שמאיימים לטרוף כל אדם בכל רגע נתון. ובט' באב הם פשוט קיבלו הזדמנות להתמסר לתחושות האלה.