למה בוכים בגלל בניין שנהרס לפני אלפיים שנה?

תמיד חשבתי שיהודים מצטיינים בשימור ההיסטוריה שלהם, אבל כשהכרתי לראשונה את הקינות של ט' באב הבנתי שטעיתי. ממש. אפילו את הפרטים הכי בסיסיים הם לא מצליחים להנציח. אז למה בכל זאת מציינים את ט' באב ועוד מעמיסים עליו אירועים מאוחרים יותר?

Lilien Lieder Des Ghetto 6 832b

ציור: אפרים משה ליליין

לפני שנים התגלגלתי לליל ט' באב באיזו דירה חשוכה בבניין המקולל™ בירושלים.

על הרצפה ישבו עשרות אנשים עם נרות בידיים. כולם קראו את מגילת איכה ובכו, התייפחו, יבבו ממש.

ואני רק חשבתי מה לעזאזל, למה המשוגעים האלה בוכים בגלל בניין שנהרס לפני 2,000 שנה?

הנחתי שזה כנראה איזה סנטימנט דתי כזה שאני לא יכולה להבין כי לא גדלתי עליו מגיל 0 אבל זה עדיין היה נראה לי מוגזם.

Job's Lamentation660
קינת איוב. אפרים משה ליליין

למחרת התגלגלתי לבניין חצי נטוש בנחלאות שבו קראו קינות. לפני כל קינה מישהו הסביר בעקבות איזה פוגרום או גירוש או אסון היא נכתבה. אבל משהו בקינות הרגיש עקום קצת. אי אפשר היה להבין מהן על איזה אירועים היסטוריים הן מדברות בכלל. 

קראו שם קינה שנקראת 'אז בחטאינו חרב המקדש'. זו הקינה הכי קדומה שמכירים והיא נכתבה לפני 1,600 שנה לפחות. וכפי שאולי ניחשתם הנושא אמור להיות חורבן בית המקדש, אבל במקום לדבר על מה קרה ואיך קרה הפייטן עסוק בלספר לנו איך 12 המזלות בוכים. כאילו, זה באמת די חמוד לדמיין דלי או סרטן בוכה על ירושלים אבל לא לשם כך התכנסנו!

אחר כך שרו שם את 'אלי ציון ועריה' במנגינה הקדומה של יהודי פרנקפורט, אוסטריה, אלזס ושוויץ. גם שם, בהחלט אפשר להבין שזה על המקדש, אבל איזה מקדש? מי האויבים? מה בכלל קרה שם?

[והנה ביצוע יפהפה של רונה קינן]

זה עיצבן אותי. זו דרך די לא מכבדת להנציח דברים נוראיים שקרו לנו. תארו לכם שמישהו היה עושה יום זיכרון ל-7.10 בלי להזכיר שזה קרה בעוטף, בלי להגיד שזה היה בשמחת תורה ובלי מילה אחת על מי שעשה את זה.

מה שמוזר זה שלתוך ערימת המילים הלא ספציפית הזו טרחו להוסיף עוד קינות, שעוסקות באסונות חדשים.

הקינה 'החרישו ממני ואדברה' הופיעה אחרי מסע הצלב הראשון שבמהלכו צלבנים נלהבים טבחו בקהילות יהודיות שלמות בגרמניה.

וכמובן, איך ניחשתם, גם פה אין כמעט מידע היסטורי. כאילו, טרחו לכתוב על המאורע הזה במיוחד, אבל השמיטו כמעט כל מידע ספציפי לגביו.

הרבה זמן זה הציק לי. תמיד הייתי בטוחה שיהודים חזקים בהיסטוריה. אבל הנה, את הפרטים הכי בסיסיים הם לא מצליחים להנציח.

אבל אז נתקלתי בספר קטן, שכתב יוסף חיים ירושלמי, ראש המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת קולומביה. הוא בוחן שם בדיוק את זה – היחס של היהודים להיסטוריה שלהם.

והוא מגיע למסקנה הבאה:

היהודים בכלל לא מתעניינים בהיסטוריה. היוונים עסוקים בהיסטוריה, אבל היהודים? ממש לא.

במה הם כן מתעניינים? בתבניות. יש זיכרון יהודי, חזק וארוך, אבל הוא עובד בתבניות. הפרטים המדויקים של המאורע ההיסטורי חסרי משמעות כמעט. מה שחשוב זה העיקרון.

לאורך הדורות רוב היהודים לא ידעו באיזו שנה בדיוק נחרב בית המקדש, או באיזה כלי נשק ומהלכים טקטיים הבבלים השתמשו. כי זה לא היה חשוב להם. מה שהיה חשוב זה שהחורבן אכן התרחש. שהרס ומוות היו בכל מקום. וכמו עם הקינות הבלתי אינפורמטיביות, הרגש קצת יותר חשוב מפרט כזה או אחר.

ולמה סיפחו לט' באב קינות על גירוש ספרד או גזרות תתנ"ו? כי האירועים האלה הם באותה תבנית של ט' באב. עוד פוגרום? יאללה נצרף אותו לט' באב. 

ירושלמי טוען שזה ככה כי אנחנו עם זקן שראה הכל. יש גבול לכמה אסונות אפשר לציין, אז נוטים לקטלג אירועים חדשים בתבנית קיימת.

Dybbuk660
דיבוק. אפרים משה ליליין

בעיני זה משנה לגמרי את הפונקציה של ט' באב. מיום הנצחה לאירועים ספציפיים הוא הופך ליום הכרה באפשרות של הרס מוחלט. רוע חסר פשר, מוות, אובדן. או אם תרצו *עושה תנועת יד מסולסלת* מחורבן למחורבן.

כשאני חושבת שוב על הערב ההוא בבניין המקולל אני חושדת שאולי האנשים שם בכלל לא בכו על מה שקרה במגילת איכה. אולי הם בכו על מה שקורה עכשיו. על כל מה שכואב בחיים ולאורך השנה מדחיקים. על חוסר ההגינות של היקום, על האובדן והצער התהומי שמאיימים לטרוף כל אדם בכל רגע נתון. ובט' באב הם פשוט קיבלו הזדמנות להתמסר לתחושות האלה.

איפה היה אלוהים בחורבן בית שני?

אם נרצה לנסות ולהבין את סדר הגודל של חורבן בית המקדש השני, האירוע היחיד בהיסטוריה היהודית המודרנית שניתן להשוות אותו אליו הוא כנראה השואה. אף אסון או משבר אחר שחווה העם היהודי לא מתקרב לאותה תחושת שבר טוטאלית. איל חיות-מן חוזר אל אחד האסונות הגדולים שנפלו על עם ישראל, ומנסה להבין איך קמנו ממנו

Destruction of the Temple in Jerusalem by Francesco Hayez. Oil on canvas, 1867.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצ'סקו אייץ (ונציה, 1867)

זאת עשויה להישמע כמו שאלה אנכרוניסטית, מין קינטור של אתיאיסטים או השלכה לאחור של השאלה "איפה היה אלוהים בשואה". אבל למעשה, השאלה איפה היה אלוהים בחורבן בית שני? העסיקה כבר את חז"ל עצמם, ובייחוד את מי שחוו את חורבן הבית על בשרם.

כחלק מסדרת אגדות החורבן שבתלמוד הבבלי, לאחר סיפור שמתאר כיצד חילל טיטוס את בית קודש הקודשים, מופיעות זוג דרשות מפתיעות, וניתן לומר אפילו מזעזעות. 

אבא חנן דורש: "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט) – מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. ואילו רבי ישמעאל (או תנא מבית מדרשו) לוקח את הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" (שמות טו, יא) ומשנה את המילה "באלים" כדי ליצור: "מי כמוך באלמים". דברי השבח לאל, מן התורה ומן התהלים, הופכים בפי החכמים לדברי גנאי, למחאה כנגד השתיקה האלוהית לנוכח האסון שפקד אותם. 

שני הדרשנים הללו מעלים למעשה את השאלה היכן היה האל בזמן החורבן, ותשובתם: הוא הקשה את לבו בפני תחינותיהם של ישראל, והיה כאילם. הם מבטאים תחושה קשה של נטישה, שייתכן בהחלט שאפיינה לא רק אותם אלא את בני הדור שזכר החורבן היה דבר ממשי וחי עבורם.

חז"ל, כמובן, לא היו אתיאיסטים. 

הם לא כפרו בקיומו של האל, והמשיכו לקיים את המצוות וללמוד את התורה. הדורות שלאחר החורבן מתוארים במקורות כתקופה של בנייה מחדש וגם של לא מעט חידושים רדיקליים, בניסיון לכונן מחדש יהדות ללא מקדש. כפירה לא הייתה, אבל כעס כלפי האל, כך נראה – היה גם היה.

אין בכך הפתעה, כשזוכרים את הנסיבות שאיתן התמודדו בני התקופה. על פי ההיסטוריון משה דוד הר, כשליש מהאוכלוסייה בפרובינקיית יהודה נספתה במרד הגדול ובמלחמת האחים שנלוותה לו. יהודה שלאחר החורבן הייתה ארץ שבורה מבחינה פיזית וכמובן גם מבחינה רוחנית בעקבות חורבן הבית. 

נראה שבתקופה שלאחר מכן נעשו ניסיונות רבים לשקם את החיים היהודיים, בעיקר סביב הערים יבנה ולוד ובחלקי הגליל שהמלחמה פסחה עליהם. אך פחות משבעים שנה לאחר מכן, כשיהודה עדיין ליקקה את פצעיה מהחורבן, התרחש שבר גדול עוד יותר עם כישלונו של מרד בר כוכבא – שלפי היסטוריון רומי בן התקופה, נהרגו במהלכו כמעט שש מאות אלף יהודים. 

לאחר מכן ירושלים הוקמה מחדש כעיר אלילית שהכניסה של יהודים אליה נאסרה, והשורדים עקרו ברובם לגליל ובהדרגה הקימו שם מחדש את המרכזים הקהילתיים והתורניים. זו גם התקופה שבה הבכורה בעולם היהודי החלה לעבור מארץ ישראל לגולה – תחילה לבבל, ובהמשך לארצות נוספות.

אם נרצה לנסות ולהבין את סדר הגודל של החורבן מבחינת מי שחוו אותו, האירוע היחיד בהיסטוריה היהודית המודרנית שניתן להשוות אותו אליו הוא כנראה השואה. כמובן, יש הבדלים רבים וקריטיים בין שני האירועים ובין התקופות ההיסטוריות, אבל אף אסון או משבר אחר שחווה העם היהודי לא מתקרב לאותה תחושת שבר טוטאלית.

התלמוד מתאר את בני הדור הראשון והשני לחורבן כמי שייסדו מחדש את עולם התורה: רבן יוחנן בן זכאי הקים מחדש את המרכז התורני ביבנה, תיקן תקנות שונות לקיום החיים היהודיים בהיעדר מקדש, ותלמידיו המשיכו את מלאכתו. אלה בעצם האנשים שבראו את היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. אמרות רבות שלהם מובאות במשנה ובתלמוד, ולעתים הם גם נזכרים בחורבן ודנים בו.

אבל צריך לזכור שהמשנה נחתמה למעלה ממאה שנים לאחר החורבן, והתלמודים מאות שנים לאחר מכן. הניצולים, אם להשתמש בביטוי המושאל, לא היו עוד. הפצעים הגלידו, אף שהצלקת נותרה. לנו נותר רק לתהות כיצד הטראומה עיצבה את בני הדורות שחוו אותה, ואיך היא השפיעה על תמונת העולם ועל האמונה שלהם. על פי מה שאנחנו יודעים על ניצולי שואה בני זמננו, ניתן להניח שהאסון הותיר בהם את חותמו.

לצד דרשותיהם של אבן חנן ושל רבי ישמעאל שהזכרנו, התלמוד הותיר לנו רמזים נוספים בדבר התגובות השונות של בני הדור לאסון החורבן. אחד מהמרתקים והחתרניים שבהם, הוא סיפורו של אלישע בן אבויה – חכם שהיה כנראה חברו או תלמידו של רבי עקיבא, ושכמה סיפורים תלמודיים ממקמים את פעילותו סביב מרד בר כוכבא.

שמו של אלישע בן אבויה נזכר במשנה, אבל סיפורו מופיע לראשונה בקטע מסקרן אך מעט סתום בתוספתא. "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, ואחד עלה בשלום וירד בשלום" (תוספתא חגיגה, ב, ב). בן אבויה, שנזכר כאן בכינוי "אחר", מתואר כמי ש"קיצץ בנטיעות" – ביטוי שמתפרש לרוב כסוג מסוים של כפירה, או אפילו כניסיון לפגוע באותו פרדס, שמייצג כנראה התנסות מיסטית או חוויה של עלייה לעולמות עליונים.

במקומות אחרים בתלמודים, מתואר אלישע בן אבויה כתלמיד חכם גדול שנעשה לכופר, שבין היתר הלך לזונה, פגע בתלמידי חכמים ורכב על סוסו בשבת על פני מקום קודש הקודשים. התלמוד מציע סיבות שונות לכפירתו של אלישע, אבל אחת מהן רלוונטית במיוחד לענייננו.

"ראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: 'זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זהו הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו. זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים." (ירושלמי חגיגה, ב, א).

על פי הסיפור הזה, אלישע בן אבויה רואה את רבי יהודה הנחתום, אחד מגדולי הדור, שנהרג ושמבזים את גופתו. כשהוא רואה שכך עולה בגורלו של צדיק, בן אבויה משתכנע שאין שכר ועונש.

נראה שמדובר בהסבר פשטני למדי להתנהגותו של בן אבויה – עד ששוקלים את הנסיבות הרחבות יותר. שמו של רבי יהודה הנחתום מוזכר בתלמוד כאחד מעשרת הרוגי מלכות, ולפי זמן פעילותו נראה סביר שנהרג במסגרת הגזירות שאחרי דיכוי מרד בר כוכבא. תגובתו של אלישע בן אבויה, אם כן, איננה דווקא למראהו של רבי יהודה הנחתום, אלא לנסיבות הכלליות שאותן ראה בעולם. הוא מי שחי בצילו של החורבן, ראה את כישלון מרד בר כוכבא ואת תוצאותיו הקטסטרופליות – ואיבד את אמונתו בקיומה של השגחה. בסיפור אחר, מן התלמוד הבבלי, בן אבויה מתקומם כנגד האל לאחר שהוא רואה את המלאך מטטרון יושב בשמיים וכותב את "זכויותיהם של ישראל" – ביטוי שהיו שהציעו שהוא לשון נקייה לחובות.

ניתן לראות באלישע בן אבויה מקבילה עתיקה לאנשים שאיבדו את אמונתם בעקבות מוראות השואה. הוא התגלמותה בבשר של זעקתו של רבי ישמעאל, "מי כמוך באלמים ה'". הוא מגלם בדמותו את מה שאולי חשו גם אחרים מבני דורו, אך לא הרשו לעצמם לבטא.

חז"ל, כאמור, לא כפרו, אבל היהדות שעיצבו מחדש גם לא הייתה היהדות של ימי הבית. זו יהדות שלא מהססת למתוח ביקורת חריפה על האל, להתווכח איתו, ובסיפור מפורסם אחד – אפילו לגרש אותו מתחומי בית המדרש. הסברים רבים הוצעו לדתיות יוצאת הדופן והרדיקלית של חז"ל, אבל לא מופרך להציע שזה דפוס דתי שנברא בחותם הפצע העמוק שנחקק בהם; ושהפצע הזה נישא בתוך היהדות, מייסר אך גם מפרה אותה, עד עצם היום הזה.

***

"מסכת תהום", הוא רומן היסטורי עם אלמנטים של פנטזיה שמתרחש על רקע יהודה שמיד לאחר חורבן בית שני. הספר מתאר את מסע החניכה של אלישע בן אבויה הצעיר, שנשלח מבית אביו שבגליל לישיבת לוד, ומגולל מבעד לעיניו את המציאות החברתית, הפוליטית והמטפיזית שאחרי החורבן, ואת הדילמות והמאבקים של האנשים שמנסים לברוא מחדש את היהדות בהיעדר מקדש. הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה דביר וזכה בפרס שר התרבות לספר ביכורים לשנת 2023.

כריכה מסכת תהום

האם יש להעביר את יום השואה לצום תשעה באב?

מנחם בגין האמין כי רק איחוד שני ימי האבל ישמר את זיכרון השואה. המתנגדים, לעומת זאת, מחו בתוקף: "האם נהפוך את זכר השואה ל'סניף' של תשעה באב?"

ציור של האומן היהודי-פולני מאוריצי טרבץ', המתאר את חורבן בית המקדש ביום תשעה באב. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

היה זה בסוף שנת 1942, כשביישוב העברי בארץ ישראל החלו להיוודע ממדי האסון המתרחש באירופה. שורדי השואה שהגיעו ארצה החלו לספר על הזוועות שמבצעים המרצחים הנאצים ושותפיהם. שברירי המידע שהגיעו קודם לכן סיפקו תמונה חלקית בלבד, ואילו המידע החדש הציג תמונת מצב מחרידה: היהודים נרצחים בהמוניהם. ביבשת אירופה מתרחש רצח עם. שואה.

היישוב היהודי הנדהם עושה מעשה. קברניטי המדינה שבדרך מתכנסים ב-22 בנובמבר 1942 ומכריזים על יום 2 בדצמבר כיום אבל, צום ותפילות למען האחים היהודים בגולה.

"כאב כזה לא ניתן לביטוי בדברים, אלא בבכי תמרורים וזעקת שבר", הכריז הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג. "אוי מה היה לנו! קמו עלינו זאבי ערב, חיות יער, שדי שחת. הכינו טבח לאחינו ולאחיותנו שבגולה. כמעט אירופה כולה נהפכה לנו לגיא התופת!".

מאות אלפים השתתפו בעצרות ובתפילות ונהגו מנהגי אבלות. קינות נקראו בפי מנהיגי היישוב.

עמודו הפותח של "הארץ", 2 בדצמבר 1942. לחצו כאן לדפדוף בעיתון

ההמשך ידוע.

התאריך 2 בדצמבר לא הוא שנכנס ללוח השנה העברי. בסופו של יום, כ"ז בניסן הוא שהתקבע בשנות ה-50 של המאה הקודמת כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כולנו מכירים את מנהגי היום הזה. צפירה. טקסים. כל אלו הפכו את יום השואה ליום שונה ומיוחד בלוח השנה העברי-ישראלי. אך מנהגיו של היום הזה נותרו ברובם "חילוניים", ומנהגי האבלות המקובלים בימי הצום בלוח השנה העברי לא מתקיימים ביום זה.

אך היו שהתנגדו לכך.

החשש היה שיום השואה המודרני "לא יחזיק". שאם לא יהיה חיבור אמיתי להיסטוריה היהודית, זיכרון השואה יימחה.

"ועדיין ניתן לתקן את המעוות הזה כדי שיתקשר עם יום שיישאר קיים בעתיד היהודי, עם תשעה באב", כתב באומץ פרשן התלמוד והמקרא הרב עדין שטיינזלץ באוגוסט 1973. "להעביר את יום הזיכרון הדתי (יום הקדיש) ליום זה. ועל ידי כך ייקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל-יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון".

הטור של הרב עדין שטיינזלץ שפורסם ב"הארץ", 7 באוגוסט 1973

ארבע שנים אחר כך. מאי 1977. מנחם בגין מנצח בבחירות וב-20 ביוני מתיישב על כיסא ראש הממשלה.

חולפים להם בקושי חודש וחצי, ובגין מכריז על הצעתו: יום הזיכרון לשואה יתקיים בתשעה באב. "אם נזכור בתשעה באב את השואה", אמר בגין במליאת הכנסת, "את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות. זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו, אלא גם בדורות הבאים, על פי המסורת של עמנו, על פי קביעת חכמינו".

ראש הממשלה מנחם בגין, 1977. ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

בגין אף סיפר כי התייעץ בנושא עם הרבנים הראשיים, ולדבריו הם לא התנגדו למהלך.

הצעתו של בגין זכתה לקיתונות של ביקורת. המתנגדים היו רבים. איש איש מסיבותיו.

"זה יטשטש את הייחוד של השואה ויחיש את תהליך השכחה", הזהיר קורא "דבר" אשר גורדון. "כבר מופיעים בעולם ספרים רבים המכחישים את עצם השמדתם של ששת המיליונים. האם במו ידינו נתרום לטשטוש ההיסטוריה האיומה הזאת. האם נהפוך את זכר השואה ואת לימודה ל'סניף' של תשעה באב?"

יהודה טובין, ממנהיגי "השומר הצעיר", אשר הקדיש שנים רבות להנצחת זכר השואה, כתב במאמרו ב"מעריב": "אם נכונים הדברים שיוחסו לרב הראשי בעיתונות, הרי הוא אמר שצריך לאחד את כל הטרגדיות שקרו לעמנו ליום זיכרון אחד 'עד אשר נזכה לראות בנחמת ציון ויום תשעה באב יהפך לששון, לשמחה ולמועדים טובים'… ומיהו בתוכנו המסוגל לעלות על דעתו, שהמיליונים שהושמדו והקורבנות שנפלו בארצנו – יום זיכרונם ייהפך ליום שמחה וששון?"

טור שפורסם ב-8 באוגוסט 1977, המוחה על הכוונה לשנות את מועד יום השואה

ונסיים בקטע מטור שכתב דוד פרח, שהגדיר עצמו "אחד משארית הפליטה": "ברגע שישתלב יום השואה והגבורה ביום תשעה באב, אז אחרי הדור שלנו, לא ישאר זכר מששת מיליונים הורינו, אחיותינו, ילדינו, וקרובינו, שאפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע, שאפרם פוזר בשדות טרבלנקה, בלז'ץ ואושביץ".

בעקבות הביקורות, מחליט בגין לכנס את גדולי החוקרים ואנשי הדת לסבב דיונים במכון ון ליר בירושלים.

בדיונים, שבגין משתתף בהם באופן אישי, הוא שומע התנגדויות רבות ליוזמה מטעמים כאלו ואחרים. בין היתר נשאלת השאלה כיצד בדיוק ילדי ישראל יציינו את יום השואה בתאריכו החדש, כאשר הם נמצאים בביתם בשלהי החופש הגדול…

הסוף ידוע. היוזמה של בגין נעלמה מן העולם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נותר בכ"ז ניסן, וצום תשעה באב ממשיך להיות יום אבל לבית מקדשנו. האם יש סכנה כי יום השואה יישכח בשל היותו מנותק מצומות עם ישראל? או אולי ייחודו של היום הוא שיציל אותו מהשכחה? ימים יגידו.

 

תודה רבה לד"ר יואל רפל על סיועו בהכנת הכתבה

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

שושנה וייך-שחק, חוקרת חשובה בתחום הלאדינו, כותבת לנו על שלושה סוגי קינות נשים לתשעה באב

אוסף אברהם שבדרון

מאת: שושנה וייך-שחק

ברפרטואר המוסיקלי העשיר בלאדינו נשמרות ברפרטואר הנשים שירים מיוחדים הקשורים לא רק למחזור החיים (לידה, חתונה ומוות) אלא גם למחזור השנה (לפסח, לטו בשבט, לשבועות וכו'). אכן קיים רפרטואר מיוחד בלאדינו לכל חג ולכל מועד בלוח העברי. מתוכם נגיש כאן מספר דוגמאות מהשירים שנשים ספרדיות נהגו לשיר בתשעה באב.

כידוע, היום התשיעי של החודש העברי אב חל בדרך כלל בחודש יולי על פי לוח השנה הגרגוריאני. זהו יום אבל לזכר חורבן בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר (בשנת 587 לפני הספירה) וחורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס שהוביל לעזיבה הדרמטית של היהודים אל הגלות. זהו יום של תפילה, צום ואבל כבד. גברים התפללו בבית הכנסת, ישובים על הרצפה, קוראים מגילת איכה ושרים קינות על חורבן ירושלים. ואילו נשותיהם גם הן יושבות בבית על הקרקע כנהוג בימי אבל, בעודן שרות שירי קינה הנקראות "אנדיצ"אס (endechas). לרוב מידעניות נרתעות ואף מסרבות לשיר קינות מחוץ לתפקידן הידוע.

היחס לתשעה באב בתמלילי הקינות מובע לעיתים באופן ישיר (נושא ירושלים והחורבן) ולעתים באופן עקיף (ברומנסות על נושא המוות) ובשני המקרים ממלאים שירים אלה את תפקידם העיקרי כביטוי לעצב ולכאב ביום קדוש זה ליהדות. אכן, טקסטים מסוימים מתייחסים במפורש לכאב של נפילת בית המקדש בירושלים, ואחרים, סיפורים עצובים על טרגדיות בהיסטוריה או על מוות אשר עוררו בזמן השירה את העצב והבכי האופיינים למועד. בערב הצום נהוג היה בקהילות הספרדיות לאכול ביצים ועדשים מבושלות.

קינות תשעה באב בספרדית-יהודית כוללות בעיקר קופלאס ורומנסות. הקופלאס, כידוע, הן סוגה יהודית, על נושאים יהודים, העוסקות בחיי היהודים ובעיקר, במועדי מחזור השנה. מתוך הקינות אשר הקלטתי ואשר מקוטלגות בארכיון הצליל בספריה הלאומית, אביא רק שלוש דוגמאות.

מהנושאים האופינים לקופלאס שמשמשות כקינות לתשעה באב בולט נושא השבח לירושלים והכמיהה לעיר הקודש. לנושא זה נביא גרסה, מטורקיה, מושרת בפי בינבינידה (ברטה) אגואדו-מושבאק, ילידת צ"אנקאלה , בהקלטה שערכנו ב-1998, ( עם אבי נחמיאס ז"ל כטכנאי) בבית אחותה בנס ציונה.

כמקובל ברפרטואר הקופלאס של יהודי ספרד, בנויה קופלא זו כמקבץ של בתי שיר, כל בית בן שתי שורות. הבית השלישי בדוגמה הראשונה (מס' 1) , מדגיש את האמונה והבטחון באדון עולם. בגרסאות אחרות הוא משמש כפזמון חוזר אחרי כל בית ובית. כל בית בנוי משתי שורות חורזות. כנהוג בקופלאס של יהודי ספרד, בתמליל כלולות מילים בעברית (כמו "הכותל המערבי").

נושא עיקרי שני בקופלאס בקינות תשעה באב הוא "חורבן ירושלים". שיר קינה על החורבן, על גלות העם, וכן הסברים מפורטים על הסיבות אשר הביאו לאסון: כעסו של אלוהים על חטאי עמו (גילוי עריות ועבודה זרה), שנהגו למצא מחילה על ידי הקרבת הקורבנות. המבנה בבתים בעלי שתי שורות חורזות (בשבעת הבתים הראשונים), ובהמשך, בארבעת הבתים האחרונים, בבתי ארבע שורות (שמהן שלוש חורזות, והשורה הרביעית חורזת עם השורות הרביעיות של יתר הבתים). כמו שנהוג בסוגת הקופלאס, מצוטטת כאן אגדה על תפקידו של המלאך גבריאל אשר, למרות תחנוניו של המלאך מיכאל, חייב היה למלא את צו האל להרוס את בית המקדש. שרה פלורה בנגיו, ילידת טטואן (מרוקו) אותה הקלטתי (יחד עם אבי נחמיאס ז"ל, הטכנאי האגדי) בביתה באשדוד בשנת 1990.

לא רק קופלאס משמשות כקינות לט' באב, אלא גם כמה רומנסות המושרות על ידי הנשים ביום זה. אותו רפרטואר הקינות שרות הנשים גם בנסיבות של אבל פרטי או משפחתי, ומאמינות שיביא מזל רע לשיר אותם שלא בהקשר לארוע ממש. קשה לשכנע אישה ספרדיה שתשיר קינה למען הקלטת סקר ללא קשר פונקציונלי.

הרומנסות, כמו סוגת הבלדות בכלל, הן שירים נראטיבים, בעלות נושא ועלילה. התמליל מנוסח כרצף של שורות חורזות: כל שורה בנויה מ-16 הברות (מחולקות לשתי צלעיות של 8). את התמליל שרים במנגינה אחת, בית מוסיקלי אחד אשר חוזר לאורך כל הטקסט. לרוב המנגינה נושאת ארבע צלעיות מהתמליל. הרומנסות שמושרות כקינות הן אלו המביאות לפנינו סיפור על נושא מוות וכאב, כמתאים להרגשתן של הנשים המבצעות.

כידוע, הרומנסירו מוגדר כז'אנר שמרני למדי, המנציח את המורשת הספרדית של ימי הביניים על ידי שמירת הרפרטואר שהיה ידוע ליהודים לפני גירושם, שהם נשאו עמם ושמרו בגלותם השנייה. אכן, ניתן למצא בין נושאי הרומנסות סיפורים המשקפים את ספרד של ימי הביניים, ואפילו ארועים היסטורים ידועים. כך, בין הקינות שרות הנשים את הרומנסה על מותו של הנסיך דון חואן, שהיה בנם האהוב של המלכים הקאתולים, פרננדו ואיזבל, והם קיוו מאד שדון חואן יימלוך אחריהם. אבל, דון חואן חלה מאד בדרכו מהעיר בורגוס לכיוון סאלאמנקה, לאחר חתונתו עם הנסיכה מרגריטה, בתו של מקסימיליאן, מלך אוסטריה. בנוסח השגור בפי היהודים הספרדים מסופר על כל בני משפחתו ומתאבלים עליו ועל גורל אשתו הצעירה שהיתה אז בהריון.

מוכרות לנו גרסאות ממאורו ומטורקיה. לכן, כיוון שהארוע המתואר ברומנסה התרחש בשנת 1497, כלומר, חמש שנים אחרי צאתם של היהודים המגורשים, סביר להניח שרומנסה זו הועתקה אל שתי הגלויות (ממזרח ומערב הים התיכון) על ידי האנוסים אשר יצאו מספרד מאוחר יותר והצטרפו לקהילות אחיהם המגורשים.

הגרסה המובאת כאן מושרת מפי אליסיה בן דיין, ילידת טטואן (מרוקו), אותה הקלטתי בביתה באשקלון בשנת 1983.

 

 

 

כתבות נוספות

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?